0 חרמשים
|
     
|
קפיצה לעמוד (4) 1 [2] 3 4 קפיצה לעמוד 
|
|
רסיסים / קלישה, סיפור בהמשכים, NaNoWriMo 23
|
פורסם ב: Nov 11 2023, 18:55 PM
|
||
 רוצים עתיד יפה יותר  |
אוקי היוש! סוף סוף הספקתי לעצור לקרוא את הסיפור שלך, ואני חייבת לומר שהוא מעולה. את סופר מוכשרת בשימוש בתיאורים, כותבת דינמיקות בצורה מעולה ובכללי ממש כיף לקרוא את הסיפור הזה, הוא זורם בצורה נעימה וכיפית לקריאה. וגם מעניין שזה מה שהכי חשוב.
שתי הערות קטנות: "אסאפה העבירה את אצבעותיה לאורך שוליי כובעה הלבן והתבוננה באופק בתיעוב." - שולי כובעה עם י' אחת. וההערה השנייה קשורה בכללי להגדרות הסיפור - ערכתי לך את הכותרת המשנית עם זה שזה סיפור בהמשכים כמו שצריך, וגם כן הייתי מציינת בהתחלה של הסיפור דירוג על קללות כי את משתמשת בהן לא מעט. וזהו, נהנתי ממש לקרוא את מה שכתבת עד עכשיו ומחכה להמשך! -------------------- שקד ✧ אחראית פעילויות ופרויקטים --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
פורסם ב: Nov 11 2023, 19:24 PM
|
||||
 Memento mori |
אני חושבת שצריך לכתוב עלייך. אז... היא כותבת למישהו בשם הלורי מכתב על אגדת אסאפה? זה קצת בלבל אותי אז אני ארשה לעצמי להניח שזה קטע אחר מעין פלשבאק לעתיד. עד שיוכח אחרת. אסאפה כל כך דומה לאסטריה במובנים מסוימים שבאת ניתן לחשוב ששתיהן גרסאות שונות לאותה אחת. הסירוב שלה לקבל את אזוב כשוליה אבל רק בגלל שהוא יסודן מזכיר לנו שהיא כל כך צ'וסורית מבחינות רבות ולכן עדיין קצת ריליה, אבל לא מבחינה טובה. אני חושבת שריליה הילדה לא הייתה מתגאה במה שיצא ממנה. אין שום היגיון בדבריי, נכון? בכל מקרה, מאוד מעניין לראות את ההתדרדרות של אסאפה לאחר שהיא ואסטריה נפרדו. וגם מאוד הסתקרנתי מהמכתב כי עוד לא ממש ברור לי באיזה מקום בעלילה הוא נמצא. זה פרק נהדר! ממש ממש נהדר! ויוני!!!!!!!!!!!!!!!! אני כל כך מחכה לראות אותה! יוניוניוניוניוניוניוניוני  --------------------  כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|||
|
|
|
פורסם ב: Nov 12 2023, 21:48 PM
|
||
 קוסם בינוני |
לא מבוטא.
