לחזור לחיים חדשים|| יעל שרה, סיפור בהמשכים, נאנו 2023

[Sam I am]

יוווו חתונה
התקף בלחיזם או שסתם הייתה לך מוזה כזאת?
בכל מקרה, פרק נהדר. מחכה להמשך.

[בלטקריס בלה לסטרייג]

זה מושלםםםם יש לך מעריצה!!😚😙😗😘
תמשיכי!! אני אוהבת את יצירת הכתיבה שלך! את כותבת מותח!

[Quiet day]

יפה תמשיכי

[יעל שרה]

תודה למגיבות.
נטע (הפלפאפית בנשמה) על פי חוקי הפורום התגובה שלך היא ספאם.
הפרק הזה די נמרח ומלא בהסברים ותיאורים. כל ההתחלה לקחה לי במחברת עמוד וקצת וכשהעברתי למחשב זה הפך ל500 מילים. בקושי יש בו עלילה או דברים שקורים, הוא בעיקר מציג יום יחסית שגרתי בחייה, הגיוני שיהיה משעמם. הוא לא חובה לסיפור, אלא מין פרק שיכול לגרום לכם להכיר אותה יותר טוב. מה שבא לכם.
בכל מקרה, אם החלטתם לקרוא, אשמח לתגובות.

פרק שביעי
1210 מילים

"...אני צריכה בגדים חדשים לקיץ המתקרב, אני גם רוצה. חלק מהבגדים שלי משנה שעברה כבר קטנים עלי, ובכלל הכי כיף זה בגדים חדשים. אמא אמרה שאת הבגדים שחסר לי היא תקנה איתי אבל אם אני רוצה ללכת סתם לקניות עם חברות זה יהיה על חשבוני. אני לא יכול להמשיך להסתובב עם חולצות ארוכות, זה לא מתאים, כבר נהיה ממש חם. בכל מקרה, אני צריכה למצוא זמן לזה, אני מניחה שאני אצליח לפנות יום, יום שני הכי מתאים.
עברנו כבר את פסח ואת יום העצמאות, בו דווקא לא היה בעיה למצוא בגדים, חולצות לבנות זה קל. עוד מעט כבר ההצגה, זה מרגש. כשחושבים על זה, עוד מעט אנחנו גומרות כיתה ח', שמונה שנים בבית הספר, זה מפחיד...."
היא ממשיכה לקרוא על מחשבותיה בעבר והאסוציאציות שעלו לה. ואז עוצרת לחשוב על מה שקראה. המחצית השנייה המשיכה רגוע, לפחות עד איפה שהספיקה, הדבר העיקרי שחששה ממנו זה ההצגה, שנשמעה כמו גורם ללחץ. זה לה בסדר בתקופה הזאת, לא היה רע, אבל עם כל מה שקרה עד אז היא לא הצליחה באמת להנות מהזמן שנשאר לה בבית הספר. למען האמת, היא מקווה שבאולפנה היה טוב, היא מניחה שדף חדש עזר לה.
גם היא צריכה לקנות בגדים, הפסקה הזאת הסבה את צומת ליבה.
הבגדים שיש לה בארון לא כל כך לטעמה, הם צעקניים וחושפניים מדי. הרבה פעמים קורה שהיא נוברת בארון עד שהיא מוצאת שילוב בגדים שיהיה לה גם נוח ללבוש וגם יפה לדעתה. למען האמת, כשפתחה את הארון בפעם הראשונה הופתעה שהיא לא כל כך אוהבת את הבגדים, כי את שאר הדברים שלה בדירה היא כן אהבה. באופן כללי, התאונה לא שינתה אותה או את הטעם שלה, הם נשארו אותו דבר. היא מניחה שהבגדים היו מתוך התרסה, כנראה כלפי הדת. היא לא כל כך מבינה את קוד הלבוש של הדתיים אבל בטוחה שזה בשום מצב לא מה שיש לה בארון.
כבר הרבה זמן שהיא רוצה לקנות בגדים, אולי כדאי סוף סוף לעשות את זה. אך מכיוון שהיא לא מתכוונת לציית לאותו קוד לבוש, אין טעם לקנות עם אמה או אחותה, וגם לא עם חברות. אפילו לא עם רוני, שבימים האחרונים הן הצליחו לפתח יחסי ידידות יותר טובים ממה שהיה עד עכשיו, כלומר, הן כבר לא בשלבי היכרות מנומסת אבל גם לא הרבה אחרי זה.
אם כך, היא תצטרך לקנות לבד, לא שיש לה בעיה עם זה, היא דווקא אוהבת לעשות דברים באופן אישי ועצמאי. היא לא תסתבך עם עצם הקניה, היא קונה מוצרי מזון ודברים בסיסיים במכולת השכונתית שמצאה באחד הטיולים שלה. ואפילו דברים יותר מסובכים בחניות המיועדות לכך. אבל בגדים זה דבר שנדמה לה שמעולם לא קנתה, למרות שבוודאי עשתה את זה, על פי תיאורי המחברת והעובדה שיש לה בגדים בארון, גם אם היא לא אוהבת את רובם.
אבל יש בעיות, דבר ראשון היא אפילו לא יודעת איפה קונים, עם רוב הדברים הסתדרה כי האנשים בשכונה הדריכו אותה איך להגיע, אבל לשאול איפה קונים בגדים יהיה מוזר, מלבד זאת שזה כנראה בקניון שיש לנסוע אליו. והיא לא יכולה להסתובב בכל העיר בה היא גרה עד שתגיע לקניון או חנות לבגדי נשים, זה יהיה ארוך ומתיש. כמובן שיש את האפשרות של קניה באינטרנט, אבל אור מעדיפה לעשות את זה כמה שיותר באופן ישיר ומיידי. היא שמה לב שגם כל הבגדים בארון שלה לא נקנו באינטרנט אלא בחניות אמיתיות. היא מתלבטת מה לעשות ובסוף עושה רשימה של כל החנויות מהן קנתה עד עכשיו, על פי התוויות ומחפשת באינטרנט איפה, הכי קרוב לביתה, נמצאות החנויות הללו, כי בכל זאת הוא יכול להועיל במשהו. היא מוצאת קניון יחסית קרוב ונוסעת אליו.
