התרגלתי לחיים שלי|| יעל שרה

[יעל שרה]

בס"ד
וידוי: זאת היצירה העשירית שאני מפרסמת פה ולפי דעתי גם הארוכה ביותר. הסיפור הזה מבוסס על מישהי אמיתית, אני לא מכירה אותה, אבל רואה אותה אלפי פעמים כשאני עוברת ברחוב בו היא גרה. אני לא מכירה את סיפור חייה, אבל אני יודעת מספיק כדי להבין שהוא לא היה קל. יום אחד ראיתי אותה ופשוט רציתי ברמות לפנות אליה ולעשות את מה שקורה בסוף (והחולצה שלה באמת היתה ממש יפה, רציתי ברמות אחת כזאת) אבל בסוף לא עשיתי את זה ואם כל המחשבות על זה הגעתי הביתה והתחלתי לכתוב. וזה התוצאה. לקח לי מלא זמן לגמור את הקטע הזה, כי כל פעם היה לי עוד מה להוסיף וזאת היתה חווית כתיבה מדהימה.
הערה קטנה- השתמשתי הרבה במושג סרט ריקוד, אבל נראה לי יש לזה שם אחר וזה הפריע לי, אם יש לכם מושג איך קוראים לזה תגידו לי.
-----
כבר התרגלתי למבטים, רובם אדישים, בוהים בי כי אין להם דבר יותר מעניין, לפעמים משועשעים, וזה הגיוני, כי אפשר למצוא בזה משהו משעשע, בעיקר אנשים שלא רגילים אלי, יש מזלזלים, אולי בי, אולי בהורי, וגם מרחמים, על הילדה המוזרה והבודדה שמסתובב ברחוב עם סרט ריקוד, רוקדת וממלמלת שירים לעצמה. אני רגילה לזה, אני לא כועסת עליהם, הגיוני שמסתכלים, זה לא מראה רגיל, אני מוזרה.
אני מעדיפה להיות בחוץ, עם המבטים, מאשר בבית, צפוף ורועש שם אבל גם ריק, ולריק הזה כבר שנים שאני לא רגילה.
אז אני בחוץ, עם הסרט שלי. אני אוהבת לראות אותו מתפתל כמו נחש, נע בגלים, להרגיש את תחושת השליטה, בהזזת יד פשוטה אני גורמת לו לרקוד, או להפסיק, התנועות שהוא עושה באויר מהפנטות, וזה גורם לי לשכוח, ואני מתחילה לשיר בשקט, לעצמי, ורק אני בעולם, והשירים ממלאים את השקט.
אבל הסוף יש עולם, והמציאות חוזרת, ויש בעיות, ושלכוח לא יעזור לפתור אותן, אבל אין לי דבר מועיל יותר לעשות. כשחושבים על זה, המצב שלי לא טוב, לכן אני מעדיפה לא לחשוב על זה. אני בחוץ כי קשה לי בבית, רוקדת לעצמי ומנסה לשכוח את המצב שלי.
אמא שלי שוכבת במטה ולא מסוגלת לקום מאז הלידה של אחי. קוראים לזה דיכאון אחרי לידה, אבל אנחנו כבר הרבה אחרי. מאז שאמא שלי נכנסה למצב הזה אבא שלי נהיה למפרנס היחידי והתחיל לעבוד מאוד קשה, הוא יוצא לפני שאני מתעוררת וחוזר, לרוב, אחרי שאני נרדמת. הנטל בבית עבר לאחותי הגדולה, אז היא היתה בת עשר, אחריות גדולה מדי לגיל שלה. ילדה בת עשרה לא יכולה להפוך לאמא, וכאשר המשפחה המורחבת הבינה את הסיטואציה, סבתא החלה לבוא יומיים בשבוע, בצהריים, לעזור.
כיום סבתא ממשיכה לבוא, אבל אחותי יצאה לחצי פנימייה והכל עבר אלי. אני זאת שצריכה להכין את כולם בבוקר, ואז ארוחות צהריים, כלים, ניקיונות, כביסות, וכאשר יש לי זמן פנוי, אני בורחת החוצה, בורחת מהכל.
היום יום שלישי, אחותי חוזרת, אז השארתי לה קצת ויצאתי ישר אחרי ארוחת הצהריים. בתוך הבית היה רועש מדי, אבל חסר את קולה של אמא, עצרתי רגע מהריקוד והתיישבתי, ממשיכה לסובב במעגלים אוטומטיים את הסרט שלי, לפעמים אני לא מצליחה לעצור את המחשבות, הזיכרונות מהימים בהם קולה כן מילא את הבית מעלים בי חיוך אבל אז מגיעים הזיכרונות מהזמנים שלאחר שלוש שנים של טיפולים פסיכולוגיים ורגשיים לא עזרו פנו גם לפסיכיאטרים ותרופות, וזה דווקא כן עזר אבל לא היה אותו הדבר. היא תפקדה כרגיל אך בקולה היו חסרים השמחה והחיות שהיו בו לפני, ובעינה כבר לא היה הניצוץ העליז. עד שלאחר חצי שנה היא החליטה שמספיק לה, היא לא רוצה יותר תרופות, והיא מבטיחה לנסות לצאת מזה בכוחות עצמה. אבל היא חזרה למצב הקודם, במיטה, מתנדנדת בין בהייה באויר לשינה ושום דבר לא הוציא אותה משם.
כשהשמחה והחיות של אמא נעלמו, נעלמה איתם גם השמחה מהבית. אוירה כבדה שררה בבית כל שעות היממה, כולם התנהלו כאילו משהו מושך אותם למה, כאילו היה הרבה יותר טוב אם גם הם יכנסו למיטה ולא יצאו ממנה לעולם, ותמיד יש הרגשת מחנק, רק כאשר אני יוצאת מהבית אני מרגישה שאני יכולה לנשום שוב. ואני מצליחה להשתחרר מהאוירה הקשה.
לפעמים הרגישה שאביה עובד כל כך הרבה רק כדי לא להיות בבית, מעדיף להיות בבית כאשר כולם במיטות כדי שחסרונה של אשתו לא יבלוט כל כך, כדי להגיע כאשר הבית ריק ושקט בשביל לא להתמודד עם הידיעה שהיא ושכבת בחדר, חצי מתה, עושה רק את הפעילות המכנית הנקראת לנשום. שהוא עובד כל כך קשה רק כדי להירדם מהר ולא להספיק לחשוב על מצבה של האישה הריקה ששוכבת במיטה שלצדו. לפעמים אני מרגישה שגם אני רוצה לעשות את זה.
