לבד|וריאן

מסיבת תה אני אוהב את מסיבת תה!!!!
כן אז אם אתם זוכרים את הקטע הזה, אז זה המשך יחסית ישיר אבל לא באמת חייבים לקרוא אותו בשביל להבין. נראה לי. אולי כן אז תקראו ליתר ביטחון.
אני אוהב את קאלוס הוא מקיא הרבה D:
ותודה להרמיוני היא עזרה לי לכתוב ><
תהנו!!!!

---

קאלוס נעצר מול החדר של ליני ולינט, ואז היסס. עבר כבר יותר מחודש מאז הפעם האחרונה שהוא דיבר עם מישהו מהם.
וכמו תמיד, זה הכל היה באשמתו.
הוא עדיין כעס על מה שקרה, כמובן, אבל לינט לא הייתה צריכה להיות המטרה של הכעס שלו. לא, אם היא לא הייתה מצייתת לפקודות, הם היו הורגים גם אותה, ואז בכלל לא היה נשאר לו אף אחד.
הוא התגעגע אליהם. הוא לא רצה להיות לבד יותר.
הוא לא רצה להיות לבד.
הוא שנא להיות לבד.
הוא היה כל כך חלש ופתטי כשהוא היה בלי שלושת האחים. זה הרגיש כאילו בלעדיהם, משהו חיוני בתוכו היה חסר. כאילו הוא היה רק חצי בן אדם. לא, כאילו הוא היה רובוט שפועל רק על פקודות.
בדיוק כמו שהוא הרגיש כשההורים שלו שלחו אותו לבית היתומים. כמו צעצוע שבור בארגז אבדות ומציאות.
בלי עוד מחשבה נוספת, קאלוס הושיט את ידו ופתח את הדלת.
היה חשוך בפנים. החלונות היו מכוסים, ורק אור אחד האיר מהמטבחון שליד הדלת. שלושת המיטות, מסודרות בצורת ח׳, היו ריקות. המצעים הלבנים היו מסודרים בצורה שהזכירה לקאלוס בית חולים.
כנראה שזה היה אמור להיות הרמז הראשון לכך שמשהו לא בסדר, אבל הוא התעלם מכך.
כשהוא פנה להביט אל המטבחון, הלב שלו החסיר פעימה. הוא היה מזהה את הדמות הזאת בכל מקום.
״פרמינט?״
פרמינט ישב ברגליים משוכלות ליד השולחן הנמוך. היה נראה שהוא ישן, אבל ראשו התרומם כשקאלוס התקרב אליו, והוא פנה להסתכל עליו בעיניים קרות כקרח.
לא היה שום זיהוי בעיניים האלו.
קאלוס קילל את עצמו על שקיווה אחרת. הוא הרי ידע מההתחלה שזה לא פרמינט. פרמינט מת. הילד שהסתכל עליו עכשיו בעיניים חסרות נשמה היה רק רובוט שנבנה בדמותו. מתנה חולנית ללינט על שביצעה את המשימה בהצלחה.
קאלוס גמגם לרגע במבוכה לפני שהצליח בסוף להרכיב משפט. ״אתה יודע איפה ליני ולינט?״
העיניים של פרמינט האפילו. ״שגיאה. לא זוהתה גישת מנהל.״
קאלוס נרתע לאחור. צמרמורת עברה בגופו למשמע הקול הרובוטי שבקע מתוך הילד שהחשיב כאחיו הקטן. זה היה נאיבי מצידו לחשוב שהרובוט ידבר עם כל אחד אחר חוץ מהתאומים.
הוא גמגם התנצלות מהירה לפני שברח במהירות מחוץ לחדר. הרובוט הזה גרם לו להרגשה רעה.