המקום מלא באנשים ורועש מאוד וברגע הראשון זה מפתיע אותה והיא נעצרת. היא מתנערת מההלם ונכנסת יותר עמוק, מחפשת את החנויות אליהן היא הגיעה מלכתחילה. כל הססגוניות, המהומה והרעש דווקא טובים לה, הרבה אנשים שונים ומראות מעניינים, היא מופתעת שלקח לה כל כך הרבה זמן למצוא אותו. טוב לה השקט, אבל לפעמים דווקא הרעש שבחוץ יכול להביא לשקט בפנים. היא נהנת להסתכל על חלונות ראווה, סחורה מגוונת ואנשים מעניינים. היא מוצאת את אחת החנויות ונכנסת. שקט בה ומוזיקה נעימה מתנגנת מהרמקולים. היא מביטה בבגדים, אלפי בגדים. בשלל גוונים וצורות, מסודרים על המדפים, תלויים מקולבים, מוצגים על בובות ראווה. שפע הבגדים הנלבשים, נבדקים, חוזרים למקומם או נארזים ונקנים ולבסוף, כמו כל דבר, נזרקים מהמהם אותה. היא מנסה לחשב האם זה באמת משתלם לחנות לקנות כל כל הרבה סחורה ומכיוון שהיא די בטוחה שהחנות מתחשבת ברווחים שהיא מפיקה ושאין גרם עצום של קונים מדי יום, במיוחד בהתחשב בכך שהיא יחסית ריקה על פי מה שהיא רואה, היא מגיעה למסקנה שאנשים קונים הרבה יותר מדי. ושאם כך, לאנשים יש הרבה יותר ממה שהם צריכים. היא מניחה שאם החלופה היא פחות ממה שהם צריכים אז זה עדיף, אבל זה בהחלט לא מצב אידאלי.
היא מתנערת מהמחשבות ופונה לחפש לה בגדים, אומנם היא לא בטוחה שתמצא, הרי אלא חנויות בהם קנתה בגדים שלא בהכרח אהבה אבל זה עדיף על פני כלום. היא מסתובבת בין הבגדים, מסתכלת, בודקת ולוקחת מה שנראה לה נחמד. לבסוף נוצרת ערימה קטנה בידיה והיא מחפשת את תא ההלבשה. כשהיא מוצאת אותו מתחיל סבב המדידות. היא מנסה שילובים שונים, בודקת מידות, מחפשת דברים מתאימים, מסתובבת בין הבגדים ומנסה להגיע לסט שהיא ממש אוהבת. כי כמובן שמה שחשוב לה, ולא מספיק ברור לעולם, זה שעדיף מעט ואהוב על פני הרבה ולא נלבש. אלפי ג'ינסים מתחלפים עד שהיא מוצאת אחד שהיא אוהבת, נוח לה ובמידה טובה. היא מוסיפה לו חולצת סריג חלקה וחמה. כי אצלה, בניגוד לקניה עליה קראה, חורף. היא פונה גם לפינת המבצעים, למרות שלא בטוחה שתמצא שם משהו ובאופן מפתיע היא מוצאת מעיל, שחור, כך שהוא מתאים עם כל צבע, יפה ומתאים. זאת הקניה האשונה שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה והיא מתרגשת, מאוד. היא רוצה לשתף מישהו ומתלבטת מי, האנשים היחידים להם היא קשורה כרגע זאת המשפחה שלה, אבל הרי הם לא כל כך אוהבים את הבגדים אותם היא לובשת ובטח שלא יאהבו את זה. לבסוף היא מחליטה בכל זאת לשלוח תמונה לאחותה, אולי היא תתלהב והיא פונה, נרגשת, אל הקופה. הקופאית מופתעת הכמות הבגדים הקטנה, המתאימה לקניה רגילה ופשוטה לעומת ההתרגשות הגדולה שהיא רואה אצל הקונה.
"קרה משהו משמח?"
"לא משהו מיוחד, סתם הבגדים החדשים משמחים אותי."
"וזה כל מה שאת קונה?" ההפתעה ניכרת בקולה
"כן, זה בעיה?"
"לא."
היא אורזת הכל בשקית אחת גדולה ונפרדת בברכת יום טוב מהקונה. אבל המחשבה עליה לא פוסקת ברגע שהיא יצאה, כמו אצל רוב הלקוחות, אבל גם לא הרבה אחרי, כי מה זה מעניינה מה מרגש את הלקוחות שלה בזמן קנייתם. אור יוצאת מהחנות, נרגשת מסיבות שכנראה שהמוכרת לעולם לא תבין, אך לא ממהרת לצאת מהקניון, היא משתהה שם עוד זמן רב, מתעניינת בהכל, מופתעת מהעובדה שאפשר להיות לבד לעד כל כך הרבה אנשים ומכך שהעולם הנפלא הזה היה נסתר מעניה עד כה. הפעם האחרונה שהייתה במקום כה הומה הייתה בחתונה ושם לא הרגישה בנוח, יותר מדי אנשים שהתייחסו אליה ולא ידעה איך להתייחס אליהם. אבל פה זה היה שונה, איש לא התעניין בה ולא הייתה צריכה שהתעניינו, היא יכלה להיות אנונימית, וזה עשה לה טוב. גם השפע הבולט במקום כזה היה מדהים, היא הסתובבה בין חניות, מסתכלת על הסחורה אבל לא באמת רצתה לקנות, היא שבעה ממראה ענייה. אולי, בסופו של דבר, לא תהיה חייבת לצאת רחוק ולטייל בשביל לנקות את הראש, גם הקניונים יכולים לעזור בזה. כמובן שלא תוותר על הטיולים אבל היא יודעת שיש לה תחלופה קרובה ונוחה יותר, גם אם יקרה יותר, גם העובדה שצריך לשלם על חניה בשביל קניון הפתיעה אותה.
בלילה היא חושבת על היום הארוך והמספק אליו הובילה אותה המחברת שלה, ומחייכת. אבל לפני שהיא גומרת לשחזר את היום היא נרדמת. כמובן.

