לחזור לחיים חדשים|| יעל שרה, סיפור בהמשכים, נאנו 2023

טוב, השלמתי את החסר, ו-וואו!!
את כותבת מהמם!!

סליחה שלא הגבתי אתמול למרות שאמרתי שאגיב!
פרק מצוין, עצוב מאוד אבל גם מעודד, אני חושבת
אני אוהבת את זה

תודה לורד.
ולשיר ונטע כמובן.
אני לא מצליחה לעשות את זה, כל הפרקים האחרונים לא יצאו לי טוב
הפרק הזה מלא בפסיכולוגיה.
זה לא הפרק האחרון, אבל יכול להיות שזה הפרק האחרון מטעם נאנו, תלוי אם אספיק לפרסם מחר או לא.
ופשוטים הדברים בחיים/ ומותר בם לנגוע/ ומותר, ומותר לאהוב

פרק שניים עשר
681 מילים

"...היום עליתי לטרמפ מפחיד ברמות. כשעליתי עליו לא דאגתי, זאת הייתה אישה שהנגה אבל אז שמתי לב שלגבר שישב במושב הקדמי יש חזות קצת ערבית ושהם מכירים אחד את השני. באיזשהו שלב הוא התחיל לעשות תנועות מוזרות בידיים, כאילו הוא מנסה לסמן משהו, אולי לרכב לפנינו, שהיה ערבי. אז התחלתי ממש לפחד, כמעט שקלתי לבקש מהם שיורידו אותי באחת התחנות בדרך ושאני אתפוס טרמפים משם. פעם המדריכה שלי, לשעבר כמובן, עלתה על טרמפ והוא התנהג מוזר, היא חששה שיטריד אותה אז ביקשה ממנו להוריד אותה והוא הוריד אותה ממש על הכביש, היא התקשרה אל אמא שלה בוכה ובסוף הכל הסתדר אבל זה בהחלט היה לא נעים. בסוף המשכתי איתם עד המקום שהייתי אמורה להגיע וזה עבר בשלום, אבל לאורך כל הנסיעה הייתי מוכנה להתקשר למספרי חירום. זה היה אחד הטרמפים המפחידים, אבל בסופו של דבר חשדתי בכשרים...."
טרמפ, מילה זרה, מוזרה. היא יודעת מה היא אומרת אך היא מרגישה מנותקת ולא שייכת, אין טרמפים באיזור מגוריה ואור אינה זוכרת שהיה לה אי פעם צורך להם, אם כי, על פי העדויות אכן היה לה. היא מניחה שהסיפור מביע את החרדה שהייתה לה, היא מפחדת מכל מה שרק נדמה שאולי הוא יכול להיות מחבל. למען האמת, כל התיאורים האלה התחילו להשפיע עליה קצת , גם היא התחילה לחשוש מעט אבל כמובן לא כמו בעבר. למרבה המזל כנראה היא אכן טיפלה בזה, או לפחות היו דיבורים על כך. בנוגע לרישיון נשק, היא איננה יודעת האם עשתה שנת שירות לאומי, אם כן אז תוכל כבר בשנה הבאה לעשות, אך כנראה שלא תממש את היכולת הזאת.
רוני עדיין פגועה, גם אם היא משתדלת להסתיר את זה אור עדיין מרגישה. היא עדיין לא פייסה אותה והמחשבות על כך מציקות לה בכל רגע, באות ללא הקשר ומפריעות כאשר היא עושה דברים שונים. היא מנסה למצוא דרך לבקש ממנה סליחה ולהעלות את הנושא מבלי שתפגע אבל היא יודעת שלא משנה איך תדבר על זה לא היה להן נעים. חבל שאין לה שום נסיון קודם להסתמך עליו, כנראה שמעולם לא הייתה לה בעיה משמעותית או מריבה קשה, ואולי הייתה ולא רצתה לכתוב על כך.
היא נוסעת שוב לאכול גלידה, בזמן האחרון היא לא נוסעת הרבה מחוץ לעיר, והיא כבר פחות מטיילת בתקופה האחרונה, היא מרגישה שאין לה כוח, מהרבה סיבות שונות. בגלידריה אין אנשים שיושבים לבד, זאת פעם ראשונה שהיא שמה לב לזה. שני אחים שבוחרים בהתרגשות טעמים ונצמדים לזגוגית מלאי מרץ בזמן שאמא שלהם מנהלת את הקניה, זוג חברות שיושבות על יד שולחן, זוג שבוחר ביחד. היא בוחרת להתמקד בילדים, בניגוד לשאר האנשים, שמעלים מחשבות לא רצויות הם משמחים אותה, ההתלהבות מדבר כה פשוט ושמחת החיים השופעת מהם מרככת משהו, כמו מחזירה במעט את התמימות, העניים המתעגלות שלהם בעת שקיבלו את הגביעים שלהם העלו על פניה יאוש והיא כמעט הצטערה כשהלכו, מאושרים, עם הגלידה. הטם הלכה אחריהם עם כדור הגלידה שלה, מחייכת. היא נשארה שם זמן רב אחרי שסיימה את הכדור שלה, מסתכלת בהמולה, מתמקדת בילדים וכמעט מקנאה, אבל רק כמעט. גם היא הייתה ילדה פעם, לפחות כך היא מניחה. כשהיא יוצאת מהקניון הדבר הראשון שהיא חושבת עליו זה שאין מספיק אבטחה, לפחות עד כמה שהיא רואה.
דווקא לנועה התקרבה מאוד, יש בה משהו כנה, טוב, תמים. נשארה בה מעט מהילדותיות, תמימה במובן שלם, היא נשארה בתוכה אדם שלם, אדם של שלום. לא אדם מושלם, ממש לא, וגם לא תמים במובן נאיבי. אבל אנשים שלמים באמת הם אנשים נדירים. והיא בטח לא תשמח לשמוע שהיא לא בשלום עם חברה שלה, לכן היא לא מספרת לה. היא כן מדברת איתה על כל המחשבות שעלו לה, וזה מעלה עוד מחשבות, טוב שיש מישהו שמקשיב, זה עוזר. זאת הייתה השיחה העמוקה והארוכה ביותר שלהן עד כה ולבסוף אור נשברת ומספרת לה כל מה שקרה. כשהיא גומרת היא מצפה לתגובה אבל נועה חושבת קצת לפני שהיא שואלת:
"למה התחלתן להתרחק?"
"כי הרגשתי שאני תלוייה בה."
"ולא רצית להתקרב ולהפוך את זה לחברות?"
"אני מניחה שלא היה לי נעים, אני לא אוהבת להיות תלוייה באחרים."
"ואת מרגישה שאת עדיין תלויה?"
היא נותנת לה לחשוב על השאלה והן חוזרות לעבוד בשתיקה. בסופו של דבר היא מרגישה שהיא כבר לא, ושאם כך, למה לא לנסות לבנות מערכת יחסי חברות בריאה ובלתי תלותית? כנראה שזאת הייתה כוונתה מלכתחילה.
שהיא מגיעה הביתה היא שולחת לרוני מילה אחת:
מצטערת

