לחזור לחיים חדשים|| יעל שרה, סיפור בהמשכים, נאנו 2023

[Sam I am]

אחד הפרקים הטובים ביותר שלך עד כה. אולי אפילו הכי טוב.
אור היא דמות עגולה ואני מאוד אוהבת לקרוא את כל הצדדים שלהם והתהפוכות שהיא חווה שהפכו אותה למי שהיא, וגם את הניסיונות שלה בעבר ובהווה להבין מי היא לכל הרוחות ומה המשמעות של חייה.
סליחה אם התגובה קצת מבאסת, אני במצב רוח מדוכדך... אבל הפרק שלך ממש עודד אותי, תודה לך!

[יעל שרה]

תודה ענקית נטע!
כמה משמח לשמוע שהצלחתי לעודד מישהו בעזרת הכתיבה שלי:)
וסליחה שכל כך התעכבתי עם הפרק הזה.. הוא עשה לי הרבה בעיות ועבר הרבה מאוד. התקופה האחרונה לא הייתה טובה במיוחד וזה השפיע על הכתיבה שלי. גם הפרק וגם הראש שלי לא אסופים.
קצת נמאס לי ממנו אבל אני מרגשת לקראת הפרקים הבאים.
אני גם מתנצלת עליו, הוא לא מהטובים שלי ובוודאי לא משתווה לפרק הקודם (והבא!), אני מקווה שתסלחו לי (טוב נו, שנטע תסלח לי) על כך.