[Sam I am]

אהבתי את הפרק, פשוט נהדר. דווקא אותה 'שגרה' כביכול, היא שהופכת את הסיפור שלך למלא פשטות חיננית ואמינה, אהבתי את כל המחשבות על הבגדים ועל מה שהם מסמלים

[יעל שרה]

תודה כמובן לנטע, שבניגוד אלי, לא שוכחת ומגיבה תמיד.

פרק שמיני
1,406 מילים

"...כבר כתבתי על השבת אולפנה וכמה מרומם ומרגש וכיף וכו' זה היה אבל למען האמת זה קשה. ונמאס. נו כמה אפשר להיתקע באותו מקום ולהיות עם אותם אנשים בלי סוף, אפשר להשתגע. ועצם העובדה שאני רחוקה כל כך מהבית ומהמשפחה זה מעצבן. כלומר, אני רוצה לצאת הביתה ללילה אבל כל הנסיעה הזאת בחושך והעניין שאני אצטרך לקום ממש ממש מוקדם כדי להגיע בזמן. אוף. שבועיים שלמים באולפנה זה פשוט מעצבן. והיום רק יום שני, זה אומר שיש לי את עוד את שלישי, רביעי וחמישי. אני לא יודעת אם אצליח לעבור את זה. באופן כללי עצם רעיון הפנימיות טיפשי. למה מישהו חשב שזה טוב לקחת בנות בגיליים האלה ולהוציא אותם מהבית? לתת להן לחיות אחת עם השניה במשך ארבע שנים, לראות את המשפחה רק בשבתות, ואין אפשרות להפסקה מהאולפנה, במקרה שקשה או קורה משהו כל האפשרות לפרוק מסתכמת בלבכות לאמא בפלאפון, בלי מיטה וחיבוק מנחמים. אני פשוט כלואה איתן, קשה לחיות ככה, אין לאן לברוח. העניין הזה פשוט לא הגיוני. קשה לי...."
בכיתה ט' היה בסדר יחסית לשנים קודמות. הקושי העיקרי היה במרחק מהבית, הפנימיה לא עשתה לה טוב. אם יש אנשים שזה מתאים להם, זאת לא היא. וכך גם רוב חברותיה, שעל פי תיאוריה, הסכימו איתה בפה מלא שזה מוגזם. אבל למרות שזה הפריע לה היא לא התעסקה בזה כל הזמן, זה לא מנע ממנה להנות מהטוב שכן יש. או שאולי זה מראה שהיא התבגרה, שהיא הייתה כבר מסוגלת לעשות את ההבדל בין הקושי הכללי לרגע הנוכחי ולא לצבוע הכל בשחור, גם אם היא במצוקה. בכיתה ט' אולי היה יותר טוב משנים קודמות, אבל לא מספיק.
כיתה ח' הסתיימה בפרידה עצובה מהחברות ובתקווה לדף חדש ולשנה טובה יותר. לא מכל החברות שלה היא נפרדה, יש ארבע, אם היא סופרת נכון, שבאו איתה לאולפנה, בניהן רוני. היא שובצה לחדר עם בנות שרק במהלך השנה למדה להכיר ובמשך הזמן התבססה יחסית באולפנה. בעיקר מבחינה חברתית, מבחינה לימודית עניין הפנימיה פגע בה משום מה, לפחות זה מה שטענה. לא היו לה הרבה בעיות, רק הקושי הזה, שהיה גדול.
כיתה ט' מרתקת את אור, היה בה משהו שונה והיא ניסתה להבין בדיוק מה. במשך כמה ימים הדבר העיקרי שמעסיק אותה זה לקרוא במחברות שלה, היא קוראת אותן מהר ובכל רגע שהיא יכולה עד שהגיעה לסוף החמישית, כפי שכינו את זה. היא הרבה תהליכים בתקופה הזאת והיא מנסה להבין עד הסוף אלו, היא מרגישה שהיא מתקרבת לתשובות שחיפשה. יש פה משהו ברור ומובן יותר.
היא לא אוהבת את איך שהתיכונים הדתיים מתנהלים, למרות שעל פי סיפוריה של תמר, אחותה, יש שיפור בנושא הפנימיות, היא עצמה לוצדת כרגע בחצי פנימיה. מה שמעניין אותה הפעם זה לא למה היא הרגישה כפי שהרגישה, זה ברור לה. מה שמעניין אותה זה דווקא התהליכים שעברה בכיתה ט'. כי היא אומנם לא הייתה מודעת לכך, ואולי, אם לא התאונה, לא הייתה מבינה זאת לעולם, היא התבגרה מאוד במהלך אותה שנה. היא עברה דברים שהשפיעו עליה, אבל אלה היו בעיקר שינויים בצורת המחשבה שלה שהשפיעו על המציאות. מה גרם לשינויים האלה? כנראה בעיקר התבגרות פיזית ומנטלית שהייתה בעיצומה אבל יכול להיות שכמה מקרים חשובים, או הצטברות של דברים שהשפיעו על כך, הגיוני גם שעצם הפנימיה גרם לכך, העדר דמות אימהית במהלך רוב שעות השבוע במשך תקופה של עשר חודשים בהחלט יכול לגרום לפיתוח בגרות מואץ. הדבר העיקרי שמעניין אותה זה מהם טיבם של אותם תהליכים ושינויים שעברה.
מייד היא פונה לרוני. הפעם היא מחליטה להכין מראש רשימת שאלות מסודרת שתשאל את רוני, אלה נושאים פחות ממוקדים וברורים ויותר פרטיים, אבל כשרוני מבינה שהנושא שעליו היא רוצה לדבר זה האולפנה, וביחוד החמישית, היא מציעה לעשות לה סיור מודרך באולפנה בה למדו, למיטבי קשב. כל מה שאור יכולה לחשוב עליו זה עד כמה רוני ההפך מההגשרה הזאת. היא מסכימה והן קובעות את התאריך לעוד שלושה ימים.
בשלושת הימים האלה אור קוראת שוב את המחברות, מרפרפת על קטעים לא חשובים בשבילה, מעמיקה במקומות אחרים, שנראו לה מתאימים למה
שהיא מנסה להבין. היא חשה שהיא מפתחת אובססיה לסיפור הזה ושהיא חייבת הפסקה. היא מחליטה שהיא רוצה ללכת קצת ומוצאת מסלול הליכה של שעה, לא רחוק מדי, המיועד דווקא לאביב, לפריחה. ההליכה הרגלית אכן עושה לה טוב, מאמץ גופני המשולב ביופי הרדום של החורף. למזלה, באותו יום לא היה קר מדי וסוודר הספיק לה. היא נהנת לראות את האדמה הלחה מתחילה להצמיח, את הרמזים הראשוניים לפריחה שעוד תבוא, היא אוהבת להרגיש את האדמה מתחת לרגליה ולנשום אוויר נקי יותר, גם אם קר יותר. היא אוהבת את הלבד המוחלט במרחב כה גדול, כמעט אינסופי. היא משוחררת שם.
