אוויר חם||נטע, סיפור בהמשכים.

וואו יש לך כישרון!

לא מבוטא.
תודה על התגובות :)
אני עייפה, לילט!

***

אוויר חם
פרק אחד עשר
הועד
568 מילים

''אדון גארווירגן'' אמר המכשף הבכיר. ''כבוד הוא לנו''. הועד היה הארגון המוכר בכל הממלכות, הוא הורכב משלושה קוסמים, שלושה מכשפים ושלושה נבואנים. תמיד היה בן אנוש אחד, גמד אחד ועלף אחד בכל קבוצה. ביחד, ידע ווילברט, אולי הם יצליחו לעזור לו במטרתו.
''מכובדיי, אני מעדיף את הכינוי ווילברט. זה השם בו נולדתי''. אמר לו ווילברט.
''זה מעניין''. מלמל אחד הנוכחים. ''לא ידעתי שנולדת בכלל... האם בקעת, נוצרת במחשבה או שאמך הרתה אותך? זה מרתק!''
''אתה אדם מאוד מיוחד... ווילברט, תמיד היית שם, מביט מהצד ומסייע בעת הצורך. אף אחד מעולם לא הבין מה אתה, אינך יצור או גמד או עלף או בן אנוש... אבל תמיד היה לך קסם כה רב. בעצם, חוששני שהמילה קסם קצת מקטינה את מידת כוחך''. אמרה גמדה אחת בקול חזק וצלול, היא בבירור התעלמה מדבריה עמיתה.
''הזדקנתי, אינני מה שהייתי פעם, רוב הכוח שהיה לי דעך כשהשקעתי את כל מרצי בבניית בית הספר''. הודה חסר השם.
''אבל אתה עודך היצור החזק ביותר בעולם כולו, אין ספק, מה שמוביל אותי לשאלה... מדוע אחד כמוך זקוק לעזרתנו?'' התעקשה הקוסמת נמוכת הקומה וחייכה חיוך ציני חסר שיניים.
''משום שאני יודע מה אתם רוצים, מהי משאלתכם האפלה שאינכם מעיזים להעלות על דל שפתיכם... גם אני רוצה משהו. אני יודע שבכוחכם לסייע לי''.
''ומה אתה רוצה?'' שאל מכשף בן אנוש שישב על יד הקוסמת. הוא נראה כבכיר מבין כולם על אף שגילו לא עלה על חמישים ושיערו המתולתל אפילו לא היה אפור לחלוטין. עיניו הכהות היו חכמות, טון דיבורו היה שלו. ובכל זאת, משהו בו העביר בווילברט חשש, הוא בבירור לא היה אדם שמומלץ להסתכסך עימו.
''בתור התחלה הייתי רוצה שתשחררו את יצורי השממה האבודה, תכריחו את שליטי הממלכות לתת להם זכויות''.
''זה לא עובד ככה''. גיחוך נפלט מפיו של נבואן בן אנוש.
''עשיתם זאת בעבר, אני משוכנע שאם תרצו תעשו זאת שוב...''
''ואתה אומר שתקיים את רצוננו?'' גבותיה המרשימות של הקוסמת העלפית התרוממו. ''יש עוד דבר שתרצה?'' שפתיה הבשרניות התקמרו לחיוך לא רצוני. אפילו משועשע.
''התליון... ידוע לכם היכן הוא?'' שאל ווליברט, כמיהה נשמעה בקולו, ''אני צריך שתמצאו אותו''.
''התליון? התליון המפורסם של האולסטור אוונדור? אתה מתכוון לתליון שבאמצעותו החלו ללכוד שדים?'' כחכח הנבואן בגרונו במבוכה, ''זה שבגללו הקמת את בית הספר?''
''זה! ברור שזה! היכן הוא, כסילים שכמותכם?'' ווילברט רגז.
''הוא עדיין נמצא בחזקת משפחת המלוכה האלת'גוריאנית, כמו שניבאו הנבואות העתיקות''. לחשה נבואנית אחרת עם קול חולמני ביראה.
''הייתם אמורים לשחרר אותו בשנים שעברו, איך עוד לא עשיתם זאת?''
''אדון ווילברט, אתה לא יכול לצפות מאיתנו להשקיע את כל מרצנו בתכשיט ישן בעל ערך סנטימנטלי בלבד-''
''מעולם לא קראתם את הנבואות הישנות?'' את ההאשמה הזאת הפנה ווילברט כלפי הנבואנים הנבוכים, ''התליון הזה הוא הרבה יותר מסוכן מאיך שהוא נראה... הוא רעב, בקרוב הוא יבלע את העולם. והמלכה ההיא שמחזיקה בו... ברצינות, מעולם לא קראתם את הנבואות? היא הכאוס, סוף העולם. אם סרין תשוחרר בנוכחותה... זה יהיה מחריד''.
''סלח לי על החוצפה, אדון, אבל איך אתה יודע את כל זה?'' שאל אחד הנוכחים בדאגה.
''אני יודע את זה משום שהייתי נוכח כשהוא נוצר, ראיתי בכוח שלי את מה שהוא יביא על העולם. חורבן''.
שתיקה מצמררת עמדה בחדר המוזהב.
ווילברט עמד זקוף, על אף קומתו הנמוכה הוא מעולם לא נראה גבוה יותר. ''הביאו אותו אליי ואעזור לכם בכל מה שתרצו''.
הם החלו לדון בשקט, מבחינים בכך שחסר השם יצא מהחדר רק כעבור זמן רב. ווילברט ניחש מה תהיה תשובתם, הוא ניצל את הזמן כדי להביט בהעתק הענקי של התליון.
''אני נשבע לך, סרין, אני... אמצא פתרון''. במילים אלו יצא בסערה משטח בית הספר. נעלם כאילו מעולם לא היה שם.

***
אשמח לקרוא תגובות :)

לא הספקתי להגיב לך על אף פרק עד עכשיו, סליחה.
אבל קראתי הכל, ואהבתי.
בנוגע לפרק הזה, הוא מפחיד, מיסתורי, מעניין. נהנתי מהקריאה שלו גם באחת בלילה, עד כמה שהצלחתי להתפקס בשביל זה.
בכל מקרה פרק מעולה.
ובמקרה שאוכל מחר, הת"ב הזה יערך, כי תראי מה השעה כשאני כותבת אותו.

זה ממש הצחיק אותי, אני מודה.

הו אני אוהבת את ההומור שלך.


אז שני פרקים די מהירים. הפרק הראשון (מבין הזוג) התחיל בצורה די מוצלחת - גם ממש אהבתי את האופן שבו את נותנת לקוראים אינפורמציה על התרבויות של הגזעים של העולם, בצורה מאוד עדינה וממותנת כך שהידע הזה נבנה בהדרגתיות - אם כי הוא התקדם קצת מהיר מדי עבורי החל מהרגע שבו הגבירה הופיעה. הדבר העיקרי שהטריד אותי, אני חושבת, הוא העבודה שאין בו כמעט שום תיאוריים, אלא בעיקר דיאלוגיים עירומים. זה יצר שתי בעיות; אחת, יש תחושה שאנחנו מרחפים באוויר באמצע שום כלום; שתיים, אין ריווח ופיזור נוח של טקסט, ואתה לא מספיק לעכל את המשפט הקודם לפני שאתה מתקדם לזה שאחריו. זה מקשה על בניית אווירה טובה, והתוצאה היתה שהחלק האחרון לא ממש השפיע עליי רגשית, וחבל, כי אני חושבת שהוא היה אמור.
הפרק השני היה טוב. הוא היה פרק מעבר אז קצת קשה לי לתת לך פידבק עליו יותר מזה. נחמד לגלות עוד מידע על ווילברט סוף סוף, וגם כאן הכנסת הרבה מידע על העולם והגזעים והסיעות ועל כך - מגניב. יפה. מוצלח. זה באמת כשרון חדש שלך, ואני מחכה לראות ממנו עוד בהמשך.

לא מבוטא.
תודה על כל התגובות!
אני מאוד נהנתי בכתיבת הפרק הזה, אבל הוא לא מומלץ לאנשים שמקבלים פריחה מקיטש.
***