זה פרק ממש יפה. אהבתי אותו מאוד.
מצטערת על הקיצור אני פשוט סחוטה מעייפות ויש לי מחר מבחן במתמטיקה.
לאב יו.

תודה נטע.
שלושת הפרקים האחרונים היו לא מתוכננים, הם היו ההפך, לא נצמדו לקו העלילה המקורי. העניין הזה גרם לי לקצת בעיות שצריך לפתור ולאחר מחשבה הגעתי למסקנה שהכי טוב מבחינת הסיפור זה לחלק אותו לשני חלקים. החלק הראשון הוא החלק של הנאנו, כל מה שכתבתי עד עכשיו. הפרק הזה הוא הפרק האחרון שלו ומטעם נאנו.
יש הבדל בין החלקים, החלק הבא יהיה כנראה פחות טוב ובהחלט יותר מאולתר, יש לציין שהוא כנראה יהיה יותר קצר, אני בהחלט לא חושבת שהוא יכלול שלושה עשר פרקים (מה שכן, ספירת הפרקים לא תתחיל מהתחלה, אני ממשיכה לפרק ארבע עשרה).
במקרה ולא יהיי תבים במשך כמה פרקים רצוף אני אנטוש את הסיפור כי אין סיבה לכתוב להקפצות.
אם יש שאלות או הערות על זה אפשר לצרף לת"ב.