•••

קאלוס נעצר מול הניחוש הבא שלו - חדר האימונים. הוא לא ראה שם את לינט הרבה בזמן האחרון, אבל איפה עוד היא יכולה להיות אם היא לא בחדר שלה?
דבר ראשון הוא הלך אל מחסן הנשקים. אם מישהו היה יכול להעריך להב טוב, זאת הייתה לינט. הוא תמיד נהנה לראות את ההתלהבות בעיניה כשהיא בחנה את החרבות ששמרו כאן.
אבל היא לא הייתה כאן.
אחרי זה הוא הלך לחפש ליד בובות האימונים. הוא תהה לעצמו כמה זמן לוקח לתקן אותן אחרי שהיתומים כורתים להן את הראש עם חרב, מוציאים להם את המילוי עם סכין, מחוררים את כל גופן עם אקדחים. או שאולי הם בכלל מביאים בובות חדשות בכל פעם. זה כנראה היה פשוט יותר.
אבל גם כאן לינט לא הייתה.
אפילו את ליני, שבא להתאמן בכל יום, הוא לא הצליח למצוא בין הקהל של הילדים שהתאספו לאימונים. לא שליני היה מדבר איתו בכל מקרה, גם אם הוא היה כאן.
וכמובן, הכל היה באשמתו.
קאלוס הקיף את החדר שלוש פעמים, ואחר כל את המבנה בשביל לוודא שהתאומים לא לקחו הפסקה בחוץ, אבל הם לא היו בשום מקום.
עכשיו הוא באמת התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר.
יכול להיות שהם הלכו שוב פעם לבקר את בנות האצולה? לא, הם בטח היו לוקחים איתם את הרובוט. חוץ מזה, למה שהם יבקרו אותן בזמן שכזה? הם בטח עדיין מתאבלים על פרמינט.
משהו הרגיש ממש לא בסדר.
המחשבה על לנסות לשאול שוב את הרובוט היכן הם נמצאים חלפה שוב במוחו, אבל הוא השתיק אותה כמעט מיד. הוא לא יקבל ממנו תשובה. הוא ידע את זה כבר. והניסיון לא היה שווה את המבט הקר שהוא עמד לקבל מהפנים שפעם היו שייכות לאחיו הקטן.
הוא גם לא רצה לשאול את המנהלים. מה אם ליני ולינט הסתבכו במשהו רע? הוא לא רצה להכניס אותם לצרות.
אבל אולי בכל זאת כדאי לשאול? שאל קול קטן במוחו. זה לא היה כמוהם, לעשות משהו אסור. הם לא היו מסתכנים בלהיתפס ולהיענש.
לפחות זה מה שהוא חשב.
עד כמה קאלוס בכלל מכיר אותם, אחרי הכל? אולי הם אף פעם לא היו קרובים כמו שהוא האמין. או שהם סתם התחברו אליו מתוך רחמים, או כניסיון למעשה חסד.
הרי אם הוא היה מכיר אותם באמת, הוא היה מצפה לכך שלינט תהרוג את פרמינט, נכון?
אבל למרות הכל, היא בכל זאת הרגה אותו.
כנראה הוא באמת לא מכיר אותם טוב כמו שהוא קיווה.

•••

קאלוס ישב בחדר שלו עם הגב לדלת, וחיבק את עצמו בחוזקה. הגוף שלו עדיין רעד מהכאב הבלתי נסבל שבגבו.
הם נטשו אותו. הם נטשו אותו.
הוא מסוגל להתמודד עם הכאב. הוא עשה את זה מאז ומתמיד. אז למה הוא מרגיש כאילו הוא בקושי יכול לעצור את הדמעות?
הם עזבו אותו כאן לבד.
בכי זה סימן לחולשה. אם הוא יבכה הוא רק יקבל יותר מכות. אסור לו לבכות. למה שהוא בכלל יבכה רק מקצת כאב?
הם אפילו לא אמרו לו שום דבר.
הוא לא הצליח לעצור בעצמו יותר. הוא כיסה את הפנים בידיים ונתן לדמעות לזלוג בשקט. כל הגוף שלו רעד, הפעם בבכי יותר מאשר בכאב.
הוא לא היה צריך לצפות לשום דבר אחר. הוא היה חלש. הוא היה פתטי.
הוא היה לבד.
למה הם ברחו והשאירו אותו כאן לבד? למה הם לא אמרו לו כלום לפני?
ברור שהם עשו את זה. למה שיהיה להם אכפת ממנו אחרי הריב שהיה לו עם לינט? זה הכל באשמתו. הוא תמיד הרס הכל.
אבל הם ידעו שיאשימו אותו אם הם יעלמו, לא? הם ידעו שהוא יהיה זה שיענש.
ברור שהם ידעו. הם רצו שזה מה שיקרה. גם הוא היה שונא את עצמו אם הוא היה במקומם.
למה הם השאירו כאן את פרמינט לבד? מי עומד לטפל בו אם הם לא כאן?
הוא שנא את עצמו.
ומה עם בנות האצולה? הן לא היו חברות שלהם? האם הם באמת עזבו מבלי להגיד להן דבר?
הוא שנא את עצמו.
תחושת הבגידה הצורבת התפשטה בגופו, הופכת את קיבתו ודוקרת אותו כמו חרב. זה לא היה פייר. זה לא היה פייר בשביל פרמינט, שהם השאירו אותו כאן לבד בלי אף אחד שידאג לו. זה לא היה פייר לבנות האצולה, שאיבדו את שני החברים שלהן ביום אחד.
זה לא היה פייר בשבילו. הם נטשו אותו לבד. הם השאירו אותו כאן לבד. לא היה להם אכפת ממנו.
והכל היה באשמתו.
הוא שונא את עצמו.

קודם כל וואו.
זה היה ככ יפה?? ככ קאלוס?? ככ מושלם??? איך עשית את זה בכלל. כל המחשבות והדיאלוג הפנימי היו משהו שיכולתי 100% לדמיין את קאלוס עושה. תפסת את המהות של הדמות שלו מהמם.

קטני :<
תדע בעולמות אחרים יש לך משפחה ומלא אחים ולפעמים אתה אפילו יכול ליצור פינגווינים מהאוויר שיארחו לך לחברה!! אתה אף פעם לא תהיה לבד

ההשוואה הזו לרובו-פרמינט :(

אוי לא אוי לא לא להכניס את ההורים לזה

הניסוח מושלם. בלי להאריך במילים.

