הקול המטורף||אמיר, פאנפיק בהמשכים

הקול המטורף

ז'אנר: אנגסט, מתח.
ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג.
דירוג: pg13

פרק ראשון - אלכוהול

הקירות בחדר היו לבנים. החדר היה מואר באור חזק. הכול היה בהיר ומואר, אך לגריי הכול נראה שחור ואפל כשראה את האדם החשוב לו מכל גוסס לאיטו, מדמם למוות. דמעות עלו בעיניו של גריי כששמע את מילותיו האחרונות של וויל: "אני אסלח לך."
הוא לא היה חייב למות, חשב לעצמו, אך קול קטן, הקול המטורף, חזר ואמר בראשו: הוא כן, והוא מת. הוא צריך למות. זה הכי טוב.
גריי קם, ניגב את הדמעות וברח. הוא ברח כאילו חייו תלוים בכך, נתן את כל כוחו כדי לצאת משם כמה שיותר מהר, ובתוך דקות ספורות כבר הגיע לחדר המועדון של הפלפאף.
הוא הכניס את הסיסמה ורץ אל המיטות. הוא נשכב על מיטתו בלי להחליף את בגדיו וניסה להירדם, אך הזוועות שראה דקות ספורות קודם לכן רדפו את מחשבותיו. הרגעים הנפלאים, לא הזוועות. לחש הקול המטורף במוחו. גריי תפס את ראשו בידיו. הוא חייב משהו שיסיח את דעתו.
גריי קם ממיטתו ורץ לאורך מסדרונות הוגוורטס. לפתע עצר כשראה תלמיד שנה שביעית מסלית’רין. התלמיד ישב באחת מפינות המסדרון והחזיק בקבוק בידו.
"מה אתה עושה?" שאל אותו גריי בלחש.
"אני- בבקשה, אל תלשין עליי." לחש הנער, "אלה משקאות חריפים- זו הדרך שלי להירגע בסוף היום. אני- אני לא אוכל לחיות בלי זה. בבקשה, אל תספר על כך לאיש."
"בסדר, לא אספר." הבטיח גריי.
"אתה- רוצה לטעום?" שאל הנער בחשש, כשראה שמבטו של גריי ממוקד על הבקבוקים שהסתיר מאוחרי גבו.
הקול המטורף התחיל לפתע לצעוק במוחו של גריי בלי הפסקה- תגיד כן, תגיד כן, תגיד כן!
גריי נכנע לקול. "כן," אמר, "אני רוצה לטעום."
"בבקשה," הסלית’ריני הגיש לו את אחד הבקבוקים שהיו מאחורי גבו. "אני ניק, דרך אגב."
גריי לקח את הבקבוק. "אני גריי." הוא לגם לגימה אחת, ואחריה עוד אחת. הוא המשיך ללגימה שלישית, ורביעית. הטעם היה מדהים, והמשקה השרה עליו תחושת רוגע. אך הדבר הנפלא ביותר היה שהקול המטורף נעלם כלא היה. עכשיו הוא היה סתם גריי, בלי קול מטורף שדוחק בו לעשות מעשים פזיזים. לפתע הבחין שסיים את כל הבקבוק.
"אני רואה שנהנית." גיחך ניק, "אני אגיד לך מה. אני אתן לך עשרה בקבוקים כאלה ואתה תבטיח שלא תספר על מה שקרה כאן לאיש.
גריי הנהן. "אני מבטיח."
"אתה מוזמן לקחת את כל מה שמאחורי," אמר ניק, "יש כאן גם שקית שתוכל לסחוב בה את הבקבוקים."
גריי לקח את השקית ומילא אותה בכל עשרת הבקבוקים שהיו מאחורי ניק.
"תודה, ניק." אמר ורץ עם השקית לאורך מסדרונות הוגוורטס. הוא רץ ורץ, והדרך נדמתה לו ארוכה מן הרגיל. ראשו הסתחרר בגלל האלכוהול והדבר הקשה עליו לרוץ. לבסוף הגיע לחדר המועדון, עייף ומזיע. אך הקול המטורף היה שקט לגמרי, וזה היה שווה את כל העייפות והסחרחורת. גם המחשבות על וויל כבר לא הטרידו אותו כמקודם. הוא נכנס אל חדרי השינה ומצא את הקרש הרופף שמתחת למיטתו. הוא הרים אותו ושם מתחתיו את בקבוקי השתייה החריפה, לאחר מכן עלה על מיטתו ותוך דקות ספורות נרדם.