פרק שלושה עשר
סיום חלק א
824 מילים

"...לימודים לימודים לימודים. זה כל מה שיש לי כרגע, מבחנים, עבודות, משימות, עוד מבחנים, שיעורי הכנה, עוד קצת מבחנים. כל מה שאני חושבת עליו כרגע זה לימודים, כלומר זה לא שאני לא עושה עוד דברים, אבל זה הדבר העיקרי כרגע, לימודים. וזה הגיוני בסופו של דבר, הבגרויות מתקרבות בקצב מהיר מדי ואנחנו צריכות להיות מוכנות כמובן. זה קצת מתיש, בסופו של דבר יש עוד דברים לעשות ובהחלט לא מומלץ ללמוד יותר מדי, זה עושה כאב ראש. אבל מסתדרים כמובן, חוץ מזה שהמורות מנסות כמה שיותר לעשות אווירה טובה ואם אנחנו לומדות טוב ובקצב אז יש סיכוי שיהיה שיעור קליל או פעילות. זה טוב וגם עוזר ללמידה. הן באמת מנסות לתמוך בנו כמה שיותר ולהוביל אותנו להצלחה אבל בלי שנרגיש רע. אני אוהבת את זה, זה שונה ממה שחוויתי עד עכשיו. לא גורמים לנו ללחץ מיותר שרק מפריע ובהחלט מתחשבים בנו, אני בהחלט אוהבת את זה. אבל למען האמת, נראלי כדאי שאני אלך ללמוד קצת, יש לי מבחן בקרוב...."
השביעית הייתה השנה הטובה ביותר שלה, גם אם מלאה בלימודים, לאחר שהלכה לטיפול בחרדות שלה לא צצו בעיות חדשת, לפחות לבינתיים. היה יחסית רגוע והיא אהבה את האולפנה שבה הייתה, מה שבהחלט תרם הרבה. גם בהווה המצב השתפר, גם אם לא היה מושלם. רוני סלחה לה ונדמה שהכל היה מאחוריהם אבל היחסים שלהן לא באמת חזרו להיות יחסי חברות טובה. הן דיברו הרבה והכל היה נראה תקין אבל מתחת לפני השטח זה לא באמת חזר להיות אותו הדבר. זה לא היה לה נעים אבל לא היה לה פתרון חוץ מלהמשיך בקשר ולקוות שיתחזק במשך הזמן.
נועה תמכה בה כל הזמן, מנסה לעזור במה שצריך ובמיוחד בנוגע לזה, הרבה מהעצות והשאלות שלה התבררו כחכמות, היא אהבה לדבר איתה, זה בדרך כלל היתה החלטה טובה והיא שמחה מאוד שהן הכירו.
התקופה האחרונה הייתה מבלבלת מאוד, החיים שלה תא היו פדוטים בשום שלב ולהכיר את עצמה מחדש הייתה חוויה כל כך גדושה עד שאין מילה אחת לתאר אותה, היא עברה עם העבר שלה לא מעט, למדה אותו ואותה וגילתה מחדש הרבה דברים. קשה לה לקבוע האם איבוד הזכרון היה טוב או רע. מצד אחד, זכרון הוא דבר הכולל בתוכו כל כך הרבה, זה כמו מחשב הכולל בתוכו את כל חייה בפירוט מלא ובגרסא והאיכות הטובים ביותר, למזלה היה לה גיבוי, חלקי ביותר. מצד שני היא לא מרגישה שזה בהכרח דבר רע, אולי כי היא לא יודעת באמת מה הפסידה, הרי כשלבן אדם אין דבר מסוים, ומעולם לא היה לו, הוא לא באמת יודע מה הוא מפסיד, אז היא מרגישה כאילו מעולם לא היה לה.
הפלאפון מצלצל.
"שלום, אמא."
"הי, אורוש, מה קורה?"
"אני בסדר."
"יופי, עוד מעט פורים."
"אוקי"
היא שומעת את אמא שלה נאנחת, ואז היא מסבירה לה מה זה אומר ואת כל המנהגים.
"ומה זה קשור אלי?"
"אני רוצה שתבואי לסעודת פורים, שכל המשפחה תבוא, יהיה שמח."
"כשכולם שיכורים?"
"רק הבנים."
"אני כבר באתי לחנוכה לכמעט שבוע, ובט"ו בשבט לאכול פירות, וזה אפילו לא חג עם סיפור ויום חופש. את צריכה אותי גם עכשיו?"
"אבל פורים זה תמיד אווירה ושמחה, את תהני."
"אבל זה לא קשור אלי."
"תנסי, מקסימום תלכי מוקדם."
היא חושבת קצת, מה יש לה להפסיד, היא גם לא רוצה לצער את אמא שלה. היא בודקת מהר בלוח השנה מתי פורים, עוד שבוע וחצי, בזמן שמתאים לה.
"בסדר אמא, אני אבוא."
"יופי מותק, שימחת אותי."
אור מחייכת ומנתקת.
פורים נשמע חג נחמד, קצת פרוע. העניין המרכזי שבוא זה השמחה ומצוותיו דואגות לכך שכולם ישמחו, זה באופן הפשוט ביותר, לא נשמע נורא. למען האמת היא כבר קראה תיאורים על החג הזה, גם אם זה לא עניין אותה באותו זמן. פורים דרש הכנה רבה של תחפושות, משלוחי מנות, אוכל לסעודה. זהו חג שהרבה עשו סביבו, זה מעניין. אולי בגלל הרעיון המרכזי שתופס מאוד ועצם העובדה שהוא יום אחד בלבד שכולו מוקדש לדברים אלו.
בסופו של דבר פורים מגיע והיא מתלבטת האם יש צורך להביא משהו, למשל משלוח מנות, רק בשביל לא להרגיש מוזר שכולם עושים משהו והיא לא, אם כי, היא באמת לא יודעת מה אמורים לעשות במשלוח מנות, בסוף היא חותכת בלט גדול ומפנק במיוחד, מטבלת וסוגרת בניילון נצמד את הקערה. בזמן שהיא מכינה היא זוכרת את ההוראות של אמא שלה במקרה שהיא רוצה חהביא משהו לאכול ופועלת על פיהם.
בזמן הסעודה היא נמצאת בעיקר עם אחותה ומדברת איתה על נושאים שונים והיא עוברת בשלום, למען האמת, האוכל טעים. כשהם גומרים היא עוזרת לסדר ושומעת את אמה מתלוננת על כך שנשאר יותר מדי ועולה בה רעיון. היא מסתכלת על משלוחי המנות המפזרים על השולחן, לקחת מגש פלסטיק, שמה עליו פיתות, ממרחים ביתיים, קופסאות קטנות של מאכלים שאהבה במיוחד, חטיף, בקבוק קטן של מיץ, בין כל הדברים מפזרת שוקולדים, סוגרת בצלופן, שואלת את רוני איפה היא נמצאת.
רוני אצל ההורים שלה, שגרים יחסית קרוב, מרחק פחות מחמש דקות הליכה, אמא שלה הסבירה איך מגיעים, והיא עכשיו עומדת מול הדלת, אבל לפני שהיא מספיקה לדפוק רוני מגיעה מהרחוב ורואה אותה.
"רוני, רציתי להביא לך את זה."
הא נותנת לה את נמשלוח של זה, היא לא מאמינה שהיא תקבל על זה שכר בשמים אבל היא בהחלט מאמינה בכך שזה יכול לקרב לבבות.
רוני מחייכת חיוך גדול, אמיתי.
ושתיהן מתחבקות.