עשה לי כואב בלב

למה אתה עושה לי את זה :<

הוא מתוק זה ככ מתאים לו

אני פשוט י ו ד ע שזה מה שקאלוס יחשוב בסיטואציה הזו. זה בדיוק מסוג הדברים שיעברו בראש שלו. תפסת אותו מושלם.

התפספס רווח :0

שרלוט ונאביה!!!

כואב הלב.

ילד כל כך מתחשב

הייתי צריך לקרוא פעמיים כדי להבין למה התכוונת, אז לדעתי עדיף לשנות את הניסוח. "הם לא היו מסתכנים בלהיתפס ולהיענש" או משהו דומה :0

לאאאאאא לא לחשוב ככה

הגעתי לחלק האחרון וזה היה כולו פשוט יצירת מופת ואני לא יכול לצטט את הכל אז פשוט דע שהשמטתי המון

הכנתי את עצמי שזה עומד להיות אנגסט אבל המשפט הזה ככ כאב. הצילו.

לא קטן זה לא נורמלי אתה לא אמור להתמודד עם זה :<

מה הוא עבר :<

לא אתה לא :<
אתה כל כך חזק :<

עם כל הכבוד שיש לי אליך חביבי
קצת גרמת ללינט לחשוב שאתה שונא אותה
היא לא תציע אם היא תדע שתגיד לא ואולי אפילו תדווח עליה

בכי :<

העובדה שהוא אח גדול מגונן לפרמינט (המת!!!) גם אחרי שהוא כולו בוכה? הלפ.

בכי.

ממשששששש אהבתי את התיאור זה מאוד פואטי
אבל קצת הציק לי שזה עבר להווה, גם כשזה יכול לעבוד מעולה בעבר

(כל הפסקאות מעל זה היו ממש טובות אבל הרגשתי שכל זה נהיה כבר ממש ארוך)
העובדה שבפעם הבאה שהם רואים אותו הוא מת פשוט שוברת אותי כל פעם שאני קורא את זה. כל פעם. והם בחיים לא ידעו כמה ומה הוא חשב עליהם ואיך הוא הרגיש ואיך הוא נבגד ושהוא ליטרלי בא לחדר שלהם כדי להחיות את החברות שלהם וזה היה הטיימינג השגוי והם כבר היו רחוק רחוק משם. אף אחד בחיים לא ידע את זה.
כל כך עצוב.

מהמם.
הקטע הזה הוא אחד מהדברים הכי טובים שכתבת לדעתי. כל פעם אתה מתעלה על עצמך וכותב יצירות מופת מטורפות ואני חי בשביל זה.
תמשיך ככה וריאן!!!

אויש וריאן זה קטע יפיפה ועצוב בו זמנית. התיאורים מעולים והסיפור שנע בין "מסע חיפושים" בהתחלה לבין ההאשמה העצמית בסוף מספרים המון על קאלוס עצמו וגם על ליני ולינט שאמנם בתכלס לא מופיעים בכלל בסיפור אבל הם לגמרי מרגישים כמו דמויות ראשיות פה וזה מהמם. כן יש לי הערה קטנה אחת:

"ואחר כל" קצת מוזר לי - מרגיש לי שזה איזשהו שילוב בין "ואחר כך" לבין "את כל המבנה" שלא בדיוק נסגר על עצמו (או סתם שגיאת הקלדה כי ל' ו ך' צמודות אחת לשניה).
אבל זהו חוץ מזה הקטע כתוב באמת מעולה ואתה יודע לספר סיפור בצורה חדה ומדויקת ועצוב לי על קאלוס נשמע שלא מגיע לו את זה
תמשיך לכתוב!

וריאן!
אני ממש אוהב את הכתיבה שלך והקטע כתוב מעולה. ממש קל להתחבר לדמויות דרך הכתיבה שלך, וגרמת לי לאהוב את קאלוס, למרות שהוא לא דמות שאני מכיר כל כך.
הכתיבה שלך מלאה ברגש ואני אוהב את זה, ומרגישים את האהבה שלך לכתיבה ולדמויות.
אהבתי ממש:)

ועכשיו יש לי שאלה קצת יותר טכנית: הדמויות שאתה כותב עליהן הן דמויות קיימות, שלא אתה המצאת, נכון? זה לא בעצם הופך את זה לפאנפיק, שאמורים לפרסם בפורום פאנפיקים? האמת שאני לא בטוח בעצמי, תתקן אותי אם אני טועה.

זה הכול, ממש אהבתי. תמשיך לכתוב עליהם. אתה כותב מעולה!

אמלה איזה יפה!!
ואני זוכרת את הקטע הזה, הוא היה אחד מהמם.
וזה עוד יותר, יפיפה.
תארת מעולה את הרגשות שלו, הדמויים שלך מצויינים.
איזה יופי שפרסמת, חיכיתי לזה, תמשיך לכתוב פה עוד:)
כמובן שהת"ב יערך בעז"ה בהמשך.

זה ממש ממש יפה♥