פרק שבע עשר
1,007 מילים

"אני מרגישה שיורד בי גשם, מהרגע שההבנה רעמה בי וברקה האיר את את בדרך בה אני הולכת, הדרך החוצה, העננים לא התפזרו אפילו לא לרגע. אני יודעת שההחלטה הזאת היא שלי, זה עדיין יכול להימנע אבל אני חושבת שאני לא רוצה למנוע את זה, רק חושבת. אני מפחדת, פחד עמוק כל כך. אני מכירה את ריח הפחד, חזק וקר, נכנס בכל נשימה לתוך הגוף ונשאר שם, להזהיר בעתי. אלפי פעמים קפאתי בלילה מתוך מחשבות שמפחיד מדי לכתוב עכשיו, ולא מעט קרה שנרתעתי ממול כלב ענק ומאיים ופעם אחת באתי ממול נחש וברגע ששמתי לב אליו פלטתי צרחה שלא הייתה מביישת סרט אימה, אחר כך התברר שהוא מת.
אבל אלו רק הפחדים השטחיים, אלפי רגעי פחדים כאלה חוויתי, כמובן, פחד מפני דבר רע שיקרה. אבל לא כזה הוא הפחד הזה, הפעם אני מפחדת מדבר שהוא, להרגשתי, טוב. זה פחד כל כך שונה, מה שפסיכולוגים מכנים פחד משינוי, מתהליך, הרצון להישאר במקום הנוח ואי הוודאות. אבל לא הגיוני שמדובר רק בזה, באזור הנוחות, אלא גם באזהרה וזהירות שגדולים מזה. כשהורים מגדלים ילדים הם מצפים מהם לדברים מסוימים ומכינים אותם לזה, לרוב הציפיות הן לעמוד בנורמות הסביבה וללכת פחות או יותר בדרכיהם, דרישות לגיטימיות.
אז כאשר אני חורגת מנורמות הסביבה שלי אני חורגת מכל מה שגודלתי וחונכתי אליו, כופרת. הזהירו אותי מזה, דיברו איתי על אמונה והיופי בתורה, מעולם לא דיברו ישירות על יוצאים בשאלה, גם לא גינו ודחו אותם, זה נושא לא מדובר, לפחות ככה אני מרגישה, אבל תמיד יש, מתחת לדברים, בין האותיות, בצופן ברור, אזהרה. נתנו לנו למתוח גבולות אבל מעולם לא בכוונה שנעבור אותם, אלא שנבין בעצנו, ובעזרת אלפי שיחות, איפה טוב לנו. ובאמת לרוב זה טוב, הרוב נשארו. אבל לי זה לא, והאזהרה הסמויה עדיין גורמת לי לפחד מזה, לפחד כל כך. פחד מושרש.
האפשרות הזאת, הפחד הזה, מפריע לי לישון ולכן פתחתי את המחברת בשעה כזאת, זה לא הגוף שלי שקופא ורועד, צורח בבהלה ומגיב בהילחם-או-ברח, אלא הלב שלי, אני ממש מרגישה את זה. ואני לא יכולה להילחם בזה או לברוח, אני לא רוצה, אני חושבת שנכון בשבילי לעשות את זה. הדלת החוצה פתוחה לרווחה, אני עוד מעט מגיעה אליה, ואני כל כך מפחדת מזה..."
לאור אין הרבה זיכרונות פחד. זה נכון שלאור עובדת היותה גרה במדינת ישראל היא כבר הספיקה לפתח מודעות סכנה תמידית. תמיד, ובמיוחד כאשר היא נוסעת להוריה, היא מבינה שיש סיכוי שלא תחזור הביתה בשלום, הסיכוי אומנם לא גבוה, אבל גבוה מספיק בשביל להיות מודעים אליו, במיוחד עם ההדהוד התקשורתי של כל מקרה כזה. היא לא עושה עם זה משהו, וגם לא מפחדת מזה, כי אי אפשר לחיות עם פחד בכל רגע ורגע, זה לא מפחיד, זה מודעות לסכנה.
מה יקרה עם יתממש אצלה הפחד הגדול של כל אדם, מוות? הרי אין לה עתיד ברור לצפות לו, היא לא מרגישה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים, היא רק חיה, וזה חסר משמעות, היא לא חושבת שזה יפריע לה שהיא פשוט תחדל להתקיים, היא רוצה לחיות, היא מעדיפה את זה, אבל המוות מרגיש לה נוראי רק כאשר היא חושבת על ההשפעה של זה על משפחתה וחברותיה, לאף אחד אחר זה לא יציק חוץ מהם, אבל להם זה מאוד יציק, במיוחד אם חושבים על כך שהם כבר איבדו בת משפחה, בפיגוע. אילו היתה מתה בתאונה ולא מאבדת את הזיכרון זה כנראה היה מפריע לה יותר, כי היו לה תוכניות בעבר, אבל מצד שני, עכשיו היא לא ממשת את התוכניות הללו, היא לא יודעת מהם.
באותו רגע שהיא הבינה את זה היא הבינה משהו כללי יותר, הפחד של הורים כלפי ילדיהם זה שלא יהיה להם טוב, כאשר ההורים מאמינים במשהו ורואים אותו כדבר טוב הם מפחדים שילדיהם יסטו ממנו ומחדירים להם את הפחד, ללא מודעות לכך שהם עושים את זה. וזה מה שגרם לה להרגיש את הפחד והזעזוע הללו.
והפחד הזה עיכב אותה בסופו של דבר, הוא לא היה נכון ומקדם אלא ההפך, הרי זה תפקידו, לעכב כדי לתת הזדמנות להימנע מהדבר, כאשר אדם המפחד מכלבים רואה כלב ברחוב הוא מתעכב בדרכו ומתרחק ממנו, אדם המפחד מגבהים ימנע מהם כמה שיותר והתעכב במקומות גבוהים מדי. גם הפחד הזה עיכב אותה בדרכה, כנראה.
כהיא קמה בבוקר יום למחרת הראש שלה, שעד אתמול היה שקט, מתמלא בשאלות, היא מתעלמת מהם בעבודה והן כמעט עוזבות אותה אבל בערב, אחרי עוד כמה דפים שקראה היא מחליטה שהיא צריכה לענות עליהם, ומי שהכי יעזור לה זאת אמא שלה. היא פותחת מהר את הפלאפון ומחייגת.
"אורוש, הכל בסדר?"
"כן, אמא. יש לי כמה שאלות, מתאים לך להיפגש השבוע?"
"השבוע ממש עמוס לי, רוצה לבוא לשבת?"
היא מאמינה לאמא שלה שהשבוע עמוס אבל יודעת גם שהיא מאוד רוצה שהיא תבוא לשבתות, ולו רק בשביל שלא תיסע בשבת. אבל היא לא תיכננה משהו מיוחד לשבת, וזה לא משנה למה אמה רוצה את זה.
"סבבה, בי אמא."
"בי מותק."
שאר השבוע שקט ורגיל וכשמגיעה שבת היא כמעט לא זוכרת למה רצתה לדבר עם אמה, היא כבר התקדמה הלאה וזה מרגיש מעט מיותר אבל ברגע שיש לה הזדמנות לדבר איתה שיחה רצינית היא משחררת את כל השאלות.
"אמא, קראת פעם במחברות שלי?"
"מה פתאום? זה לקרוא את המחשבות שלך, אני מניחה שלא היית רוצה שאעשה את זה."
היא מחייכת בהקלה אבל חושבת שזה גם קצת פספוס כי אם הוריה היו קוראים אותן הם היו מבינים ומכירים אותה יותר, זה היה יכול לקרב ביניהם,אבל מצד שני גם להרחיק.
"יש שם כל מני חשבות ופילוסופיות מעניינות. את יודעת מתי הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על היציאה בשאלה?"
"כן, היה בנינו הרבה דיבור על הנושא והרבה שיתוף, היינו עושות הרבה שיחות ארוכות, גם השיחה בה הודעת לנו את יוצאת, שהייתה קצת קשה ועצובה, אבל לא מפתיעה ועוד הרבה אחרות לאחר מכן."
לאט אור פותחת את כל השאלות והשיחה ארוכה לפחות כמו שהיה בעבר, לטענת אמה.
"דבר אחרון, מה תעשי אם אני אמות?"
"אני מאוד מקווה שאת לא מתכננת לעשות דבר כזה" היא מחייכת "התפיסה שלי ושלך לגבי מוות מאוד שונה, אור. אנחנו לא רואות את זה כאותו דבר, אבל בכל מקרה, אני מקווה שאת תצטרכי להתמודד עם המוות שלי, כדרכו של עולם, ולא אני עם שלך. כבר הספיקה לי פעם אחת.
הרבה מחשבות עלו לה בעקבות השיחה, שפתרו לה הרבה דברים והעלו לה עוד שאלות אבל הדבר החשוב ביותר הוא שהיא הבינה שהיא מרוצה מהמקום אליו הוביל התהליך, ואולי היה זה דווקא בזכות, ולא למרות, הפחד.