בנסיעה לאולפנה עולות בה חששות. רוני שלחה לה נקודת ציון לוויז והיא עוקבת בדבקות אחרי ההנחיות. החשש העיקרי הוא שמישהי, מורה או משהו בסגנון, תזהה אותה. היא לא רוצה עוד פאדיחות בדוגמת החתונה, הספיק לה. אבל גם מעצם הנסיעה, מה אם זה סתם בזבוז זמן, מה יעזור לה לחזור למקום בו למדה פעם אם הוא כבר לא מעורר בה זכרונות? או שאולי זאת המטרה של רוני, לנסות להעיר את הזכרון שלה?
בהתחשב בכך שהיו שלוש כיתות בכל שכבה המקום לא היה גדול, אבל גם לא קטן, היו את בנייני הלימודים, בניין הפנימיה, חדר אוכל ועוד כמה קראוונים נמוכים פזורים. הן נכנסות לבניין הלימודים בו היו את כל הכיתות ואת המזכירות וחדר המורות.
"שלום, אנחנו בוגרות האולפנה ובאנו לבקר." רוני אומרת למזיכרה.
אין סיכוי שהיא הייתה פה בזמנן, היא נראת צעירה מדי בשביל זה. לבינתיים היא מנצלת את הזמן כדי לבחון את המקום, נראה שהשקיעו בעיצוב אבל שכחו שבסופו של דבר זה תיכון, מכל פינה הציצו אליה משפטים מעוצבים וציורים מעוררי השראה, או לפחות אמורים להיות כאלה. הן יורדות קומה, הפסקה ולכן כל המסדרונות מלאים בבנות אבל זה נותן להן את האפשרות להכנס לכיתה שלהן לשעבר בלי להפריע לשיעור ולמשוך תצומת לב, הבנות מתעניינות בהן ורוצות לשמוע חוויות מהעבר והיא נותן לרוני להעסיק אותן בזמן שהיא מסתובבת בכיתה, מנסה לדמיין את עצמה בכיתה ט', יושבת ותומדת פה.
"השולחנות לא מסודרים אותו דבר, באסה. את ישבת בשורה השניה ואני ממש מאחוריך."
היא ממשיכה להסביר איך הכיתה נראתה בעבר. זה מעניין אותה, אבל העלאת הזכרונות של רוני אינו הסיבה בגלל הן באו.
הן עוברות לבניין הבא, כיתות הקצבה וחדרים שונים חיכו שם.
"אני חושבת שעשית ארבע באנגלית אבל לא זוכרת כמה במתמטיקה. ואת לא היית איתי במגמה, אבל אני לא זוכרת באיזה כן היית."
אבל כמות היחידות שעשתה בבגרות זה לא מעניין אותה כרגע. ובכלל, היא לא חושבת שיש לה מה לחפש שם. הן עוברות לחדר אוכל וזה גורם לרוני להפליג בתיאורי האוכל. כלומר, כמה הוא היה מגעיל.
"הסלט היה עיסה מעוכה של מלפופונים ועגבניות, הלחמניות בבוקר היו קנויות אז זה עוד היה בסדר אבל בצהריים פשוט לא היה מה לאכול, הכל היה מגעיל לחלוטין, בקושי ראוי להיקרא אוכל. אני מקווה שכיום יש להן אוכל יותר טוב."
ואז הן מגיעות לפנימיות, עוברות בין החדרים עד הן מוצאות את שלהן, או יותר נכון, רוני מוצאת. הם היו יחסית קרובים אחד לשני. אור מרגישה שזה קצת לא בסדר לחדור ככה לפרטיות החדר אבל לא מצליחה להתאפק ונכנסת. בחדר יש ארבע מיטות, כל אחד לעד קיר אחר, שולחן קטן, עליו חפצים שונים של הבנות, ארון גדול יחסית ודלת לשירותים והמקלחת. זהו, כל זה אמור, במשך ימי השבוע, להחליף איכשהו את הבית. עצם הרעיון לגור במקום כזה, לשהות בו כמעט בכל שעות היממה ובמיוחד שזה בשילוב לימודים, לא מוצא חן בענייה. אז כזה צריך לבוא בתור תחליף למשפחה ובית בגיליי התיכון זה מזעזע. היא מסתובבת בחדר בחרדת קודש, פותחת את דלת השירותים ומסתכלת על המקלחת שבה, היא דווקא לא מלוכלכת מדי, כל עוד יש מים חמים זה לא בעיה, היא מניחה שזה תלוי בבנות שבחדר.
היא מנסה לדמיין את עצמה, בעבר, הולכת לישון כאן. היא מבינה שלא בכל לילה סבלה, היו גם דברים מצחיקים ולישון עם חברות זה אווירה טובה. אבל כל כך הרבה לילות ברצף שזה קרה נהיה מציק, המרחק העיק עליה. כל לילה בפני עצמו אולי היה נחמד אבל במצטבר לא היה לה טוב.
רוני מנסה לספר לה על כל צוות האולפנה ועל דברים שקרו ובעיות שעשו לאולפנה אבל היא שקןעה במחשבות. מנסה להכנס לראש של עצמה ויותר ויותר מצליחה, היא גם יודעת באיזו מיטה הייתה בוחרת לישון, כמובן שאולי לא ישנה שם כי מישהי אחרת רצתה ותפסה לפניה אבל היא מעדיפה לדמיין שכן.
בדרך חזרה לדירה היא רגועה יותר, אומנם לא מצאה שם את כל מה שחיפשה אבל למדה להכיר את עצמה טוב יותר, זה לא היה בזבוז זמן. הביקור לא הוביל לתובנות, אבל קידם אותה בדרך אליהן. בסופו של דבר הביקור הזה עזר לה.
היא תוהה כמה היה שונה עכשיו אילו הייתה בוחרת אולפנה אחרת, היא די בטוחה שכל החיים שלה היו שונים. מפחיד כמה דבר כזה משפיע על החיים, החלטה שאנחנו עושים בגיל כה צעיר
אבל זה בעבר, והיא אפשר לשנות אותו, והיא כלל לא בטוחה שהיא רוצה, אבל כן צריך ללמוד אותו.
והיום למדה אותו בצורה הטובה ביותר.

