בס"ד
אממ כן, זה שם מוזר.
ואתם מוזמנים לקחת את הקטע הזה לכל כיוון שתרצו.
ותתבבו לי.
------
בניגוד למה שאנשים חושבים, אני לא אוהב את הפח, אני נמצא שם רק כי אין ברירה. אומנם יש שם הרבה אוכל אבל האוכל אינו טוב ומגעיל שם תמיד. גם החברה שם לא נעימה, היא כוללת לרוב את החלשים, אלה שלא הצליחו להשיג אוכל יותר טוב או את העצלנים, אלה שלא מנסים להשיג אוכל יותר טוב ולא אכפת להם מהלכלוך. כולנו עצלנים במידת מה, ומאוד מפונקים, אנחנו משיגים לעצמנו אוכל רק כי אין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילנו, אבל רובנו מעדיפים את הניקיון היחסי והאוכל הטוב על פני הקלות. לעיתים החברה שם היא שונה, הפח הוא מן מועדון חברים יוקרתי שרק הטובים ביותר מגיעים אליו, החזקים ביותר בחברה, זה קורה במקומות בהם האוכל בפח נחשב טוב, כי תמיד החזקים ביותר יקבלו את הטוב, למרות שאני נחשב חזק, גם במקומות כאלה אני מעדיף להשיג את האוכל של בדרכים אחרות.
ויש גם את הסנובים, אלה שיש להם מי שישיג להם אוכל, יש להם משפחה. הם תמיד נקיים ומטופחים, יוצאים מביתם לעיתים רחוקות ואז מתהלכים בראש מורם ובגאווה, עם מבט נגעל מרוב הלכלוך וההזנחה. כאילו הם יותר מאיתנו, יותר טובים ממנו רק כי יש להם מי שידאג להם. למזלנו הם מעדיפים להתפנק בתוך ביתם ובדרך כלל אינם מראים את פניהם המתנשאות בחוץ.
פעם הייתי כמוהם, הייתה לי משפחה שטפלה בי ואהבה אותי, גם אני אהבתי אותם, היה לי טוב אצלם. ויום אחד הם נעלמו, זה היה יום מאוד מבלבל, מלא ברעשים מוזרים ואנשים לא מוכרים. הצטנפתי בפינה וראיתי איך הבית מתרוקן מכל תכולתו. באיזשהו שלב מישהו הוציא אותי החוצה וברחתי לרחוב, כשחזרתי הבית היה סגור אבל לא דאגתי, לפעמים קרה שהם הלכו וחזרו לאחר כמה זמן ועד אז הייתי צריך להסתדר בעצמי. אבל הם לא חזרו, חיכיתי להם הרבה זמן, אני לא יודע כמה בדיוק.
ואז הבית מפתח שוב, אבל זה לא הייתה המשפחה שלי, אלא אישה אחת שלא אהבה אותי וכמה שביקשתי לא נתנה לי אוכל, אפילו מים לא, למרות שמאוד אהבה לשפוך עלי מים, אני חושב שהיא פשוט לא הבינה אותי. אבל לא הפסקתי עד שהיא התחילה לזרוק עלי דברים יותר קשים וכבדים והבנתי שלא אקבל ממנה כלום. פניתי לרחוב, לצוד ולהשיג לי אוכל.
למזלי התאקלמתי מהר ברחוב, הייתי חזק וגאה ולא פחדת להלחם ולקחת את האוכל הטוב ביותר. סימנתי טריטוריה והוכחתי את עליונותי, אילו לא הייתי עושה זאת, לא רק שהייתי מלוכלך, הייתי רעב, עייף, דהוי ומכוער.
כבר איני מחכה שמשפחתי תחזור, למרות שעדיין יש בי תקווה קטנה, וויתרתי על הבית ובניתי לי עולם ברחוב. אבל קשה בו, במיוחד לחלשים יותר, זה עולם הישרדותי, אם לא חזקים מספיק, מתים. זה מפחיד וכבר היו לי חברים שאיבדתי.
ויש גם את האנשים אשר לוקחים אותנו לבתי מחסה, הם מסוכנים, לפחות רובם, אבל גם לאלה שלא אני לא הולך, טוב לי איפה שאני, אבל אני ממליץ לחלשים ללכת.
אני עדיין מחכה למישהו שיעזור לנו, שיצור עולם בו לכולנו טוב, אני לא יכול, אני חלק מזה, אני חייב לשרוד, ולנסות ליצור שינוי יגרום לי להפך מכך, אנחנו צריכים מישהו חיצוני.
אנחנו חתולים, אנחנו מחכים לבני האדם.