האהבה לא ניצחה|| יעל שרה

[יעל שרה]

קטע על גוש קטיף, שמעתי בלופים את אמא אם הייתי ומתישהו באמצע ראיתי סרטון על תפילת הנערות.
----
נטע ליטפה במבטה את החולות, הבתים והחממות שהיו נוף חייה. בינות לעצים ולבתים ראתה פיסות של ים מנצנץ בשקיעה. היא השעינה את ראשה על חלון המכונית, שקועה המחשבות. היא ורעות התנדבו ללכת להסביר לאנשים את חשיבות המאבק נגד ההתנתקות, עכשיו, בחופש היה להן יותר זמן למען זה ואביה של רעות בדיוק היה בירושלים והקפיץ אותן במקום שיסעו באוטובוסים.
למרות שניסתה לא לחשוב על זה כל כך הרבה, היא מצאה את עצמה עוסקת בכך כל הזמן במחשבותיה, ככל שעבר הזמן, הרעיון היגורשו מבתיהם היה יותר ויותר הגיוני. היא נולדה וגדלה במקום הזה, את סיפור לידתה שמעה לעיתים קרובות כל כך עד שיכלה לראות איך בדיוק ביום בו אביה נטע בפעם הראשונה בחממות שלו החלו הצירים ואיך שכן שלהם התפרץ לחממה בדיוק ברגע שסיימו לכסות את השתיל הראשון ואיך אבא שלה רץ התיבה וכל הגברים התנדבו לסיים במקומו את העבודה, בגלל זה קראו לה נטע.
אבל למרות כל הפעילות, ההסברה, ההפגנות, הסיסמאות, המאבק והכתום ששלט בכל, היה נדמה שהם לא מצליחים, ושתוכנית ההתנתקות רק מתקדמת לעבר מימושה. ועם כל ההבטחות, הביטחון והאמונה של "היה לא יהיה" היא לא הצליחה להשתחרר מתחושת היאוש שהלכה ופקדה אותה לעיתים יותר ויותר קרובות.
גם השרשרת האנושית לא עזרה לכך, כאשר עמדה שם, מצד אחד רעות ומצדה השני אמה, קיוותה שאולי זה יצליח, הפגנה שקטה, לא צעקות, לא מלחמות, אבל עם נוכחות. אבל למרות הכל נקבע תאריך, אבל כאשר המירו אותו לעברי התגלה כי מבלי לשים לב, זה יצא על תשעה באב. כאשר שמו לב לכך, מיהרו לדחות כדי שהמפונים לא יצטרכו לצום באותו זמן. אבל המסר נשאר, אז נחרב הבית של כלל ישראל, בית ה'. עכשיו זה חורבן של אלפי בתים פרטיים.
הימים עברו מהר ומבלי לשים לב הגיע חודש אב ולא היה נראה שהתוכנית, או הזמן עומדים להיעצר. והפעם בתשעה באב היתה עוד סיבה לבכות, הפעם היה זה גם חורבן של ביתה הפרטי. הצום היה שקט ועצוב יותר מבכל שנה אחרת והאוירה היתה כבדה במיוחד.
ומבכי לבכי, למרות שלא היו מהישובים שפונו ביום הראשון הכאב על הרס הישובים היה גדול, כל בני המשפחה התהלכו בבית בעניים אדומות ואחותה מלמלה תהילים בסלון. נטע לא יכלה עוד לשאת את זה ויצאה לטיול בישוב, הולכת בדרכים שנהיו כבר לחלק ממנה, בשבילים לבית הכנסת, לספריה, למכולת ולבתי חברותיה הטובות. הדמעות החלו לזרום, את שש עשרה וחצי שנותיה בילתה במקום הזה, זה היה מרכז חייה, איך תוכל לעזוב אותו? לבסוף, מבלי לשים לב הוליכו אותה רגליה אל הים, אל הפינה האהובה עליה, סלע גדול, בדיוק בתפר שבין החול לים. היא אהבה לשבת שם, לטבול את הרגליים במים, רעש הגלים הרגיע אותה ועזר לה לחשוב. אבל הפעם הים היה שקט, כמו הבין, לים אין דמעות, כשהוא עצוב, מה שנותר לו זה להיות שקט.
קרירות המים הקלה את החום והיא מנשכה עוד ועוד לתוכו, הים לא רק מרגיע את הגוף, הוא גם מרפה את הנפש, ורק לאחר צלילה ארוכה, כשהיא עוצמת את העניים חזק מפני המלח, הרגישה שהמועקה יורדת ממנה, המים שטפו את כל רגשותיה הסוערים ונשאר רק עצב שקט, כמו הים. רק לאחר זמן רב, כשהשמש החלה לשקוע ומים והיה לה קר מדי, יצאה.
והנה הוא הגיע, הבית ריק, חשוף. הכל בארגזים. נטע יצאה לסיור אחרון, פרידה כואבת מהישוב אותו כל כך אהבה, כשהדמעות מטשטשות את ראייתה, הגיעה אל חברותיה והן הלכדו לגוש אחד, מלא בבכי וזעקות, צער וכאב בעוצמות שלא חוו עד כה, היא התיישבה, רועדת מבכי והדמעות מרטיבות את בגדיה. רעות התיישבה לעדה ואט אט הצטרפו כל נערות הישוב, הן ישבו, מחובקות, זועקות אל השמים, מרגישות את הפרידה בכל גופן, את הקשר למקום, לאדמה אליה הן כה מחוברות וממנה הן נקרעות עכשיו.
כאשר כמה חיילות התקרבו אליהן, הן הבינו שזהו, זה נגמר, לוקחים אותן מפה, מהבית שלהן, מגרשים אותן. הן הלכו כגוש אחד רוטט מבכי, מלווה בחיילים, לאוטובוס. ורק כשכבר היתה עליו נטע הבינה שזהו, אין נס, אין דרך חזרה, זה אמיתי.
האהבה לא ניצחה.
----
נ.ב לא חשבתי על זה שיש פה שתי נטע, זה לא על שמכן, אל תדאגו..

[עוד נשוב לשם]

אמאלה אני מתה על המקום הזה שנקרא גוש קטיף.
ההורים שלי ואחותי היו בשרשרת
זה יפה ממש

[Harry-postter😎]

יואווו גם ההורים שליי
ממש ממש יפה!
געגועים לגוש קטיףף!

[Little Freak]

וואו זה כישרון מדהים

[ברונו טוגנים]

מהמם