אוויר חם
פרק שנים עשר
רואהנה
1298 מילים

שני עלפים שישבו בסירת עץ קטנה הפליגו והפליגו עד שהסירה נעצרה בחוף. במהלך שעות הערות המתישות שחלפו הצליח פיצ'ר לפתוח לחלוטין את כל החבלים שכבלו את גופו ומשראה שגם דורלין ערה התיר גם שלה.
''אני לא מבינה... למה המפלצת הזו שחררה אותנו? זה מנוגד לכל היגיון בריא''. אמרה דורלין, קולה נשמע חלול.
''אין לי מושג'' הוא הודה, ''את בסדר?'
''כן. אני בסדר. בכל מקרה, אתה יודע איפה אנחנו?''
''אני חושב שאנחנו ליד הבית של הוריי.'' אמר פיצ'ר. הוריו היו אצילים ולכן קיבלו קרקעות רבות. הוא היה מזהה את החוף שבו בילה את מרבית ילדותו המוקדמת גם בעיניים עצומות.
(אני אפילו את כף ידי לא הייתי מזהה בעיניים עצומות, מצד שני, אני לא דוגמה.)
''אתה חושב שהם יתנו לנו לעבור דרכם?'' שאלה דורלין ותקווה שברירית נשמעה במילותיה.
''אני בטוח שכן''. רטן פיצ'ר, ''אם כי הם ללא ספק יציינו את העובדה הזו יותר פעמים מכפי שנחוץ''.
הם יצאו מהסירה והחלו ללכת, רועדים מעט בגלל הישיבה הממושכת בסירה. לבסוף הם הגיעו לטירה נאה מוקפת בחומות. הטירה הייתה בבירור לא מקומית, בניגוד לצריחים הרבים שעיטרו ארמונות אלת'גוריאנים היא התפארה בחלונות מקושתים גדולים ובקשתות שיש שהקיפו שטח רחב ידיים.
''אמי באה ממיידין''. אמר פיצ'ר לפתע, אולי על מנת להסביר את סגנון הבנייה הייחודי, אך על שפתיו זה נשמע יותר כמו אזהרה. מיידין הייתה ארץ עלפית רחבת ידיים שחולקה לנסיכויות קטנות. דורלין תהתה מה יכול להיות מסוכן באימו של פיצ'ר.
''פרחי אליש. הם די נדירים. מקורם בערבות המזרחיות של סומיליס''. הוא הסביר כשראה את מבטה המסוקרן של דורלין כשהבחינה בפרחים כחולים-סגולים זוהרים למחצה שעיטרו את קשתות השיש. ''אומרים שהם מביאים מרפא, פיזי ונפשי, אבל אני מניח שההורים שלי שתלו אותם כאן רק בשביל היופי''.
לאחר שסיים להראות לה את הכול, התפנה לדפוק על הדלת, ליבו פעם במהירות כאילו היה בכלוב ביחד עם אריה מורעב.
משרתת שמנמה פתחה את הדלת, ''אני אודיע לאדון ולגברת שהגעת''. הודיעה בקרירות וקדה בנימוס.
מבפנים טירת גרנץ התעלתה אפילו על חיצוניותה. היא הייתה מרהיבה. דורלין כמעט שכחה, מרוב פליאה, את הסיבה האמיתית שבגללה היא נמצאת בבית הוריו של פיצ'ר.
המשרתת חזרה, ''הם מאשרים לך להיכנס לטרקלין''. היא שבה על עקבותיה, לא מפגינה אף סימן שהבחינה בדורלין.
''ניכנס''. נאנח פיצ'ר והתקדם אל עבר טרקלין רחב ידיים.
על שני כסאות עץ מהודרים ישבו שני עלפים. הגבר היה חמור סבר, גבותיה של אשתו, לעומת זאת, התרוממו בשעשוע קל. הם בחנו את בנם כאילו היה נידון למוות.
מר גרנץ דמה לבנו בצורתו הכללית, אך שיערו השחור-אפור נקלע לצמה ארוכה בחוטי זהב והוא נראה כאחד שלא נוהג לחייך הרבה. גברת גרנץ הייתה עטויה בשמלה כחולה כהה מבד קשיח כלשהו, עורה היה בגוון ענברי כמו עורם של כל העלפים שבאו ממיידין המזרחית. היא הייתה הראשונה להבחין בדורלין ובחנה את האורחת כששאט נפש מעקמת את אפה ואת שפתיה הדקות.
''פיצ'ר, כמה טוב לראות אותך''. היא אמרה ביהירות והטתה את ראשה לכיוונו, פיצ'ר התכווץ במקומו, ''עבר כל כך הרבה זמן, חששתי שלא נזהה אותך''. היא ירתה את המילים, המבטא הזר בלט כמו כל אחד מתכשיטיה הרבים.
''אמי, אבי, אני יכול להסביר...''
''אינך צריך להסביר מדוע לא באת לביקור, הדבר מובן, למרבה הצער. חוששני שעליך להסביר את האורחת המקסימה שהתלוותה אליך. צר לי, יקירי, אבל אני נוהגת להכיר את אורחיי לפני שאני מכניסה אותם אל ביתי''. עיניה האפורות היו זהות לעיני בנה אבל ברגע שהביטה בדורלין המכווצת, זו הרגישה כאילו נחש פתן מביט בארוחה הבאה שלו. עכבר אומלל.
''זו... דורלין פלאדוויק, היא נווטת משימות מטעם ממלכת אלת'גורה''.
''כן... אני רואה...'' אמרה אימו ובחנה שוב את דורלין, עיניה מצומצמות.
''אנחנו מבקשים שתתירו לנו להישאר כאן ללילה לפני שנמשיך במשימתנו''.
''מאושר''. אמר מר גרנץ לבסוף, מבלי לטרוח לשאול את אשתו. ''ניתן לך חדר, העלמה פלאדוויק. עליכם להספיק להתנקות עד ארוחת הערב. אל תאחרו''.
הוא סימן בידו למשרתת אחת שתראה לדורלין את חדרה, דרכם של שני החיילים התפצלה לאחר כמה דקות, ''תהיי חזקה''. נדמה היה לה שהוא לוחש לפני שנעלם מאחורי דלתות חדרו.
''אני אחמם בשבילך את האמבט, ילדתי''. אמרה לה משרתת אחרת, מבוגרת יותר ואימהית הרבה יותר ברגע שדורלין נכנסה לחדר.
לסתה נשמטה בתדהמה; להערכתה, חדר האורחים היה בגודל של כל ביתה.
דורלין שהתה באמבט במשך הרבה זמן, היה הרבה לכלוך להסיר. לאחר מכן המשרתת ששמה מילין סירקה את שיערה וקלעה אותו באצבעותיה המחוספסות. ברגע שדורלין נהייתה רעבה, מילין הביאה לה אוכל. היא הקשיבה לה בתבונה וידעה לרכך את הקוצים שהשאירו בה פחדיה. למעשה, דורלין בקושי הבחינה שעברו שעות עד שהמשרתת אמרה לה שהגיע הזמן ללכת לארוחת הערב.
הזקנה הביאה לה שמלה ישנה שנשמרה היטב, היא הייתה בגוון הלילכי המדויק של דגל אלת'גורה, דבר שעורר בנווטת פרץ גאווה קטן במולדתה. במקום נעליה המלוכלכות, על רגליה נקשרו סנדלי שרוכים לבנים. זה היה מוזר. כל דבר במקום הזה היה מוזר, למען האמת, זה לא הרגיש כמו משהו שדורלין פלאדוויק מהכפר סולניס אי פעם תחווה.
''לכי, חביבתי, תהני''. אמרה לה מילין וחיוך עלה על פניה המקומטות.
''הו, תודה לך''. אמרה דורלין בבלבול, על יד הדלת מבחוץ לא עמדה שום משרתת שתורה לה את הדרך ולכן דורלין נאלצה להשתמש בזיכרונה. נו מילא, העיקר שהיא הגיעה לאולם האוכל בזמן.
בני משפחת גרנץ כבר ישבו שם, כל אחד ישב בצלע אחרת של שולחן ארוך עם מפה מגוהצת בעלת עיטורים מוזהבים. הם הביטו בה בתיאום מושלם כשנכנסה.
''אני מצטערת, חשבתי שאני מגיעה בזמן''. היא התנצלה במבוכה.
''הגעת בזמן''. אמר פיצ'ר בטון מרגיע, שיערו הארוך נאסף בפשטות שהיוותה ניגוד עז לבית כולו. הוא חייך אליה בעידוד.
''ועכשיו, משהגעת סוף סוף, אפשר להתחיל''. גברת גרנץ הרימה כוס מלאה בנוזל צלול. ''בתיאבון''. דורלין חשבה שעצם אמירת המילה 'בתיאבון' משמעה שכוונת הדובר היא לאכול. גברת גרנץ, ככל הנראה, לא חשבה כך, משום שהיא ניצלה את הזמן הזה כדי לירות שאלות אל דורלין, מבטאה התגלגל על לשונה. חלק מהשאלות גרמו לחיילת לרצות להתחפר מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם.
''אמא, מספיק''. אמר פיצ'ר שוב ושוב, מתעלם מנתחי הבשר שעל צלחתו שהדיפו ריח משכר.
אמו ענתה לו להיות בשקט ושיהיה אסיר תודה, הוא השיב לה. הוויכוח התלהט בן האם לבנה ובסופו של דבר הם נטשו את הנאלווית:
"פיצ'ר, זיאלני אק רואהנה טיו דאביס". אמרה גברת גרנץ באסטרוגית, שפת אימה.
"מיימו!" מחה פיצ'ר בכעס.
"סאביס טודרן". נזף בו מר גרנץ והמשפחה המשיכה להתווכח בשפה המוזרה הזו.
"סטאנזיה פרוקס". סיננה גברת גרנץ וטפחה על קצה אפה קלות.
(וזה, יקיריי, היה עלבון באסטרוגית. אף פעם אל תגידו את זה למישהו שעלול להבין אתכם. אני, למרבה הצער, למדתי את זה בדרך הקשה.)
דורלין לא הייתה צריכה לדעת אסטרוגית כדי להבין שבעלי הבית לא מרוצים מנוכחותה. "אני מצטערת, אני לא מרגישה כל כך טוב. כדאי שאלך לישון. תודה על הארוחה". אמרה ובמילים אלו קמה ויצאה מחדר האוכל.
פיצ'ר הביט בהוריו בייאוש, נאנח ואז התרוממה מכסאו וניסה להשיג אותה- "דורלין-''
***
הוא מצא אותה לבסוף בגנים. ציפור חופש שכמותה צריכה אוויר צח. הוא התיישב על ספסל השיש לידה ושניהם שתקו.
"מה אימא שלך אמרה?" שאלה דורלין לבסוף, משהדממה החלה להעיק עליה.
"בהתחלה היא אמרה שהאופן שבו אני מגן על הרוהאנה שלי -כלומר על האהובה שלי- הוא נואש ומבזה". מלמל פיצ'ר, הוא צבט את גשר אפו בעייפות וייחל שהיום הזה יסתיים כבר.
"רואהנה, מילה נחמדה". השיבה דורלין ונתנה למילים לחלוף דרך אוזנה. לפתע, כמו ברק, הכתה בה ההבנה. "הוריך חושבים שאני האהובה שלך?"
פיצ'ר קפא במקומו, מביט בה באיטיות. הוא לא באמת... ניסח את מחשבותיו למילים, עד לרגע זה.
"אם כך תוכל לפתור את הבעיה הזאת בקלות- תסביר להוריך שאני לא אהובתך אלא סתם דורלין פלאדוויק, חיילת המשמר שעומדת ליד דלת הספרייה". אמרה ושילבה את ידיה ברוגז.
"את יותר מזה, דורלין". לחש. לפתע. הגנרל גרנץ לא חיבב רגשנות, אבל הוא כרגע פיצ'ר. אדם אחר לחלוטין, עם חלומות ושאיפות שאינם מסתכמים בקידום הבא, רצונות שאינם מוגבלים בסמכויות כאלה ואחרות, עם כמיהה.
הוא קטף בשבילה פרח אליש נהדר ביופיו והניח בידה. ''את הרבה יותר מזה''.
אחר מלמל משהו על כל שהוא ידבר עם הוריו, שתק שוב, התנצל, קם ממקומו, הביט בה בפעם האחרונה והלך.
דורלין נשארה ספסל השיש כשפרח בידה והמון מחשבות מתרוצצות בראשה. "רואהנה". היא לחשה, פתאום עלה חיוך על פניה. היה זה חיוך זר, שטבעו לא היה מוכר לה, היה בזה משהו קסום ומבלבל בו זמנית. דורלין ליטפה באצבעותיה את הפרח, זה שאמור להביא מרפא. ''רואהנה''. היא מלמלה וחיוכה התרחב, ''איזו מילה יפה...''

***
תגובות יועילו ויתקבלו בברכה :)

אני חושבת שזה הפרק הארוך ביותר שכתבת עד כה, נכון? איזה צירוף מקרים שבדיוק פרסמתי את הפרק הכי קצר שלי הא.
על כל פנים, זה היה פרק מצוין. ממש אהבתי את כל החלק הראשון - הוא היה כתוב נהדר באמת בכל מובן. הוא היה קצת שטחי, אבל לא בצורה מעצבנת - פשוט נעדר עומק מסוים שהייתי שמחה לחפור בו. חוץ מזה, הוא היה באמת נפלא, הדיאלוגים היו טובים, התיאורים היו מושלמים, והזרימה שלו באמת היתה אופטימלית. פרק מדגם.
פחות אהבתי את החלק האחרון. עזבי את הקיטשיות - אני חושבת שזה היה הרבה יותר מדי מהיר. האופן שבו פיצ'ר מצהיר לפניה על כך פשוט נזרק לטקסט בצורה יחסית אקראית. אני מרגישה שעשיתי דילוג מהחלק הראשון של החלק האחרון לחלק השני. וזה היה מהיר ולא לגמרי אמין. מצד שני, זה באמת היה חלק די חמוד - ולולא הקושי שבאמצע, הסיום המתוק והפתיחה החמודה באמת יכלו לתפוס אנשים שאוהבים את הסגנון הזה. זה לא לגמרי הסגנון שלי אז אני מניחה שאחתום בכך שאל תקחי את הדברים שללי ללב, את יודעת שאני לא האדם הנכון לבקר יצירות מהסוג הזה.

לא מבוטא.
הערה לקליש-בצל, למקרה שהיא תחליט לקרוא את הפרק:
אני מודעת לכך שאת לא ממש מחבבת דברים... מהז'נאר.
אז פשוט... אל תקראי את החלק האחרון של הפרק, סבבה?