וגם זה... לא נפלא. לא, זה רע. כן, אני מתדרדרת לאחרונה. אין לי הרבה מה להוסיף, למען האמת. זה פרק די קלישאתי, נעדר תיאורים מוצלחים, הומור קצת מטופש וצפוי. זה לא נורא. אבל זה גם לא ממש... טוב. הפרק הבא. הפרק הבא. אולי הפרק הבא יגאל אותי. אה, וכשמתייחסים כאן ל"חבר", מתכוונים לboyfriend, לא friend. *** פרק שביעי: גלים וצורת גיאומטריות "המקום הזה נראה כמו משהו שחתול שיכור הקיא." אמר אטלס והרים את עיניו אל פונדק הדרך. "אתה לא אוהב שום מקום מהנה," אמרה יוני בעליזותה הרגילה. "את אוהבת כל דבר שאני לא אוהב." השיב אטלס. "לא נכון," אמרה יוני, יורדת בתנועה חלקה מדואראי ונשענת בשלווה על קיר האסם הארווה האחורי. "אני אוהבת את עצמי." "מבדר מאוד." אמר אטלס, נרגז. הוא ירד מסוסו בתנועה מסורבלת ואדרתו הסתבכה באורכף. הוא הסתובב ונאבק לשחרר אותה, מטפטף מים על הנסורת והקש. יוני גיחכה. "אנחנו צריכים ללכת למקום הגון יותר." "אתה תמיד אומר את זה." אמרה יוני בקול מזמרר, סוחטת בזהירות את שולי גלימתה הארגמנית. "כי זה תמיד נכון." רטן אטלס. "למה אנחנו לא יכולים ללכת למקום שבו אני לא חושש שמישהו ישבור לי בקבוק בירה על הראש?" "בגלל," אמרה יוני, מברישה את שיערה החום באצבעותיה, "שמקומות כאלה עולים כסף, אטלס. יש לך כסף?" "במקום שאני בא ממנו פיסות ברזל רקועה מספיקות לממן שינה במקום הגון. בעצם, במקום שבו אני בא ממנו, אין מקומות עם שמות כמו…" הוא נעצר לרגע, מנסה לפענח את האותיות מבעד לחלון הרטוב. "פונדק אם הדרך? ברצינות?" היא עיווה את פניו. "טוב, אתה בא מחרא של מקום." הצהירה יוני. "ובמקום שאני באה ממנו, מישהו כבר היה מכסח אותך במכות ביסודי." "איזה פספוס." אטלס הסיר את אדרתו וניסתה לייבש אותה, משקה את האורווה בזרמים נאים. "ובכל זאת, כיוון שאנחנו לא שם, מה דעתך שנלון במקום סביר יותר… כמו חליל השיטה? זה נראה כמו מקום הגון." יוני עשתה פרצוף. "בוז!" הוא ריססה אותו במים. "המקום ההוא משעמם. המקום הזה, לעומת זאת - " היא החוותה על סביבתם בחיוך רחב. היא חייכה הרבה יותר מכפי שהיה אמור להיות מותר על פי חוק. "אני עייף," אמר אטלס. "אני לא רוצה לישון במיטה עם פשפשים." "תמיד יש פעם ראשונה." יוני התחילה להתקדם לעבר הדלת, שיערה ובגדיה יבשים במידה לא הוגנת. "נו, קדימה, אטלס. זה יהיה כיף!" "זה מה שאמרת גם בפעם האחרונה!" צעק אחריה אטלס. "נו, וצדקתי, לא?" השיבה יוני מאחורי כתפיה. אטלס נאנח והתייאש מהניסיון להתייבש. הוא רץ אחרי יוני. "שדדו אותנו, יוני." "אתה מתכוון ששדדו אותך, אטלס, כי, בפעם האחרונה שבדקתי, היית מספיק מטומטם להחזיק את הארנק שלך בחגורה. פאלס, למה כל הקלימיטונים כל כך טיפשים?" היא הניפה את ידה וקטעה את אטלס שפתח את פיו לדבר. "לא, אל תענה לי על זה, אידיוט. תשלים עם זה שאתה מפסיד ואל תחמיר את מצבך." אטלס נהם. "אתה יודע מה אני חושבת?" המשיכה יוני. "אני חושבת שבגלל ש - " אבל ההבחנה המבריקה שלה נקטעה בידי דלת הפונדק