בן אדם זר|וריאן

היי תראו סוף סוף כתבתי משהו!
אני מקווה שאמשיך ככה עד ה16 באוגוסט כי זה הרי הקאונטדאון שלי עד שליני מגיע הביתה!!!!
בכל מקרה אני יודע שהשמות נראים לכם מוכר אבל אלו לא ליני, לינט ופרמינט מגנשין. זה דמויות שאני ונעמה (היי נעמה!) יצרנו ביקום המפלצות שלי (שאפשר למצוא במדף שלי עוד קטעים משם) שמבוססים על ליני לינט ופרמינט ולא היה לנו כוח להחליף את השם :0
לא נורא. לרוב אני לא מחליף את השם האהא.
בכל מקרה תהנו. אה וסתם שתדעו שליני ופרמינט הם בני אדם והם חצי אחים של לינט שהיא מפלצת. והם חצי אחים מצד האבא, וליני נולד ממש כמה שבועות לפני לינט אז הם מספרים לכולם שהם תאומים תמיד :0
אה וליני הוא בן אדם מגניב יש לו כוח!!! אבל זה לא חשוב לקטע עכשיו.
תהנו!!!

---

ליני נכנס חזרה לבית ומיהר אל החדר שלו. הוא לא האמין שהוא הצליח לשכוח לקחת את הכפפות שלו לפני שהוא יצא החוצה. אבל הראש שלו באמת היה במקום אחר היום. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על מה שפרמינט אמר מוקדם יותר, על זה שהוא אפילו לא מחשיב את ליני כאח שלו.
"הוא אוהב אותי רק בגלל שאת אומרת לו לעשות את זה." ליני קפא כשהוא שמע את הקול של פרמינט עולה מהמטבח. הוא כנראה מדבר עם לינט. למרות שהוא ידע שזה לא היה נחמד לצוטט לשיחות של אחרים, ליני לא הצליח לעצור בעצמו. הוא נעמד ליד הקיר והקשיב.
"הוא עדיין אוהב אותך," ענתה לינט. לאנשים אחרים היא כנראה הייתה נשמעת רגועה, אבל ליני כבר הכיר אותה מספיק טוב בשביל לדעת שהיא עצבנית.
"כן, כי הוא עושה את כל מה שאת אומרת לו לעשות." פרמינט נחר בבוז.
"יש לו מחשבות משל עצמו," נשמעה התשובה של לינט. "אתה יודע שבעיניו זה נראה כאילו יום אחד פשוט התחלת לשנוא אותו? זה עושה אותו עצוב. הוא מודאג שהוא עשה משהו רע."
אז הם באמת מדברים עליו, ליני הבין. הוא סיפר ללינט מה שפרמינט אמר. כנראה היא ניסתה להתעמת איתו על זה.
"הוא לא עשה משהו רע," אמר פרמינט בעקשנות, "הוא המשהו הרע שאת עשית."
"הוא לא משהו רע. הוא אח שלך."
"הוא לא אח שלי." הלב של ליני נצבט כששמע את המשפט הזה שוב. אז פרמינט באמת התכוון לזה. ליני לא באמת ידע מה הוא עשה לא בסדר, הרי רק לפני כמה שנים הוא ופרמינט היו החברים הכי טובים, אבל כנראה שזה היה מספיק רע בשביל שפרמינט יתכחש אליו עכשיו, אפילו בפני לינט.
הוא היה כל כך עסוק בלרחם על עצמו, שהוא כמעט ולא שמע את ההמשך של המשפט.
"הוא בן אדם זר שאת יצרת."
ליני קפא במקום. על מה לעזאזל הם מדברים?
אבל הוא לא היה מסוגל יותר לחכות ולנסות להבין לבד. הוא נכנס למטבח.
פרמינט השתתק מיד כשהוא ראה את ליני, והביט בו כמו ארנב מבוהל שנלכד. לינט גם נראתה מבוהלת למראהו, אבל ניסתה לחייך חיוך הדוק. "ליני…! חזרת עכשיו?"
ליני לא ידע מה להגיד. הוא הניד בראשו לשלילה.
פרמינט רק בהה.
"שמעת אותנו… מדברים?" שאלה לינט בהיסוס.
ליני הנהן. "אבל זאת הייתה בדיחה, נכון?" הוא שאל בגיחוך מאולץ. הרי ברור שזאת הייתה בדיחה! הכוח של לינט היה אולי ליצור דברים, אבל היא לא הייתה מסוגלת ליצור יצורים חיים! זה מגוחך! חוץ מזה… "כי זה לא הגיוני," הוא המשיך, "אני הייתי שם כשגילית את הכוח שלך. אני זוכר את זה." הוא אמר בצחקוק קטן. הרי זה באמת לא הגיוני. הוא עדיין זכר בבהירות את היום שבו שניהם היו בני שש, ולינט הצליחה ליצור בובה של חתול. אם הוא היה שם לפני שהיא גילתה את הכוח שלה, איך יכול להיות שהיא יצרה אותו?
"זה קל לזייף זכרונות." לינט הודתה בשקט.
החיוך של ליני נמחק בשניה. הוא הרגיש איך כל הדם אוזל מפניו. זה קל לזייף זכרונות. מה זה אומר על הזכרונות שלו? הם כולם מזוייפים? או שחלקם אמיתיים? איך הוא אמור לדעת מה ההבדל? האם יכול להיות שהיא יצרה אותו רק באותו היום? האם כל מה שהוא יודע זה רק שקר?
הוא הרגיש כאילו הוא עומד להקיא.
"א-אני חושב שאני אלך לישון." הוא החליט לבסוף, ויצא בצעדים כושלים מהמטבח. הראש שלו כאב והוא הרגיש סחרחורת נוראית. הוא לא היה מופתע אם הוא היה מתמוטט לפני שהיה מגיע לחדר בכלל.
הוא הרגיש יד תופסת בכתפו. "לא, חכה, אני פשוט…"
ליני הסתובב להביט באחותו הקטנה. היא נראתה מתחרטת באמת ובתמים. אבל על מה היא התחרטה?
"סליחה. לא ציפיתי שתגלה ככה." היא אמרה.
"את תכננת לגלות לי?" שאל ליני בחוסר אמונה. הוא לא רצה לכעוס עליה - הוא לא היה יכול לכעוס עליה על כך שהיא העניקה לו חיים. אבל הזכרונות המזוייפים… אם היא הייתה רוצה לגלות לו מתישהו, היא לא הייתה צריכה לטרוח איתם. היא תכננה לשקר לו עד שאחד מהם ימות.
לינט אפילו לא הביטה בו. זה רק אישר את החשדות שלו.
"מתי בכלל עשית את…" ליני ניער את ראשו. "אותי?"
"לפני שנתיים בערך?" זאת הייתה שאלה יותר מאשר אמירה.
זה היה הגיוני. זה בערך מתי שפרמינט התחיל להיות קריר אליו. ליני הנהן והפנה את מבטו.
"אתה עדיין אח שלנו." אמרה לינט בניסיון לעודד אותו.
"אני יודע." זה היה ברור שהוא עדיין היה אח שלהם. זה לא באמת חשוב אם הם באמת נולדו לאותם הורים - או אם הוא נולד להורים נקודה.
"יופי."
"אני הולך לישון." ליני מלמל שוב, לפני שהוריד את היד של לינט מכתפו, הלך אל החדר שלהם וסגר את הדלת מאחוריו. הוא הסתכל על המראה שנפרש מולו.
הצד של לינט בחדר תמיד היה מסודר בקפידה. המיטה מסודרת ומוכנה ללילה, שולחן הכתיבה ריק מכל הפרעות. לעומת הצד של ליני בחדר, עם השמיכה חצי על הרצפה ובגדים שהיו זרוקים בכל מקום.
היו לו הרבה דברים. הבגדים שלו, שלינט תפרה במיוחד בשבילו, הכובעים והכפפות. היה גם מחשב נייד שבו הוא ראה סרטים (לא שהוא סיים אותם אי פעם), ובובת החתול שלינט יצרה כשהם היו קטנים.
כשלינט הייתה קטנה.
אבל כל החפצים האלו היו בזכרונות שלו מאז ומתמיד. אפילו המיטה, שכנראה לא היה בה שימוש לפני שהוא נוצר. כמה מהחפצים האלו לינט יצרה רק בשביל שהוא יאמין בשקר הזה, שהוא היה קיים אי פעם?
הפעם ליני לא הצליח לעצור את הדמעות. הוא נפל על המיטה, קבר את הפנים בכרית ובכה בשקט.