"גריי! ראית את וויל? הוא נעלם!"
גריי פקח את עיניו. "מ- מה?" אמר ופיהק.
"וויל נעלם!" חזר הקול שוב.
"נטלי! מה את עושה כאן?" אמר גריי, "זה חדר השינה של הבנים!" לפתע נזכר גריי במאורעות היום הקודם, וברגע שנזכר הקול המטורף חזר לצעוק במוחו. הרגת את וויל! אתה הרגת אותו! הא! עכשיו כל הבעיות שלך נפטרו! זה הסוף של בעיותיך!
זו הייתה הפעם הראשונה שגריי ניסח במוחו את מה שעשה ככה. הוא התחלחל. הרגת את וויל! המשיך הקול המטורף לצעוק במוחו.
"אתה הרגת את וויל! אתה!" צעק גריי.
"גריי? מה? אל מי אתה מדבר?" שאלה נטלי בדאגה.
"אני- אני- סליחה, אני לא מרגיש טוב." אמר גריי.
"גריי, אתה בסדר?"
"כן, אני רק צריך לנוח רגע."
"טוב... וויל נעלם, אנחנו הולכים לחפש אותו. אם אתה רוצה להצטרף אלינו אז תקום בעוד חמש דקות."
"לא, תצאו בלעדיי. אני לא חושב שקרה לו משהו... זה וויל, את מכירה אותו." שיקר גריי.
"כן, נו טוב." אמרה נטלי ויצאה מהחדר.
ברגע שיצאה ירד גריי אל מתחת למיטה ולקח בקבוק של משקה אלכוהולי כלשהו. הוא שתה בלגימות מהירות חצי מהבקבוק ואז סגר אותו והחזיר אותו אל מחבואו. הקול המטורף שוב נעלם.
גריי חזר למיטה, ושכב בה עוד כמה דקות לפני שקם והחליף בגדים. האלכוהול התחיל להיות בעבורו כמו תרופה- תרופה נגד הקול המטורף במוחו- תרופה שלא היה יכול להסתדר בלעדיה. לאחר שהחליף בגדים הלך והתיישב על אחת הספות בחדר המועדון. הוא היה היחיד שם, כנראה כי כולם הלכו לחפש את וויל. הוא לא רצה ללכת ולראות שוב את גופתו של וויל, הוא העדיף להישאר בחדר המועדון.
לפתע נפתחה דלת חדר המועדון ונטלי נכנסה פנימה מחייכת. "הכול בסדר, מצאנו אותו." אמרה.
אחרי נטלי נכנס לחדר המועדון לא אחר מוויל, חברו הטוב ביותר של גריי, שבעיניים גדולות ובחיוך קורן אמר: "היי."

אהבתי את איך שזרקת אותנו ישר לתוך הסיטואציה בהתחלה ונתת לנו להבין לאט לאט משם.
באתי לכתוב לך שכדי שבאמת נזדהה עם מה שגריי מרגיש, היית צריך לתת לנו להכיר קצת את וויל. ואז הגעתי לסוף הפרק, אז נראה שאנחנו עומדים להכיר את וויל בכל מקרה.
בקיצור, זה נהדר. תמשיך!