הנפתחת ורעש ההמולה שזרם החוצה. יוני משכה את אטלס הנרתע בזרועו והובילה אותו פנימה, מחייכת בעליצות. המקום היה חם, מואר ורועש, זוהר באור האח העצומה שניצבה ליד האח ומוצף בקולות שיחה, צעקות ושירה. אטלס שחרר את עצמו מיוני, שהתקדמה לפניו, בוחנת את סביבתה בסקרנות. אטלס, לעומתה, בחן את סביבתו בעיניים מושפלות, חשדניות, שמוטות עפעפיים. הוא ראה איש ואישה מתנהלים באופן מאוד לא הולם בשולחן אחד, קבוצה של מה שנראה כמו שכירי חרב שותים בשולחן אחר ושני אנשים מבורדסים יושבים בצלליו של עוד שולחן. יוני השתהתה ליד הבר, מתחילה לנהל משא ומתן עם המוזג על חדרים ואוכל. עוד דבר שאטלס שנא במקומות כאלה; משא ומתן. במקום שהוא בא ממנו, אנשים נתנו לך הצעות הגונות, כי הם כיבדו אותך. במקום הזה הדבר היחיד שלאנשים סביבך היה אכפת ממנו הוא הכסף שלך, והם עדיין לא כיבדו אותך. הוא העביר את עיניו על השולחנות הסמוכים אל הבר. לידו ישבה קבוצה ושיחקה אורקוס. היו שם שלושה שכירי חרב מבוגרים, אפורי שיער, עם ניצבי חרבות בולטים, שנראו מהסוג שיוני היתה מתיידדת איתו רק כדי לעצבן אותו. אחד מהם חילק, בעוד האחר שיחק מול נער בגילו של אטלס, בעל אף מעוקם ושיער שחור מבולגן ואצבעות ארוכות. לידו ישבה נערה בעלת שיער בהיר להפליא, כמעט לבן, שפיסת בד כיסתה את עיניה. "אתה יודע מה עושים לרמאים באאוס, כן, ילד?" נהם אחד משכירי החרב. "אני לא רימיתי," התעקש הנער. "שיחקתי לפי הכללים. אמרנו שאם אתה מפסיד, אני מקבל כפול מהסכום שהימרתי. טוב, אני רוצה את הכסף שלי." "אני לא נותן את הכסף שלי לרמאי." "הוא לא רימה," התערבה הנערה העיוורת. "אוריפין אף פעם לא מרמה." "אתה חושב שאני מטומטם, ילד? אני יודע מתי מרמים אותי." "לא רימיתי!" הילד חזר. "אני אומר לכם. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו." האיש צחק צחוק לא משועשע. "את הכסף שלך, ילד? אני רוצה אני הכסף שלי. תהיה גבר ותביא לי אותו, ואולי אני לא אבלה איתך קצת זמן פרטי. בעצם, אתה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. תעביר את הכסף, ילד." "יוני, כמה זמן - " אטלס הסתכל על יוני ונאנח. היא נשענה על הבר במרפקיה, מאזינה לשיחה של הרביעיה. "היי, אטלס," היא אמרה, ואטלס הכין את עצמו להיאנח שוב. "בוא נלך לעזור להם." "יוני." "נו, בחייך, זה יהיה כיף." "יוני, אין לי ממש כוח שיכסחו אותי במכות. בגללך. שוב." "אבל ברור שהנערים לא אשמים," אמרה יוני. "אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותם להתמודד עם הבריונים האלה." "יוני - " "שלום, אחים." יוני כבר פנתה אל השולחן, נשענת עליו בידיה. "הכול 'סדר כאן? נראה ש'תם צריכים עזרה." היא דיברה במבטא הדרומי הכבד שאימצה לעצמה תמיד כשדיברה בפונדקים. "הכול בסדר," אמר שכיר החרב בנימה לא נעימה. "הילד הזה רימה 'תנו, ועכשיו הוא עומד לתת לי את הכסף שהוא חייב לי." "אני לא רמיתי!" מחה הנער. "תגידי להם, טיה!" "אוריפין אף פעם לא מרמה," חזרה