נ''ב, הרבה קורה בפרק, תנסו לעקוב.
***

אוויר חם
פרק שלושה עשר
תהפוכות
1925 מילים

''בית המשפט החליט, אלנור גאווין, את רשאית לשהות בממלכה עד שנמצא ממלכה שתסכים לקבל אותך. למרבה הצער, את פליטה מארצך שלך ולכן הסיכון רב. את רשאית לגור בביתו של אחיך עד שנמצא לך פתרון, אך דעי לך, אם תתפסי בניסיון הימלטות מהעיר את'ר-גור, תקבלי עונש חמור''. הכריז השופט הראשי בטון רציני, ''הימצאותך בממלכתנו הינה סוד שמור וכל דבר שעלול לסכן את בטיחות הסוד הינו בגדר עבירה ובגידה, האם זה מובן?''
המתורגמן תירגם את דבריו לקמרדונית. אלנור בתגובה, קדה בנימוס כראוי לאשת מלך, והודתה בקול על הפסיקה החומלת.
''ברכותיי, איאן''. אמרה המלכה שהייתה הראשונה לצאת מהאולם לאיאן, שחיכה בחוץ. פניו אורו כשהיא סיפרה לו על הדין. ''אבל אני מניחה שאתה מודע לעובדה שהיא לא תוכל להישאר כאן לעד, נכון? אחותך בחודש חמישי ועליה לעבור למקום אחר לפני שתלד, אחרת הדבר ייצור משבר של בת אנוש בעלת אזרחות מתוקף לידה...'' קולה גווע, ''אני מבקשת ממך, אל תפתח יותר מידי ציפיות, עשינו ככל יכולתנו''.
''תודה, הוד מעלתך''. לחש לה איאן, ''תודה. תודה. תודה''.
אלנור יצאה מפתח בית המשפט כשחיוך רחב על פניה, ''הו, איאן! היית מאמין? אני כל כך מאושרת שאני יכולה לשיר. אם כי, כמובן, לא הייתי רוצה לגרום להוד מעלתה להיות חירשת. תודה רבה לך, הוד מעלתך, אני אעשה הכול על מנת שלא תתאכזבי ממני!''
נולנה חייכה אבל החיוך לא הגיע גם לעיניה. לתת חסות במשך זמן קצר זה טוב ויפה אבל אם לא תיזהר יותר, ההיסטוריה תזכור אותה כאחת שהפכה את אלת'גורה לממלכה של בני אנוש. היא מלמלה כמה מילים מנומסות, התעלמה מארנוק היועץ והלכה לחדרה. ראשה כאב כאילו חבטו בו במחבת. תחושה שתמיד הייתה שם ברקע, אבל התחזקה לאחרונה.
היא התיישבה על יד החלון ועיסתה את רקותיה הדואבות. מחלונה היא יכלה לראות את השערים שסביב הארמון. הגנרל והנווטת, פיצ'ר ודורלין, כבר היו אמורים לחזור. היא לא יכלה להימנע מהחרדה שהתמקמה מליבה, האם קרה להם משהו נורא?
''הוד מעלתך?'' מארה נכנסה לחדר כשבידיה ערמת מגיבות רכות, ''המלך סווגראל הגיע לפגישה''.
''מה?'' פלטה נולנה בבהלה, ''כבר?''
''הוד מעלתך, את יושבת כאן כבר כשלוש שעות, הפגישה נקבעה לפני כשבועיים''. הזכירה מארה בקולה השליו.
''כן, כמובן''. נאנחה המלכה הצעירה. שכחנות שכזאת לא מתאימה לה. ורצה במהירות לא הולמת אל חדר הפגישות. היא נשמה אוויר ונכנסה, המלך סווגראל כבר היה בחדר.
סווגראל היה עלף בשנה השלושים לחייו, עורו היה בהיר ושיערו שחור כפיח, הוא חייך אליה באדיבות, דבר שגרם לה להתרעם בתוכה, על אף שלא הראתה זאת, הוא התנהג כאילו הוא המארח!
''אני מצטערת על האיחור, הוד מלכותו''. אמרה נולנה בקרירות והטתה את ראשה לעברו, ''ענייני ממלכה דחופים, כידוע לך, לא סובלים דיחוי''. השקר גרם לה להסמיק בצורה נוראית. היא כמעט אף פעם לא אמרה דבר שלא חשבה עליו כראוי, והנה, שקר עלוב שכזה נמלט משפתיה.
''כמובן, הוד מעלתך''. הוא אמר לה בנימוס. ''ועכשיו, לסיבה שבגללה התכנסנו כאן... האיום של יצורי השממה-האבודה''.
היא התיישבה בכס המלכות המוגבה והביטה בו, ''הקשב, הוד מעלתך, זה הרי ברור כאור הלבנה שהאיום הולך לפגוע בהתחלה בשתי הממלכות. שר הצבא שלנו כבר דנו ברוב פרטי הפעולה בחזית כולל תוכניות פעולה וקניית נשק... מה השלב הבא?''
''הוד מלכותך, המלכה נולנה, סלחי לי על החוצפה, חוששני שאלת'גורה עושה טעות איומה ביחס לאויב. הרי מדובר ביצורים עלובים, פיות וטרולים מטומטמים, הם לא יכולים להתמודד מול הכוחות של הצבאות שלנו. אני מציע, ברשותך, שנתעלם. הם בקרוב יבינו שאין להם סיכוי מולנו ויחזרו עם הזנב בין הרגליים לשממה-האבודה... אין צורך להפוך את כל העולם, להיפך, פאניקה מוגברת רק תגדיל את כוחם''.
''איך אתה יכול להיות כה זחוח? גורל שתי הממלכות תלוי במידה רבה בשיתוף הפעולה ביננו!''
''עקשנית כתמיד, הוד מעלתך, אני מבין. זה אחד מהדברים שאני מחבב בך''. נאנח סווגראל, ''טוב ויפה, נילחם באיום בכוח. האם מרגלייך כבר גילו מי המנהיג של המרד? זה יכול לסייע במידה רבה ללחימה''.
''עוד לא. ומשאלתך אני מבינה שגם שלך העלו חרס בידם''. אמרה המלכה, במצב רגיל היא הייתה נעזרת באוונדור החכם אבל למרבה הדאגה נדמה היה שהוא השתתק מאז הופיע האיום. מה קרה לו?
''את ללא ספק צודקת, גבירתי המלכה''.
שיחת החולין הקלילה כביכול, הסתיימה ברגע זה. מאותו רגע כל אחד מהנוכחים התרכז במטרה שלמה שהתכנסו: למצוא דרך להביס את האיום. שרי הצבא דברו, היועצים הרעימו את קולם ואז נסוגו בעת הצורך. האסיפה נמשכה שעות, אך בעיניה של נולנה היא ערכה שבועות.
''לחיי השותפות''. אמר המלך סווגראל לבסוף והגביה את כוסו.
''לחיי השותפות'' מלמלה המלכה.
''לחיי השותפות'' השיבו שאר הנוכחים.
''נמשיך לדון בתוכניות בקרוב, אני מקווה, ועדיף יהיה כאשר נגלה את גודל האיום ואת האחד שמנהיג אותו...'' הבטיחה נולנה בזמן שסווגראל ופמלייתו עלו על כרכרותיהם והחלו לשוב לאודית'רן.
''אכן, כך יהיה''. הוא הבטיח לה ונשק לידה.
היא חייכה באדיבות, מרגישה את הריקנות מתחוללת בליבה. ''הלוואי ונתראה בזמנים טובים יותר, הוד מלכותו''.
הלוואי שאוונדור היה פה.
***
''אל תדבר אליי ככה, ילד, אין לך שום זכות''. מילותיו של אדון גרנץ רעמו וחדרו דרך דלת חדר האוכל. המילים הכואבות חדרו דרך הלב, על אף הטון הנמוך שבו נאמרו.
''ולך אין זכות להתנהג בצורה מחפירה כזאת אל אורחת''. נשמעו מילותיו הצוננות של הבן.
''אורחת שהזמנת בעצמך, פיצ'ר. זה לא הבית שלך, להזכירך. או שגם את זה שכחת?'' שאלה בארסיות אימו.
''מה תעשו לי, תנדו אותי?'' שאל פיצ'ר בצחוק מריר.
''עוד לא הגענו לשלב הזה, איסליס. קצת כבוד, זה מה שאנחנו מבקשים, אתה כל כך קשה הבנה שאפילו את זה אתה מסרב לעכל? אנחנו ההורים שלך, להזכירך''. אמר אביו.
''ואני הבן שלכם. ובכל זאת, אתם מתנהגים אליי כאילו הייתי זר''.
''אתה כפוי טובה, פיצ'ר, אתה חייב לנו הכול ואתה מתנהג כאילו זה מובן מאיליו''.
''אני בניתי את עצמי מאפס בצבא. אם אתם רוצים החזר על שמונה עשר השנים הראשונות לחיי, בבקשה, אבל אל תתלוננו לאחר מכן שאני לא מגיע לביקור''.
''בנית את עצמך מאפס?'' גבותיה של אימו התרוממו, היא הניחה את שתי ידיה על חזה ונאנחה, ''אוי, חומד, זה עצוב, אתה באמת חושב שמישהו היה ממנה אותך לגנרל אלמלא הכסף של ההורים שלך?''
המילים הללו דקרו כמו חרבות. פיצ'ר בהה בעלפית שילדה אותו בתדהמה. מבטו עבר במהירות אל אביו, בציפייה שזה יסתור את דברי אשתו. שום דבר לא קרה.
''אני מבין''. הוא אמר בקול חנוק משהו ויצא בסערה מחדר האוכל, נשבע לא לחזור יותר לבית ילדותו לעולם ועד. בדרכו הוא נתקל בדורלין, ''אנחנו הולכים'' הוא אמר לה בשקט שהיה מפחיד יותר מאילו צעק, ''ולעולם לא נחזור''. השמש החיוורת של אותו בוקר זרחה בצורה מעצבנת, כל כך ההיפך מהסערה שהתחוללה בליבו.
היא הביטה בו מעט בבלבול, אך לא אמרה דבר. כנראה הבינה שקרה משהו דרמטי. בהוא חר שני סוסים ושילם עליהם לנער האורוות, ''כדי שלא יוכלו להגיד שאני כפוי טובה''. סינן ועלה על אחד מהם.
דורלין עלתה אחריו, הבעת הבלבול עדיין על פניה, ''הכול בסדר?'' שאלה בשקט.
''הכול- לא בסדר. אני- אני- שונא את הבית הזה! הלוואי שלא הייתי מביא אותנו לכאן, זה היה חוסך כל כך הרבה!'' הוא שתק לאחר שעברו בשערים. דורלין נפרדה במבטה מקשתות השיש הנאות, אך פיצ'ר סירב להביט בהן.
''אני מצטער''. מלמל לבסוף. על פניו הייתה הבעה חתומה שהלמה מאוד את תואר הגנרל, אבל עיניו מעולם לא היו פגיעות יותר.
(למען האמת, על פי חלק מהגרסאות שקראתי במהלך חיי, הגנרל גרנץ סינן המון קללות יצירתיות אל עבר בית ילדותו. אני לא יודעת אם יש זה אמיתי או לא, אבל בכל מקרה לא הייתי מכניסה את הקללות האלה לסיפור. מסיבה פשוטה מאוד, דרך אגב, אימא שלי הייתה הורגת אותי.)
היא האיצה מעט את קצת ההליכה של הסוס שלה כדי שיהיה ביחד עם סוסו של פיצ'ר. ''אין לך על מה להצטער. למעשה, אני מבקשת סליחה על זה שהרגזתי את הוריך... לא ידעתי שהנוכחות שלי יכולה לגרום לוויכוחים''.
''היחסים ביני לבין הורי היו מתוחים מאז שעזבתי לצבא... את לא אשמה, דורלין, את רק היית תירוץ מבחינתם, כדי להתנגח בי''. הוא חייך אליה במרירות ונאנח. ''אין כמו הבית''.
''אין כמו הבית''. השיבה דורלין כהד חלש.
שניהם רכבו ורכבו בין ערים, כפרים ושדות. לבסוף, לאחר מה שנדמה כמו נצח, הם ראו את החומות הגבוהות של הארמון.
החייל בשער זיהה את הגנרל מייד ופתח בפניו את השער. לא טורח על נוהלי הבטיחות הרגילים. הגנרל גרנץ רצה לדון על זה עם מפקד המשמר, אבל זה לא היה הזמן המתאים.
על השביל, בדרך לארמון, פסעה המלכה. היא נראתה גלמודה, על אף השומרים שהקיפו אותה. נולנה קפאה ברגע ששמעה את השער נפתח. לאט לאט, כאילו היא לא מאמינה, סובבה את ראשה.
''חזרתם''. לחשה בהקלה משהם התקרבו אליה, ''סוף כל סוף''. היא כחכחה בגרונה, ''אני שמחה לראות אתכם''.
''הוד מעלתך, יש הרבה דברים שאנחנו צריכים לספר לך''. אמר הגנרל גרנץ במהירות בזמן שירד מהסוס בקפיצה.
(פעם ניסיתי לעשות דבר כזה. זה הסתיים ביד שבורה ובפחד מסוסים.)
''ואתם תספרו לי הכול, אני מבטיחה, אבל כרגע אתם נראים מותשים. עברתם דברים קשים? לכו לישון''. אמרה המלכה בעדינות שלא הייתה מביישת את אמה. היא הייתה יכולה להיות אימא נהדרת, לא? ''אלוהים, דורלין, את נראית כה חלשה. אולי מוטב שתלכי קודם אל מיריל המרפאת? אני בטוחה שהיא תמליץ על שינה טובה, אבל מוטב לברר''.
דורלין קדה במגושמות וצעדה אל חדרה של מיריל.
''ברשותך, פיצ'ר, אלווה אותך לחדרך. יש כמה דברים שהייתי רוצה לשמוע לפני שתיאלצו לספר מה עיכב אתכם מול כל האסיפה הצבאית''. אמרה המלכה בזמן ששניהם ליוו את הנווטת במבטם.
''כרצונך, הוד מעלתך''.
''נהדר, שנתחיל?''
***
צרחה מבוהלת נשמעה. דורלין שכבה במיטתה שבחדר המרפאה והתייפחה בהיסטריה. נשימותיה היו רדודות ומהירות, ליבה פעם בחזה בצורה כואבת, כמחשב לפרוץ ממקומו. ובגרונה עמד גוש נוראי ובלתי ניתן לבליעה.
''דורלין? הכול בסדר?'' היא שמעה קול מרגיע לידה, ליד הדלת עמד פיצ'ר, ''מה קרה?''
''מ-מה אתה עושה פה?'' הוא שמע קול משתנק.
''באתי לראות מה שלומך, רק עכשיו סיימתי לעבוד. למרבה המזל, מיריל הכניסה אותי. היא אמרה שהיא נתנה לך שיקוי הרדמה לאחר שלא הצלחת להירדם... איך את מרגישה?''
''אני מרגישה... מ-מעורערת. כן. זו המילה. א-איך אתה מצליח להישאר כל כך... שפוי?''
הוא משך בכתפיו, ''אני חושב שההרפתקה הזו כן עשתה לי משהו, אני פשוט לא בטוח מה''. מכיוון שלא שמע תגובה הביט בחדר החשוך. לאורו הלבן של הירח שבקע מהחלון הקטן, הוא הבחין בכוס זכוכית עם מים ובתוכה נח פרח האליש המיובש למחצה שנתן לדורלין, אי אז לפני יומיים. הוא קם בזהירות והרים אותו. ''רוצה לצאת לנשום אוויר?'' הוא הציע בעדינות.
''ר-רעיון מעולה'' היא השיבה כמעט מייד והנהנה
שניהם יצאו אל אוויר הלילה הקפוא וגמעו ממנו כאילו היה מזון לאחר צום ממושך. כעת, לאורו החולני של הירח, פיצ'ר יכול היה לראות שדורלין נראית חלשה כל כך. נדמה היה שהיא התבגרה מסך שנותיה וחוותה סבל של אדם מבוגר ממנה בהרבה. ''איך את מרגישה?'' הוא רצה לחבק אותה חזק ולגונן עליה מפני כל העולם, לשמור על ציפור נפשה.
''א-אני לא יודעת'' היא השיבה וחיבקה את עצמה, ''אני פוחדת פיצ'ר. אני מרגישה לא אני''.
''זה בסדר דורלין, זה...'' קולו דעך. הוא לא ידע מה לומר.
''כל הסיוטים האלה, לא רק ראיתי אותם, פיצ'ר, חוויתי אותם. עם כל סיוט הרגשתי שמשהו ממני נקרע, שאני מאבדת את עצמי''.
פיצ'ר הביט בעיניה, בשקט, לא יודע מה לומר. הוא התיישב על האדמה ובעודו ממשיך בשתיקתו החל לחפור בזהירות. כאשר נוצר בור גדול מספיק, הוא הוציא את הפרח מהכוס והכניס אותו לבור.
דורלין הביטה בו והנהנה, היא כיסתה את הגבעול באדמה ושפכה את המים מהכוס. שניהם שתקו למשך כמה דקות והביטו בפרח הכחול.
פיצ'ר היסס, הוא ידע מה הוא רוצה לומר אבל לא הצליח למצוא את המילים. ''דורלין, אני מבטיח ש-'' גמגם ''אני מבטיח שאני לא אתן לאף אחד אף פעם לפגוע בך''.
עיניים אפורות פגשו בעיניים ירוקות. היא הרכינה את ראשה בהכרת תודה. במשך זמן מה הייתה שתיקה. אולי כמה דקות. אולי שעה. אולי אפילו כל הלילה. זה היה מעין הסכם חסר מילים, הסכם שרק לבבות שפועמים לאותו מקצב יבינו.
''ת-תודה רבה, פיצ'ר'' הנווטת לחשה ''על הכול''
''בשביל זה יש חברים, לא?''
דורלין החזירה חיוך. האור הרגיל החל לחזור לפניה, ''תראה'' היא אמרה בהתלהבות והצביעה לכיוון השמיים. ''הזריחה! אני לא מאמינה שאנחנו רואים אותה!''
האור הקלוש החל להאיר סביבם את העצים ואת רגבי האדמה. לאורה של השמש המתעוררת משינתה, ארמונה של ממלכת אלת'גורה נראה מרהיב, ואולי אפילו קסום, עוד יותר מבדרך כלל.
''מדהים'' אמר פיצ'ר, אך עיניו האפורות כלל לא הביטו בזריחה, ''פשוט... יפיפה'' הוא לחש. שניהם המשיכו לשבת שם, לחייך ולשכוח לשעה קלה את כל צרות העולם.


***
תגובות בהחלט יועילו.

קראתי את הפרק הזה בדיוק כשפרסמת אותו, ועכשיו עשיתי רענון קצר כדי להיזכר מה דעתי עליו.
הוא ממש חמוד! את יודעת שאני לא ממש מתלהבת מהסגנון הזה, אבל זה נראה לי כמו פלאף ממש נחמד! (אני מתייחסת לחלק האחרון כמובן). מערכת היחסים של דורלין ופיצ'ר נבנית כאן באופן הדרגתי יותר מהמקור, שזה יפה, אבל גם לא כל כך איטי עד שמייאש לקרוא את זה קורה.
החלק האמצעי גם כן נהדר, ממש אהבתי את האופן שבו כתבת על נולנה והרחבת עליה, הטיפין טיפין שאת נותנת לנו עוזרים לבנות את הדמות בצורה מאוד מאוד איטית ומאוד מאוד יסודית, כמו נולנה עצמה.