טוב, די. אמרתי לעצמי, מתנערת מהמחשוב ושוקעת שוב בסרט המתפתל ובשירים. כשהתעייפתי נכנסתי הביתה, נשארו עוד שעה וחצי עד שאחותי תחזור וכדאי לסדר פה, אספתי את כל הילדים והתחלנו לסדר. אולי בעצם טוב שהיא לא חוזרת כל יום, גם לעשות את צרכי הבית משתיק את המחשבות והפעולות המוכרות עושות סדר בראש.
והנה היא הגיעה, האחות המדהימה, ולאחר שסיימנו להתנפל עליה בחיבוקים והיא סיימה לארגן הכל הכנו ביחד ארוחת ערב שווה שכללה ספגטי ברוטב עגבניות, צ'יפס בתנור וסלט מושקע.
"אז מה השארת לי לעשות הפעם?" שאלה בחיוך
"את הכיור הבשרי והכביסה השחורה."
אומנם האוכל קצת כבד בשביל ארוחת ערב אבל בסוף לא נשאר אף פירור. ולאחר שסיימנו את הארוחה, שהיתה מנהנה ומלאת צחוק הרדמתי את הקטנים ופניתי לשיעורי הבית שלי, העוד שאחותי עוטה על הכיור והכביסה וכאשר סיימנו הכל התיישבנו ודיברנו ובשהלכתי לישון והיא נשארה לעשות ולארגן מלא דברים ולדבר עם חברות ולחיות באמת, הרגשתי צביטת קנאה.
בבוקר התארגנו, נפרדנו, יצאתי לסיבוב הגנים המוכר ומשם הלכתי לבית הספר.
בית הספר בסדר. בנות בכיתה לא מציקות לי או מזלזלות בי, אבל הן גם לא חברות שלי, הן פשוט רגילות אלי. אני לומדת איתן בכיתה, אבל לא יותר מזה. זה לא שהמצב החברתי שלי בכיתה רע, אין לי מצב חברתי, אני החוץ למעגל החברה. ומבחירה, לא לי ולא להן זה מפריע. הן ממלאות את חובתן בחברותי לכיתה, מזמינות אותי לימי הולדת, משתפות אותי בפרויקטים כיתתיים, משאילות לי ציוד אם אני צריכה, מפתחות אותי שיחות חולין יבשות ואומרות לי שלום כשאני נפגשות בישוב. להן אין בעיה איתי ולי אין בעיה איתן לכולן, חוץ מלמורה, אין בעיה עם זה.
בשיעורים אני פשוט לומדת, ממלאת משימות, עונה על שאלות ועושה שיעורי בית, הממוצע שלי בתעודה זה שמונים ושבע וזה בסדר גמור.
אבל היום יש מפגש כלשהו של הבנות, אני רואה את זה, הן מנסות להתחמק מלפגוש אותי כשהמורה בסביבה ובסוף, בהפסקה מישהי ניגשת אלי ושואלת אותי אם אני רוצה לבוא, ואני, כמובן, עונה שלא. המורה מנסה לשפר את מצבי בכיתה, היא עושה שיחות ארוכות ותמיד כאשר יש מפגשים בערב בין הבנות המורה דואגת שיזמינו אותי. פעם היו תמיד מזמינים אותי אבל כשהבינו שתמיד אענה בשלילה הפסיקו, אבל עכשיו המורה לא מרוצה מזה אז תמיד יש מישהי שבסוף ניגשת ושואלת רק כדי לצא ידי חובה, ואם במקרה זה קורה כשהמורה בסביבה אני מרגישה את מבטה מפציר בי להסכים וזה מצב מאוד לא נוח. המורה לא מבינה שמספיק לי לעשות את חובתי בתור תלמידה וחברה לספסל הלימודים. אין לי צורך מעבר ולאור העובדה שמרגע שאני נכנסת לבית אני מתפקדת כעקרת בית גם אין לי זמן לזה.
בערב ניגשתי אליה
"אמא" לחשתי
היא לא הגיבה
"אמא" לחשתי מעט יותר בקול
היא הפנתה אלי את ראשה
"קניתי לך מתנה."
פעם אמא מאוד אהבה תשבצים, ואנחנו אהבנו לשבת לצדה על הספה, להסתכל עליה פותות ולחשוב בקול על רעיונות.
הגשתי לה את חוברת התשבצים שקניתי, עפרון ומחק והיא לקחה אותם בלי להגיד מילה. פתחתי את החוברת והתחלתי לפתור בעצמי, חושבת בלחש על פתרונות, כשהחוברת מופנית אליה. לאחר כמה זמן הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי כמה הגדרות פתורות שלא אני מליאתי. לקחתי את החוברת בשקט והמשכתי לפתור.
"מאכל קר וקיצי, חמש אותיות, אות שניה ל': גלידה."
לרגע התבלבלתי, אבל אז הסתכלתי על אמא והבנתי. חייכתי. לאחר שגמרנו לפתור הנחתי את החוברת לצידה והלכתי לישון.
למחרת, בעודי רוקדת עם סרט הריקוד שלי, שמתי לב למבט שונה, לא כמו אלו שהתרגלתי אליהם אבל לפני שהספקתי להבין מה הוא אומר ניגשה אלי בעלת המבט, נערה שראיתי אותה עוברת פה לא מעט.
"אני ממש אוהבת את החולצה שלך, היא מהממת. איפה קנית אותה? גם אני רוצה כזאת."
תחושה נעימה פשטה בי, אבל היססתי, אני לא רגילה לדבר עם אנשים ברחוב.
"סבתא שלי קנתה לי אותה, אבל אני יכולה לשאול אותה."
"וואי תודה! עכשיו אני קולטת כמה מוזר זה לשאול על חולצה מישהי שאפילו אין לי מושג איך קוראים לה."
"זה בסדר, אני רגילה למוזרות"
"ובכל זאת, בואי נשב רגע, נכיר אחת את השניה."
הנהנתי והתיישבתי. ההיכרות הזאת ארכה הרבה מאוד זמן.