טיה. "אם כבר, אתם אלה שרימיתם." "מה אמרת, ילדה?" "שמעת אותי." "במקום שאני בא ממנו, ילדה, 'תם יודעת מה עושים לרמאים?" "אני משוכנעת שאתה מבין בזה היטב." "בוא, בואו הנה - ילד, אני 'בטיח לך - " "היי," יוני נדחפה שוב. היא לקחה את חפיסת הקלפים מידיו של שכיר החרב ההמום והתחילה לערבב אותה. "למה לא נסדיר ת'ניינים ככה בינינו, אחים?" הנער, אוריפין, העביר אליה מבט מבולבל. שכירי החרב הביטו בה כאילו היא מטורפת. "אני אומרת דבר כזה," אמרה יוני, ממשיכה לערבב את הקלפים. "הבחור שלי כאן - אטלס - " אטלס רצה לדפוק את הראש בשולחן - "ממש טוב באורקוס. אף פם לא 'איתי 'תו מפסיד, ו'איתי 'תו משחק הרבה." היא סימנה לאטלס לגשת לכיוונם, ואטלס, יודע שמאוחר מדי להתנגד, התקדם לעברם באיטיות. "'נחנו נהמר עוד קצת משל 'צמנו," יוני הוציאה ארבעה חתיכת נחושת רקועה מכיסה. "ואז אטלס ישחק 'תכם. אה? מה ת'ם אומרים? אם הוא מפסיד, אתם לוקחים את הכסף ו'כולים ללמד את הילד איזה לקח שתרצו. אם הוא מנצח, 'תם עוזבים אותו. הא? מה אומרים?" האנשים הביטו אחד בשני, מבולבלים. "נו, קדימה." אמרה יוני בחיוכה המדבק. "זה יהיה כיף." שכירי החרב החליפו מבטים. "כן בטח, למה לא." משך השחקן בכתפיו, משועשע. "אם הבחור שלך 'נצח, 'נחנו מקבלים את הכסף והילד גם יקבל מתנה קטנה ממני. אם הוא לא - "הוא משך בכתפיו. "'תם תקבלו את הכסף ו'נחנו עוזבים. מוסכם?" "אבל אני לא רימיתי, אני אומר לכם." התעקש אוריפין. "אני צריך לקבל את הכסף גם ככה." "טוב, ילד, פסדר," אמרה יוני. "זוז הצידה ותן לאטלס לשחק. אל תדאג, הוא יכסח ל'ם ת'צורה." "אבל - " חזר שוב אוריפין. שכיר החרב העיף אליו מבט קודר, ואז חזר להסתכל באטלס. גם אוריפין העביר אליו את מבטו, משתתק. אטלס היסס במקומו, מרגיש שהוא מאוד לא רוצה להיות במקום. "נו?" יוני נתנה לו דחיפה קטנה עם ידה ואטלס התיישב ללא התלהבות בשולחן. "אני 'יה המחלקת." אמרה יוני. היא ערבבה את הקלפים ביסודיות, ואז התחילה לפזר אותם על השולחן בטורים. "מי ראשון?" שכיר החרב היה הראשון שלקח קלף. אחריו היה אטלס, ואז שוב שכיר החרב. אוריפין העביר את מבטו ביניהם בחשש, בבירור לא מאושר מכך שאטלס נבחר להמר על כספו ועל בריאותו הפוטנציאלית. גם אטלס לא היה מאושר, אבל הוא ידע שהיה לו דבר שלא היה לאוריפין, דבר שהבטיח את נצחונו. היתה לו את יוני. בזמן שחילקה להם את הקלפים, נקשה יוני על השולחן במקצב סדיר. לכל אדם מהצד זה היה נראה כאילו היא מנסה לשחזר שיר ששמעה, אבל אטלס ויוני הכירו אחד השני כבר שנים, וידעו דרכים לתקשר ביניהם מבלי שאף אחד אחר יבחין. דפוסים של תבניות מחזוריות של נקישות עקביות שהותאמו לאותיות ומילים ומשפטים. ודבר נוסף שיוני ואטלס ידעו, הודות לשנים של נדודים - הם ידעו לספור קלפים. אטלס הכיר את יוני טוב יותר מכל אדם אחר. הוא ידע את שפת גופה, את סגנון דיבורה, את מראה פניה עד לפרט הקטן ביותר. בזמן שיוני שעשעה את שכירי החרב וערבבה קלפים בתנועות