פרק שני - וויל

גריי מעד לאחור, ונצמד לקיר שמאחוריו. "וויל? וויל?! אבל אתה- אתה מת! אתה-"
"מה זאת אומרת, גריי?" אמר וויל, "אני חיי, הנה אני. הכול בסדר."
הקול המטורף פרץ את ההגנה של האלכוהול והחל לצרוח בראשו של גריי. הוא חי! אתה תצטרך להרוג אותו שוב, בקרוב! כמה שיותר בקרוב! אסור שהוא יחיה, אסור! מבט מטורף ניצת בפניו של גריי והוא רץ לעבר וויל ותפס אותו בחולצתו.
"וואו, בן אדם, אפשר להרגע." אמר וויל בבהלה. הוא הניח את ידו על ידו של גריי והוא הרחיק אותה במהירות.
"גריי," אמר וויל, "מה קרה לך, אחי?"
"איפה היית?!" דרש גריי לדעת.
"הלכתי לאיבוד במסדרונות, זה הכול. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה לי."
"גריי, הכול בסדר, למה אתה לחוץ?" שאלה נטלי. גריי כבר הספיק לשכוח שהיא שם איתם.
"לא, הכול לא בסדר!" צעק גריי, "אני הייתי שם! אני ראיתי אותו מת!" הוא השתתק לרגע, ואז אמר בקול יותר חלש, "אני הרגתי אותו."
השתררה לרגע דממה, שהופרה לבסוף בקולו של וויל. "אם הרגת אותי, איך אני עומד כאן מולך?"
גריי הרפה סוף סוף מחולצתו של וויל. "אני לא יודע." הוא אמר, ודמעות עלו בעיניו. "אני באמת, באמת לא יודע." הוא הסתובב והלך אל חדרי השינה, שם נשכב על מיטתו. הוא לא הבין מה קורה. איך זה ייתכן שוויל חי? הוא הרי הרג אותו בעצמו. הוא ראה אותו מת אל מול עיניו והוא זכר את המילים האחרונות שלו, והנה, וויל נמצא בחדר הסמוך, חיי וקיים. אולי הוא כבר איבד את זה לגמרי, חשב. אולי שפיותו עזבה אותו. הוא שומע קולות, רואה את חברו מת, מתמכר לאלכוהול- איזו עוד סיבה יש? אבל המוות של וויל היה כל כך מציאותי. הוא היה בטוח שלא דמיין את זה, אך לא היה הסבר אחר. אתה פשוט תצטרך להרוג אותו שוב. אמר הקול המטורף במוחו. לא, הוא לא יהרוג אותו שוב. פעם אחת הספיקה לו לגמרי.
יד הונחה על זרועו של גריי וגריי התרומם בבהלה.
"היי," אמר וויל בחיוך, "רק רציתי לראות מה קורה עם החבר הכי טוב שלי."
"אני בסדר," אמר גריי, "אני רק צריך קצת שקט."
"אתה רוצה שאני אלך?" שאל וויל.
במשך דקה אף אחד לא אמר כלום. לבסוף אמר גריי, "לא, תשאר."
הם ישבו שם יחד, רק שניהם, דקות ארוכות. והדקות הפכו לשעות, ולבסוף גריי נרדם כשוויל יושב לצדו. וויל הביט בגריי במבט מרוכז, כאילו גריי הוא ספר קשה לקריאה שהוא מנסה לקרוא. כל כך הרבה פעמים גריי היה בעבורו בגדר תעלומה. גריי היה אחד האנשים הכי מעניינים שיצא לו להכיר, אך גם אחד האנשים הכי משונים. גריי היה יכול לאהוב מישהו ברגע אחד, ואז לשנוא אותו בתוך כמה דקות. לכן הוא כל כך עניין את וויל.
וויל קם מהמיטה וגריי התעורר. "אתה הולך?" שאל גריי.
"אתה רוצה שאני אשאר כאן איתך?"
גריי חשב רגע. "לא, זה בסדר, אתה יכול ללכת." אמר לבסוף, "תודה שהיית כאן איתי."
"על לא דבר, אעשה את זה מתי שרק תרצה."
גריי חייך לאות תודה ווויל יצא מהחדר. הוא הגיע לחדר המועדון והתיישב על אחת הספות, ליד נטלי. "מה שלומו?" שאלה.
"הוא בסדר," השיב וויל. "הוא ישן קצת."
"קצת?" גיחכה נטלי, "הייתם שם כבר מעל שלש שעות. כבר הסתיימה ארוחת הצהריים."
וויל צחק. "הוא היה צריך את זה."
נטלי הביטה בו. "אתה יודע, וויל? אני לא מבינה איך נער כל כך אחראי ודואג כמוך מסוגל ללכת לאיבוד במסדרונות הוגוורטס."