לא מבוטא. יש פרקים טובים מזה, אבל לא נורא.

תודה לקלישה על התגובה הנייטרלית שבקרוב תיעך לת''ב של ממש.
***

אוויר חם
פרק ארבעה עשר
עדות
1460 מילים

שני עלפים שוטטו בשטח לא מוכר. החול היה שחור כמו פיח והסלעים היו משוננים. ובכל זאת, הבוגר מבין השניים- המלך סווגוראל- דירבן את אחותו לוניסיה להמשיך לצעוד.
הנסיכה לוניסיה לא הייתה יפה במיוחד. היה לה עור חלבי, עיניים גדולות שצבען ירוק קר כקרח ואף סולד שעוטר בנמשים חיוורים, שיערה השחור תמיד סורק אל מאחורי אוזניה המחודדות בקפידה. המראה שלה היה מסקרן, בדרך כלל לא רואים ילדה בת שלוש עשרה עם פרצוף חתום ומבט קשה כברזל. ואכן, לוניסיה מאוד הקפידה על התדמית שלה בסביבת אחרים. לעומת זאת, כשהייתה ליד אחיה הגדול סווגוראל היא הרשתה לעצמה לנהוג כילדה.
"הו, סווגי!" אמרה בהתרגשות בזמן שדילגה לידו על כמה סלעים שטוחים, "לאן אנחנו הולכים? למה אתה אינך מגלה לי?"
(אני לא חושבת שלוניסיה יודעת איך ילדות מתנהגות.)
"עוד מעט, לוני". השיב סווגוראל ושיגר אליה חיוך, ''רק תהיי סבלנית, בסדר?'' שניהם פסעו על הדשא הרטוב מגשם וכעת הקול היחיד שנשמע היה קול מגפיהם הבוציים שרמסו את העשב.
הנסיכה לוניסיה הביטה בעיניה הגדולות שרואות הכול בשמש שרק עכשיו החלה לזרוח. ''הדרך עוד ארוכה, סווגי?'' היא שאלה והביטה באחיה במבט מעריץ, בעיניה לא היה עלף חכם וטוב לב יותר ממנו. והיא ידעה שצריכה להיות סיבה טובה לכך שהוא הביא אותה למקום שכזה.
''תחכי בסבלנות, חמודה'' הוא אמר בחיבה אבל לא הפסיק להביט בדאגה באבנים האפורות כאילו הן מסתירות משהו.
דמות בברדס הופיעה בראש אחד הסלעים, ''הו, כמה טוב לקבל ביקור עד הבית, סווגי. כבר כמעט חששתי ששכחת אותי''. אמרה בעליצות ואז חייכה אל אחותו, ''ושלום לך, יקירתי, שמעתי רבות עלייך. אני שמחה להכיר אותך סוף כל סוף!''
לוניסיה הביטה באחיה בשאלה. ''סווגראל? האם אתה מוכן להכיר ביני לבין הגברת?''
''לוני, הכירי את מלכת אלת'גורה הבאה, הגבירה בברדס''. אמר סווגוראל בחיוכו הרחב.
''באמת, סווגי'' אמרה הגבירה וקרצה לו בשובבות, ''אתה מלחיץ את אחותך, מספיק עם הדיפלומטיות המעיקה הזאת, חומד. תשתחרר. לוניסיה, יקירה, את מוזמנת לקרוא לי איך שאת רוצה''.
גבתה הדקה של לוניסיה התרוממה בתהייה, מבטאה של הגברת המסתורית היה אלת'גוריאני להחריד וגינוניה היו שילוב של גינוני בת אצולה ושחקנית. מי היא עבור אחיה? פילגש, או שמא משהו מעבר? למה הם חייבים להיפגש במקום נידח שכזה, בשביל מה הסודיות? יותר מכל הטרידה אותה המחשבה על מה שאחיה עוד עלול להסתיר ממנה. ''נעים להכיר אותך, גבירתי'' היא אמרה כיאה לנסיכה שכל חייה למדה נימוסים. ''זהו עונג עבורי לפגוש אותך'' הוסיפה וקדה.
''אתם נשארים לארוחת בוקר, נכון? המרק בקרוב יהיה מוכן'' שאלה הגבירה בעודה הולכת לכיוון הטירה. היא הובילה את שניהם בצעדיה המהירים עד שהארמון נגלה לעיניהם, ''חשבתי שכדאי שנאכל בחוץ... יש היום מזג אוויר חמים באופן מפתיע, כדאי לנצל אותו לפני הגשם הגדול''. הוסיפה בהיסח דעת וסימנה לכמה ניקסים להתקרב.
''שמעתי שאת אוהבת לחקור, יקירתי, האם זה נכון?'' היא שאלה בעליזות את לוניסיה שהינהנה לאישור. ''מצוין, הייתי רוצה שתראי את כל הדברים המדהימים שיש באזור, לא בכל יום נסיכה כמוך זוכה לראות ארמון בן יותר מאלף שנים''.
הניקסים חרקו משהו וביקשו מלוניסיה לעקוב אחריהם, היא הלכה בצייתנות הראויה לנסיכה, אך ניכר בה שהיא נקרעת מדאגה לאחיה, לסקרנות מהארמון ומהאפשרויות שטמונות בו, היא בחנה את הניקסים בזהירות. תוהה עד כמה מופרך יהיה לבקש מהם דגימת דם או קשקש.
''היא מתוקה מאוד, מוצאת חן בעיני''. אמרה הגבירה והתיישבה על הדשא בקלילות, ''היא גם מזכירה לי את אחיה הבכור בגינונים שלה, זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו, סווגי? התנהגת בדיוק ככה''.
''אני שמח שהיא מצאה חן בעינייך'' אמרה סווגוראל וחייך כשזכר פגישתם הראשונה עלה בראשו, ''אבל לעיתים זה די מעייף''. הודה. ''הדאגה המתמדת הזאת, לה ולממלכה''.
''הקשב, אני מבינה שזה מתיש לדאוג לאחותך מגיל כה צעיר. אני עושה זאת כבר יותר מחמש שנים וזה בהחלט קשה לעיתים. בנוסף, יש עליך את כל הלחץ של ניהול הממלכה...'' היא אמרה ברצינות תהומית ונאנחה, ''הנקודה שלי היא שאתה לא לבד, סווגראל''. היא אמרה בעדינות ולחצה את ידו, ''אני מוכנה לעזור, אני אמנם לא אימכם, אבל אעשה ככל יכולתי''. אימם של האחים המלכותיים, המלכה אינגוואר, הייתה אישה נוראית, למען האמת, היא נטשה את סווגראל ולוניסיה לאחר שהתייתמו מאביהם. אבל בכל זאת, ההצעה חיממה את ליבו של המלך.
''את נהדרת''. אמר סווגוראל בכנות, ''אבל באמת, אני לא בטוח שאני יכול לבקש זאת ממך''.
היא חייכה אליו במתיקות, ''בשביל זה יש חברים, לא?''
הוא ליטף את לחיה באגודלו ובידו השנייה הוריד את הברדס מראשה.
''כבר סיפרת לאחותך מה המטרה האמיתית של מעשינו?'' היא שאלה ברוך וליטפה את פניו בעדינות, בעודה מחליקה בעדינות את קמטי החשיבה שנחרצו כעת במצחו.
''עדיין לא'' מלמל סווגראל, ''אבל אעשה את זה בקרוב מאוד, אני מבטיח'' הוא נשק למצחה ואז לשפתיה האדומות. שניהם אהבו את המטרה המשותפת שלהם, את הממלכות שעליהם ימלכו בקרוב יחד, וכמובן, הם גם אהבו אחד את השנייה. סדר העדיפויות, למען האמת, לא הטריד אותם.
הנסיכה לוניסיה התקרבה כשידיה מלאות מגילות מעופשות שאיכשהו שרדו את השריפה שהרסה את הארמון. היא הביטה בראשה הגלוי של הגבירה בתדהמה והמגילות נשמטו מזרועותיה. ''ראיתי אותך פעם, כשהייתי קטנה. באת לארמון שלנו''. היא לחשה, בוחנת בזהירות את פניה של הגבירה כאילו הייתה יצור פרא מאולף למחצה, ''ואת היית אמורה להיות מתה''.
***
"בשם גופי ונשמתי, בשם הכתבים הקדושים ובשם מולדתי, נשבעת אני לומר את האמת היחידה, שאם לא כן, אעדיף שתבלע אותי האדמה" דיקלמה דורלין פלאדוויק לאוזני כל האסיפה הצבאית. פיצ'ר שלח אליה מבט מעודד. הדקלום היה מגוחך, אבל הכרחי כמו כל אחד מטקסיה הרבים של אלת'גורה. על מסורת לא מוותרים בקלות שכזו, היו שנהגו לומר. זה מה שהבדיל אותם מאחיהם האודית'רנים.
''עכשיו, חזרי על כל מה שקרה''. אמר שר הצבא מאודיר בחומרה. הוא כבר שמע את עדותו של הגנרל ובצורה שרירותית בחר שעדותה של דורלין תיעשה מול כל חברי האסיפה.
היא החלה להגיד את כל מה שקרה לשניהם בארמון של הגבירה בברדס. (''הגבירה בברדס?'' בטח היה שם מישהו שהשתומם, ''האויב היא... בת?'') היא ענתה על כל השאלות שלהם בקול בטוח.
''רגע, הגנרל גרנץ, אתה שתית מהמרק?'' שאל הגנרל מארגון בפליאה. מילותיו היו זהירות, איטיות, כאילו הוא לא מאמין למשמע אוזניו. ''למה שתעשה דבר מגוחך שכזה?''
''כדי להציל חיילת מייסורים, זאת הסיבה, גנרל. לפי דעתי זה מקסים''. אמרה אנדיאה, מוחה, כרגיל, החל לנתח את המצב. והבעת פניה הייתה מהורהרת.
''עם מקסים לא מנצחים במלחמות, אישה. זה חמור. איפה החוסן שלו כחייל לוחם?'' הוא העיר.
''כל מפקד צריך רגישות, חמלה כלפי חייליו. מארגון, זה שאתה חסר לב לא אומר ש-''
''אנדיאה, מספיק''. נזפה בה המלכה ופנתה להביט ''אבל הגנרל גרנץ, מה אם המרק היה מורעל?''
''אז הייתי מקריב את עצמי למען מטרה טובה''. השיב הגנרל בשלווה.
''המשיכי''. הורה שר הצבא לנווטת והיא המשיכה בצייתנות.
''ואז... הגבירה הורתה ליצורים העגמומיים האלה (''חרומפים''. אני מדמיינת את קירייה ממלמלת ומזדקפת בעניין.) להוביל אותנו לסירה ופשוט הפלגנו עד שהגענו לחוף''.
''למה היא שיחררה אתכם?'' תהה שר הצבא מאודיר.
''אם הייתי יודעת הייתי אומרת''. הסבירה דורלין, ''מתברר גם שקשרו את הגנרל גרנץ בצורה רופפת, הוא הצליח לשחרר אותנו ובאורח פלא הגענו אל הבית של ההורים שלו. משם המשכנו לארמון והנה אנחנו כאן''.
''בסדר''. אמרה נולנה, היא נשכה את שפתיה ומצחה התקמט, היא נתקפה דחף עז לתופף על השולחן באצבעותיה אבל במקום זה חשקה את ידה לאגרוף. זה לא הזמן, נולנה. ''עוד יש לנו הרבה חורים סביב הדמות של הגבירה, האם תוכלו שניכם לתאר איך היא נראית ומהו הסגנון שלה?''
''יש לה עור בהיר, לבן כמו קיר''. אמר הגנרל גרנץ, ''נמוכה ממני אבל גבוהה מנווטת המשימות דורלין פלאדוויק''.
''השפתיים שלה אדומות, מאוד אדומות. כמעט כמו דם''. נזכרה דורלין, ''היא חייכה הרבה מאוד. ואם אני לא טועה, הבחנתי בקווצות שיער כהות''.
''היא דיברה כאילו היא באה ממעמד גבוה והייתה תחושה שהיא מכירה אותי אישית, כאילו כבר שוחחנו בעבר, והיא גם הייתה דרמטית מאוד''. הוסיף הגנרל, ''חלק מרכזי מכל מה שעשתה היה משחק, ניסיון להראות לי עד כמה עוצמתית היא''.
''סלחו לי על החוצפה,'' התערב מארגון בזהירות, ''אבל אישה ממעמד גבוה בגובה ממוצע עם אולי שיער כהה ובבירור עור בהיר ושפתיים אדומות? בנוסף, כזו עם חיבה לדרמטיות וליצורים פנטסטיים?'' הוא הביט סביבו עד שנתקל במבטה של הנסיכה קירייה, ''הוד מעלתך, אולי הגבירה נמצאת ברגע זה בחדר?''
''לא!'' זעקה המלכה בקול נחרד, ''זה לא יכול להיות הגיוני, קירייה הייתה בארמון במשך כל הזמן הזה''.
''היא תמיד נעלמת להרבה זמן, לספרייה לכאורה, אבל אף אחד לא באמת יודע''. מלמל קצין.
''איך אתם מעיזים?'' נעלבה הנסיכה. ''למה שאני ארצה לפגוע בבת הדוד שלי? הוד מעלתה היא קרובת המשפחה היחידה שלי. זה פשוט טמטום טהור לחשוב שאעשה משהו שיסכן אותה!''
''דרמטיות''. נאנח מארגון. ''הוד נסיכותך, חוששני שדווקא העובדה שהוד מלכותה היא האחרונה במשפחתך מחזקת את טענותיי. את בוודאי יודעת, אם חלילה יקרה משהו להוד מעלתה, את תהיי הראשונה שתרוויחי. את תהפכי למלכה החדשה''.
''אתה, חתיכת נחש שכמוך-''
''המלכה, אני חושש שצריך לעשות לנסיכה משפט''. שר הצבא מאודיר קטע את הנסיכה קירייה ונאנח בכבדות.
המלכה הביטה בכל הנוכחים ונאנחה, ''קחו את הנסיכה לחדרה''. אמרה, מתעלמת מהמבט הנבגד שעלה על פניה של בת דודתה.
''אני חפה מפשע'' טענה קירייה ונעצה מבט מצמית בקצינים הבכירים שנעמדו על מנת ללוות אותה, ''זה בסדר, אני מסוגלת ללכת לבד''. סנטה הזדקר בגאווה וכמו אריה יהיר אך פצוע הלכה אל חדרה. משאירה אחריה סערה.
''הוד מעלתך''. אמר הגנרל גרנץ בהיסוס, ''אני לא חושב שהנסיכה קירייה היא הגבירה בברדס''.
''אם היא חפה מפשע זה יוכח במשפט'' לחשה נולנה, ''ואם לא...'' קולה גווע. אלוהים, כמה שהיא רצתה לדבר עם אוונדור.