[Know-It-All]

ממש אהבתי שהצלחתי לקחת בסיס של סיפור ולפתח אותו ככ הרבה!
אוקיי, הסיפור הזה מוצלח. הוא מעניין וחמוד ואמין
הסוף הרגיש לי קצת ממהר? לאדעת

'-סבתא שלי קנתה לי אותה, אבל אני יכולה לשאול אותה."
"וואי תודה! איזה כיף! אבל אנחנו בכלל לא מכירות בואי נשב רגע ונכיר אחת את השניה"
זה קצת יותר מדי מהיר, מה שהופך את זה ללא מאוד אמין
אבל זה היה נהדר! תמשיכי לכתוב
הנהנתי והתיישבתי. ההיכרות הזאת ארכה הרבה מאוד זמן.

[יעל שרה]

תודה!!!
אממ בנוגע לסוף, מכיוון שאני כותבת את זה באמצע הלילה את הסופים אני לרוב לא עורכת מספיק (עייפות וזה) אז הגיוני. ערכתי עכשיו, זה יותר טוב?

[Everything Im not]

זה יפהפה את כל כך כישרונית.
זה שהצלחת לפתח סיפור כל כך מלא מבחינת הרגש והעלילה רק מצפייה זה מדהים. רואים כמה השקעת וחוץ ממה שנטע אמרה באמת הסיפור הזה מושלם.
את חייבת להמשיך לכתוב.