חיוך || נטע

[Know-It-All]

מייני יום אחרון D:
וגם סיפור!

יש ימים כאלה. שהכל אפור. ואין שום רצון שמישהו ידחוף לך צבע לחיים.
כי פשוט– נוח לא לחייך. לא לצחוק, לישון מאחרי הצהריים עד הבוקר. זה אפילו לא דיכאון או עצב. סתם אפור.
זה ממשיך ככה. בלי שברי רגש בתוך שגרת הכלום. עד שהיא אומרת, "בוא ניסע לים".
היא מוצאת אותו על הספה, שקוע בגלילת היוטיוב עד תום. עסוק בלחכות שהיום יגמר.
"קום".
"ממ".
"אני לוקחת לך את האוטו".
"קחי," הוא לא מרים את הראש מהמסך.
"אתה בא איתי".
הוא מגחך, "ממש לא".
היא שותקת ויוצאת החוצה, מרשרשת במפתחות. כשהוא שומע את האוטו מתניע הוא מביט מהחלון.
"נו!" היא צועקת אליו, "תתייאש כבר ותבוא!"
הוא גורר רגליים, מוציא כפכפים מארון הנעליים בכניסה ויוצא החוצה.

היא רצה על החוף, ברגליה היחפות היא מרגישה את גרגירי החול. הרוח פורעת את שערה וזורקת קצוות ממנו לפנים שלה, הם נחבטים בה חזק.
היא מתרחקת לאט לכיוון האופק, לכיוון המים. כל טביעת כף רגל שנשארת בחוף נשארת שם, למזכרת. בסוף גם היא תמחק, אולי כשהשמש תסיים את החלק הזה של כדור הארץ וישתרר סוף סוף חושך.
מול הים, מול הגאות והשפל, כאילו שיש לים מצבי רוח, גלגולי חיים או אישיות, הכל מרגיש אחרת. אם אתה מרגיש כעס, גם בלתי מודע, הגלים והקצף שוטפים אותך, מנקים, מרפאים, מחטאים את הפצעים שלך עם מלח ים.
הוא בוהה, מרוכז, בטביעות הרגל שלה שנשארו שם. ובתוך כל אחת מהן, באורח פלא, צומחים פרחי בר קטנים, שקטים. ככה, בפשטות, שביל פרחוני שכאילו נשפך מתוך השמלה הקצרה הצבעונית שלה, שמגיע אל קצה המים, ולא נעצר שם.
דברים יכולים לצמוח גם בתוך המים, ולא סתם מים, מי מלח. מסתבר.
דברים יכולים לחיות סתם ככה, לצמוח, מתוך האפור, מסתבר.
אולי אפילו חיוך.

[Mr Perfectly Fine]

לקח לי הרבה זמן אז אה D:
זה ממש ממש ממש יפה!
זה אופטימי? אני לא המילה הנכונה אבל באמת שהרבה פעמים מרגישים ימים אפורים כאלה, וזה קטע ממש מעודד כזה שממחיש כמה הדברים הקטנים והרגילים יכולים לגמור לנו לצאת מהשגרה האפורה שלנו ולחייך
הדו שיח בינהם ממש המחיש לי הרבה שיחות ואני באמת כל כך אוהבת את הדרך שכתבת את זה כי זה יצא פשוט מדהים.

[Get Him Back]

ווואו.
אני לא בטוחה מה להגיד. זה ממש יפה, אולי אפילו הקטע הכי יפה שלך. ממש אהבתי את זה שהשתמשת במילים ''הוא'' ו''היא'' במקום שמות. עוד משהו שאהבתי זה שזה כתוב בלשון הווה ולא עבר. זה מתאים לקטע הזה משום מה.
חוץ מזה אני באמת לא יודעת מה להגיד חוץ מזה שהיה היה בין הקטעים הכי יפים שקראתי בזמן האחרון.

[Harry-postter😎]

וואו, כל כך יפה!
איזה כישרוןן! ממש אהבתי

[עוד נשוב לשם]

מהמםםם
ממש
כישרוןןן אמיתייי

[Little Freak]

זה עמוק וממש יפה
יש בהתחלה פסימיות כזאת שלאט לאט מתפוגגת והופכת למעיין אופטימיות
יש המשך?

[קלישה מהלכת]

בסוף מצאתי זמן להגיב לאחד משני (?) הקטעים היחדים שפרסמת במייני (לראשון כבר הגבתי כשהתפרסם)! ובכן, אני מודה שלא אהבתי את הפתיחה. לא הגשתי מספיק טוב את ה"אפור" שניסיתי להעביר, והיחס שלך למרכאות היה לי משונה (יש כאלה ששמים נקודה אחרי המרכאות, ויש ששמים לפניהן, אבל את החלפת בין האפשרויות? נקודה לפני, נקודה אחרי, נקודה אחרי, פסיק לפני, נקודה אחרי וכן הלאה). משפט הפתיחה היה נהדר, שלא תביני לא נכון, והחלק הראשון לא היה גרוע, הוא פשוט לא היה *ממש טוב*. אבל זה לא בהכרח דבר רע, כי יש מקרים שבהם רמת כתיבה משתנה היא למעשה הרמה להנחתה. התחושה שלי היתה דווקא שלמה יותר עם החלק הראשון שכתוב ככה, כי החלק השני, המלא במלל ורגשות משלים אותו בצורה כ"כ יפה. האנטגוניזם בין שתי התפיסות האלה הוא הרי זה שעליו מתבסס הקטע, נכון? אם כך, הצלחת להעביר אותו כראוי.