[Quiet day]

וואו זה ממש יפה! הפרק הזה מאוד יפה ומעניין מקווה שתכתבי המשך בקרוב

[יוסי ג'יימס פוטר]

נחמד מאוד

[יעל שרה]

בס"ד
אני יודעת שכבר מלא זמן לא פרסמתי פרק. המשכתי לעבוד עליהם במחברת אבל במחשב בקושי והיה לי זמן.
אבל לא נטשתי, לא לדאוג.
מעניין אותי מה תחשבו על הפרק הזה, הוא היה קצת שונה לי בתור כותבת- ערכתי אותו הרבה ובקושי ערכתי אותו.

פרק שמונה עשר
1,034 מילים

"... היום האחרון ללימודים, האחרון באמת, לנצח. מפחיד לחשוב על זה ככה. באמת גמרתי שתיים עשרה שנות לימודים, אני לעולם עוד לא ארגיש שוב מה זה להיות תלמידה בבית ספר, זה לא רק סוף שנה אלא סוף של תקופה שלמה וארוכה, ארוכה קצת יותר מדי, לפחות השנה הזאת הייתה כזאת. עכשיו אני אוכל להתחיל ללכת בגלוי כפי שאני מאמינה. קצת מסובך לסיים תהליך יציאה בשאלה באמצע שמינית אבל עברתי את זה והשתחררתי מזה ואני מקווה שמעכשיו יהיה לי טוב. הזמן הוא דבר מוזר, מאוד מוזר, ומה שיותר מוזר זה שביהדות יש לו מקום של כבוד, יש זמנים קדושים יותר ויש פחות, לזמן יש משמעות ובסופו של דבר כל השבוע מסתובב סביב השבת. יש בזה משהו יפה אבל יש בזה גם משהו קצת פחות יפה, אפשר לומר מעצבן, הרי קצת קשה להתמקד בזמן בו נמצאים, ביום עצמו, ברגע עצמו כשהמרכז הוא יום אחר, הוא זמן בעתיד, הוא היה בעבר. קצת קשה להיות בהווה כשהכל קורה בזמן אחר, במובן הרחב של המילה. ויש ימים, שבועות, ואפילו חודש שלם שכל תפקידם הוא להתכונן לאירוע כלשהו שיהיה בעתיד. זה תמיד בלבל אותי ולפעמים גם עצבן אותי. עוד דבר שאני זוכרת שעצבן אותי בעבר לעכשיו מעצבן מסיבה אחרת זה הסיפור של יונה הנביא, יותר נכון, איך שהגננות שלי הציגו את הסיפור הזה. לא רק הוא אבל הוא הדוגמא הכי חזקה לתופעה. הציגו בצורה כל כך פשטנית, הגיוני סך הכל כי מדובר בילדים קטנים אבל בכל זאת היה אפשר להציג לנו מפרשים כחלק מהסיפור כמו שעשו בכל פעם אחרת כשהפשט לא היה מספיק ברור. בסופו של דבר אני מבינה את הגננות, לא היינו מצליחים להבין את המורכבות אבל בגלל זה גדלתי עם תפיסה שגויה של כל הסיפור. אני זוכרת שכשסיפרו לי שהוא ברח לחו"ל אמרו שהוא ברח מה' ואז צחקו איתנו שזה לא הגיוני לברוח מה' ואיזה מבולבל הוא שהוא לא מבין משהו שילדים בני חמש מבינים, מילולית. אבל הוא היה נביא, ועל פי היהדות נביאים הם אנשים צדיקים עם מעלה גדולה וכו' וכו'. אני לא בטוחה שזה תאם את האינטרסים שלהם שהפעם הראשונה שאנחנו פוגשים נביא הוא אדם מבולבל שמנסה לברוח מה'. וחבל שלא הסבירו שהוא ניסה לברוח מנבואה, מהשליחות והתפקיד, שהוא רצה לעשות טוב לעם ישראל. זה גרם לי להרבה בעיות אחר כך, כשכל הסבירו לי את זה, זה עצבן אותי, כי התרגלתי לראות אותו בדרך מסוימת וביקשו ממני לשנות תפיסה של דמות שלמה.אבל עכשיו לא זה מה שמעצבן אותי, אלא שקר אחר שאמרו לנו, כי זה לא נכון שאי אפשר לברוח מה'. עובדה, אני עשיתי את זה. ..."
ואולי היא לא מרוצה. מרגע שחזרה לדירה היא החלה לחשוב האם היא אוהבת את חייה, ברור לה שהיא לא רוצה להישאר כמו שהיא עכשיו, אבל גם בתור מצב בניים, האם היא מרוצה ממנו זוהי שאלה שלא בהכרח יש לה תשובה עכשיו. היא צריכה גם לחשוב על ההווה, לא רק מה שהיה בעברה או מה שהיא רוצה שיהיה בעתיד, אלא גם על מה שיש עכשיו. גם היא, כמו רוב האנשים, שוכחת לשאול את עצמה שאלה חשובה- האם היא מאושרת? זה מצריך מחשבה רבה, שאלה אחת שבשבילה תצא לטיול.