בחדר הסמוך, גריי שמע שוויל ונטלי מדברים, אך לא שמע מה אמרו. הוא ניסה לעצום את עיניו אך הקול המטורף לחש דברים בראשו ולא אפשר לו להירדם. הוא ניסה להיאבק בו אך לבסוף נשבר וירד להוציא בקבוק משקה אלכוהולי מהמחבוא שמתחת למיטתו. הוא לגם שתי לגימות קצרות והחזיר את הבקבוק למקומו. הוא לא רצה לשמוע את הקול המטורף בראשו. הקול הזה גרם לו להרוג את האדם החשוב לו ביותר. מוטב יהיה להשתיק אותו עם משקה.
לאחר מכן קם והלך לכיוון הדלת לחדר המועדון. הוא פתח אותה ושם ראה את וויל ונטלי, מחובקים, באמצע נשיקה סוערת.

אני מאוד אוהבת את הקול המטורף.


פרק מצוין. בכללי אתה כותב ממש טוב.
כל הדברים האלה עם קולות בראש זה תמיד פאנפיק טוב, אבל אם אתה כותב אותו גרוע, זה יהיה מממש גרוע, צריך לדעת איך לכתוב קולות בראש. מחשבות. מי שלא יודע לא יכול לכתוב דברים כאלה. ואתה מצוין בזה.
אתה כותב מעולה, ומציג את הקול המטורף בצורה מצוינת, מאוד האהבתי את הפאנפיק!