אחלה פרק!
התגובה שלי קצת חפוזה כי עוד לא התעוררתי במאת האחוזים ואני כבר רוצה לקרוא את ההמשך.
תפרסמי המשך!!!

ממש יפה :)
מחכה להמשך!

הפרק הזה הוא משהו מיוחד לי ככותבת, קרה הרבה מבחינתי ביומיים שכתבתי אותו ותיכנתי לכתוב פה הרבה הקדמות והסברים. אבל אין באמת בשביל מה, אז אני אומרת רק את זה: את הסיפור זה אני אגמור עד השבוע הראשון של השנה הלועזית החדשה.
אזהרת טריגר: פרסמתי פה, ממש בתחילת המלחמה סיפור על ניל"י שהשקעתי בו ממש וחקרתי הרבה בשבילו. אף אחד לא הגיב. עכשיו משהו דחף אותי לשלב אותם בפרק. מתואר, לא בפירוט רב, על התאבדותה של שרה אהרנסון. אם אתם לא רוצים לקרוא, אתם לא חייבים ותוכלו להמשיך בפרקים הבאים.
וזהו תחילתו של החלק השני של הסיפור הזה, הוא חולק לשניים גם מבחינה עלילתית.

פרק ארבע עשרה
תחילת חלק ב
988 מילים

"...היום הראשון ללימודים, זאת הפעם האחרונה שאני חווה את זה, לפחות כתלמידה. מעניין איך תיראה השנה הזאת, הלוואי שתהיה טובה לפחות כמו שנה שעברה ואפילו יותר. זאת השנה האחרונה שלי, זאת שנה מיוחדת, מלאה מאוד, אז שתהיה גם טובה. אני ממש ממש מקווה לטוב, אני לא רוצה שתהרס. למען האמת, אין כל כך סיבה שלא יהיה טוב, הרי זה לא שהשתנה משהו משנה שעברה. אבל לעתיד תמיד יש הפתעות, ולא כולן נחמדות. זאת נראה לי הפעם הראשונה שמציק לי שאני לא יודעת את העתיד, אני מניחה שבדרך כלל אני לא חושבת על זה בכלל, וגם אם כן זה יותר מלהיב ומרגש מאשר מפחיד. אבל עכשיו זה לא רק מעניין איך היא תראה אלא גם קריטי, כי מה שיקרה השנה יקבע את כל החיים שלי. השנה אני אצטרך להחליט מה יהיה איתי בשנים הבאות, או לפחות בשנה הבאה, בשירות הלאומי. אז נכון שהחלטה בידי אבל לא רק בידי, אלא גם בידי המקומות אליהם אפנה ההחלטה אם לקבל אותי או לא. וכל כך הרבה משפיע בסופו של דבר על מה יהיה איתי, על מה שאני אחליט. וכמובן, הכל בידי הקדוש ברוך הוא."
היא מניחה שאילו הייתה יודעת איך נראתה השנה הזאת הייתה קוראת את זה בהרגשה אחרת, אבל גם היא סקרנית, גם היא שורה באי ידיעה. היא שמה לב שככל שהיא מתקדמת היא יותר ויותר מזדהה עם הכתוב, בסופו של דבר כל החיים הם תהליך אחד ארוך והיא כבר מתקרבת לנקודה בה היא נמצאת עכשיו. חסרות לה עוד שנתיים וחצי כדי להבין איפה הלכה ולאן ללכת. הא נהנת מהקריאה, זה מעלה בה חידושים על עצמה תהיות על העולם. לפעמים זה גם כואב וקשה אבל היא חייבת להרגיש גם את זה, אחרת לא תוכל להמשיך. או שאולי דווקא כן. כלומר, למה היא חייבת להתעכב בעבר במקום לרוץ לעבר העתיד, הרי אובדן הזיכרון הוא לא בהכרח דבר רע, הוא נותן לה הזדמנויות שלא הייתה מקבלת בדרך אחרת. היא יכולה לבנות עתיד ללא משקל העבר, אך גם ללא שורשיו.
"עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" זה המשפט שנכתב על ההזמנה שקיבלה היום מטעם העבודה לסיור היסטורי במוזיאונים. האם הוא נכון גם לבני אדם פרטיים?
הם יעשו רק חלק מהסיור, מוזיאון אחד, היא לא יודעת למה הוחלט שיצאו לסיור, אולי כדי לאוורר קצת את העובדים ולתת להם הרגשה טובה. הם ילכו למוזיאון הניל"י בבית אהרנסון. לרגע היא מתלבטת האם לצאת, היא הרי יכולה לקחת יום חופש במקום אבל אחרי שניה המחשבה הזאת נעלמת. היא דווקא שמחה לגלות עוד קצת על העבר של כל העם ולא רק על עברה. יכול להיות שכבר הייתה שם, היא יודעת עליהם דבר או שניים, אבל תמיד טוב לשמוע שוב וגם החוויה תהיה חדשה לה. זה אחד הדברים שהיא דווקא מודה עליהם, היכולת להרגיש חוויות כמו בפעם הראשונה. היא מעדכנת בקבוצה של העובדים שהיא מגיעה ומיד מקבלת הודעה מנועה על כך שהיא שמחה שהיא באה. היא מחייכת, זה כיף להרגיש שחושבים עליך, זה כיף להרגיש אהובה.
הימים לא עוברים עד אז, הם רצים, וכמעט בלי להרגיש היא כבר עומדת ביום שלפני ומבינה שלא חשבה על זה בכלל בימים שעברו. היא מארגנת את התיק עם כל מה שהיא צריכה ליום למחרת ואת עצמה לשינה מוקדמת, בתקווה שתתן לה הרבה כוחות. בבוקר היא מחליטה שהיא תהנה מהעניין והיא אפילו קצת מתרגשת כשהיא נוסעת למקום בו נפגשים בזכרון יעקב וממנה יכלו לעבר המוזיאון.