היום שקט, גם העיר, בדרכה שלה, שקטה. שאון צפוי וידוע מראש עד שנחשב למת ובכל זאת לא שומעים דבר מלבדו. היא עדיין לא מחליטה לאן היא נוסעת כשהיא עולה על הכביש המהיר, פונה מעט באקראיות וללא כוונה מסוימת, חושבת. היא רואה שני אנשים מחכים בטרמפיאדה, למרות שעברה בכביש הזה כמה פעמים לא שמה לב אליה, וחבל שכך, כיוון שזה אומר שהייתה מרוכזת בעצמה יותר מדי. כל תיאורי הטרמפים שקראה עליהם עולים מולה מתוך המחברת והיא ממהרת לעצור להם, לאן יצטרכו היא תיסע.
"ירושלים"
הרבה זמן שלא הייתה בירושלים, עיר יפה, מיוחדת. הטרמפיסט השני דווקא רוצה יותר דרומה אבל היא רוצה לחזור מוקדם וירושלים יותר קרובה.
היא לא מעלה הרבה טרמפיסטים, לרוב היא חולפת במהירות על פני התחנות ולא מסתכלת לצידי הכביש, מה גם בטרמפים אינם דבר נפוץ במקום מגוריה ולמרות הפעמים הרבות שעשתה זאת זוהי כנראה לא חוויה שתזכה לזכור, אם כי, לא קשה לה לדמיין. הטרמפיסט שתק לאורך כל הדרך אבל גם מבלי שידבר הוא גרם לה לחשוב. מי יודע כמה זמן עמד שם, מחכה למישהו שלרגע יסתכל מעצמו החוצה על אחרים, אדם לא אנוכי. היא לא מחשיבה את עצמה כלא אנוכית. אבל לא נראה שזה משנה לו שלרוב היא מתעלמת לחלוטין מטרמפיסטים, אם ברגע זה היא עזרה לו.
לתפוס טרמפ זוהי חוויה של הרגע, מיקסום של החוויה הזו. יש יעד מסוים, מטרה מוגדרת, אבל לעולם הטרמפיסט לא יודע כמה זמן ייקח לו להגיע. הוא פשוט עומד ומחכה, עם תקווה אבל מבלי ידיעה כלל כיצד יזכה להגיע למחוז חפצו. כל מה שהוא יודע זה הרגע הנוכחי, ההווה בלבד. טרמפיסטים הם אנשי הרגע.
ירושלים גדולה, היא יודעת את זה, אבל היא לא ידעה, או יותר נכון- לא זכרה, עד כמה. אחרי שהיא מורידה את הטרמפיסט איפה שביקש היא מתלבטת לאן לנסוע, שמות של מקומות עולים במחשבה, לרגע היא חושבת על קניון מלחה, היא אוהבת קניונים, אבל אז היא מחליטה דווקא לשוק. בקניון היא יכולה לבקר לעיתים קרובות, אבל כמה הזדמנויות יהיו לה לראות שוק? השוק שונה מהקניונים. בקניון החנויות מנסות ככל למשוך את תשומת הלב של הקונים בעזרת חלונות ראווה מלאים תאווה ופרסומות צועקות, מותגים, שמות וראוותנות. אבל הסחורה תמיד בפנים, סגורה, מוצגת במיטב הזהירות. בשוק יש משהו פשוט וקרוב יותר, הסחורה בחוץ, היא המושכת את העין והפרסומות הם סך הכל צעקות המוכרים ושלטים קטנים. יש בזה משהו יפה, אנושי יותר. יש מגע אמיתי בין בני האדם. הצעקות, משא ומתן בין הקונה למוכר, קשר העין והדיבור החד בין בעל הסחורה לרוכשה יוצר תחושה מיוחדת וקרובה.
השוק הוא דבר ישן יותר, הקניונים הגיעו רק בתקופה האחרונה, השוק הוא צורת מכירה ישנה וקדומה יותר. גם שוק מחנה יהודה הוא כזה, יש אזורים בהם אפשר להרגיש כאילו מלבד המוכרים כלום לא השתנה, קצת לחזור אחורה בזמן, זמן שלא בהכרח זוכרים. הריח של השוק נשאר אותו ריח, לפחות במקומות מסוימים. העניין הזה, הקשר בין העבר להווה והריח מעלים געגועים לזיכרון, הרי היא כבר אינה יודעת מה ריח ילדותה.
הרבה זמן היא מבלה שם, בין הריחות המעניינים וטעמים של פיות טריים ופיתות בעבודת יד. אך כשמחיר הסחורה יורד עם השמש היא חוזרת לדירה עם חבילות של מחשבות כהרגלה. בדרך היא מעלה טרמפיסיטים שמודים לה במאור פנים ומזכירים לה על מה חשבה בנסיעה הקודמת.
היא נמצאת עמוק בתוך האזור האפור בו האדם כבר מזמן לא במצב עירות אך מספיק מודע כדי להבין שהוא לא ישן כאשר עולה בה מחשבה, מי מבין האנשים שראתה היום, הקונים והמוכרים, מאושר ומרוצה מחייו?