נרשמתי כמנוי

פרק שלישי - זו ההזדמנות שלך

"זה לא מפריע לי." לחש לעצמו גריי, "הם זוג נהדר, זה לא מפריע לי בכלל."
וויל שם לב שגריי מסתכל עליהם והפסיק את נשיקתו עם נטלי. "הו, היי גריי." אמר בביישנות, "אני רואה ש... כן, אנחנו ביחד."
גריי חייך חיוך מאולץ, ומאוד לא משכנע. "כן, אני רואה."
וויל חייך חיוך קטן בחזרה, והביט בעיניו של גריי. הוא נראה כאילו ניסה להבין מה קורה בראשו של חברו. "זה מפריע לך?"
"לא, בכלל לא." השיב גריי. זה בכלל לא מפריע לו. אולי- זה לא משנה! צעק הקול המטורף בראשו, אתה במילא תצטרך להרוג אותו! גריי תהה איך הקול חודר את האלכוהול, וניסה להתעלם ממנו. זה לא היה קל. הקול המטורף היה כמו מישהו צועק לך בכוח באוזן עד שאתה עושה את מה שהוא רוצה שתעשה.
"טוב..." אמר וויל.
"כן..." אמר גריי. השתררה שתיקה קצרה, ואז גריי אמר, "אני לא אפריע לכם." וחזר לחדרי השינה. עוד אלכוהול, זה מה שהוא היה צריך. עוד קצת מהבריחה הזאת, מהסחרחורת המשכרת. הוא פתח את הפתח שמתחת למיטתו והוציא משם בקבוק. אלא שלפתע הוא שמע צעדים מאחוריו ומיהר להחזיר את הבקבוק למקומו.
"גריי? מה אתה עושה שם?" נשמע קולו של וויל. ליבו של גריי האיץ כשניסה לסגור במהירות את המחבוא שלו, לפני שוויל ייראה מה הוא מחביא שם.
"אני- כלום!" אמר וקם במהירות. ליבו פעם במהירות מסחררת, מהפחד שמא וויל ראה את בקבוקי האלכוהול. וויל, שעמד בצד השני של החדר, הסתכל עליו במבט בוחן. "למה הכנסת את הראש מתחת למיטה?"
"נפלתי." השיב במהירות.
"תנוחה מוזרה ליפול אליה," אמר וויל. לא נראה שהוא מאמין לו. "אתה בסדר עכשיו?"
"כן, אני בסדר."
"יופי." לרגע הם רק הסתכלו אחד על השני.
"אז..." אמר גריי, "אתה ונטלי... ביחד? כמה זמן כבר?"
וויל הסמיק. "לא הרבה. למעשה, זו הייתה הנשיקה הראשונה שלנו."
"מצטער שהפרעתי לכם." אמר גריי.
"לא, הכול בסדר. אני מניח שאנשק אותה עוד הרבה פעמים."
"כן, כנראה." אמר גריי. לא, הוא לא, כי אתה עומד להרוג אותו! אמר הקול המטורף בראשו.
וויל הלך לעבר מיטתו, והתיישב עליה. "למה אתה לא שמח בשבילי?" שאל.
"ברור שאני שמח בשבילך!" שיקר גריי. לא, הוא אמר את האמת. "אני מצטער אם זה לא הראיתי את זה מספיק. אתם זוג נהדר!"
וויל חייך חיוך גדול ואמיתי. "תודה גריי." וויל הרים ספר שנח ליד מיטתו, והחל לקרוא בו. וויל קרא ממש מהר, וגריי תהה איך הוא מצליח. כל פחות מ- 20 שניות הוא העביר עמוד. בהחלט יכולת מרשימה.
"אז מה..." אמר וויל תוך כדי קריאה, "מחר יום שני אז שוב יש לימודים."
גריי נזכר בזה וזה לא הסב לו אושר. הוא לא אהב את הלימודים בכלל. אומנם היה טוב בכמה מקצועות, כמו למשל התגוננות מפני כוחות האופל, אבל הוא לא נהנה מהלימודים. לא משנה כמה הציונים שלו היו טובים, הוא העדיף את החופש, ושגרה הייתה שנואה עליו. וויל, לעומתו, אהב את הלימודים בהוגוורטס, והיה תלמיד מצטיין. הוא היה השומר של קבוצת הקווידיץ' של הפלפאף ובזכותו הקבוצה זכתה בשנה הקודמת בגביע הבתים. הוא הצטיין בכל המקצועות, בעיקר בזכות זה שנהנה מהשיעורים.
"איזה שיעורים יש מחר?" שאל גריי.
"לא זוכר. נראה לי ששיקויים, גילוי עתידות ועוד משהו... התגוננות מפני כוחות האופל אולי."
"טוב. אני חושב שאני צריך להתקלח עכשיו." הוא לא התקלח ביום האתמול, ולכן זה היה רעיון טוב. חוץ מזה, זה יעזור לו להירגע קצת.
גריי קם ממיטתו, לקח את המגבת מהשידה שלו והלך לכיוון המקלחות, שהיו בצד השני של חדר השינה. הוא נכנס לחדר המקלחות, נכנס לתא אקראי, התפשט ונתן למים לזרום על עורו. הוא לא חשב על כלום, וזה היה הכי טוב בשבילו. כך לא דאג, והקול המטורף לא דיבר במוחו. רק אחרי רבע שעה של מקלחת הוא יצא מתאו עטוף במגבת, התלבש ויצא אל חדר השינה. כמה תלמידים כבר הגיעו לשם והתכוננו לשינה. וויל לא היה ביניהם.
לפתע הקול המטורף התפרץ במוחו של גריי. זו ההזדמנות שלך, צא! לך לחדר המועדון, עכשיו! הקול היה כל כך חזק שגריי פשוט לא הצליח להתנגד לו. הוא יצא אל חדר המועדון, והבחין שוויל בדיוק יצא מהדלת. צא החוצה בזהירות. תוודא שהשרביט שלך אצלך. פקד עליו הקול. גריי עשה כמבוקשו. הוא ווידא שהשרביט ממוקם בכיסו בבטחה, ואז התגנב אל מחוץ לחדר המועדון. הוא ראה את וויל מימינו ורץ לכיוונו. וויל לא שם לב ופנה שוב. גריי תהה לאן וויל הולך. תמשיך לעקוב אחריו! גריי רץ בעקבות וויל. וויל נכנס לאחת הכיתות, גריי נכנס בעקבותיו ושלף את שרביטו. וויל הבחין בו והסתובב לעברו.
"גריי," אמר וויל, "שוב? בפעם הראשונה סלחתי לך, אבל עכשיו אני כבר באמת לא יודע."
ידו של גריי קצת רעדה, אך הקול המטורף הרעים בראשו ולא הותיר לו ברירה. הוא הרים את שרביטו וקרא, "אבדה קדברה!"
וויל נפל מת.