(היי וריאן!)
לפני התב, אני רוצה לומר לך קודם כל הכבוד!!! גם על זה שכתבת אחרי מלא זמן שלא, וגם על זה שזה באמת יצא ממש טוב לא שציפיתי ממך למשהו אחר, אבל מקווה שהבנת
ולתב :0

החזרתיות של ה'היום' בהפרש כזה קצר אחד מהשני קצת הפריעה לי >< הפיתרון הכי הגיוני לי הוא להוריד את ה'היום' השני לחלוטין, כי המשפט מובן גם בלעדיו, אבל גם לשנות למשהו אחר יעבוד; לפני כמה שעות, בצהריים, כל ציון זמן אחר שאתה אוהב וחושב שיתאים :>

דיייי מסכן :<

חחחחחח כן >:)

הפיסקה הזו פשוט ככ ככ טובה??? אני באמת לא יודע איך עשית את זה

אני פשוט רוצה לתת לו חיבוק

זה נהדר בבקשה תמשיך לכתוב עליהם ><

זה פשוט יצא ככ ככ טוב????
אני לא יכול דיי
אין לי ממש מה להעיר למאו
אני מסכים עם מה שנעמה אמר :0
זה ככ טוב אני אוהב
מסכן ליני :<
פשוט חיבוק גדול גדול לליני :<

יפה

למה זה כזה טוב??
אוף איזה מסכן >:
בא לי לחבק אותו.
זה פשוט אעעע

דיי איזה חמודד
אתה כותב ממש יפה
יאא

ואו איזה יפה! ועצוב ומרגש

וואו אהבתי את זה כל כך
אתה רואה בסוף הצלחת לכתוב:)
יצא פשוט מושלם אני כ"כ אוהב את הכתיבה שלך
אתה מצליח לכתוב סיפור שפשוט יכול לעורר כל רגש אפשרי מכעס ועד הזדהות