[Ms Misery]

הקפצה :)

[יעל שרה]

בס"ד. תודה לקב"ה.

תודה לסו על ההקפצה. וסליחה ממש מכולם שלקח לי כל כך הרבה זמן עד שפרסמתי אותו, זה הפרק אחד לפני האחרון ושני הפרקים האלה כבר כמה חודשים במגירה (=מחברת) כי פשוט לא היה לי זמן להקליד אותו. עכשיו יש לי סוף סוף אז קבלו אותו באהבה.
מזהירה מראש, הוא קצת מבולגן, אבל לפחות בו הצלחתי להבין מה רציתי לומר.

פרק תשע עשר
623 מילים

"... נגה מתחתנת, ועוד עם מישהו מהשירות שלי, כלומר ככה הם הכירו, אני לא ממש מכירה אותו. זה מוזר, זה ממש מוזר. היא הייתה ממש משמעותית מבחינתי אבל מבחינת שאר האנשים כנראה שפחות. לחשוב עליהם בתור זוג זה ממש מוזר, אני לא יכולה להגיד שהם לא חמודים ביחד. זה מין קטע כזה שקשה לי להשתחרר ממנו, להסתכל על זוגות, לחייך ולחשוב כמה הם זוג חמוד וכמה חמודים הם ביחד ולראות את כל ההתאמות בניהם ואז לחלום על האחד שלי. קטע דוס-בל"חי מובהק, רק שמירת נגיעה חסר בשביל לחזור להיות אולפניסטית קלאסית. אני לא רוצה לחזור להיות אולפניסטית קלאסית, יש בזה משהו מתוק אבל ילדותי ורחוק, זה כבר לא קשור אלי.

בכל אופן, הייתה לי שיחה ממש מוזרה איתה, כזה דיברנו על החתונה ועל זוגות והפערים העצומים בין החתונות שאני רגילה אליהם לבין החתונות שהיא רגילה וזאת שתעשה. דווקא מעניין להגיע סוף סוף לחתונה חילונית, מעולם לא עשיתי את זה. שאלתי אותה מלא שאלות, איזה בגדים צריך להביא ומתי צריך להגיע, איך ילך, מה ההבדלים ועוד. היא פטרה אותי בתשובות מנומסות וקצרות, בעיקר "תעשי מה שבא לך." קצת עצבנתי אותה אז היא פשוט שאלה אותי "תגידי, את דתיה שהולכת לחתונה של חילונים או חילונייה שהולכת לחתונה של חברים?" משהו דומה, לא זוכרת בדיוק. אז עניתי לה שאני דתל"שית והיא אמרה שהיא לא אוהבת את ההגדרה הזאת והמשכנו לדבר. למען האמת זאת שאלה טובה שאין לי כל כך תשובה, אני רגילה לרקוד על שני העולמות, כלפי חוץ אני חילונית גמורה אבל בפנים אני מרגישה כדתל"שית, עוד לא השתחררתי מהגדרת הדתיה, גם אם זה לשעבר. ..."