מה הולך פה.
וואו. זה היה מפתיע, לא זה שהוא ימות. זה שהוא כבר מת פעם אחת וחזר. איך- מה- מה הולך פה?

מאוד אהבתי את הפרק ואת הכתיבה. אתה כותב מצוין

המשך!
זה ממש יפה!

תמשיך זה פאנפיק מעולה

הקדמה לפרק רביעי - שקט לא טבעי

גריי יצא בריצה מהחדר. הוא ידע בדיוק לאן ללכת. הוא החל לרוץ, פנה ימינה, ואז שמאלה, ואז שוב ימינה. ניק היה שם, בדיוק כמו בפעם הקודמת. הוא עצר מתנשם ומתנשף.
"גריי?" אמר ניק, והוסיף בגיחוך, "נגמרו לך המשקאות האלכוהוליים?"
"ניק. אני... רק צריך קצת חברה."
"בוא, שב." אמר ניק, והחווה בידו על הרצפה לידו. "תתרווח, כמו שאומרים."
גריי התיישב על הרצפה ליד ניק. לא בדיוק מרווח, אבל גם לא צפוף מדיי.
ניק הרים בקבוק משקה, והגיש אותו לגריי. גריי הניד בראשו לשלילה, הוא לא צריך אלכוהול עכשיו. אך לקול המטורף היו רצונות משלו. קח את זה, אמר הקול, וגריי, שהיה עייף מכדי להתעמת איתו, לקח את המשקה מידו של ניק. הוא הרים את הבקבוק ולגם לגימה ארוכה. גם ניק לקח לעצמו בקבוק, ולגם מהמשקה החריף. הוא הביט בגריי, אבל לא אמר כלום. כנראה הבין שגריי מעדיף שתיקה. הם ישבו כך במשך כמה דקות, ואז אמר גריי, "אני צריך ללכת." וקם במהירות.
"לאן?" שאל ניק.
"לישון, מחר יש לימודים."
ניק הנהן, וגריי רץ בחזרה אל חדר המועדון של הפלפאף. לקחו לו כמה דקות להגיע, ובדרך הוא חש מין תחושה משונה. כאילו הכול שקט מדיי. רק כעבור כמה דקות הבין שהקול המטורף השתתק לגמרי בראשו. ההשפעה של האלכוהול כנראה חזרה לפעול. אבל זה היה שקט לא טבעי, ממש מוגזם. שקט שמרגיש כאילו הוא עומד להוביל למשהו.
גריי הגיע לחדר המועדון, והלך לכיוון חדרי השינה. הוא פתח את הדלת, וראה את הדבר שהכי פחות ציפה לראות: וויל ישן בשלווה במיטתו, וצליל נחירותיו השקטות מילא את החדר.

