למי אכפת||יעל, נאנו 23

חשבתי לכתוב משהו כזה כבר כמה זמן ונאנו די נתן לי מוטיבציה אז אמרתי יאללה
האמת שזה לא יצא בדיוק כמו שרציתי אבל זה גם בסדר
--------

גריידי גלר לא היה אדם רע. הוא לא שנא את הקופאית בחנות, הוא פשוט לא הרגיש שהוא מסוגל לחייך אליה בחזרה. הוא לא שנא את הילדים ששיחקו בפארק, הוא פשוט לא הצליח לדמיין את עצמו משחק שם כמוהם. הוא לא שנא את השכן החמוד שרצה להיפגש איתו, הוא פשוט לא הבין למה לטרוח. הוא לא שנא אף אחד מהם, הוא שנא את זה שהפסיקו. הוא שנא את התהליך שעובר על כל מי שמכיר אותו. את החיוכים, בהתחלה, את הנסיונות להכיר אותו. לאחר כמה זמן זה נהיה חיוכים מאולצים, או דוחקים, שרק מחכים שהוא יעשה משהו. שילך משם. אחר כך מתחילים המבטים, ההתלחששויות. האנשים שמשתתקים כשהוא מתקרב, העיניים שלהם מרכלות על גבו. התחושה הכללית שהוא לא רצוי, לא שייך.
האמת היא שגריידי לא היה יכול להאשים אותם. הוא לא חייך אליהם בחזרה, לא ענה להם כשששאלו אותו אם הוא רוצה להכיר אותם. למעשה, אפשר להגיד שגריידי התעלם מהם. התעלם מהאנשים שסובבים אותו, שמנסים - ניסו - להכיר אותו. הוא לא רצה לתת להם להכיר אותו, להיכנס אליו ולחדור אל המרחב שלו. הוא לא רצה לאפשר לעוד אנשים להרוס אותו. לא שוב. הוא ידע שזה לא מה שהוא צריך לעשות. הוא ידע שלהסתגר ולהתעלם מכל העולם זה לא פתרון לשום דבר, ולא פתרון בשבילו. אבל האמת היא שלא היה לו אכפת. הוא לא התעלם מאנשים כי הוא חשב שזה יעזור לו, הוא לא ניסה להתגונן או להתאבל. גריידי פשוט חי. הוא לא ניסה להתעלם, אבל הוא ניסה לחיות. ופשוט לא היה לו אכפת. הוא חי את חייו בפשטות, ועשה רק מה שהוא הרגיש לנכון. ופשוט לא היה אכפת לו. לא מאנשים, לא מרגשות, לא ממשפחה ולא מחברים. הוא כבר איבד את האכפתיות שלו.

אוי זה קטע ממש יפה וממש עצוב לי על גריידי. תיארת את התהליך של הסביבה כלפיו בצורה ממש טובה, והיה לי ממש קל להזדהות עם מה שתיארת - אולי כי לפעמים גם אני קצת כזאת, אבל בעיקר כי פשוט הכנסת אותנו לראש של גריידי בצורה מדהימה שכל כך קל להבין. האמת שלגמרי אין לי הערות, אהבתי את הקטע ממש ונהנתי לגמרי לקרוא אותו. תמשיכי לכתוב!

רק שתי הערות טכניות! וגם הן רק על ניסוחים ומתבססות על דעה אישית! יום גורלי.

ניסוח קצת מוזר לטקסט כתוב. אני הייתי מעדיפה "לאחר כמה זמן הם נהפכו לחיוכים מאולצים"...

מרכלות על גבו? נראה לי שהתכוונת מרכלות מאחורי גבו.


ולביקורת עצמה.
זה היה סיפור קצר מצוין.
בדר"כ יש לי יותר מדי מילים ופחות מדי להגיד. אבל הפעם יש לי הרבה להגיד ולא מספיק מילים. זה היה סיפור קצר מצוין. כל חלק בו, מהפתיחה ועד לסיום, היה מצוין. הפתיחה היתה מצוינת - היא משכה אותך לתוך הסיפור מיד, בלי שהיות מיותרות או ביסוסים חסרי טעם. עיקר הטקסט עצמו היה מצוין - הוא העביר את הדמות שרצית להעביר בצורה מאוד מדויקת, במילים חותכות, ישירות, לא ניתנות לערעור או לשיפוט. הוא נוסח בצורה נבונה אך לא מורכבת, העביר רעיון פשוט בדיוק במספר המילים שנדרש להם. גם הסיום היה מצוין - סיום ראוי לסיפור ראוי, אם כי אני מרגישה שהוא לא היה "מושלם" - נעדר איזה קרשנדו גדול, אקורד סיום חזק שיעטוף את כל הסיפור. שוסטרמן, למשל, מתמחה בכאלה. זו באמת הערה קטנטנה - הסיפור גם ככה מספיק מוצלח ואי אפשר לקוות להצליח בכל קריטריון. חוץ מזה, אני באמת חושבת שזה סיפור מצוין. אני במיוחד מעריכה את העובדה שזה סיפור קצר - הוא עומד בפני עצמו, לא נמרח ומתארך ונמשך יותר מזמן מכפי שהוא צריך ומשתבלל והולך לאיבוד בין המילים. הוא אפילו כתוב בפסקה אחת. כשפתחתי את העמוד לראשונה נאנחתי, כי חשבתי שזה בטח סיפור נובי נעדר כל סימני פיסוק ואנטרים, אבל טעיתי. זה סיפור קצר ומודע לעצמו, שמתחיל ומסתיים בפסקה אחת. וזה מרשים, לפחות לדעתי.

סיפור נהדר, באמת :)
גריידי הוא דמות שכביכול אני לא אמורה להרגיש כלפיה אמתפיה, אבל דווקא כן, איכשהו.
מקווה שתפרסמי המשך בקרוב!

איזה קטע יפה.
אני ממש אוהבת את הרעיון שלך, אני אוהבת לכתוב, וגם שאחרים כותבים, מנקודת מבט שונה ודרך עניים של אנשים שלא אוהבים או חושבים עליהם (כמו קבצנים, אנשים מוזרים וחיות מגעילות). לקחת אדם מוזר ומסתגר, שמרחיק ממנו אנשים ולכתוב קטע מנקודת המבט שלו זה כבר יפה בעיניי.
התיאור של התחושות פשוט וברור, חיברת אותנו לדמות בצורה טובה והכנסת אותנו לעולם שלו.
הניסוח שלך מעולה, הקטע זרם לי, מחובר ויפה, משפטים ברורים וחלקים, כיף לקרוא אותו.
לא קורה הרבה בקטע, שזה הגיוני בהתחלה, הקטע הוא יותר קטע היכרות עם הדמות מאשר עלילה בפני עצמה.