אור גם לא אוהבת את הגדרת הדתל"שית, הרי היא כבר לא דתיה, היא כבר לא מרגישה שפעם היא הייתה דתיה, אומנם המשפחה שלה כזאת אבל זה לא אומר עליה. היא מעדיפה בהחלט הגדרה אחרת.

נגה היה מה שבאמת הפתיע אותה, לקח זמן עד שגילתה מי היא, ולא בטוח שהיא הייתה עד כדי כך משמעותית, אולי רק בתקופת השירות הלאומי. היא שאלה משהו נכון, בסופו של דבר, גם אם היא שכחה הילדות שלה ממשיכה להשפיע עליה בתת מודע, היא לא בדיוק להבין איך זה מתבטא, ולמרות זאת, אובדן הזיכרון דווקא מקל עליה בעניין הזה.

במשך רוב המחברת היא ראתה שקוראים לה אוריה, ולא אור, רק בשנה האחרונה, בשירות, החלו לקרוא לה אור, גם בתעודת הזהות רשום ששמה אוריה, בכל פעם שהיא קוראת את זה קצת צורם לה, אם היא לא מאמינה בו אז למה שיופיע בשם שלה? זה מיותר. היא גם תוהה למה החליטה שלא ללכת לצבא, הרי היא קיבלה את הפטור כי היא הייתה דתיה, אבל הסיבה הזאת בוטלה, לא אמור להיות לה פטור בתור חילוניה.

היא תחליף את השם שלה, היא תברר איך עושים את זה ותקבע תור. והיא לא תלך לשם לבד, היא רוצה שנועה תהיה איתה שם, תעזור לה לגמור עם זה סופית. היא יודעת שהיא תאהב את הרעיון.

אז היא בודקת באינטרנט ועושה את כל הדרוש וכמעט קובעת תור במשרד של רשות האוכלסין הקרוב לביתה ו- ומה אם היא תרצה לשנות בחזרה? ומה אם היא תחליט, בעוד שנה שנתיים שזאת לא החלטה טובה, ואפשר לשנות את השם רק כל שבע שנים בלבד, כלומר, היא מחליטה עכשיו על כל שבע השנים הבאות, ומה אם היא עושה שטות? אבל היא רוצה לעשות את זה, ולא נראה שתרצה להחליף בחזרה, אלה מחשבות מחלישות ומיותרות. אבל מה אם כן תרצה לשנות בחזרה?

היא יושבת וכותבת, הרבה זמן לא כתבה כל כך הרבה. הרבה זמן שלא ישבה בבית וכתבה בשקט, כל המחשבות, התובנות, הרגשות, הכל מקבל מקום, הכל מסתדר. אחרי שעתיים שהיא כותבת על המיטה היא מחליטה. היא מחליטה לעשות את זה, היא מחליטה שהיא נשארת בעבודה שלה, היא מחליטה ללמוד לתואר במקביל, היא מחליטה להשקיע בקשרים שלה עם אנשים אחרים, היא מחליטה לבסס את החיים שלה לפני שתחשוב על משפחה.

והיא מחליטה, היא נוסעת להורים השבת.

והיא מחליטה, היא לא מסתפקת בשבת, היא תגיע כבר בחמישי בערב, לעזור בהכנות לשבת.

והיא מחליטה.

[Sam I am]

אעההה
חיכיתי לזה נצח! זה מדהים! אעההה
מהמם מהמם מהמם
תמשיכי כבר

[יעל שרה]

בס"ד

טוב לקח לזה הרבה יותר מידי זמן, אבל לסוף הגענו לפרק האחרון!!! (אל תדאגו, יש גם פרולוג, שגם אותו יקח לי שנים לפרסם). בכל אופן, אחרי יותר מחצי שנה (שגם אני, כמו אור, עברתי בה הרבה) שהוא נגמר במגירה, הפרק יצא לאוויר העולם ולעניים נוספות. (כנראה של נטע, תודה נטע!)
מרגש ממש ממש.
אשמח מאוד לת"בים!
אני מעכבת אתכם מידי- לפרק עכשיו!