[Sam I am]

פרק נהדר! אהבתי את הביקור של אור ורוני בבית הספר ואת השילוב של הרגשות העכשווים שלה מול אלו שבעבר. אני מרגישה כאן טראומה מפנימייה או שאת פשוט כתבת את זה באמצעות הדמיון המדהים שלך ומעולם לא היית בפנימייה?
בכל מקרה, פרק טוב!!!

[צעד ועוד צעד]

מקסים! אחרי הפרק הזה אני מפחדת להיות בפנימיה שלמה.

[יעל שרה]

תהילה- אני מציעה לך לא לעשות את זה אבל כל אחד ומה שמתאים לו.
הבהרה: הקווים הכלליים של הסיפור תוכננו לפני המלחמה. גם זה. הפרק מדבר על המציאות הרגילה בישראל (לפחות זאת שלפני השביעי באוקטובר). אם נוח לכם אתם יכולים להתייחס אל זה כאילו זה קרה בשנה שעברה או משהו. בכל מקרה, ולמה רק עכשיו אני כותבת את זה, כל קשר בין הסיפור לאנשים ואירועים אמיתיים מקרי בהחלט. אני מניחה שכולם חוו את זה ברמה כזאת או אחרת.
אבל למה הדו שיח בינהן כל כך קלישאתי? (לא קלישתי, קלישאתי, למרות שהייתי שמחה שקלישה תתבב לי), באופן כללי הסוף ממש קלישאתי. מה עושים?