נשמע שהקול המטורף הוא היצר הרע?
מאוד אהבתי, אתה כותב מפורט וטוב, וזה יצא אחלה הקדמה, ממש מצפה להמשך!!

וואוווווו
המשךךךךך
מענייןןןןן. מאודדדדד
חפרתיייי
בקיצוררר
המשךך דחוףףףף
וסליחההה
שחפרתיייי

פרק רביעי - נטלי

גריי צעק. הוא הרג את וויל לפני כמה דקות. לא ייתכן שהוא חי.
וויל ועוד כמה תלמידים שישנו שם התעוררו בבהלה.
"גריי?" אמר וויל, "מה קרה?"
"למה אתה חי?! מה קורה לך?! מה אתה מסתיר ממני?!" גריי התנשם והתנשף. משהו לא בסדר. הוא הרג את וויל פעמיים. לא פעם אחת, פעמיים - ובכל זאת הוא יושב שם ושואל אותו מה קרה.
"גריי..." אמר וויל ומבט מפוחד התפשט על פניו. "מה קרה לך? אני לא מסתיר ממך כלום, אני החבר הכי טוב שלך! אתה לא רוצה שאני אחיה? אני לא מבין מה עובר עליך, גריי!"
"אני הרגתי אותך." גריי נראה אחוז טירוף, "אני הרגתי אותך פעמיים! מה אתה מסתיר ממני, וויל? מה אתה מסתיר ממני?!"
"אני נשבע שאני לא מסתיר ממך כלום."
"אני לא מאמין לשבועה שלך."
"אז אל תאמין! אתה יודע מה? לא אכפת לי! אם אתה רוצה להתנהג ככה, בבקשה. אז לא נהיה יותר חברים. לא צריך."
דמעות עלו בעיניו של גריי והוא רץ אל מיטתו. בלי לחשוב בכלל על זה שרואים אותו, הוא שלף בקבוק אלכוהול והלך לכיוון הדלת אל חדר המועדון.
"גריי, מה זה -" התחיל וויל להגיד, אבל גריי כבר נכנס לחדר המועדון הריק. הוא התיישב על אחת הספות ופתח את הבקבוק. הוא לקח לגימה, רק כדי להירגע. הקול המטורף לא דיבר בראשו יותר מדיי, אבל גריי בכל זאת רצה את האלכוהול. הוא עצם את עיניו.
"גריי?"
גריי פתח את עיניו וראה את נטלי.
"גריי, מה אתה שותה? זה אלכוהול?!"
"כן," אמר גריי באדישות.
"גריי! תעזוב את זה מיד!" היא התקדמה לעברו וגריי הרחיק ממנה את הבקבוק.
"אל תגעי בזה."
"גריי, למה אתה עושה את זה לעצמך?!"
לפתע גריי נשבר ודמעות עלו בעיניו. "למה אני עושה את זה? למה אני עושה את זה?! כי הרגתי את וויל! וויל מת! אני ראיתי אותו מת במו עיני! ועכשיו הוא שם, יושב לו על המיטה..."
"גריי, למה אתה חושב שהרגת אותו?"
"אני יודע לזהות מישהו מת -"
"לא, אני מתכוונת - למה הלכת להרוג אותו? מה הייתה הסיבה?"
גריי הוריד את מבטו. הוא שקל לשקר, אבל לבסוף החליט להגיד את האמת. דמעות עלו בעיניו אט אט כשדיבר. "כי אהבתי אותו. כי אהבתי אותו ורציתי שהוא יהיה שלי. את מבינה כמה זה מעוות? הייתי בן שמאוהב בבן! ו... והיה קול - קול מטורף, שכל הזמן שכנע אותי שזה מעוות. והוא... והוא שיכנע אותי ללכת ולהרוג אותו! הוא כל הזמן צעק בראש שלי, ולא הצלחתי להתנגד לו. אז יום אחד, פשוט באתי, ובכיתה חשוכה הרגתי אותו. ולמחרת, הוא נמצא חי. אז התחלתי לשתות, כשגיליתי שהשתייה היא הדבר היחיד שמשתיק את הקול. עד שהיום, הקול עבר את מחסום השתייה ושכנע אותי שוב ללכת ולהרוג אותו. אז הרגתי אותו, והנה הוא נמצא כאן, חי וקיים."