פרק עשרים
504 מילים

"... עשיתי את זה עשיתי את זה עשיתי את זה. וואו וואו וואו. זה אפילו קצת מפחיד, קצת ההרבה, ומרגש. זה דרש ממני המון כוחות והרבה אומץ ועשיתי את זה. אומנם התור עוד הרבה זמן, אבל הוא ייתקם, בטוח, וואו. זה היה, יהיה, שחרור אמיתי, סיום תקופה, סופי לגמרי, יצאתי. אני בחוץ. זהו. היה מפחיד, עדיין מפחיד, לעשות את זה, להוריד את השם מהשם שלי כמו שהוא כבר לא חלק ממני יותר. כבר הרבה זמן קראו לי אור, ככה הצגתי את עצמי במקום חדש, ככה ביקשתי שיקראו במקומות ישנים ומספיק להרגיל מישהו אחד מרכזי בשביל שכולם יתרגלו. אבל באופן רשמי, באופן פורמלי, קוראים לי אוריה, ככה מופיע בתעודת הזהות שלי, אני לא רוצה את זה יותר, כבר לא מתאים לי, הגיע הזמן לשנות את זה, בעצם, עוד לא הגיע הזמן, התור שלי נקבע לעוד הרבה זמן, אבל אני כבר החלטתי, אצלי זה סופי, וזה מה שחשוב. ..."

אוריה גולן ישבה מול המחברת ובהתה בה.
משמעות הדבר חלחלה אליה לאט. היא עברה במשך חצי שנה, שוב, את את אותו תהליך שעברה במשך עשרים שנה מבלי להבין או לשים לב לכך בכלל, היא הגיעה בערך לאותה נקודה שהייתה בה לפני שאיבדה את זיכרונה, היא למדה את עצמה מחדש.
היא נכנסה מהר לתיבת המייל שלה, חיפשה את המייל שנשלח לה בעבר הלא כל כך רחוק ממשרד האוכלסין וההגירה המסכם את כל הפרטים, לבדוק מתי התור שלה, לבסוף מצאה אותו התור עוד שבוע.
שבוע הוא תקופה מוזרה, הוא נקבע על ידי בני האדם ולא על ידי תופעות טבע כגון שמש וירח או הסתובבות כדור הארץ, המצאה אנושית לחלוטין, לעיתים היא מרגישה שהוא ארוך מאוד, אך שבועות מצטרפים לחודשים ובמבט לאחור נדמה כי זהו פרק זמן קצר ביותר, כאשר היא מנצלת אותו השבוע מתארך, אך כשהזמן זולג ומתאדה, כך גם השבוע נגמר מבלי לשים לב. השבוע הזה היה שונה, כל יום בו התארך, אך כשהוא נגמר התפלאה על כך, לאחר שבעה פעמים כאלה היא הרגישה שהשבוע התקצר מרוב צפייה, אך גם התארך מרוב חשש.
ביום המיועד היא ביקשה מנועה שתבוא איתה, היא עזרה לה מאוד במשך חצי השנה האחרונה והיה זה מין הראוי שתבוא. היא נסעה ביחד איתה, הייתה זאת תחושה זרה אך חמימה, מעט מוכרת, כמו תחושות רבות שהתרגלה אליהן מחדש. על פי זכרונה, תמיד נסעה לבד למקומות למינהם, שלל מקומות, לרוב עם שירים ברקע, אף פעם לא היה שם, במושב לצידה, מישהו נוסף.
זמן מה לאחר שהגיעו והתיישבו לחכות, בכי של תינוק בקע מעגלה השייכת לאישה שיבה על ידם, הבכי הציק לה, הוא צרח בחוזק ונדמה שאמא שלו חסרת אונים, היא ניסתה לשים מוצץ, להפעיל שירים, לנענע אותו, ללטף, אך הוא לא נרגע, היא נראתה מאוד מתוסכלת. לאור התעורר געגוע דק, פנימי. חסר לה מעט תחושת ילדים ותינוקות בחייה. האם חיפשה מקום שבו תוכל להניק את התינוק ולהרגיעו, ובאור נשאר צער על שלא הציעה לה עזרה.
רק כשלאחר שחתמה את חתימתה האחרונה והגישה את הטפסים הבינה את משמעות האירוע, וחשה אותה בהגזמה, ונבהלה. נועה הבינה והן יצאו לטיול ודיברו הרבה, בעיקר על מה שעיצב את חייה עד כה, את רובם, או את מקצתם, חוותה שוב בחצי השנה האחרונה.
אך גם אם הן לה עבר, מחכה לה עתיד.

