חוטים מקשרים // נטע

[Know-It-All]

סיפור!! תהיו גאים בי



הלכנו אחד ליד השנייה. הייתה שתיקה, היא לא צרמה- כמו שתיקות אחרות בין אנשים שמבינים אחד את השני קצת פחות טוב. היא לא הביכה- כמו שתיקה בראיון עבודה או ברגע הארוך מדי אחרי "אני אוהבת אותך" או "אני אוהב אותך".
זאת הייתה שתיקה כזאת שנותנת מקום לרעשים הקטנים של תחילת הלילה להתגשם. שקשוק רכבת בכביש הראשי, רחוק רחוק מאיתנו, נביחה של כלב, רחש הים במרחקים, הדשא נגרס מתחתינו בעוד אנחנו עולים במאמץ קל על הגבעה המלאכותית הקטנה, חום היום נעלם לאט והופך למזג אוויר קליל יותר, פשוט יותר.
התמקמנו, כרגיל. הראש שלה על הברכים שלי בחצי ישיבה מזרחית עם הברכיים מקופלות, איך שהוא זה הסתדר.
נשענתי עם הידיים אחורה, שיהיה גם לי נוח, לא רק לה. הכל כל כך חום- שחור מסביב בלילה הזה. כבד לי קצת מדי, רציתי לצאת לרגע, להשתחרר, לנמנם בלי משים בדשא.
"אתה ער?" זזתי קצת, כדי לסמן שכן.
"מה קרה שאתה כל כך עייף היום?" היא החליפה תנוחה.
"לא יודע, אולי זה... אני לא בטוח מה לעשות עם עצמי."
"אתה אבוד בחלל החיצון." היא אמרה בנימה טראגית משהו, מה שגרם לי לגחך.
"כן, קצת."
היא שיחקה עם היידים בשיער שלה, "תגיד... אני יפה בעינייך?"
"מה את חושבת, את יפה בעינייך?"
"אני חושבת שהיופי הוא בעיניי המתבונן, ואם המתבונן אוהב את מה שהוא רואה, אין פצעי בגרות על הפנים שלי, אלה נקודות חן."
זאת לא ממש תשובה, "מאיה, את אוהבת את עצמך?"
"זה לא משפט שאפשר לשא-"
"כן או לא..?"
"כן. כנראה, כן."
"את אוהבת אותי?" היא ענתה לי על זה כבר כמה פעמים בחיוב, אבל הקול שלי עדיין שברירי כאילו העולם שלי יתרסק אם היא תענה אחרת. היא לא תענה אחרת, אני מכיר אותה, אבל העולם שלי כל כך עדין שאני מפחד שיתרסק כל פעם מחדש.
היא התווכצה לכדור על הברכיים שלי, "כן. למרות שלפעמים אני לא בטוחה ש- סליחה על הפילוסופיה, אני יודעת שאתה שונא את זה."
אני דווקא רוצה לדעת לאן זה מוביל, "תמשיכי."
"אני אוהבת אותך, ואת ליאור, ואת נועם, ועוד אנשים. אבל מה אני אוהבת בכם? למה? אין לי טיעונים, אלה רגשות וזהו. אני מפחדת שכל זה יעלם יום אחד."
נשפתי אוויר בהזדהות. היד שלה נגעה, חצי מרחפת, בדשא. הושטתי את שלי ונגעתי בקצה של האצבעות שלה. הסתכלתי עליה, המבט שלה הופנה לשמיים אז הסתכלתי גם.
לא היו הרבה כוכבים שזרחו בשמיים הלילה, אבל יכלתי לזהות כמה קבוצות כוכבים. בתור ילד שגדל על ספרי גאוגרפיה וחלל התאכזבתי לגלות, כשהתבגרתי, שלא רואים פסים שמחברים בין קבוצות כוכבים. אבל אני מאמין שהם שם, מחברים בחוטי תפירה עדינים עדינים, כוכבים שקשורים ביחד. בכל מיני גדלים אבל שייכים לאותה קבוצה. כמו אנשים, כמו נקודות חן.

[יעל שרה]

מ-ה-מ-ם
רומנטי אבל נקי, יפה ומדויק.
וואו.
אכתוב יותר מפורט בשעות בהן הראש שלי עובד יותר טוב אבל בכל מקרה תדעי שכפי שהבנת, אהבתי.