***
תגובות נייטרליות או ת''ב של ממש?

חביב. זה די פרק מעבר ואין כאן שום שיא של ממש, אבל זה פרק נחמד וכיפי שלמרות האורך שלו עובר די מהר. לוניסיה סוף סוך מופיעה! אני ככ מחכה להמשך ממנה! וגם לגלות מי זה אוונדור! את לא יכולה למשוך את זה לאורך זמן!

תצטרכי לסלוח לי על הביקורת העלובה הזאת, אני במצב ממש לא פורה כתיבתית בימים האחרונים.

אני עייפה מאוד
לא מבוטא
טריגרים: קינמון
***

אוויר חם
פרק חמישה עשר
חלומות מתגשמים
1703 מילים

הנסיכה קירייה יצאה חפה מפשע, כמובן. לא היו שום ראיות מפלילות מלבד עדות של גנרל ונווטת שהיו במצב עילפון ולכן גם זעזוע במשך זמן מה. נוספה על כך גם עדותה של לובה שנשבעה שהנסיכה לא יצאה מחדרה בכלל במשך הימים האחרונים. לבית המשפט לא נותרה ברירה אלא לפסוק לזכאותה.
הוד מעלתה נולנה הביטה בחלון שוב ושוב, הפעולה הזהו כבר כמעט נהייתה אחד מהרגליה, ממש כמו הליכה במעגלים בחדר או נקישה על השולחן באצבעה. לפתע, היא הבחינה בו, הוא הגיע!
היא רצה במהירות, מתעלמת מחוסר האלגנטיות שבדבר. הוא הגיעה עד לשער והבחינה שהוא מנהל שיחה עם השומרים.
''אני דורש לדבר עם הוד מעלתה, המלכה נולנה נארלה מיראיל השלישית''. הוא אמר בקול תקיף לשומרים. לפני שנים רבות הוא עשה טעות איומה, אותה טעות קשרה את גורלו לעד עם גורל משפחת המלוכה האלת'גוריאנית. כעת, הוא ניסה להציל את מה שנותר מאותה משפחה.
''אין צורך, אוונדור''. אמרה נולנה והתנשמה בכבדות, ''היא ממש כאן''.
(לפחות אני לא היחידה שלא בכושר.)
''את מכירה את האדון הזה, הוד מעלתך?'' שאל שומר חטטן ובחן את פלג גופו הסוסי של האולסטור הזקן.
''הייתי אומרת שאני מכירה אותו כל חיי''. אבל אפילו זו תהיה לשון המעטה. כך סיפר לה אוונדור פעם. המלכה והורתה לשומרים לפתוח את השער, והאולסטור נכנס. ''רציתי במשך זמן רב לדבר איתך אבל נעלמת ממחשבותיי''. סיפרה לו בזמן שהובילה אותו בשבילי הגן. ''מה קרה?''
''הרבה דברים קרו, חביבתי, רציתי לבדוק את מידת הנזק לפני שאבהיל אותך לשווא''. אמר אוונדור. לפני שכל בני שבטו קוללו להיות חצאי סוסים הם היו שבט של בני אנוש שחוקרים את העל-טבעי. בצעירותו הוא חקר בעיקר את גזע השדים ואת כוחותיהם, חלק מהמחקרים הללו איפשרו לו לעשות דברים מדהימים כמו לתקשר דרך מחשבותיו של המלך האלת'גוריאני המכהן או לדעת אפשרויות של עתיד פתלתל. למרבה הצער, המחקרים שלו גם הובילו את העולם לגרסה עמומה של מה שהיה בעבר. הוא תהה לפעמים, מה היה קורה לו מת בלידתו, האם העולם היה טוב יותר?
''ומהי מידת הנזק?''
''גדולה למדי, כי גם אם זה יסתיים בניצחון פיזי, האויב כבר ניצח בקרב על ליבותיהם של היצורים. זהו הקרב המהותי ביותר''.
(זה... מעודד.)
''אני לא אוהבת את הטון העמום שבו אתה משתמש'' היא רטנה, ''רציתי לשמוע עצה, לא רעיון פילוסופי. הקשב, אוונדור, המצב רציני, אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות''.
''ואני אשמח לענות על שאלותייך, מלכתי, או לפחות על רובן''. הוא השיב בחיוך רגוע, ''מה רצית לומר לי בצורה כה נואשת?''
''מיהי הגבירה ההיא? מה היא רוצה מהממלכה שלי? למה היא שיחררה את החיילים שלי?''
''לפני שנים רבות ראיתי את העתיד שכעת הוא ההווה, שדה נהדרת שהכרתי אז השביעה אותי לא לומר דבר אחרת אהרוס את סדר הקיום של העולם'' מלמל בעצב, ''אוכל רק לומר שהיא אחת שלא חשבת שתראי שוב''.
''אתה מעצבן''. המלכה רטנה, הרוגז בקולה ניכר, ''מה הטעם ביכולת לדעת את העתיד לבוא אם אינך יכול לעשות דבר כדי להשפיע עליו?''
(יש לה נקודה, אני חייבת לומר.)
''זו שאלה מעניינת'' הוא הודה, ''ועליי להודות שאין לי תשובה לגביה''.
''אז... זהו, בעצם. כל מה שרציתי היה לדעת את התשובה לשאלה הזו, או סתם להתייעץ איתך. בכל מקרה, מה רצית שאעשה? אני כמובן אעשה זאת כמו תמיד, מבלי לשאול שאלות...'' אוונדור, למשל, היה זה שביקש ממנה ללכת לחוף הים באותו יום גורלי שבו ספינת הכלא של איאן גאווין טבעה, לאחר מכן הוא ביקש ממנה לקבל אותו לצבאה.
''אני מצטער אם זה הרושם שנוצר. כמובן שאני לא כופה עלייך שום דבר. בכל אופן, מעניין שאת אומרת זאת, נולנה יקרה, משום שדווקא רציתי לשאול אותך כמה שאלות''.
'' נו בסדר, שאל''.
''מה עם התליון שלך, יקירתי?''
ידה עלתה באופן מידי אל התליון. היא אחזה בו בחוזקה, מתעלמת מצינתו המפתיעה. ''הוא בסדר, למה?''
''לפני שנים רבות, יקירתי, עשיתי טעות איומה... ביום מן הימים אספר לך, בתקווה שלא תשנאי אותי על כך. הוא מפחיד. חזק בצורה מדהימה. שמרי עליו טוב, ייתכן והוא מה שיימנע מהעולם הסדוק שלנו להישבר לחלוטין''. לחש האולסטור.
''אני אף פעם לא אשנא אותך, אף פעם''. היא הבטיחה לו בעדינות, ''מה השאלה הבאה?''
''מה שלום איאן גאווין?''
''שלומו טוב, למיטב ידיעתי. אחותו הגיעה לאלת'גורה לאחרונה. מה העניין הפתאומי בו? הבטחתי לך שאשמור עליו ועשיתי כמיטב יכולתי''.
''אמרתי לך כבר אז, לפני כארבע שנים, בן האנוש הולך להציל את חייך''. אמר האולסטור, סוג כזה של עתיד הוא היה יכול לגלות, משום ששום דבר שיספר, לא ישנה את העתיד. נראה שממילא היה על נולנה לקבל בן אנוש לצבאה. ''ואם זה מה שהולך לשמור על חייך... כפי שחזיתי... אז זה ללא ספק שווה את זה. ובאשר לאחותו... אני צופה כמה תהפוכות מעניינות בכל מה שקשור לוולד העתידי שלה, אך אל דאגה. אני משוכנע שממלכת אלת'גורה לא תינזק מכך''.
''זה טוב''. היא הנהנה בכובד ראש, ''טוב מאוד אפילו''.
''מה שלומה של בת דודתך?'' כעת קולו היה עדין יותר ממקודם.
''איך ידעת שהיא... עמדה לדין?'' גמגמה נולנה בבהלה, ''זה התפרסם? כולם יודעים מזה? חשבתי שזה סוד כמוס... אוי לי...''
''את שוכחת שאת משדרת אליי את מחשבותייך כשאת חושבת על דיבור איתי, וחשבת עליי די הרבה לאחרונה...'' הזכיר לה, ''את אוהבת אותה, נכון?'' פשוט כך, בישירות האופיינית לו. הוא נאנח, ''אז אנא ממך, אל תתני לליבה להיהפך לכלוב של קרח הבדידות, לאחר מכן כבר לא תהיה דרך חזרה. יש לה סודות מכבידים, כן, אבל זה לא צריך להרחיק את שתיכן ממש כמו שהכתר על ראשך לא אמור''.
''ברור שאני אוהבת אותה''. מלמלה נולנה והנהנה במהירות כמעט נואשת. ברור שהיא אוהבת את קירייה. זה ברור, לא? רגשות אשם החלו להכות בה, האם היא לא מספיק נוכחת בשביל קירייה הקטנה שלה? ''האם... יום אחד היא תספר לי את אחד מסודותיה המכבידים?''
''יום יבוא ותדברו על הכול באופן גלוי''.
''הבנתי. עוד משהו?''
''אני מבטיח לחזור לתקשר איתך, הוד מעלתך. וברשותך, אעזור לצבאך במלחמה''.
עיניה ברקו, ''תודה לך. אוונדור''.
הוא חייך בעצב, ''את לא צריכה להודות לי, הוד מלכותך. אני הרי אשם במצב''.
ומבלי לפרש את דבריו, הניד בראשו, קפץ מעבר לחומה ונעלם בדהירה.
***
המלכה נולנה דפקה בעדינות על דלת חדרה של בת דודתה, לובה פתחה את הדלת ויצאה מהחדר מתוך נקודת הנחה שנולנה רוצה פרטיות. ''בוקר טוב, חמודונת, מה שלומך?'' היא התיישבה על כיסא העץ שניצב על יד מיטתה של הנסיכה הישנונית.
''מזמן לא קראת לי ככה''. העירה קירייה, שיערה האסוף בדרך כלל היה מפוזר על גבה.
''הבאתי לך את עוגיות הקינמון שאת הכי אוהבת בעולם, האם נוכל לדבר בבקשה?''
''את מנצלת את החולשות שלי בצורה מרושעת''. אמרה קירייה באנחה דרמטית, ''אבל תודה, הן באמת העוגיות האהובות עליי''. קינמון היה החולשה הגדולה ביותר של קירייה, כל דבר שהוסיפו לו קינמון השתפר פלאים בעיניה. ולפיכך, אין ספק, אפוא, שהעוגיות החביבות עליה היו גדושות בתבלין הריחני. לפעמים נולנה תהתה האם יש בו יותר קינמון מאשר בצק.
(המתכון המדויק של העוגיות, אם תהיתם, הוא לקחת בצק עוגיות ולהטביע אותו בקינמון. בדקתי.)
''הפתעה שניה''. הכריזה נולנה והוציאה מכיסה מחברת מלאה ברישומים. בת דודתה הביטה בה בתדהמה והחלה לדפדף במהירות במחברת. ''אני יודעת שרצית לזרוק אותה לפח אבל לא יכולתי לזרוק את כל הציורים הנהדרים האלו''.
''רישומים, רישומי פחם. אף פעם לא הייתי בקטע של ציורים''. תיקנה הנסיכה בלחש, ''לא ראיתי את המחברת הזו כבר חמש שנים. מגיל שלוש עשרה''. בגיל שלוש עשרה הנסיכה התייתמה מהוריה וגילתה שהיא פחות רגילה משהיא חשבה. זו הייתה סיבה טובה להפסיק עם השרבוטים שלה.
''וזאת אני, נכון?'' שאלה המלכה והצביעה על אחד הרישומים הלא גמורים.
''זאת אכן את''.
''הו, אני זוכרת את היום שבו ציירת את הציור הזה! הנה שלושתנו; אנולי, את ואני''. מצחה של המלכה התקמט, ''את ממש דומה לה, אף פעם לא הבחנתי בכך''. אנולי הייתה אחותה הבכורה של קירייה. היא מתה ביחד עם הוריה ואחיה הצעיר מיידור ברעידת אדמה קטלנית שבלעה את גופותיהם.
''הלוואי'' הודתה קירייה והנידה את ראשה לשלילה, ''כשהייתי קטנה הדבר שהכי רציתי בו היה להיות יפה כמוה. את יודעת כמה משאלות ימי הולדת בזבזתי על הדבר הזה?''
''אני חושבת שאלו דאגות שווא, חמודונת, באמת. את יפיפייה''. השיבה המלכה ואצבעה הונחה על דיוקן הפחם של הנסיך מיידור המנוח, שהיה בן גילה וממש כמוה היה בעל שיער דבש.
כאלה היו הרישומים של הנסיכה קירייה. הם מעולם לא היו מדויקים מבחינת פרופורציות אבל הם שיקפו את האדם שתווי פניו נרשמו הרבה יותר משדיוקן מלכותי אי פעם יוכל. אלו היו הרגשות והאופי שקרנו מכל רישום שלה, גם אם המצח נראה גדול מכפי שהיה במציאות והגבות היו קרובות מידי. הרישומים שלה גרמו לה להתגעגע, זאת הייתה סיבה אחת מני רבות שהיא זנחה את הרישומים. זה פשוט היה קשה מידי להסתכל על פניהם של בני משפחתה שלעולם לא יחזרו.
שתיקה הרעימה בחדר. ''אני מצטערת, קירייה, באמת. לא הייתי צריכה לשתוק להאשמות של מארגון כששלחתי אותך לחדרך''
''אז זאת הסיבה שבאת לכאן? בחייך, כבר שכחתי מכל הסיפור. חוץ מזה, גם אני הייתי מאשימה את עצמי לו הייתי את. הכול טוב''.
''זה לא מצדיק את ההתנהגות הנוראית שלי, קירייה... בבקשה תסלחי לי''. לחשה בת דודה בתחינה
''מעולם לא כעסתי עלייך, נונה אהובה שלי, אל דאגה''.
''אני מתגעגעת למה שהיינו פעם''. הודתה נולנה, היא מעולם לא סיפרה על כך לאיש, ''כשהיינו רק אנחנו, בלי כל הלחץ המפחיד הזה. זוכרת את זה שפעם הדאגה הכי גדולה שלנו הייתה הנטייה שלך להחביא עוגיות מתחת למזרון?''
''אני עדיין מחביאה עוגיות מתחת למזרון!''
נולנה ניסתה להעמיד פנים שזה לא מצחיק אותה, אך לשווא, ''באמת?'' היא צחקקה. ''ומה לובה חושבת על זה?''
''מעולם לא אמרתי שלובה מודעת למקומות המחבוא שלי''. העירה קירייה וזקרה את אצבעה.
הן נשארו על מיטתה של הנסיכה במשך זמן מה. הן דברו, אכלו קצת מהעוגיות (בעיקר קירייה.) והביטו בציורי- סליחה, ברישומים. זה היה כל כך... מרענן, שינוי מבורך מהשתיקה המביכה שאפפה לפעמים את שיחות החולין שלהן.
לבסוף, נולנה הייתה חייבת ללכת ולמלא את חובותיה כמלכה. ''היה כיף''. היא נאנחה, ''אנחנו ממש צריכות לעשות את זה שוב, בקרוב''.
''בתנאי שתביאי עוד עוגיות קינמון''. הייתה תשובתה של בת דודתה שחורת השיער.
''אני אשתדל''. אמרה המלכה, ''אבל אני לא יכולה להבטיח. אז, אממ, אם את רוצה לדבר... אני תמיד אשמח לשוחח איתך''.
''אני ארשום את זה לעצמי''. השיבה קירייה ברצינות תהומית.
''להתראות, חמודה''. מלמלה המלכה ונשקה למצחה של שחורת השיער. היא חייכה חיוך אחרון ויצאה מהחדר.
קירייה מילמלה משהו לא ברור ולפתה בחוזקה את המחברת עד שאצבעותיה החיוורות ממילא הלבינו. היא העריכה את ניסיונה של נולנה, אבל לכל אחד יש סודות, וסודה של קירייה היה כבד יותר מיום ליום. במחברת הזאת יש יותר מסתם רישומים של ילדה שהמציאות כפתה עליה להתבגר. במחברת הזאת יש גם את מה שיכול להוביל לחורבן של ממלכת אלת'גורה ושל נולנה עצמה. קירייה ידעה שאסור שאף אחד יקבל את המחברת הזו ויפענח את הכאב האישי שהוצפן בה. היא קירבה את המחברת לאח, לא נרתעת מהחום שהאש מקרינה. החום גרם לשעווה שכיסתה את הכריכה הרכה להימס והרישומים הסודיים החלו להתגלות. היא הביטה בהם במשך כמה שניות ואז השליכה את המחברת לאש.
לא הייתה חרטה בליבה.