המדריכה שחיכתה להם שם נראתה באמצע שנות הארבעים שלה ועל פי דבריה גרה כל חייה בזכרון יעקב וזה כבר הרבה שנים שהיא מדריכה סיורים. ואכן, נדמה שאין פרט מידע עליהם שהיא לא יודעת, על כל שאלה הייתה לה תשובה ונראה שהיא שואבת הנאה עצומה מההדרכה וההסברה. לא היה ספק שהיא אוהבת את הנושא ואת העבודה שלה. היא סיפרה את סיפורם בצורה מעניין ביותר. לא היו להם חיים קלים, למען האמת השנתיים בהם קומץ הבחורים הללו עבדו למען עמם היו קשות מאוד בשבילם וחלקם אף לא יצאו מזה חיים. המוזיאון והמוצגים היו מעניינים לא פחות מהסיפור עצמו. לבסוף הגיעו לחדר האמבטיה בו התאבדה שרה אהרנסון. היה משהו שקשה להסביר במילים בחדר, בעמידה במקום בו שרה נטלה את חיייה בשביל להציל את עצמה מהעינויים ואת חבריה מהגילוי לאור המידע שהיא עשויה לומר. המדריכה נתנה לעצמה לפרט, בקול נמוך וחרד במקצת על מה שעשו לה, מכיוון שהיו רק מבוגרים בקבוצה. אור לא בטוחה שבגיל עשרים עם סך זכרונות של חצי שנה, היא נקראת מבוגרת.
היא מצליחה להעלות בעיני רוחה את שרה, חבולה, עומדת עם האקדח בידה, נושמת עמוק בתקווה שזאת נשימתה האחרונה. אך יסורייה לא נגמרו ורק לאחר שלושה ימים עזבה את העולם.
מה היא חשבה באותו זמן, ובמשך אותה תקופה ארוכה שקדמה לזה? ולכל האנשים בסיפור הזה. ולא רק בזה, במשך כל ההיסטוריה היו אנשים שהשפיעו, במודע ושלא במודע, על העתיד, אילו היו להם מחברות בהן היה אפשר לקרוא היא מניחה שהייתה רוצה אותן, אפילו להצצה קטנה, להבין מה הם חשבו, מה הם חלמו, מי הם היו. גם כיום יש אנשים שבסופו של דבר משנים דברים שישפיעו על העתיד. יש תפקידים שברור בהם שזה מה שעושים, תפקידים ציבוריים בעיקר, אבל לא רק. גם התקשורת והחינוך הם דברים שמשפיעים, יותר בעקיפין, יש אנשים שבוחרים לעסוק בכך בגלל זה.
אך רבים הדברים שהשפיעו מבלי דעת, מעשים שלא מחשבה מעמיקה גרמו להם, אך הזיזו דברים, אפילו במעט ומבלי משים שינו את כל ההיסטוריה, את רובם איננו יודעים עדיין.
הכרזת המדינה הייתה אירוע רב משתתפים ורושם, שהיה ברור שיקבע את העתיד לעוד שנים רבות קדימה, אך הדברים שהשפיעו על בן גוריון היו הם הדברים הקובעים, לא הרגע עצמו אלא כל מה שקדם לו, אנחנו יכולים לשער מהם אך איננו באמת יכולים לדעת.
אפשר לומר שהילדות היא התקופה המשפיעה ביותר של האדם, גם אם הוא בוחר ההפך ממה שחינכו אותו, רשמים מאותו חינוך נחרתו עמוק, לכן חינוך כל כך חשוב. אך לא מין הנמנע לחשוב האם הרשמים האלא נמחקו אצלה גם אם, ואם לא, הם כנראה קבורים אצלה עמוק.
הסיור נגמר, הוא העלה בה אלפי מחשבות, היא חוזרת לדירה מהורהרת. כל כך הרבה תהיות על קשרי עבר- עתיד שמתרוצצות לה עכשיו בראש. היא שופכת הכל על הדף ואז קוראת קצת ממה ששפכה לפני שנים מעטות.
היא נרדמת עם המחשבה על כך שאולי בסופו של דבר שגם היא, מבלי לשים לב, יכולה לקבע את העתיד.

זה כל כך מדהים
באמת שזה כל כך יפה
אהבתי את הרעיון, את השילוב פשוט את הכל
איך שהיא איבדה את הזיכרון ושכחה ואז בערך בסוף יש את הפסקה שהיא כותבת ביומן וזו מין לולאת זמן וזה כל כך יפה, כתיבה מדהימה, כל הסימני פיסוק במקום, מצאתי רק ארבע שגיאות כתיב, כתיבה מסודרת ויש שילוב ממש טוב בין העתיד לעבר רק דבר אחד שלא הבנתי, אם נועה חברה שלה כתבה לה שהיא שמחה שהיא באה, איך הדמות המרכזית זוכרת שזו חברה שלה? ולא אמרת שכולם מבוגרים ורק היא בת 20?
אבל בכל מקרה אהבתי ממש, הנה השגיאות הבודדות

שורה 20
אני מניח שרצית לכתוב זה אחד הדברים שהיא מודה עליהם

שורה 28
יש כאן קצת טעות, אולי ניסית לכתוב- היא סיפרה את סיפורם בצורה מעניינת ביותר

לא זוכר איפה זה
במודע ושלא במודע

שורה 44
הכרזת המדינה הייתה אירוע רב משתתפים ומרשים

פרק מהמםם כל הכבוד!

