חיים בשקר|| יעל שרה

[יעל שרה]

בס"ד
הקטע הזה הוא לא מהקטעים הטובים שלי ובכל זאת פרסמתי אותו. הוא מאוד מבולגן ויש בו יותר תחושות מאשר עלילה. פרסמתי אותו בשביל לדעת איך לשפר.
חלק מהתחושות והרגשות אני מכירה מקרוב, וזה מה שגרם לי לכתוב את הקטע (כמובן שפה הן מוקצנות), חלק מהן מומצאות לחלוטין.
(יכול להיות שאשנה לו את השם בהמשך ל"מעבר לכביש, שני בתים ימינה") ואתם תבינו למה.
אשמח מאוד לתבים
-------
מלוכך לה בפנים. זה לא בדיוק לכלוך, יותר רעש רקע תמידי של מחשבות בלתי רצויות. ואין לה שקט, אין לה מנוחה.
דברים שהיא יודעת ולא הייתה רוצה לדעת, דברים שקרו לה ורצתה לשכוח אבל חוזרים אליה בכל רגע שיש לה זמן לחשוב. רעש לבן אינסופי.
הלב שלה מלא באפלה ולא היה נראה שיתנקה אי פעם.
היא לא מצליחה להירגע, לנוח, לנקות או אפילו רק לסדר את הראש, מלא בערימות של דברים שלא הייתה רוצה לגעת בהם.
יש תחושות שאי אפשר להגיד במילים, תחושות דקות, כמעט בלתי מוחשיות ששוכנות עמוק בפנים ומונעות ממנה להתנהל כמו שצריך.
כל הזמן היא רצה, ממהרת, שלא יהיה לה רגע שבו מחשבותיה יוכלו להציק. ושלווה אין לה.
יש מקום אחד בו היא יכולה להרגע, המחשבות הקשות נעלמות, הרע שבתוכה מתקטן והלב מתרחב. ושם טוב לה.
מעבר לכביש, שני בתים ימינה.
בחטיבה בה למדה עשו מיזם התנדבותי, המורה נתנה רשימה של משפחות שצריכות עזרה, משפחות קבע, גרושות, אלמנות, נכות, מחלה קשה, ילד עםצרכים מיוחדים וכו'.
ברשימה מצאה את השם של שכנה שלה וכמובן ישר קפצה על המציאה, מישהי שהיא מכירה וזה לא יהיה מביך וגם קרוב לבית, מושלם.
היא רשמה את המספר, שלחה לה הודעה בה הסבירה את העניין וסגרה איתה פרטים.
כאשר ביררה למה היא צריכה עזרה הסבירה לה שהיא בטיפולי פוריות ולא פרטה.
אז היא שמרה על הילדים בזמן הטיפולים, הכינה ארוחות צהריים וערב כשהשכנה הייתה חלשה מדי (הבעל עבד עד מאוחר כל יום), עזרה בכל מה שצריך, והיה צריך, כי זה שאב הרבה זמן וכוחות פיזיים ונפשיים.
והיא נהנתה מזה כמו שמעולם לא חשבה שתהנה.
היא אהבה את הילדים כמו את אחיה וגם אחרי שעזבה את החטיבה לא הפסיקה לבוא ולעזור. ארבע שנים שהיא איתם, מלווה אותם מרחוק בצפייה לילד, תומכת ומקלה.
ההתנדבות היתה אור.
שם המחשבות משתתקות, היא מרוכזת בילדים ובבית בלבד, שעות של
אושר.
אבל בחוץ היא מרגישה בשקר, כאילו היא עובדת על מישהו, מרמה את כל העולם.
השקר לא זר לה, היא כבר השתמשה בו כמה פעמים בשביל לצאת ממצבים מסובכים, לא הרבה, אבל מספיק כדי שכבר לא תוכל להגיד לעצמה שכולם שקרים לבנים.
והיא מסתירה הכל, במיוחד מההורים שלה, את הספרים שהיא קוראת, גם אם היא יודעת שהם יתלהבו, מה שהיא עושה במחשב היא תמיד מיחקת מההסטוריה, למרות שהיא יודעת שהיא לא עשתה שום דבר רע, את הסיסמא לפלאפון, דברים שהיא עושה, מקומות שהיא הולכת, אפילו ארוחת בוקר היא מעדיפה להכין כשהם לא בסביבה. להסתיר כבר מזמן הפך להרגל.
היאא נפכה יותר ויותר קנאית לפרטיותה, וזה הפך אותה לקצת פרנואידית, חוששת שההורים שלה עוקבים אחרי כל דבר שהיא עושה, כשהם בסביבה היא לא מצליחה להיות משוחררת וכשהם לא בסביבה היא חוששת שהם מצאו דרך לראות מה היא עושה.
הפחד הכי גדול שלה זה שההורים שלה יגלו, למרות שאין להם שום דבא רע לגלות עליה.