פרק תשיעי
1,156 מילים

"טליה מתה. נרצחה. בפיגוע"
שורה בודדת, שאר הדף ריק לחלוטין, כמו זועק בשתיקה את מה שאי אפשר להגיד במילים. הוא מעבירה במהירות את הדף, אולי תבין מיותר ורואה שם ניסיונות הספדה מבולבלים שלבסוף נזנחו. הדף אחריו היה רק כעבור תקופה.
"הרבה זמן שלא כתבתי, לאחר שטליה מתה נכנסתי לדיכאון, לא היו בי כוחות נפשיים אפילו לקחת את המחברת והעיפרון, בטח שלא לכתוב. לא קמתי מהמיטה לא לא הכריחו אותי, לא הרגשתי שיש טעם. לא הרגשתי שיש טעם לחיות. הייתי כבויה, אולי אני עדיין כבויה, אבל יצאתי מהדיכאון, או לפחות מהתסמינים שלו. למען האמת אני עדיין רוצה לחזור לבהות בתקרה עם פרצי בכי מפעם לפעם. לאבד אותה זאת לא הרגשה שאפשר לתאר, ובאופן כללי החיים שלי בזמן האחרון השתגעו. ובאמת שכואב לי, ובאמת שאין לי כוח. וזהו, זה לא שיש לי יותר מה לכתוב עכשיו, כי אם אני אכתוב באמת מה אני מרגישה כל המחברת תירטב, ואני צריכה אותה.
עכשיו מתלבטים מה לעשות בהמשך, הפסדתי הרבה לימודים ואני ממש לא רוצה לחזור לאולפנה, במיוחד שגם רוני מתכננת לעזוב. אני מניחה שנלך לאותו מקום. גם בזה אין לי כוח להתעסק אבל לפחות זה לא גורם לי לבכות...."
היא לה אחות שלא ידעה עליה, אחות שלעולם לא תכיר, אחות שמבחינתה לא קיימת, אפילו לא בראש. היא נזכרת שנתקלה בשם שלה כמה פעמים אבל מעולם לא שמה לב שהיא אחותה, או שאולי התעלמה מדברים שהצביעו על כך. אבל פשוט אין בזה הגיון, היא חוותה אובדן והוא פשוט נעלם, יש לה אחות שחוותה איתה כל כך הרבה דברים ופשוט נמחקה, לחלוטין. לא יהיה לה מושג לעולם מי זאת. ובכל זאת היא שולחת הודעה לאחותה הקטנה, שהייתה בת תשע באותו זמן אבל בטוח זוכרת יותר ממנה.
היא מרגישה שאין שום הגיון. היא הפסידה כל כך הרבה דברים שעברה, היא הפסידה גם קשרים עם אנשים, אנשים שאהבה פעם. אבל מעולם לא עלה בדעתה שאיבדה אחות. בפעם השנייה. זה מטלטל אותה.
היא לא קוראת את ההודעות שאחותה שלחה.
במקום זה היא מחליטה שהיא צריכה לעכל את הדברים, כי היא לא מצליחה להבין את זה. היא נושמת עמוק, להיפגש עכשיו עם המשפחה שלה לא ממש יעזור לה, במיוחד בהתחשב בכך שיש להם מישהי במשפחה שלה אין. ועד כמה שהיא ורוני התקרבו בזמן האחרון זה לא מספיק בשביל לשתף אותה בזה. היא צריכה זמן לבד, להבין מה היא עושה עכשיו. בסופו של דבר זה לא אמור להשפיע עליה, הרי מבחינתה היא הרי לא משמעותית, כמו דמות היסטורית כלשהי, לא קשורה באופן אישי. אבל זה כן משפיע. כי זה מנתק אותה מהמשפחה שלה, כי זאת אחותה, בשר מבשרה, מישהי שהייתה חשובה לה מאוד, והיא איבדה אותה באופן הרבה יותר עמוק ממוות, גם אם פחות כואב. ובכלל, מה תעשה באזכרה? פעם בשנה? היא כל כך לא קשורה לזה.
זה היה הדבר המשמעותי ביותר שגילתה על עברה עד עכשיו, הדבר הקשה ביותר. המחשבות לא נותנות לה מנוחה והיא מחליטה שאולי לצאת לחופשה של שבוע זה לא רעיון גרוע, הרי בעבודה הודיעו לה לא מזמן על מספר ימי החופשה שמגיעים לה, ומכיוון שאין לה ילדים היא לא צריכה אותם לחופש הגדול אלא יכולה לנצל אותם מתי שהיא רוצה.
אבל לפני שתחליט סופית ותעשה את הסידורים לכך היא רוצה לעלות לקבר. היא נכנסת להתכתבות שלה ושל אחותה ורושמת לעצמה להסתכל בכל ההודעות שלחה לה על זה. אבל כרגע היא רק שואלת אותה איפה הקבר.
הוא בבית הקברות היישובי והוא יחסית ישן כמובן. אור עולה למכונית ורושמת את הכתובת שלו בוויז. בזמן הנסיעה המחשבות לא מפסיקות להציק לה עד שהיא מגיעה. היא נכנסת ומחפשת את הקבר של אחותה. מבחינתה, זאת הפעם הראשונה שהיא נכנסת לבית קברות והיא נפעמת ממראה הקברים המסודרים בשורה, לבנים כולם, כי כך הוא המוות, גורל אחיד לכולם, הרי אם יש משהו שכולנו שווים בו זה הסוף. בו השנוי היחיד זה איך החיים מנציחים אותם, וזה כבר לא שייך למוות.
היא מוצאת את הקבר, עליו חקוקה הכתובת שהיא כנראה הייתה שותפה בבחירתה. המראה, שכנראה בעבר היה גורם לה לדמוע לא מעלה בה שום רגש, והיא תוהה אם לאחותה היה אכפת אילו ידעה, אפילו אין לה ניחוש, היא לא מכירה אותה. היא עומדת, שותקת, מול הקבר. היא יודעת שזה טיפשי לדבר לשיש לבן אשר מתחתיו יש רק עצמות ואדמה ובכל זאת כשהיא הולכת היא לוחשת שלום לאחות שלעולם לא תכיר.
בסוף היא כן יוצאת לחופשה, כשהתלבטה איפה, עמיתה לעבודה אמר שבדיוק ההורים שלו נסעו מצאה והם גרים בגולן, מקום בו בקושי הייתה בגלל המרחק. היא לא מבינה למה אנשים רוצים לגור שם, ומה הילד שלהם עושה בעיר, או שאולי לא אהב לגור בישוב מרוחק, אבל זה מתאים לה אז היא סוגרת איתם ונוסעת ביום ראשון, יש לה עד שבת.
ביום הראשון היא רק רובצת בבית וחושבת אבל ביום השני היא מבינה שזאת הזדמנות להכיר קצת מסלולים במקום ויוצאת לטיול. האפשרות הראשונה והמתבקשת זה החרמון, קר בגולן, כיאה לאיזור הכי צפוני אבל בחרמון אפילו יותר, והשלג המכסה אותו יפה והיא זוכה שוב לטעום מחוויה בפעם הראשונה, הרי שלג זה לא דבר שהיה השנה במרכז הארץ. היא אוהבת את התחושה שלו ואפילו נגררת למלחמת שלג עם כמה אנשים שלא הכירה ובאו גם הם לחופשה בגולן, בזמן בו רוב האנשים לא נופשים כך שזה הרבה יותר זול. היא גם עולה לרכבל, המראה ממנו יפיפה. סך הכל החוויה עושה לה טוב.
ביום השלישי רוני שולחת לה הודעה שהיא רוצה לבקר אותה וכשהיא מגלה שהיא רחוק בצפון היא אומרת לה שהיא באה בכל זאת. לאור זה לא כל כך משנה והיא שולחת לה את המיקום. לוקח כמה שעות עד שהיא באה אבל כשהיא מגיעה, לאח שהיא טוענת שהיא לא מסוגלת לשבת אחרי שהייתה דבוקה לכיסא במשך מלא זמן היא שואלת:
"נו, אז מה קרה?"
"מה זאת אומרת מה קרה?"
"למה את בורחת למעבר הרי החושך?"
"אני רק צריכה לחשוב קצת. גיליתי שיש לי אחות."
"זה מסביר הרבה, אבל למה זה עד כדי כך קשה לך?"
"לך לא היה קשה לגלות שיש לך אחות שהכרת ואת כבר לא?"
"יש הרבה אנשים שאת לא מכירה כבר."
"מתוך בחירה בעיקר, אבל זה גם לא אחות, את המשפחה שלי אני כן מכירה!"
היא משכה כתפיים "אוקי, ומה את מתכוונת לעשות עם זה?"
"זה מה שאני מנסה להבין."
הן שקעו בשתיקה ארוכה שנקטעה שאור הציעה לה ללכת איתה למסלול קצר שהתעניינה בו, היא מסכימה והן יוצאות. בזמן הליכה הן מדברות על הנושאים שקשה להן איתן ואור מגלה שהשילוב בין הליכה לשיחת נפש בהחלט עוזר לנקות את הראש. טוב שיש לה חברה שדואגת לה, עם כל האנרגיות שלה, שקשה להכיל לפעמים. הן מגיעות למצפה וצופות על הרמה כולה מלמעלה, זה מדהים ולכמה דקות היא מרגישה שקט מוחלט, גם בתוך הראש שלה.
כשהיא נוסעת בחזרה אור מודה לה על היום הזה ועל העזרה שנתנה. שלושת הימים הבאים כבר קלים יותר והיא זוכה להכיר את הגולן על שלל טיוליו, לבסוף היא מוכנה להודות שיש משהו ביופי ובשקט של הגולן שיכול למשוך אנשים מסוימים לגור שם, לא שהיא תעשה את זה אי פעם.
בשבת היא נהנת מיום אחרון של חופש מוחלט ומארגנת את הדברים שלה לקראת חזרה לחיים רגילים למחרת.
בראשון היא חוזרת לגמרי, עדיין מבולבלת אבל יותר רגועה. בערב היא אפילו חוזרת לקרוא במחברת, שמתארת את החזרה שלה לחיים הרגילים גם בעבר. העניין עם אחותה לא נפתר לחלוטין אבל היא שמה אותו בצד כרגע, הוא באמת לא הכרחי לעתיד שלה.
לבינתיים היא בסדר.