המשך!

בס"ד
תודה ניתאי!
אני מניחה שלא קראת את הפרקים הקודמים. זה לא נורא כי זה חלק אחר, אבל זה כן יכול לתת קצת רקע.
נועה היא חברה שהכירה מהעבודה אחרי איבוד הזיכרון.

פרק חמש עשרה
926 מילים

..."איזה יום ארוך היה היום. מפתיע שהוא נגמר, נראה שהבוקר היה לפני שלוש שנים. יום מלא, גדוש, עמוס. אבל עמוס בקטע טוב. עשיתי ממש מלא דברים וסיימתי את כל המשימות שלי. היו לי מלא משימות. זה ממש מספק. ימים ושבועות ארוכים כאלה זה דבר טוב, לפחות ככה אני מרגישה.
ובעניין אחר, אני מרגישה שבזמן האחרון אני דווקא נשחקת, ואני כמעט בת שמונה עשרה. יש שיאמרו שאני בשיא חיי, אני בשיא חיי ומרגישה שחוקה. טוב נו, אני לא באמת כמעט בת שמונה עשרה, אני אהיה בסיוון ועד אז יש עוד בערך חצי שנה. ועדיין, אני מרגישה שאיבדתי את ההתלהבות שלי, אני עושה הכל מתוך הרגשת חובה, להפעיל דברים כבר לא מעיר בי פעלתנות ולעסוק בדברים שאני אוהבת כבר לא מרגש אותי. דברים כבר לא נוגעים בי. לא כמו בעבר. זה לא רק שאני עושה דברים ביותר אוטומטיות, אלא גם סיטואציות שאמורות לעורר בי רגשות נתקלות בקיר. קיר שחוסם אותי. אדישות, אטימות, אלא בעיקר מה ששולט אצלי. כבר לא בוערת בי אש, נכבתה לא מזמן. מה שכן מצליח לעורר את רגשותי זה דווקא אירועים אישיים וקטנים, קטנוניים. הם מצליחים להזעיק את כל כולי וכך אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על האחים שלי בקלות רבה מדי ומתחרפנת רק כי אני לא מצליחה לסגור את הציד שלי על היד או לסדר את השיער באופן מסוים. קשה לי. משהו לא עובד אצלי...."
החלק הראשון והשני מנוגדים זה לזה, בהתחלה התלהבות וסיפוק ולאחר מכן הסבר למה היא דווקא לא מרגישה ככה. זה קצת מוזר, אבל היא מצליחה להבין את עצמה, היא בטוחה שאחרים לא יצליחו. מה שמציק לאור זה דווקא שהיא צריכה להחליט מה היא עושה שנה הבאה. יותר נכון, רוצה לעשות את זה. כי זה ממש לא דחוף. יש עוד הרבה זמן עד שהיא שיתחילו הדיבורים על שנה הבאה. זאת ההודעה שקיבלה במייל, שדוחפת אותה לחשוב על כך. כבר התייאשה מלהבין את ההקשרים הנוצרים לה בראש. בהודעה כבו לה שיש כנס בוגרות של האולפנה שהיא בדיוק קוראת עליה. קבצת הווצאפ של המחזור שלה החלה לשקוק חיים, היא כבר העבירה אותה לארכיון וכנראה שלא תפתח אותה בקרוב. היא לא רוצה ללכת, לא יהיה לה נעים וזה כבר לא קשור לעולמה, היא במרחב אחר מזה שהאולפנה נמצאת בו. זהו מוסד דתי שידבר לדתיים, זה אלפי בחורות שהיא הכירה בעבר ואין לה כוח להתעסק איתן, זיכרון כישלון החתונה עדיין טרי במוחה, כמו כל הזיכרונות שיש לה.
מצד שני, זאת הזדמנות להכיר את המקום, כלומר, את המקום עצמו כבר הכירה, אבל את האופי ואת האנושיות שבו היא עדיין לא מכירה. היא מחליטה שלא.