***
ת''ב לא יזיק

רק עכשיו התפנתי לקרוא את כל הפרקים האחרונים, אני מתנצלת על החוסר בתבים בזמן האחרון.
בכל מקרה באופן כללי כל ההתפתחיות האחרונות בסיפור היו ממש מעניינות ונהנתי מאוד לקרוא.
בנוגע לפרק האחרון, הוא היה יפה ומפתיע ובהחלט טוב. לפני דעתי החלק השני יותר טוב מהראשון, היחסים בין המלכה לבת דודה, שנפגשנו בהם הרבה, והסודות (אני אוהבת סודות). אבל שניהם היו מעולים.

תודה רבה ליעל שרה :>
לא מבוטא.
טריגרים: אנשים שמסבירים יותר מידי כשזה לא נחוץ ודיאלוגים כמעט ערומים, עמכם הסליחה.
***

אוויר חם
פרק שישה עשר
ווילברט
1979 מילים

אולסטור זקן צעד באת'ר-גור, העיר שעזר להקים וכעת הייתה כמעט זרה עבורו. הוא נעצר מול היכל הלמדנים ונכנס. מאז ומעולם הסתמך על יכולתם של הלמדנים במלחמה.
הוא הבחין בגברים עטויי גלימות כחולות ובנשים בגלימות אדומות, הם היו צנועים למדי באורח חייהם אבל לא סגפנים, בניגוד למקבליהם באודית'רן, הם לא התנזרו מהקמת משפחה אלא מאלכוהול ומפאר ראוותני. הוא אפילו הבחין בילדים.
רובם ככולם אחזו בספרים עבים. חלקם קראו בהליכה, חלקם אחזו בספר תחת זרועם ומיהרו להגיע לשיעור הבא, חלקם ניהלו שיחה ערה על נושאים רבים מכפי שיהיה ניתן לעקוב.
''שלום, אדוני, אתה הלמדן שהוד מלכותה הבטיחה שתשלח, נכון?'' שאל קול רגוע על ידו, הקול בקע מגבר גבוה מזוקן בעל עיניים חולמניות. ''חיכינו לך''.
אוונדור הנהן בנוקשות; הרבה לפני הכוחות שבהם בורך, וחיי הכמעט-נצח והרגליים הנוספות שבהן קולל שבטו... הוא תמיד היה למדן. למעשה, אילולא רעבונו העז לידע אוונדור מגאליס היה מת לפני כמה מאות שנים בכפר עלוב כסנדלר אנונימי ומריר.
בזכות אותה גאונות הוא פגש את ווילברט וסרין, חייו השתנו לטובה בזכותם, למרבה הצער, מרגע שהכירו אותו גם חייהם השתנו. לא בהכרח לטובה. אוונדור ידע שמה שהוא עשה לסרין היה לטובתה, אבל ליבו עדיין החמיץ בכל פעם שחשב על כך.
''אדון אוונדור, הספרייה הראשית שלנו גלויה לפניך, יש כאן כתבים כמעט מכל שפה קיימת ותיעודים היסטוריים עתיקים... אני מקווה שתהנה''. אמר הלמדן הגבוה, הסתלק בחיוך ובהינף גלימה כחולה. הוא כנראה הלך להתפלל, לידענים אלת'גוריאנים תמיד הייתה אהבה לדתם, גם בזמן מחקר של ידע שנחשב חילוני. הספרייה הראשית נראתה ריקה לחלוטין, עניין לא שגרתי בהיכל הלמדנים אבל סביר להניח שהם פינו אותה עבורו.
כן, הוא ללא ספק יהנה כאן. אוונדור סקר בחיבה את המדפים העומדים כמעט לקרוס מרוב מגילות וספרים. הוא ידע שהמלכה נולנה חושבת שאהבתה של קירייה לספרים עבשים היא מוזרה אבל אוונדור לא יכול היה שלא להזדהות עם הנסיכה שחורת השיער.
למרבה הצער הוא לא בא לכאן רק כדי להנות מספרי היסטוריה, תיאולוגיה, פילוסופיה ומדעים. יש לו משימה חשובה. הוא צריך להציל את המלכה ממה שהוא עצמו חולל.
''אולסטור''. אמרה בחורה צעירה עם משקפיים עגולים חסרי מסגרת שנתלו על חוט מאחורי אוזנה וקול שורקני. נדמה היה שהיא פשוט צצה לה, אולי היא ארבה מאחורי המדפים. ''סלח לי אדוני על חוסר הטאקט אבל זה פשוט מרתק!'' היא נאנחה, ''תמיד רציתי לחקור את בני השממה האבודה, לא כשפני מעבדה, חס וחלילה, אלא יותר כדרך להבין את הקסמים המדהימים שלכם... אם זה היה תלוי בי כל יצורי השממה האבודה היו משוחררים...'' היא נאנחה שוב, מדברת יותר אל עצמה מאשר אל אוונדור, ''בכל מקרה, אפשר לראיין אותך? כמה שאלות, אני מבטיחה!''
הוא רטן לעצמו בזעף אבל משהבין שזו הדרך היחידה לקבל קצת שקט הסכים, ''כמה שאלות''.
היא חייכה חיוך שחשף רווח גדול בשיניים הקדמיות, ''יופי-טופי! שנשב?'' הוא, כמובן, לא יכול היה לשבת ולכן משך בכתפיו.
''תתחילי, בבקשה''. הוא הציע בנימוס, מקווה שזה לא ייקח זמן רב.
''בסדר, אולסטור. על פי מחקרים עשיתי אתם גזע חדש יחסית, לא? קראתי שפעם סתם הייתם מעין שבט של בני אנוש עם זיקה למאגיית שדים''.
הוא הנהן קצרות.
''אז איך בעצם הפכתם לחצאי-סוסים?'' היא חקרה, מביטה בו בעיניים חסרות צבע דרך עדשות משקפיה. העיניים הללו... היה בהן משהו מוכר.
''מאגיית שדים''. הוא לא ממש רצה לפרט.
''טוב... האם ייתכן שזה קשור לעובדה שניצלת את מתת השדים לרעה ובגדת בחברים היחידים שלך, אוונדור?''
אוונדור נסוג לאחור, ''ווילברט?'' שאל בתדהמה.
''נו, נו, נראה שכל אותן שש מאות השנים האחרונות לא פגמו בחוש המיוחד שלך להבחין בדברים''. אמר ווילברט בעוקצנות ובהינף אצבע הסיר מעליו את דמות הלמדנית החטטנית.
''כן, תמיד הייתי טוב בדברים האלה''. הנהן אוונדור בכובד ראש, מתעלם מהעוקצנות הברורה, ''איך עברו עליך המאות האחרונות?''
''אה, אתה יודע, כרגיל''. אמר ווילברט באדישות כאילו הם מדברים על מזג האוויר, ''מנסה לגרום לצדק בעולם, חובר למלכה לעתיד, מנסה לתקן את העוולות שגרמת במו ידיך... אתה יודע, שגרה''.
האולסטור הזעיף את פניו, ''ומה אני אמור להסיק מכך?''
''סרין''. סינן חסר-השם בזעם, ''אתה הרסת אותה!''
''אני ניסיתי להציל אותה, אני עדיין מנסה להציל אותה, לעזאזל! כל מה שעשיתי בחיי היה למענה!'' קולו של האולסטור עלה אוקטבה.
''אה, כן, אני זוכר את זה. אמרת לה משהו בסגנון; 'אני לעולם לא אפגע בך, סרין. תבטחי בי בבקשה. יהיו לי ארבע רגליים וזנב לפני שאבגוד בך...' הו, האירוניה''. ווילברט גיחך במרירות וזקר את אצבעו לכיוון פלג גופו הסוסי למחצה של ידידו לשעבר.
''היא הייתה עוצמתית מידי וכעסה מידי... המכשפים והקוסמים חברו ביחד כדי להשמיד את מה שנותר מגזע השדים, היא הייתה המטרה שלהם!''
''אז מה עשית בתגובה? האם נלחמת בהם ועשית קסם הגנה שהם לעולם לא יצליחו לחדור? האם לכדת או הרגת את כל מי שינסה לפגוע בה? לא, לא ולא! במקום זה אתה כלאת את סרין, האחת והיחידה שיכלה למנוע מהעולם להדרדר לכאוס אינסופי!'' הוא מצמץ בעיניו החיוורות כדי להרחיק את הדמעות, ''אתה בגדת באמון שלה, באמון שלי''.
אוונדור נראה לפתע כאילו שש-מאות שלושים וחמש שנות חייו עומדות לכלות אותו, הוא הסב את מבטו בכאב. ''לא הצלחתי למצוא דרך אחרת... היא הייתה בסכנה. מה עדיף; חופש או חיים?''
''היא הייתה מתמודדת עם הכול, היא הייתה השדה העוצמתית מכולם!''
''אתה לא ראית אותה בתקופה לפני הכליאה, ווילברט''. אמר אוונדור בעדינות, ''היא הייתה חולה''.
''שדים אף פעם לא חולים''. סינן ווילברט, ''אני יודע. אני שד, או לפחות הייתי''. הוא הפסיק להיות שד ביום שבו נכלאו ומתו השדים האחרונים, מאותו רגע ואילך הוא הפך לחסר שם.
''כן, אתה שד. לכן אתה אמור לדעת שגזע השדים מעולם לא היה אמור להיות קיים. על פי מסורת השדים, בהתחלה היה רק כאוס. כאוס אינסופי. ואז הישות הפך את העולם למקום ראוי לחיות ב, הוא יצר את המים והאדמה, והחיות ובני האנוש, העלפים והגמדים. הוא שלח את המלאכים הקדמונים על מנת שידריכו את ילדיו בני התמותה, על מנת שיעזרו להם להפוך את העולם לטוב. לנאצל. המלאכים הקדמונים נעלמו לאחר ששליחותם הסתיימה והיו אמורים להיכחד משום שמעולם לא נולדו. עד השלב הזה הכול מוכר לך?''
ווילברט הנהן בחוסר סבלנות. לאוונדור תמיד הייתה הנטייה להסביר את הכול מההתחלה, גם כשהכול היה ידוע. נראה שהוא לא הצליח להתגבר על התכונה הזו שלו גם לאחר כל השנים.
(מה? זה ממש לא כמוני, גליזה. טוב, אולי רק קצת.)
''בכל מקרה, באורח נס, הם הצליחו להתרבות אבל דור ההמשך שלהם היה חלש יחסית. היה ברור שהגזע החדש שנוצר, השדים, ייכחדו מתישהו. שדים בוגרים לא תמיד הצליחו לשלוט בכוחם ולכן כלאו אותו בתוך תכשיטים. אני יודע את זה ממקור ראשון''. אימו של אוונדור גנבה את התכשיט של אחד השדים, דבר שהרג את השד אבל גרם לבן שהיא בדיוק הרה להיות בעל כוחות שאף בן אנוש לא חלם עליהם מעולם. את העובדה הזו הוא גילה מאוחר, יחסית. רק לאחר שפגש את חבריו השדים. לפני זה חשב שלמשיכתו למאגיית השדים אין סיבה. שהוא סתם מוזר. ''הכוח של השדים התפרש אצלי אחרת בגוף, יודע? מלבד מתת הכמעט-אלמוות שרוב השדים מקבלים וכוחות עוצמתיים גם זכיתי בכוחות הראיה. ראיית פיתולי הזמן החלקלקים''.