[ברונו טוגנים]

הקפצה:))))

[יעל שרה]

בס"ד

אעערערעעערערעעעעעע פרולוג אני מתרגשת כל כך! חיכיתי לרגע הזה מרגע שהמילה האחרונה בפרולוג נכתבה (לפני קצת פחות משנה נראלי, אופס) והנה זה הגיעעעעעעע
תתרגשו איתי! אני כל כך מתרגשת שאני כותבת כמו מתבגרת מתלהבת עם כמויות אותיות בסוף מילה, קצת מחוגך, אבל מתברר שזוהי הדרך להביע התלהבות.
וראו מה זה, יש לי יום פנוי וכמויות משימות (כמויות אדירות של ממש) ומה שאני עושה זה לשבת לראות מראוול, לכתוב ולקרוא.
ריגשושים
אמממ אתם לא צריכים יותר לסבול את השטויות שלי, הדבר האמיתי ממש פה:
(בסוגריים אגיד שהכל הוקלד בהקלדה עיוורת, זה גם כן מרגש)

פרולוג
116 מילים

"... אני נוסעת היום עם אמא ותמר לקניות, ממש חסר לנו בגדים, כלומר לא לי, אבל הן רצו שאצטרף, מה אכפת לי? למרות שאני יודעת שאמא לא תאהב את רוב הבגדים שאקנה, אם אקנה. היא קיבלה את ההחלטה שלי להחליף גם את השם ולא רק את הבגדים, אבל אני יודעת שהיא לא אוהבת את זה, לא ציפיתי אחרת, אני יודעת שקשה לה. אבל יהיה טוב.
נראלי ..."
אור גולן ישבה מול המחברת ובהתה בה. וחייכה. אלו היו השורות האחרונות שכתבה במחברת לפני השורות בבית החולים, הדבר האחרון שהיא לא זוכרת, הנסיעה.
היום היא גומרת מחברת נוספת, אחרת, היא כבר קנתה מראש חבילה של מחברות יפות שנעים לכתוב בהן, הן ילוו אותה עוד זמן רב.
יהיה טוב.

תודות!

קודם כל, כמובן, את כל התודות המוכרות והקלישאתיות- להורי (מעריכה אותם באמת בכמויות שיש רק בין בת להוריה), לאחי המקסימים (שרופה עליהם ברמות של דודה מאוהבת, אבל אחות), לסבא וסבתא, לדודים, בני דודים, בעלי (לעתיד), ילדי (לעתיד) אנשים שעשו לי אי פעם טוב בחיים, חברותי האהובות והמדהימות (לא מוצאים חברות כזאת בקלות, קונים אותה) וכו וכו.
תודה שלא מצאתי דרך לכתוב אותה כל שלא תשמע קלישאתית ומוכרת (לפחות בחוגי הדוסים)- לקדוש ברוך הוא, שברצינות ובאמת, הסיפור הזה, המחברות שלי, הקלמר, המחשב , האתר הזה, האנשים שציינתי מעלה וכל מה שיש לי (ולכם) בזכותו.
תודות יותר ספציפיות מופנות לנטע כמובן, שאם היא לא הייתה מקפידה להגיב על כמעט כל פרק שהוצאתי לא הייתי ממשיכה לפרסם את הפרקים והסיפור היה ננטש.
לקלישה, שאומנם לא הגיבה באותה תדירות, אבל כל ת"ב שלה, בין אם פה ובין אם ביצירות אחרות, עזרו ודייקו אותי מאוד, יש לך המון ידע ספרותי ועתיד ענק בנושא, מחכה לספרים שלך!
להנהלותים שהקפיצו לי כמה פעמים.
לכל מי שהתיבב, או רק הגיב, היה נחמד לקרוא ולשמוע שאהבתם.
לכל מי שעקב באדיקות אחרי הסיפור, גם אם לא כתב לי, עד כדי קריאת שורות אלו.
לצ"דניקים (מתגעגעת קשות) והרייבנים (או שעלי לכתוב רייבניות?) שתמכו בין אם בסיפור ובין אם בחיי הפורטליסטים באופן כללי.
תודה עצומה לכל הנ"ל ולכל מי שלא נ"ל אבל מגיע לו (במקרה ואת/ה מסוג זה, נא לכתוב לי).


אערערעעעעערעעעעעעערעעעערעעעאאררראאאאאעערעערעעעעעעעעאאערעערעאעעע גמרתי את זה!

(מה הסיפור שלי עם "ברמות", אני באמת כותבת כמו מתבגרת ברמות.)

[Sam I am]

יואווווו
אומיגאדדד
אומיגאדדד
זה אשכרה נגמר עכשיו
מהההה
אני בהלם
עבחחגיגיחגלגת
עצוב לי :(
מצפה לקרוא עוד בעתיד!