היא עונה לרוני, ששאלה אותה אם היא מגיעה ומכבה את הפלאפון, היא צריכה שקט. היא עושה את מה שהיא תמיד נוהגת לעשות כשהיא צריכה שקט ופותחת את המחשב, היא מעדיפה שלא להיכנס לפלאפון. פותחת את הפייסבוק שלה, מתעלמת מכל ההתראות ומגיעה אל קבוצה בה מפרסמים המלצות לטיולים ופינות חמד. בדרך כלל היא בוחרת את המקום שבפוסט הראשון שקופץ אבל הפעם היא גוללת מעט לפני שהיא מגיעה למקום שמתאים לה. הואט לא עושה לה חשק והיא נוסעת לאחת מפינות החמד שלה. חוף נסתר, אשר ראתה אותו באלפי מצבים ומזג אוויר, עד עכשיו מעולם לא ראתה בו אנשים. כשהיא יוצאת מהרכב היא שומעת קולות, שקטים, מהוסים על ידי הגלים. כשהיא מתקרבת היא רואה אב משחק עם שני ילדיו בחול, לאחר רגע גם את האם עם ילד שנראה כתאום של הגדול.
היא מופתעת, גם כיוון שחשבה שאין אנשים שיודעים על החוף הזה וגם כי עוד מוקדם מכדי להגיע לים עם ילדים, לרוב עושים זאת כדי לשחות עימם, אבל מזג האוויר עוד קר, זה נראה לה מוזר להגיע לחוף רק כדי לשחק בחול. היא עומדת מהוססת, מרגישה שנכנסה לרגע פרטי של המשפחה ולא רוצה להרוס אותו. אך המשפחה שמה לב אליה והם קופאים, בוהים אחד בשני במבט לא מאמין, הילדים מנסים להבין מי זאת שפה למרות שזה לא הגיוני. לאחר עשרים ושבע שניות ארוכות הם מתעשתים. אור נסוגה אחורה, לחזור לרכב ולנסוע למקום בו לא תפריע, אולי המקום שראתה בפייסבוק, אולי פינה אחרת שהיא אוהבת. או סתם נסיעה לקניון או הליכה בשכונה.
לפני שהיא נכנסת לרכב האם עוצרת אותה.
"איך קוראים לך?"
"אור גולן."
היא מביטה בה וזיק של זיהוי עולה בעינה, זה לא סימן טוב.
"אני מכירה אותך." היא מסתכלת על בעלה "גם אתה, תנסה להיזכר."
לאור נמאס מזה "אנחנו מכירות מחצי השנה האחרונה?"
"לא"
"מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה."
משפט מוזר.
"אז מה את רוצה?"
"קוראים לי נגה פרץ."
זה לא מסביר "אוקי".
"את לא זוכרת אותי."
"אני לא זוכרת שום דבר שקרה לפני יותר מחצי שנה."
"לא ידעתי."
אור כמעט לא מתאפקת להגיד לה שהיא שמה לב לכך בזמן שהיא נכנסת לרכב. העניין הזה ממש משונה, מהרגע שהגיעה זה לא התנהל באופן תקין. כשהיא מגיעה לדירה היא בודקת אם יש מישהי בשם זה באנשי הקשר שלה ומוצאת אותה, היא נכנסת להתכתבות שלהן בווצאפ ומביה שהיא לא מבינה כלום. היא לא מישהי מהאולפנות, הישוב או כל מסגרת אחרת. וגם לא חברה שראתה שמוזכרת או מתקופה שקראה עליה. הן התכתבו הרבה, על נושאים שלא ידעה שהתעסקה בהם. הן החלו להתכתב רק לפני שנה וחצי. כנראה שזאת מישהי מתקופת השירות, אולי אף מהשירות עצמו.
הטיול הזה השיג תוצאה לא רצויה, במקום שיעזור לה ויתן שקט, הוא נתן עוד דבר לחשוב עליו. היא מסתכלת על ההודעה שרוני שלחה לה, מתברר שגם בפעמים הקודמות לא הגיעה לכנס. אור לא מופתעת מזה, זה הגיוני מאוד, היא מניחה שגם בשנים הקודמות לא הרגישה בנוח עם זה. אולי היא בקשר עם עולם ילדותה, זה לא אומר שהיא חלק ממנו. היא בכל זאת מבקשת מרוני שתספר לה חוויות לאחר מכן, כי כן מעניין אותה מה קורה שם.
בסוף היום היא מרגישה הזדהות עמוקה עם מה שקראה הבוקר, זה נראה כאילו הבוקר היה לפני שלוש שנים. קשה לומר שמספק, אבל ארוך.
היא נרדמת, אולי מחר יהיה יותר טוב.