ווילברט נאנח, ''תגיע לעניין כבר''.
''כן, כן, אני מייד מגיע. אתה וסרין הייתם השדים האחרונים שנולדו ואני ראיתי שהגזע שלכם הולך להיות מושמד בקרוב. ראיתי שמישהו הולך להתנקש בחייה של סרין, ואל תגיד לי שזה לא אפשרי. הכוח שלכם, השדים, בא מאחדותכם. אבל ברגע שהשדים החלו להיכחד הכוח שלכם כיחידים נחלש. סרין חלתה. אז פשוט... ניסיתי לשנות קצת את מהלך הזמן ו... כלאתי אותה. חשבתי שאם ארחיק אותה למשך זמן מה מהסכנה הכול יהיה בסדר''.
''אבל בסופו של דבר גרמת לכך שכל השדים שנותרו, חוץ ממני כמובן, נהרגו או נכלאו בתכשיטי הכוח שלהם. אתה יודע שאף אחד מאלו שנכלאו לא שרד?'' האשים ווילברט.
''אני יודע אבל אני גם יודע שסרין שרדה''. אמר אוונדור, ''ואני גם משוכנע שבקרוב תבוא העת שהיא תשתחרר''.
''אבל למה הפקדת את תכשיט הכוח בידי המלך האלת'גוריאני?'' תהה חסר השם בקול. הוא אמנם גנב את התכשיט בעבר אבל אף פעם לא הצליח לאורך זמן. במיוחד לאחר שרוב כוחו אבד.
''כי סמכתי עליו ואני עוד סומך. מוזר, נכון? אבל אני פשוט ידעתי שאצלו התכשיט יהיה מוגן ביותר''. השיב האולסטור ועיסה את רקותיו.
''אתה יודע שברגע שהשדים נעלמו מהעולם בגללך כלאו את כל הגזעים שאינם עלפים, בני אנוש וגמדים בשממה האבודה?''
''אני יודע''. לחש אוונדור, ''בגלל שאני הייתי איתם במשך כל אותן שנים''.
''למה?'' גבותיו החיוורות של ווילברט התרוממו.
''אשמה, אני מניח. לא די בכך שמעשיי גרמו לבני שבטי לההיפך לחצאי סוסים, אני לא יכול לנטוש אותם בעת צרה, מבין?'' השיב אוונדור, ''ואתה, מה אתה עשית בכל השנים האחרונות?''
''הקמתי בית ספר ללימודי קסם וכישוף''. אמר ווילברט בגאווה לא מוסתרת, ''אמנם מכשפים היו אלו שלכדו את שאר השדים אבל האמנתי שאם הם ילמדו בצורה מסודרת הם לא יפנו לשיטות אפלות, מבין?''
ידידו לשעבר הנהן, ''ואני מבין שלאחר שהתעוררת מתרדמת של ארבע מאות שנים חברת לאישה המכנה את עצמה הגבירה בברדס?''
''יותר נכון לומר שהיא חברה אליי''. תיקן חסר השם, ''אנחנו בני ברית משום ששנינו מעוניינים בצדק וחברים משום שלשנינו פגעו ביקר מכל''.
''מוזר, ווילברט, אני לתומי חשבתי שבמקום צדק היית אמור לומר נקמה עיוורת חסרת בסיס אבל כנראה שטעיתי''. סנט בו אוונדור.
סומק אפרפר כיסה את פניו של ווילברט, ''אתה לא מבין''.
''תראה, אני מצטער על כל מה שקרה לסרין ולך בגלל מעשיי''. מלמל האולסטור, ''אני מנסה לפתור את כל הבעיות הללו עכשיו. האם יש לקוות שניפרד כמו חברים?'' הוא הושיט את ידו ללחיצה.
ווילברט נשך את שפתיו, ''אני לא חושב שאי פעם אוכל לסלוח לך''. אמר ופסע לאחור, פרצופו השתנה שוב לפני הלמדנית המוזרה. חסר השם יצא מהחדר ואוונדור ידע ששוב לא ייפגשו.
***
זה היה בוקר שקט, רוח נעימה ליטפה את פניה הצחורות של זו שישבה על החומה. גבה היה זקוף, ואצבעותיה שיחקו בשולי גלימתה. מצחה התקמט קלות כשהרגישה שמישהו מתקרב אליה אך עיניה עוד נותרו עצומות.
''בוקר טוב, גבירתי''. היא שמעה קול מבוגר, ''אני מקווה שאינני מפריע לך''.
היא פקחה את עיניה והביטה בו ברוגז, ''אה, זה אתה''. היא זיהתה אותו, כמובן. היה זה האולסטור הזקן שניסה לשכנע את היצורים לא ללכת איתה.
''כן, זה אני. שמי אוונדור, דרך אגב. ואני יודע מי את, אין צורך להציג את עצמך בשם בדוי, הוד מעלתך''.
פניה זעפו, ''יופי. זיהית אותי. כל הכבוד לך. מה אתה רוצה ממני?''
''הרגעי, בבקשה. כעס מעולם לא החמיא לך''. השיב לה בשלווה, ''אני רק... רוצה להבין. מה נולנה עשתה לך?''
היא בחנה את כפות ידיה בשעמום, ''אתה כלאת את סרין, נכון? אתה אשם בקללה המשפחתית המזורגגת שלנו''. טון דיבורה היה אדיש אך מתחת לפני השטח התחבא שם ארס.
''זו הייתה טעות, אני מנסה להציל אתכם מהקללה הזו. אין צורך לכעוס''. אוונדור מלמל במבוכה. ''וחוץ מזה, שום דבר מזה לא מצדיק את ההרג של נולנה. היא עדיין אוהבת אותך, את יודעת. היא לא אשמה שההורים שלך מתו''.
''תתפלא''. השיבה הגבירה וגבותיה השחורות התרוממו, ''פעם דברנו, אני והיא. נולנה פתרה תרגיל מתמטי במהירות מדהימה, אני לתומי שאלתי אותה למה היא נוהגת להעמיד פנים שהיא טיפשה כשהיא כל כך חכמה. אתה יודע מה היא אמרה? ברור שלא. אז היא לא הייתה המלכה, לא יכולת לדעת על מה היא חושבת. זה די מטריד, דרך אגב, שאתה יודע מה עובר לכל מלך או מלכה בראש. בכל מקרה, נולנה אמרה שהיא אוהבת להעמיד פני טיפשה, ככה אחרים לא יודעים למה לצפות ממנה''.
''והנקודה שלך, גבירתי היקרה, היא?'' השיב האולטור הזקן בזלזול.
''היא יודעת שעצם הקיום שלה בעולם מערער הכול! היא יודעת שהיא נשמה מקוללת ארורה שדינה להביא את העולם הזה אל סופו!''
''נראה שהשקעת בזה הרבה מחשבה''. אוונדור הטה את ראשו קלות, תנועה שהזכירה את גינוניה של נולנה, ''ולא חשבת שאולי, רק אולי, נולנה באמת חפה מפשע כמו שאני משוכנע שהיא?''
''רציתי להאמין בזה. בהתחלה. קצת אחרי שהתייתמתי מהוריי. אבל אז התחלתי לחקור את הנבואות שמדברות על סוף העולם-''
''סלחי לי''. כעת האולסטור ממש נחר בבוז, ''את מנסה להרוג את המלכה שלך בגלל... נבואות?''
''לא הבחנת שכל נבואות הכאוס מתארות מלכה בעלת שיער דבש ועיני טורקיז שתשחרר את הכאוס מרצונה, או שפשוט היה לך יותר מידי נוח להתעלם מזה?'' סיננה הגבירה בברדס בחריפות, ''היא תשחרר. מרצונה. את. הכאוס! כבר לא מדובר בקללה הנוראית שרובצת על המשפחה שלי, בגללך, דרך אגב, אלא בגורל העולם כולו!''
''ווילברט סיפר לך את כל זה, נכון?'' נאנח הזקן, ''בסדר. אני מודה בזה. את צודקת... בחלק מהדברים. אבל אני משוכנע שיש סיבה טובה לכך ש-''
''-שנולנה תביא את הסוף על כולנו?'' השלימה אותו הגבירה. ''לא, לא נראה לי''. היא הניעה את מפרק ידה השמאלית, תנועה שהייתה מלכותית ומעליבה בו זמנית. היא סיימה לדבר איתו. הוא צריך ללכת.
''להתראות''. הוא נאנח, ''מקווה שתשני את דעתך''.
העלפית הביטה בו נעלם ואז רטנה לעצמה בשקט, היא כבר לא תצליח לחזור למדיטציה שלה.


***
תגובות עלולות (בטעות!) להועיל.

אעעע כבר סיימתי אני מאוד גאה בעצמי!
וכמובטח לביקורת:

יופי של זכרון. אני הייתי טועה בזה ב99 פעמים מתוך 100.

בהערה ממש ספציפית, אם אני זוכרת נכון, בגרסא המקורית לא היה את המשפט האחרון. לפעמים דעתי זו היתה בחירה נכונה לשים אותו כאן, כי "השליכה את המחברת לאש" לא נותן סיום סגור לפרק, ולעומת זאת המשפט האחרון סוגר אותו בתחושה סיומית יפה. (ס.י.ו.מ)

זה הצחיק אותי.

אז אוונדור סוף סוף הופיע! ואני קצת כועסת על עצמי שלא זכרתי אותו בכלל מהגרסא הקודמת - עכשיו אני זוכרת שקראתי פרק אחד שבו הוא הופיע, אבל מסתבר שאת השם שלו שכחתי. אני חייבת להגיב (=לכתוב) שאני מופתעת, כי ציפיתי שאוונדור יהיה האהוב שלה או חבר קרוב או משהו כזה, ובינתיים הדינמיקה שלהם לא לגמרי ברורה לי. למקרה שזה לא היה ברור, זה אומר שאני רוצה לקבל עוד הצצות אליה בהמשך בבקשה.
קירייה ממש עברה שינוי מהגרסא המקורית לגרסא הזא, נכון? עשית איתה כאן כמה בחירות ממש מעניינות, ואני מחכה שכבר נצלול לתוך הדמות הזאת במקום לקבל כל הזמן רמזים וזוויות צד עליה. אולי פלאשבקים מהעבר? זה יכול להיות מעניין.
הגבירה בברדס עם הנימוק שלה! זה הגיע ממש מהר, אני מודה, וגם לזה לא ציפית. הפרקים האחרונים מאוד מפתיעים, אני מניחה. אבל זה דווקא מאוד הגיוני, וממש מעניין לראות איך נולנה תגיב לזה אם היא יודעת את זה. גם ההערה על זה שהיא רוצה שיתפסו אותה כטיפשה הפכה את הדמות שלה להרבה הרבה יותר מעניינת ועכשיו יש לי חשק לקרוא גם עליה.
אני מניחה שאני פשוט במצב רוח נורא פעיל כי פתרתי שניים וחצי תרגילים באלגברה.
המשך!

לא הפרק הכי טוב שלי, בלשון המעטה
אבל לפחות אפשר לתת קרדיט למאדם דה לה קלישה על הרעיון לפתיח :)
לא מבוטא
טריגרים: מחלה סופנית וקיטש שלא מנוסח טוב.