[Sam I am]

פרק עצוב כל כך :(
אבל נהדר, באמת. הכתיבה שלך כל כך השתפרה מאז הפרק הראשון (לא שהיא הייתה גרועה מלכתחילה אבל ברור שהכשרון שלך גדל)
הוא כל כך עצוב, את כל כך מוכשרת.

[צעד ועוד צעד]

ממש מסכימה עם סם! הכתיבה שלך ממש משתפרת מרגע אל רגע.
פרק נהדר ועצוב, אני אוהבת את זה שהיא מסכימה לעצמה לברוח כי לפעמים צריך לדעת מתי לקחת פסק זמן מהמציאות.

[יעל שרה]

עודדתן אותי ממש בנוגע לפרק הקודם כי אחרי שפרסמתי אותו פתאום הרגשתי שאני לא אוהבת אותו במיוחד.
בכל מקרה לפרק הזה הגעתי בלי תכנון בכלל, אפילו לא כתבתי את ההתחלה במחברת, ספונטני ומפתיע לחלוטין, גם בשבילי. שום דבר פה לא תוכנן. ובכלל לא רציתי לעשות המשך ישיר לפרק הקודם אבל המצב רוח הדיכאוני שלי והעובדה שזה לא יצא בדיוק כמו שרציתי ןלא הביע באופן נכון גרם לכך כנראה. מתנצלת.
וגם אני לא מרגישה טוב אז הפרק מאוד הושפע מזה.
מה שבטוח, זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד. או יותר נכון, לא פשוט בכלל.

פרק עשירי
1,014 מילים

"...יש לי מבחן מחר ואני צריכה ללמוד אבל אין לי כוח, אני גם לא מרגישה כל כך טוב. באופן כללי עוד לא חזרתי לעצמי לחלוטין אבל מסתדרים. הימים ארוכים ומעייפים והרבה פעמים אין לי מצב רוח בכלל, אבל המשכנו בחיים כמו שאומרים, משפט שמעלה בי הרבה שאלות בכל פעם, כי יש אנשים שלא ממשיכים בחיים, יש אנשים שחייהם נפסקו, ככה פתאום. עדיף שאני לא אתעסק בזה כל הזמן, ואני מאוד מנסה, אבל הכאב לא מפסיק לרגע אז איך אפשר? אז לקחתי את החומר שאני צריכה ללמוד, דפים, חוברות, ספרים, הכל על המיטה. אבל במקום להתחיל ללמוד לקחתי את המחברת שהכי לא תעזור לי והתחלתי לכתוב. אפילו תה יש לי פה, שיקל על המוח שלי ללמוד ועל הגוף שלי להתרפא, קשה לו לעשות את זה בערך כמו שקשה לנפש. קשה לכולם. טוב, די, אני צריכה להכריח את עצמי להפסיק, גם זה קשה כמו כל דבר בזמן האחרון...."
כיתה י' הייתה בסדר, היא אומנם התחילה באמצע אבל המצב בהחלט השתפר, כנראה גם בזכות העובדה שיצאה מפנימיה מלאה. אבל היא לא הצליחה באמת להתאושש עד הסוף. היו לה ימים טובים ופחות. אור עוברת איתה את הכל, בכל יום קוראת כמה דפים ושוהה בהם במשך היום, לומדת את עצמה לעומק. היה משהו ששינה אותה, ביגר אותה, כאילו הפיגוע לימד אותה דברים שלא אמורים לדעת בגיל הנעורים, למען האמת, לאבד אחות זה בהחלט לא דבר שאמורים לחוות בגיל כזה, בטח שלא בכאלה נסיבות. היא מוצאת את עצמה מזדהה יותר ויותר עם אור ש"אחרי" מאשר אור של "לפני", המחשבות, ברגשות, זה היה אירוע שהשפיע עליה מאוד, בלעדיו אולי לא הייתה במקום הזה עכשיו, אולי הוא יכול להשפיע עליה בעתיד, אולי כן צריך לחקור אותו. זה מבלבל. היא מנסה להיות נאמנה להחלטה המקורית שלה וממשיכה לקרוא ולהכיר, כי זה הדבר העיקרי שצריך לעשות כרגע.
גם אצלה הכל בסדר, לפחות עד שתקרא על עוד סערה שעברה פעם.
הפלאלפון מצלצל, היא מנסה לנחש אם זאת אמא שלה או רוני, השתיים היחידות שיתקשרו אליה, אחותה בדרך כלל שולחת הודעות בווצאפ והיא הסיבה היחידה שלה להכנס אליו.
שניה אחרי שהיא מנחשת שזאת רוני היא מרימה את הפלאפון. זאת לא היא, וגם לא אמא שלה, על הצג מופיע מספר לא שמור. היא עונה.
"שלום, מה שלומך?"
"מי זה?"
"זאת נועה מהעבודה, שכחת פה, על השולחן הכחול, כמה דברים. אני נועלת עכשיו, מה את רוצה לעשות?"
היא מנסה להיזכר מה היה שניה לפני שיצאה מהעבודה.
"איך השגת את המספר שלי?"
"לא כזה קשה להשיג מספרים בימנו. בכל מקרה, את באה מהר או שאני סוגרת?"
"מה יש שם?"
"את היומן שלך, מטען ומטריה."
זה הכל? את היומן שלה הוציאה כדי לכתוב באיזה יום קבעה את הבדיקה אצל רופא השניים, וכנראה לא החזירה, אבל לא באמת תצטרך אותו עד מחר. אבל מבט מהיר הבהיר לה שהפלאפון דווקא לא יאהב את הרעיון ושכדאי לנסוע להביא, במיוחד שהוא לא כזה רחוק, בערך עשר דקות נסיעה. ועדיין, אולי עדיף שיהיה עוד מטען למקרים כאלה.
"טוב, אני באה."
היחסים בינה לבין עמיתיה לעבודה נוסבים בעיקר על שיחות חולין קצרות ודיבורים הקשורים ישירות לעבודה כך שהיא מכירה אותם בשמותיהם אבל לא באופן אישי במיוחד. נועה זכורה לה כאישה נעימה, כבת שלושים, שהרבה פעמים נשארת אחרי כולם.
היא מגיעה למקום ורואה אותה מחכה לה, היא נכנסת, לוקחת את הדברים וממלמלת התנצלות. נועה מחייכת.
"לא ענית לי בפלאפון, מה שלומך?"
"אני בסדר" לא נעים לה לעכב אותה עוד.
"אני רוצה לדעת באמת, אני מרגישה שאני לא מכירה אותך למרות שאנחנו עובדות כבר יחסית הרבה זמן ביחד."
היא מושכת בכתפיה, "אני באמת בסדר."
"רק בסדר?" היא שואלת, בהתעניינות אמיתית.
עכשיו באמת לא נעים לה "כן"
"אדם צריך להיות יותר מבסדר, קרה משהו?"
איך אפשר להסביר? "זה... מאוד מסובך"
"אני מבינה, אשמח לשמוע על זה אבל אני מניחה שאת ממהרת, אם תרצי לספר לי מחר את מוזמנת." היא אמרה בכנות.
זה היה מוזר, היא נכנסת למכונית ונוסעת לדירה, מתלבטת אם היא מחכה למחר או רוצה לדחות אותו כמה שיותר. מצד אחד, יהיה נחמד לספר את כל מה שעובר עליה למישהי, מצד שני זאת מישהי שהיא לא ממש מכירה. אבל בסופו של דבר היא לא הכירה אף אחד אחרי התאונה והיא בהחלט יכולה להגיד לה שהיא לא רוצה לספר. המצב כולו היה משונה.
כל המצב שלה משונה.
היא מחליטה ללכת לאכול גלידה, היא גילתה שזה מרגיע אותה, גם בחורף. יש לה גלידרייה אחת שהיא אוהבת במיוחד, טעימה מאוד ובאמצע כל המולת הקניון, השילוב בניהם מאוד עוזר לה. אבל הפעם היא לא מרגישה שהיא צריכה לנקות את הראש או להירגע, רק קצת להתפנק.
הקניון הומה כרגיל והגלידה טעימה כרגיל אבל בכל פעם החוויה שונה, גם עכשיו, אולי כי בכל פעם היא עצמה שונה קצת.
היא הולכת לישון בהרגשה שהיום הזה היה מסוג הימים הטובים. כשהיא קמה היא מקווה שזה ימשיך.
היא מתחילה לעבוד ישר כשהיא מגיעה, מציצה בזווית העיין אם נועה נמצאת. והיא נמצאת, עסוקה בעבודה אך בכל פעם שמישהו פונה אליה היא עוזבת הכל ומתרכזת רק בו. בסוף היא שמה לב שאור הגיעה.
"בוקר טוב"
"בוקר אור"
אחרי שיחה קצרה אור מגלה שלמרות שנועה נחמדה מאוד וכיף להיות במחיצתה היא לא מצליחה לספר לה את הכל, היא מסבירה באופן כללי שאיבדה את הזיכרון ושהיא קוראת עכשיו במחברות שלה מהעבר אבל לא משתפת ומפרטת על מה שעבר עליה בחודשים האחרונים.
אור מתעניינת גם ומגלה שנועה נשואה עם ילד אחד, בן שלוש, ושכרגע החיים שלה יחסית שלווים.
בצהריים היא משחזרת את כל מה שקרה ומנסה להבין מה היחסים שלהן כרגע. הרי היא לא באמת חברה שלה, ובכלל יש לה כרגע חברה אחת, היחידה שבאמת הייתה איתה במשך כל הזמן אבל נראה שיש עוד מישהי שהיא מעניינת אותה בצורה כלשהי. וזה מוזר.
במשך כל הימים הבאים הן מדברות יותר ויותר בזמן שאור מתעמקת עוד ועוד בעצמה של כיתה י'.
אמא שלה מציעה לה להגיע לשבת. אבל אור מעדיפה להישאר בדירה למרות שאין לה תוכניות מסודרות. זה מתגלה כהחלטה טובה כי היא הייתה צריכה יום שקט. אבל בראשון גילתה שהיא צריכה להשאר עוד קצת בבית כי היא בהחלט לא הרגישה טוב. מתישהו נועה התקשרה אליה, זה הפתיע אותה באותה מידה כמו שהפתיע אותה הפעם הראשונה אבל שימח אותה שמישהו שם לב שלא הגיעה. גם רוני התקשרה בהמשך היום והציעה לבוא אבל אור אמרה לה שהיא לא צריכה ושיעבור לה בקרוב.
כמה טוב שיש כאלה אנשים בעולם, אילו כולם היו ככה העולם היה מקום כל כך יפה.
אילו כולם היו ככה לא היו פיגועים.