פרק מעולה!
אהבתי את הרעיון עם האישה הזאת ומחכה להמשך :)

אחלה פרק, אהבתי את ההתקדמות שאור עשתה מאז הפרק הראשון, למרות שהיא עדיין מתמקדמת מאוד לאט זה ממש חינני.
בקיצור, נהדר.

תודה לנטע ותהילה!
זה פרק מוזר?

פרק שש עשרה
696 מילים

"...אני מניחה שזה ככה כבר הרבה זמן אבל רק היום הבנתי את זה, אני חסרת כוונה. אני עושה דברים מתוך חובה בלבד, אני מנסה להכריח את עצמי להאמין שזה משנה משהו מה שאני עושה, אבל אני לא באמת יודעת. אני מתפללת בחוסר חשק, מתוך תנועות ומחשבות מתורגלות ומונוטניות, ממלמלת בעל פה תוך בהייה וחושבת על כל דבר מלבד המילים שאני אומרת, מדי פעם מדפדפת למקום שבו אני נמצאת, אם אני זוכרת בכלל איפה אני נמצאת. הכל כבר לא נכון בשבילי. אני כבר מזמן לא מרגישה את הקדושה ואווירה המיוחדת בשבת, אני אוהבת ושמחה על היום הזה, אבל לא באמת מרגישה את המיוחד שבו. אני מתקהה יותר ויותר, עדיין מאמינה ודתייה, אבל יותר מתוך הרגל וחובה. אני חסרת כיוון וכוונה.
אני מרגישה שחיים שלי נבלמו בצרימה. אני הולכת במקום, לשום מקום. כבר אין לי מטרה ברורה, העתיד אותו רציתי פעם כבר לא מעניין אותי כיום. אני עדיין מאמינה בערך הבאת חיים לעולם אבל כבר לא בטוחה שארצה לגדל ילדים בפועל כמו שחשבתי שאעשה. זה כבר לא קשור אלי.
לפעמים עולה בי מחשבה, היא מפתיעה, מטלטלת, מכאיבה כל כך. כבדה. אני הולכת למות. אני נכנסת להלם רגעי ולאחר מכן מבינה שזה קורא לי למצוא מטרה לחיים שלי, אחרת הם באמת לא יהיו שווים, חסרי משמעות. ..."
זה היה הרגע בו צעדה את צעדה הראשון לתוך מסע של אלפי צעדים. אור ממצמצת למול הדף וסוגרת את המחברת. ההחלטה הזאת לא הייתה משמעותית בשעתה, אבל הרצון למצוא עניין חדש בחיים הוא מה הלקח אותה גם הלאה, הוביל אותה לכאן. הן באותו מצב, היא ומי שהייתה, שתיהן מאבדות את עברן ואת מה שסימל להן ומנסות למצוא את דרכן בצומת האינסופית. היא מרגישה מוזר לנוכח העובדה הזאת, אך היא מרגישה מוזר לנוכח עוד הרבה דברים. שבועיים מוזרים עברו עליה. חיים מוזרים.
נגה פרץ עדיין מופיעה לה במחשבות בלילה, שניה לפני שהיא נרדמת. היא חיפשה טוב בתוך המגירות שבמוחה. אבל ראשה לא הסכים, או לא הצליח, לספק מידע לגביה. היא עמוסה בדברים לחשוב עליהם, מחברות העבר וההווה נגמרות בקצב מעט מטריד ובסופו של יום היא כל כך מותשת עד שהיא בקושי מצליחה לעמוד במקלחת.
שמו לב בעבודה שהיא עייפה מהרגיל ושהיא עובדת פחות טוב ושאלו אותה האם היא בסדר, לכולם ענתה שזאת סתם ירידה באנרגיות מלבד לנועה, שבאמת התעניינה, ולה הסבירה את כל מה שמתהלך לה בראש. וקיבלה הבנה ואמפתיה.
יום שישי, שני ימי חופש ושקט שהיא מקווה שימלאו את תפקידם, לתת לה כוחות לשבוע הבא. היא נזכרת בכך שקראה פעם, במחברת אחת, על כך שמבחינתה שבת הייתה נחוצה לנפש כמו שינה. כלומר, שינה נותנת הפסקה בין הימים, המוח מחליף את הפלייליסט שהתנגן במשך היום ויש הזדמנות לקום אחרת מאיך שהיה ביום הקודם. האפשרות להתחיל מחדש כל יום והסדר הברור שהשינה עושה היא התועלת העיקרית שלה לנפש. גם השבת היא כזאת, הפסקה. יום שבו עוצרים, נחים, מתאוששים ורק אז ממשיכים הלאה. הרי קוראים לה יום מנוחה.
אור מניחה שיותר בולט אצל דתיים, המנוחה הזאת, אבל גם לה היא נותנת הפסקה מבורכת. מי שהמציא את השבת צריך לקבל פרס נובל בפסיכולוגיה אנושת לדעתה. אם כי, יהיו שיחלקו עליה ויגידו שהוא לא צריך אותו. היא מקווה שהימים הללו באמת יעזרו לה להחליף את הפלייליסט העייף והעמוס שמתנגן לה כבר ימים בראש.
ביום שישי היא בעיקר בדירה שלה, עושה ניקיון פסח, דבר שעזרה להוריה לעשות לא מזמן, יחד עם המחברת ועט, לשם כל חומר הניקוי והלכלוך שהצטבר הולכים. כבר ביום למחרת היא מתחילה להסיק מסקנות.
נגה זאת כנראה מישהי מהשירות הלאומי שעשתה, מכיוון שהיא לא יודעת מה עשתה בשירות, אין לה הרבה מידע עליה. כמובן שהיא יכולה לדבר עם רוני ועם אמא שלה אבל היא לא מרגישה צורך לעשות את זה. זה לא דחוף לדעת ואין זה עניינה מה היא עשתה בחוף הים. היא לא רוצה ללכת לכנס הבוגרות, זה ברור לה וזה צריך להפסיק להופיע לה במחשבות מדי פעם, אין לכך טעם. והעבר שלה אומנם באמת חשוב ומעניין אבל הוא לא קורה עכשיו, לכן כדאי להפסיק להתעסק בו כל היום אלא רק בזמנים המתאימים לכך.
שקט. היא לא רגילה לכזה שקט. לא שקט בחוץ, שם תמיד יש רעש. את הדממה הזאת עד כה לא זכור לה שהרגישה. היה לה רעש רקע מחשבתי כל הזמן, מזמזם, ופתאום הוא נעצר. לא רק שקט, אלא גם נקי, כמו ההרגשה בפיג'מה אחרי המקלחת, עם ארוחת ערב קלילה וטעימה שהכינה.
היא מעדיפה את השקט המבורך הזה על פני כל פלייליסט.

מהמם
למה מוזר? דווקא תיארת את הכל בצורה ממש טובה