אוויר חם
פרק שבעה עשר
מימוש עצמי
1622 מילים

דורלין שנאה משימות סיור.
לא היה שום רע של ממש במשימות הסיור, והן ללא ספק היו עדיפות על פני מטלת ניקיון האורווה או העבודות הבזויות האחרות. רוב חיילי משמר-הארמון היו שמחים לבחור בה. היא לא הייתה מוקדמת מידי, דבר שנתן להם מעט זמן לנוח לאחר ערב של אימונים רצופים, והיא הייתה שקטה ולעיתים רחוקות מסוכנת.
אבל, אתם מבינים, דורלין היתה אישה.
והמפקד שלה לא חיבב נשים כמוה במיוחד, נשים מהסוג שמרים את הראש. הוא שנא נשים עם כוח.
קשה היה לומר שלהיות חלק מה-"מסיירים" הייתה עמדת כוח אבל דורלין בכל זאת יכלה להרגיש את מבטי הבוז והקנאה של חבריה לפלוגה בזמן שהחלה בסיור. הם בוודאי חשבו שהסיבה לכך שדורלין היא מסיירת היא היותה אישה ("לא מסוגלת לעבור אימונים מפרכים? אין בעיה, ניתן לך לסייר''.). ואף על פי שהייתה בזה אמת, הרי חברותיה הנשים לפלוגה והיא באמת היו מסוגלות פיזית הרבה פחות, זה לא גרם לדורלין לחבב את התפקיד יותר, להיפך. היא תיעבה אותו.
בנוסף, מאז התאוששה ''מהטיול הקטן שלה'' כדברי המפקד, הסיור הפך להשפלה נוספת, סיבה נוספת ללעוג לה.
באותו יום מהוסס ועצל של סוף הסתיו דורלין עשתה את הסיור שלה על יד האורוות המלכותיות, היא התכוננה לגל הסירחון שיכה בפניה ולהפתעתה גילתה משהו נוסף-
"הוד מעלתך". התפלאה דורלין וקדה. "מה את עושה כאן?" נפלטה השאלה מפיה.
''הו, דורלין. טוב לראות אותך''. אמרה קירייה במהירות, ''החיילים השתלטו לי על הספרייה, מבינה?''
לא. דורלין לא הבינה. היא מעולם לא למדה לקרוא ואף פעם לא הצליחה להבין מדוע אנשים נמשכים לסימנים המוזרים שרשומים על גבי הדפים. בכל מקרה, היא הנהנה בנימוס, ''השתלטו על הספרייה? זה מוזר''.
''כן, טוב, לא הייתה מלחמה כבר הרבה זמן אז שר הצבא שלח להביא כל ספר שיכול להיות בעל ערך ועם ידע מלחמתי. החלו גיוסים של הלמדנים מכל ההיכלים שלהם ומתברר שיש הרבה מהם. טוב, נו, אז מה שלומך?'' שאלה הנסיכה בזמן שנופפה בידה החיוורת כדי לגרש את הזבובים.
''חזרתי למשמר המלכותי, אז אני מניחה שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר''. אמרה החיילת ועשתה פרצוף.
''את לא נראית מאושרת במיוחד''. ציינה קירייה, ''מה קרה?''
''אנירוצהלהיותמרפאת''. אמרה דורלין במהירות, פולטת את מה שהסתירה במשך זמן רב מידי. ''מצטערת, התכוונתי לומר ש: אני. רוצה. להיות. מרפאת''. במשך הזמן שבו הייתה במרפאת הארמון היא הבחינה בפעולותיה של מיריל וחיקתה אותה בסתר, היא דיברה עם כמה מרפאים והצליחה לשנן את שמות כל הצמחים. אבל מיריל, למרבה הצער, לא הבחינה ברצונות שלה ובטון יבש משהו שיחררה אותה להיות שוב במשמר המלכותי.
''אז למה שלא תהיי?'' תהתה הנסיכה.
''זה לא כל כך פשוט''. מלמלה חומת השיער ומשכה באפה.
''לי זה דווקא נשמע פשוט מאוד. את רוצה להיות מרפאת? יופי טופי, לכי למיריל ותגשימי את החלום שלך!'' מצחה הלבן של קירייה התקמט, ''בעצם, אולי כדאי שתלכי בסוף הסיור''.
''אוי לא, שכחתי שאני באמצע סיור''. נזכרה דורלין וטפחה את מצחה, ''להתראות, הוד מעלתך''.
קירייה הנהנה, ''את תהיי מרפאת נהדרת, דורלין. להתראות ובהצלחה''. היא הסתכלה בדמותה עטויית המדים של החיילת עד שזו התרחקה ונעלמה.
לדורלין יש סיכוי טוב להגשים את חלומותיה, הניחה קירייה. היא אף פעם לא חשבה עד כמה קשה להיות אישה חסרת מעמד והניחה שהיעדר הכתר מקל על חלומות להתגשם. היא טעתה.
אבל מי יודע? אולי גם היא מתישהו תצליח לממש את עצמה?
***
דמות גבר התאמנה בלחימה בחרב בחדר אימון ישן כלשהו. הוא היה לבדו, מאז התמנה להיות גנרל, אימן חיילים רבים אך כמעט תמיד התאמן לבד. סביבו היו 'גופות' עשויות עץ, כותנה ואפילו פרווה פה ושם. אגלי זיעה נצנצו על מצחו ושריריו כמעט רעדו מהמאמץ. כל אדם, אפילו בלי הכשרה רפואית, שהיה רואה אותו היה אומר מייד שהגנרל שוחק את עצמו. את ימיו העביר באימונים מפרכים ובתכנוני אסטרטגיה שאולי יעזרו במלחמה הקריבה ובאה. הוא לא ישן הרבה.
''פיצ'ר!'' הוא שמע קול מאחוריו ומתוך אינסטינקט הסתובב במהירות וכיוון את חרבו אל הדובר.
''אודה לך מאוד אם לא תשסף את גרוני''. אמרה המלכה בשעשוע קל. היא הטתה את ראשה ובחנה את המקום בעניין. ''אף פעם לא הייתי כאן. זה המקום שבו אתה תמיד מתאמן?''
הוא הנהן בקוצר רוח, ''כן, הוד מלכותך''.
''אתה לא חושב... שאולי, רק אולי, אתה מתאמן יותר מידי?'' היא הציעה בהיסוס, ''פיצ'ר, ראיתי אותך נכנס לכאן לפני שהלכתי לישון ואתה עדיין מתאמן עכשיו, התאמנת כל הלילה? זה מטורף''.
''זה פשוט... עוזר לי להתמקד''. הודה הגנרל גרנץ, ''אחרת אני מרגיש שאני מאבד את עצמי''.
''המטרה המשותפת שלנו היא להביס את הגבירה בברדס ואת כל שאר האיומים על אלת'גורה, נכון? ובכן, הרשה לי לבשר לך, אם אתה הולך לסחוט את עצמך עד תום, אני באופן אישי אוודא שלא תשתתף בשום קרב במאה ועשרים השנים הקרובות''. היא אמרה בחדות, ''אתה חייב לנוח לפעמים''.
''אני לא מצליח להירדם''. הוא מלמל והתלונה נשמעה ילדותית מידי אפילו לאוזניו שלו.
(אוי, פיצ'ר, רוצה שהמלכה תשיר לך שיר ערש?)
''אז, מטורפת ככל שאשמע כרגע, אני אוסרת עליך לחשוב על הגבירה והצבא שלך בזמן שהוא לא האסיפות הצבאיות והאימונים הרגילים בשעות רגילות''. היא אמרה באיום.
''איך אני אמור להפסיק לחשוב על זה?'' הוא שאל בבלבול.
''תמצא לך משהו אחר להתמקד בו...'' היא הציעה. ''אולי אנשים אחרים להתמקד בהם''.
גבותיו הכהות התרוממו, ''על מה את מדברת, הוד מעלתך?''
''אתה אמור להבין לבד, גנרל, אחרי הכול אתה לא טיפש''. היא נופפה באצבעה כאילו הוא תלמיד והיא מורה שמאוכזבת מתשובתו, ''פרחי האליש ששתלת לפני שבועיים נראים נפלא. תוכל בבקשה לעדכן אותי כשיגיע שיא הפריחה שלהם?''
''אה''. הוא מלמל בטון חלוש, ''את מדברת על זה''.
היא חייכה בזחיחות, ''כמובן, פיצ'ר, כמובן. רק, תזכיר לי בבקשה, עם מי שתלת את הפרחים?''
''עם... נווטת המשימות... דורלין''. אמר פיצ'ר גרנץ שהרגיש שלחייו בוערות.
''נו, אמרתי לך שאתה לא טיפש''. חייכה אליו המלכה, ''האם אתה חושב שתוכל להתמקד בזה?'' הוא הנהן בהיסוס, ''יופי, עכשיו לך לישון כבר!''
(אני אוהבת את התחמנות שלה.)
''כרצונך, גבירתי המלכה''. הוא קד ומיהר להסתלק אל חדרו. הוא נרדם ברגע שגופו צנח על המיטה. אחרי הכול, הוא מצא משהו אחר להתמקד בו. מישהי אחרת להתמקד בה, באופן שבו חייכה ובצליל קולה.
***
''לובה, אי פעם כעסת על עצמך בגלל משהו שלא יכולת לשלוט בו?'' שאלה הנסיכה קירייה את המשרתת בזמן שזו קלעה את שיערה בפשטות.
''לא''. הייתה תשובת המשרתת, ''מעולם לא''.
קירייה נאנחה בדרמטיות כמעט מוגזמת, ''אני מקנאה בך כל כך!''
''אין לך שום סיבה לקנא בי, הוד נסיכותך''. אמרה לובה בנוקשות, ''סמכי עליי, יום אחד בתור המשרתת האישית של עצמך והיית מתחרפנת''.
''כן, אני רואה''. אמרה הנסיכה בגיחוך.
''אז, את כועסת על עצמך בגלל משהו שלא בשליטתך?'' שאלה המבוגרת מבין שתיהן ברכות מפתיעה.
''כעסתי, בעבר, עכשיו אני בעיקר מבולבלת''. השיבה שחורת השיער. היא בחנה את פניה במראה, הן היו שילוב של חדות שאפיינה את אחותה המנוחה ושל עגלגלות של פניה של נולנה. פנים מוזרות, ממש כמותה. מעל הכול בלט זוג העיניים שצבען כצבע הים, הן גרמו לה להראות כמעט רדופה, ולא עזרה כמובן העובדה שהיא הייתה כה חיוורת, יחסית לגוון עורה.
''טוב, כמו שאמרתי לך מקודם. זה מעולם לא קרה לי. אבל אוכל לייעץ לך, אם זה בסדר מבחינתך''. אמרה לובה ושזרה באצבעותיה הקמוטות את חוטי המחוך של השמלה הכחולה-שחורה שלבשה גבירתה באותו יום, ''פשוט תתחילי לשלוט במצב, כך אם תאשימי את עצמך לפחות זה יהיה מסיבה מוצדקת''.
''תודה, לובה''. אמרה קירייה בכנות, ''תודה רבה''.
''תמיד בשבילך, הוד נסיכותך. עכשיו תמהרי''. זירזה אותה לובה, ''שתגיעי למרפאות האלה בזמן. החולים לא יהפכו ליותר בריאים רק מלחכות לך''.
הנסיכה הנהנה וירדה אל החצר במהירות, שם המתינה לה כרכרה שתיקח אותה לכל המרפאות באת'ר-גור והסביבה. זה היה אחד מתפקידיה הרבים כנסיכה, במיוחד כאשר מלחמה מאיימת להתחיל פתאום וכולם צריכים להיות מלוכדים סביב בית המלוכה, אבל היא אהבה להרגיש שהיא עושה זאת מבחירתה שלה.
במהלך כל אותו יום היא הסתובבה וראתה את העלפים החולים. ילדים, מבוגרים, נשים וטף. רוב המרפאות היו בכלל בית מגורים קטן שבו גרה אישה זקנה שידעה קצת איך לעצור דימום או מה התרופה לשיעולים.
קירייה עשתה כמיטב יכולתה, היא העניקה בסתר חלק מהפנינים השחורות שעיטרו את שולי שמלתה ואפילו העניקה לאם שבקרוב תיהפך לשכולה את השרשרת שלה. אם היועצים היו מגלים את זה היא הייתה כנראה מקורקעת לארמון לנצח, הם ללא ספק תמכו בגישת ה'אין צורך לעזור להם. רק לחייך והם יהיו מאושרים ומלאים בהמון הכרת תודה'.
קירייה גם חייכה, היא חייכה ובכתה לסירוגין, הילדים והזקנים חיפשו תקווה ולכן חייכה אבל כאשר ראתה אובדן, והיא ראתה, היא לא יכלה שלא לבכות.
היא הרגישה כל כך מותשת נפשית, אבל גם חשה מעין סיפוק מוזר בכל פעם שהבחינה בחיוך על פניו של חולה או על פניהם של בני משפחתו.
''המרפא אמר שלא נשאר לי הרבה זמן''. סיפר לה ילד חולני ששכב על מיטה מאולתרת במרפאה המאולתרת של כפר בשם אוקסיני-הייד, ''תוכלי בבקשה לשיר לי, הוד נסיכותך?'' הוסיף לאחר מחשבה קלה.
''תקרא לי קירייה, בבקשה''. השיבה לו הנסיכה, ''מה השם שלך?''
''נישואר, אבל כולם קוראים לי ניש''. לחש הילד.
''בסדר, ניש, אשיר לך''. היא הסכימה, ''אבל אני חייבת להגיד שאני לא שרה כל כך יפה''.
היא עצמה את עיניה בחוזקה ואחזה בידו של ניש, היא הייתה דקה ומלוכלכת, הנסיכה הצליחה להרגיש את הדופק החלש דרך העור השקוף למחצה. היא החלה לשיר את השיר שהכירה מאז הייתה עוללית בחיתולים. בכל טקס מלכותי -עצוב או שמח- ואפילו סתם לפני השינה, היא הייתה שומעת אותו.
''זוהי זוהי אלת'גורה-
זוהי זוהי מולדתי.
המקום בו נולדתי-
המקום אליו שייך ליבי''.
הוא חייך אליה, ''את זמרת איומה, קירייה''.
''אני הזהרתי אותך או לא?'' היא אמרה בנימת התגוננות, ''אתה אוהב מוזיקה?''
הוא הנהן, ''אבל מאז שחליתי אני לא יכול לשיר''.
היא שתקה והשפילה את מבטה, המוות לא היה זר לה אך היא מעולם לא ראתה ילד במצב כזה של השלמה עם אובדן החיים.
''איך אתה-'' היא התחילה אבל אז נשכה את לשונה. זה לא מתאים.
ניש חייך שוב ונראה שהבין מה רצתה לשאול- ''איך אני מתמודד עם זה? אני פשוט מבין שאם נשאר לי זמן קצוב בעולם, כמו לכל האנשים, דרך אגב, אני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז אותו על עצב וכעס. אני לא רוצה להביט לאחור על חיי ברגע שיגיע המוות ולהתאכזב מעצמי, מבינה?''
היא הנהנה, ''אני מבינה''.
''אף פעם אל תשכחי את זה, נסיכה. האם תוכלי בבקשה להבטיח לי?'' הוא הביט בה בעיניים בורקות. היה בהן עומק מדהים. חכמה אדירה.
''אני מבטיחה, נישואר''. היא אמרה והניחה יד על ליבה, ''אני לעולם לא אשכח את זה''.
''תודה לך''. הוא לחש בקול רפה.
''לא, ניש, תודה לך''.


***
תגובות תמיד יועילו
וגם פתירת שני תרגילים באלגברה