לפעמים המחשבות שלה כל כך חזקות בראשה עד שהיא בטוחה שכולם שומעים אותם, וכל פעם שהיא עושה משהו שלא הייתה רוצה שידעו היא בטוחה שרואים את האשמה בעניים שלה.
היא מרגישה מאוימת תמידית, לעיתים יש שלווה רגעית אבל לרוב היא מתוחה, נכונה לגלות כל סימן של איום.
כמה היא מחכה לגיל שמונה עשרה, שתוכל לחיות עפי רצונה, הוריה לא יהיו אחראים לה עוד ולא תצטרך לתת דין וחשבון לפני אף אדם. היא תחיה את החיים שלה ולא את החיים שאחרים רוצים בשבילה, היא תפסיק לחיות בפחד שמה משהו יתגלה. כי קשה לחיות ככה, קשה ומתיש.
שהיא בבית היא במצוקה חלשה אך נצחית, היא מרגישה הרבה יותר בטוחה בחוץ, וכשהבחוץ נהיה לא בטוח, כל העולם שלה נהיה לא בטוח.
חוץ ממעבר לכביש, שני בתים ימינה.
שם היא יכולה להשתחרר, ההתנדבות היא כמו אוייר לנשימה. לאף אחד לא אכפת אם יש לה סודות, לא מנסים לדעת מה היא עושה, היא פשוט היא. זה הבית השני שלה, או אולי דווקא הראשון.
העובר נקלט והשכנה נכנסה לשמירת הריון, האושר שלהם מרקיע שחקים, אומנם זה יצר בשבילה הרבה עבודה אבל היא מרגישה רק איך האושר שלה הולך וגדל מיום ליום. כמעט בכל שעות היום הייתה אצלם, שמחה לעזור. ימים ארוכים עברו עליהם, עם הבטן התופחת משבוע לשבוע וההריון המתקדם ואיתו הבדיקות והשמירות. חודש אחרי חודש עבר והנה כבר הגיע התשיעי והזמן עובר.
שתיים בלילה, שלושה ימים לפני התאריך המשוער, היא מתעוררת לקול צלצול הפלאפון. לרגע היא מופתעת, למה לא כיבתה אותו לפני שהלכה לישון? ואז היא רואה מי התקשר ומחייכת. יש רק סיבה אחת למה השכנה תתקשר אליה בכזאת שעה.
צירים חזקים, הם מרגישים שהלידה עומדת להתחיל ואין אף אחד מהמשפחה באיזור, איזה מזל שהיא יכולה ואינספור התנצליות.
היא לקחה רק מברשת שיניים, סט בגדים כלשהו, השאירה הודעה להורים, על זה הם ידעו, יש גבול לכמה אפשר להסתיר אבל היא מעולם לא הסבירה להם מה בדיוק היא עושה, הם רק ידעו שזה חשוב לה. אז הם יבינו, לפחות זה זה שהיא מקווה.
חוצה את הכביש, עוברת שני בתים ודופקת.
בחיוך היא עוזרת להם לסיים לארגן את הכל, מסדרת את המיטה בחדר האורחים ואחרי שהם הלכו, למרות ההתרגשות היא נרדמה מהר מאוד.
וקמה למציאות חדשה.
איזה תינוק יפה, כמה אהבה לכזה יצור קטן, כמה אושר.
ארבע שנים של ציפייה ותקווה והנה זה קרה, הכל מתכנס במתיקות הטהורה הזאת. ויחד עם המשפחה גם הטוב גדל.
וכל זה מסתתר מעבר לכביש, שני בתים ימינה.

[Sam I am]

אהבתי, את מאוד מוכשרת :) למען האמת, אין לי מושג למה שהיא תסתיר דבר כזה מההורים שלה, מה יש לה להתבייש? אבל זה בכל זאת מאוד מעניין והייתי שמחה לקרוא עוד קטעים שלך בעתיד.

[יעל שרה]

יאיי תודה!
וואי ערבבתי כל כך בין שתי תחושות שונות לחלוטין עד שלא שמתי לב שאיך שמקשרים בניהם. היא פשוט מסתירה הכל מההורים שלה, בנוגע לזה ספציפית, היא כאילו אומרת להורים שלה שהיא מתנדבת אבל לא מפרטת בכלל.
שה בא בתור ניגוד לתחושת בדרך כלל וכדי לתאר את הטוב שההתנדבות הזאת עושה לה, ההסתרה לא קשורה לזה באופן ספציפי אלה הקשר הניגודי בין התחושות זה מה שניסיתי להעביר.
עריכה: הוספתי שורה בסוף שאמורה להסביר את זה.
תודה ממש!

[הלל טאובר]

יפה.
הניגודיות בין ההתנהגות של הדמות בביתה להתנהגותה אצל השכנה מוצג מאוד טוב.