[Sam I am]

פרק מצוין. באמת.
אני אוהבת את הנחישות של אור מההווה ואור מהעבר להמשיך הלאה, למרות הקושי.
נועה היא ממש אחלה דמות :)
המשפט האחרון כל כך מצמרר ונכון.
והנה, זה היה ת''ב. אני גאה בעצמי.

[יעל שרה]

ותודה לנטע המדהימה:)
אז לפרק הזה באתי מוכנה ובניגוד לשני הפרקים הקודמים ידעתי מה אני רוצה ממנו.

פרק אחד עשר
1,138מילים

"...בקושי הצלחתי לישון הלילה, אני ממש מפחדת, כל הזמן. אני לא זוכרת מתי זה בדיוק התחיל אבל אני מניחה שבפיגוע ירד לי האסימון שזה יכול לקרות גם לי ומתישהו התחלתי לפחד מזה. מאוד, אני לא יכולה להישאר בבית לבד בלי לדאוג שהסכין הגדולה שלנו בהישג יד ואבא שלי קנה גז מדמיע בשביל שאסכים להסתובב מחוץ לישוב לבדי. לא שזה יעזור הרבה אבל שתהיה לי תחושה שאני יכולה לעשות משהו, אני מחכה לרגע בו אוכל לעשות רישיון נשק ולהגן על עצמי באמת. כל המחשבות האלה לא עוזרות, ההפך, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק, זה כל כך מפחיד. כל כך. זה מסתובב לי בראש כל הזמן, אני לא יכולה שזה ינהל אותי אבל בפועל זה מה שקורה. ובחושך זה הרבה יותר גרוע, אני מתחילה לדמיין את כל הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות ורק ברגע שאני מדמיינת את זה שאני יוצאת מכל המצבים האלה אני יכולה לישון. לא מספיק קשה לי בגלל שזה קרה לאחותי אני גם חוששת שזה יקרה לי. למה זה בכלל קורה? איך קרה והמצב הזה נהיה לנורמה? אין הגיון וגם לא צדק...."
אור כבר מבינה שאולי הילדות שלה הייתה יפה ושמחה אבל ההתבגרות שלה ממש לא. הרבה בגלל הפיגוע כנראה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא נפגשת בחרדות שהיו לה וזה עדיין לא נפתר, היא מקווה שבהמשך יהיה פתרון לזה כי אי אפשר לחיות כל הזמן בחרדות. כל גיל הנעורים שלה היה מלא בקשיים ובעיות, וזה בהחלט מה שגרם לה להחליט כמה דברים שבזכותם היא הגיעה לאן שהגיעה. אבל אילו זה לא היה כל כך מסובך, איפה הייתה היום, זה מסקרן אותה. בסופו של דבר, אולי היא זכתה להזדמנות שלא כל אחד זוכה לה, להסתכל על כל החיים שלה מהצד לראות מה השפיע על מה.
מעניין אותה החרדות שלה, בסופו של דבר בשביל להגיע לכזאת רמת פחד צריך שיהיה דבר רציני שיגרום לכך, באמת רק עצם העובדה שזה קרה פעם אחת, גם אם לאחותה, גורם לה לפחד כל כך שזה יקרה גם לה? הרי לאלפי אנשים מתים קרובים והם לא בחרדות מפני זה, כלומר, זה אומר שזה עניין בה שגרם לכך, או שקרה שם משהו יותר רציני. אמא שלה הזמינה אותה לשבת, אולי זאת הזדמנות לדבר על זה, וגם עם רוני היא רוצה לדבר. היא מודיעה לאמה שתבוא בשבת ולרוני שהיא רוצה שיפגשו. היא מסכימה והן קובעות למחרת, במקום הקבוע בו הן נפגשות. הפעם העניין לא הציק לה ממש, אבל היא רצתה לדעת, רצתה להכיר את עצמה טוב יותר.
בימים האחרונים היא התקרבה לנועה והחלה לשתף אותה מעט יותר, בעיקר במה שהיא קוראת יותר מאשר מה שקרה לה בזמן האחרון, זה הרגיש לה פחות שייך. אבל זה גם גרם לה קצת להתרחק מרוני, מכיוון שכבר לא הייתה החברה היחידה שלה, והיא הרגישה שהיא יותר תלויה בה מאשר קרובה אליה נפשית, מה שגרם לה עוד פחות לדבר איתה, היא לא אוהבת להיות תלויה באנשים. היא משתפת את נועה במה שקראה וחשבה אתמול והיא ממקשיבה לה בשקט ובאמת, היה נראה שזה באמת עניין אותה. היא אהבה להיות עם נועה, היא גרמה לה להרגיש שכל מה שחשוב לה באותו רגע זה מה שהיא אומרת ועוברת.
אבל כשבאה לדבר עם רוני זה גרם לה להרגיש צבועה, היא פונה אליה רק כשהיא צריכה אותה, מה שגורם ליחסים שלהם להיות תלותיים ונצלנים והיא לא אהבה את זה בכלל. ברגע שראתה את התלתלים המוכרים מרחוק ירדה עליה תחושה קשה, אבל היא באה והתיישבה לעדה בכל זאת.
"הי"
"הי"
"אז על מה רצית לדבר?"
אור הסבירה לה את כל העניין ואת השאלות שהיו לה על החרדות שלה, היא מסבירה לה קצת ומנסה לפתוח שיחה ערה כמו שהיה בניהן עד עכשיו אבל היא לא מרוכזת מספיק וזה מקשה עליהן.
"תגידי, את באמת רוצה לדעת?"
"כן, בטח."
"אז למה את אפילו לא מקשיבה לי?"
"סליחה"
הן חוזרות לדבר אבל גם אז אור לא באמת בשיחה וזה מורגש, בשלב כלשהו לרוני נמאס.
"את יכולה להסביר לי מה קרה?"
"לא קרה כלום."
"אז למה את מתנהגת כל כך מוזר?"
אור נאנחה, ומה תגיד לה? שהיא מרגישה שהתרחקה ממנה ושזה לא נעים לה? שהיא מרגישה שהיחסים שלהן לא באמת יחסי חברות אלא תלות? שהיא רוצה שהן יחזרו להיות חברות או שינתקו קשר סופית? קשה לה להבין בעצמה מה היא חושבת בנוגע לעניין ובטח שלנסח את זה במילים, ובצורה שלא תפגע. לא טוב לה כל הדבר הזה, היא צריכה למצוא דרך לפתור את העניין.
"אני סתם לא מרוכזת בזמן האחרון." היא אומרת "אולי כדאי שנדבר בפעם אחרת, סליחה."
היא רואה שרוני נפגעת, ובצדק. היא לא מספרת לה מה עובר עליה ומסתירה במכוון, היא מזלזלת בזמן שלה ובמה שהיא משקיעה, היא לא באמת מתעניינת בה, יש לה סיבות מוצדקות להיפגע.
"איך שאת רוצה." היא קמה והולכת.
כשאור נכנסת למכונית משהו כבד מתיישב בתוכה, קשה לה להבין את עצמה ולהתנהג כמו שצריך ובאמת שלא מעניין אותה מה אחרים עושים בשבילה, אולי כי היא לא אוהבת שעושים בשבילה. דמעות מופיעות בענייה ומפתיעות אותה אבל היא נותנת להן לזלוג, לפני שהיא יוצאת מהרכב היא מנגבת אותן. הדירה שלה שקטה וחשוכה, היא מדליקה את האור אבל אז מכבה אותו בחזרה, כי מה הטעם וזה סתם מבזבז חשמל וכסף. כשהיא פותחת את הפלאפון היא רואה הודעה מאמא שלה, שהיא שמחה שהיא החליטה לבוא לשבת, לרגע היא שוקלת לבטל אבל אז מחליטה שלא, אולי יעזור לה להיות עם המשפחה שלה. ארוחת ערב, מקלחת זריזה ולישון. היא נרדמת מהר כתמיד מתעוררת מוקדם וזה מפתיע אותה, הרי לרוב מה שמעיר אותה זה הצלצול של השעון מעורר. היא שוכבת וחושבת במיטה עד שהפלאפון מודיע שהשעה שבע ויום חדש התחיל בפרץ של מוזיקה בווליום חזק. היא מכבה אותו וקמה.
באותו יום אור שקטה מהרגיל, מה שגורם לנועה להתעניין מה קרה, אבל למרות הכנות אין לה מצב רוח והיא מבהירה את זה היטב. הדכדוך הזה ממשיך לאורך כל היום ואין מה שיעודד אותה.
סוף סוף יום שישי הגיע, היא אורזת מה שהיא צריכה ונוסעת בתקווה שתהיה שבת טובה, של שלום. כשהיא מגיעה היא מרגישה מייד שיותר נוח לה, אנשים שמכירים אותה מלידה וקשה לתאר שמשהו יפגע ביחסים בניהם, אם כמה שהיה קשה בהתחלה, המשפחה שלה זה הקשר הכי חזק וטוב שיש לה כרגע וכנראה תמיד. היא מחייכת ומסדרת את הדברים שלה במקומם. במשך השבת היא מדברת הרבה עם כולם אבל לא מוצאת הזדמנות לדבר באמת על מה שמפריע לה עם אמא שלה. לבסוף, היא מוצאת דווקא במוצאי שבת, כאשר אבא שלה ואחיה בתפילת ערבית ואחותה קוראת ספר. היא מספרת לאמא שלה אבל זה לא שהיא באמת יכולה לעזור לה, ואז היא נזכרת במה שהיא קוראת בזמן האחרון ודווקא עם אמא שלה יותר פשוט לדבר על זה וזה עוזר לה להבין כמה דברים.
"לתמר לא היו בעיות כאלה?"
"למה את שואלת?"
"לא משנה" היא ממלמלת.
אבל מבחינתה זה כן משנה, זה בחלט משנה האם גם אחותה עברה את זה הוא לא, לפחות בשבילה זה משנה. היא מנסה לא להתעסק בזה ומהר מאוד עוברת להתעסק בשאר הבעיות שלה, לא שיפור גדול. בשבת היא מרגישה שקיבלה חיבוק גדול ושהייתה בחברת אנשים שאוהבים אותה אבל אז השבת נגמרת ואור מגלה כמה היא שונאת היא מוצאי שבת, את יום ראשון. כי קשה לחזור אחריה.
למרות שבהשוואה למה שהיה לפני השבת יותר טוב לה עכשיו, בטח זה אומר משהו.

[פרח נתתי לנורית]

הקפצה