"אני יודעת."
התגובה הפתיעה את גריי, והוא הרים אליה את מבטו. "מה זאת אומרת 'אני יודעת"?"
"אני יודעת." הבעת פניה של נטלי השתנתה מעט. "אני תמיד ידעתי. אני ראיתי שאתה אוהב אותו. אבל זה לא הפריע לי. מה שהפריע לי זה שהוא אהב אותך בחזרה. אתם כמעט הפכתם לזוג. אז הכנתי תוכנית. אני אולי נראית במבט ראשון כאילו אני לא טובה במיוחד בקסמים, אבל בדבר אחד אני טובה. ביאור הכרה. בעצם, אני טובה גם בשיקויים. בזכות התוכנית שלי וויל עכשיו איתי." היא חייכה.
"אני לא מבין..." אמר גריי. איזו תוכנית? על מה היא מדברת?
"אתה באמת לא מבין, גריי? אני הקול המטורף. אני נכנסתי לך לראש, ושכנעתי אותך ללכת להרוג את וויל. שכנעתי אותך שזה שאתה אוהב אותו זה מעוות. כשסופסוף הצלחתי לשכנע אותך, השתמשתי בשיקוי פולימיצי כדי להפוך לוויל, ואז ביימתי את המוות שלו. פעמיים. למה עשיתי את זה? רציתי לגרום לך להשתגע. רציתי לגרום לך להיראות רע ליד וויל, שיחשוב שהשתגעת, שיפסיק לאהוב אותך. אבל היה חסר לי רק עוד דבר אחד. השגתי שיערות של תלמיד סלית'ריני והשתניתי לניק. ככה הצלחתי לגרום לך להתמכר גם לאלכוהול. ככה אתה נשארת או משוגע, או שיכור. לא בדיוק הטיפוס של וויל. דרך אגב, האלכוהול לא באמת מונע ממני להגיע לראש שלך."
מבט של אימה התפשט על פניו של גריי. לא מאמין לי? אמר הקול המטורף בראשו.
"אבל... למה לא פשוט הרגת אותי?" שאל גריי, כמעט בלחש.
"זה היה שמור לסוף התוכנית." אמרה נטלי בחיוך, ושלפה את שרביטה. "הרי לא רציתי שוויל יתאבל יותר מדי. עדיף שיתאבל על החבר המשוגע שלו מאשר שיתאבל על אהוב ליבו."
גריי עצם את עיניו.
"שתק!" נשמעה צעקה. אבל הקללה לא הגיעה מכיוונה של נטלי.
גריי פקח את עיניו וראה את וויל עומד בשרביט שלוף בכניסה לחדר המועדון, ואת נטלי שוכבת משותקת על הרצפה.

וואו המשךך

מאוד האהבתי את הרע הלא צפוי.
אבל לדעתי היה צריך לשים אותו בשלב מתקדם בעלילה. או שזה חלק מהתוכנית של הסיפור? לאידעת.
אז הסיפור מדהים. האהבתי איך שאתה בונה את העלילה.
נטלי מצוינת, פחות האהבתי זה שחשפת את הקול המטורף מוקדם מידי.. אבל כנראה נראה שאפילו אחרי שהיא משותקת יחזור אליו הקול המטורף.
אז זה אחלה פאנפיק
מחכה להמשך.




לפרוטוקול- ביאור הכרה, לא ביעור הכרה:)

האמת שזה כמעט הסוף של הפאנפיק... יש עוד פרק אחד, אולי 2 אם יצא לי ארוך מדי...
צודקת, תיקנתי בביאור הכרה.
ותודה על הת"ב:)