רהבתניות, אטלס עקב אחר הנחיותיה והעביר לה מידע בבעיטות קטנות מתחת לשולחן. שכירי החרב ידעו שאוריפין רימה, כמובן, מאחר שהם רימו בעצמם; חבילת הקלפים היתה שלהם, והם דאגו שהם לא יוכלו להפסיד במשחק. כנראה שאוריפין עלה על זה ורימה אותם בחזרה ושכירי החרב התעצבנו. ובכן, עכשיו היה על אטלס לעשות את אותו הדבר, מבלי שירגישו בו. כמובן, לאטלס היה עוד דבר שלא היה אוריפין. דבר שהבטיח את הניצחון שלו במשחק. היה לו קסם. אריגת כישוף היתה מיומנות מורכבת מאין כמותה. יוני נהגה לצחוק על המלומדים מקלימיטון, שמעבירים שעות בלימוד וכמעט שלא יוצאים החוצה, אבל האמת שהגעה לרמת שליטה סבירה באריגת כישוף, המאפשרת את תמרון את הסביבה, היתה קשה עד בלתי אפשרית אם מעולם לא למדת באקדמייה. הכישוף של אורליה נחשב מאז ומתמיד הכישוף המסובך ביותר מבכל שאר היבשות - אבל גם המדויק ביותר. אטלס ארג זרמי אוויר ורזולוציה. במקביל לבחינה קפדנית את שפת גופו של שכיר החרב, משחק בקלפים, האזנה לנקישותיה של יוני ותרגום המידע תחת השולחן, הוא העלה לראשו את המשוואות הנדרשות והצליב אותן, מציב ומחשב ומצליב ומציב. בהתחלה הוא רק משך רצועות ארוכות של אור חיוור, כאלה שבקושי ניתן להרגיש, ועטף באמצעותן את הקלפים. אחר כך הוא התחיל לגרד את הצל, לטפטף גוונים ולשזור אותם אחד בשני. בעודו זורק ושולף קלפים ומסמן ליוני מתחת לשולחן, הוא התחיל לאייר מחדש את הקלפים - מוזג גלים וצורות גיאומטריות אחת לתוך השניה, רוקם ומשלב רבדים ועומקים מתפתלים ומזדגזגים בתנועה עקבית עד ש הציור שעל הקלפים השתנה. "ובכן, רבותי, זה הזמן לחשוף את הקלפים, הלוא כך?" חייך אטלס, מושיט את ידו אל הקלפים ההפוכים על השולחן. יוני נאנקה. עלוב. דפקו אצבעותיה על השולחן. אטלס התעלם ממנה, הופך את הקלפים. "רמאי!" הזדעק מיד שכיר החרב, מתרומם. הוא הביט ברוגז ביוני, שהחזירה לו מבט שלוו. "החבר שלך רימה, אישה." "הוא לא חבר שלי." תיקנה יוני. "והוא לא רימה." היא חייכה אליו חיוך נעים. "אולי אתה זה שרימית?" "תעבירי את הקלפים." נהם האיש וחטף את החבילה מידיה. הוא אסף במהירות את הקלפים של אטלס והתחיל לפרוס אותם ולספור אותם על השולחן. אטלס ביטל את האשליה בזריזות, בתנועה כה מהירה עד שהאיש לא הבחין. יוני הנהנה בהערכה. "אבל - " האיש הרים מבט המום אל אטלס. "אתה לא יכול - " "לא 'כול מה, בחורצ'יק?" קטעה אותו יוני, סופקת את כפיה. "אמרתי 'ך שהוא ינצח. לא אמרתי?" היא גרפה את המטבעות מהשולחנות, משלשלת אל כיסה כמות כפולה מזו שהוציאה והודפת את השאר אל אוריפין המופתע. "אבל - "חזר שכיר החרב. "אבל מה, אח?" יוני טופפה לרגע על הבר, רומזת בחיוך. המבטא שלה נעלם כשלעומת שבא. "אתה לא רוצה בעיות, נכון? היא קטפה מידיו את חבילת הקלפים ועלעלה בה. "מעניין איך יגיב המוזג אם הוא ישמע שמרמים כאן, בפונדק שלו… למה שלא תקרא לו?" "כלבה." שכיר החרב חטף את הקלפים וירק לכיוונה. במבט מתוסכל הוא קם והסתלק משם, ובעקבותיו חבריו. יוני, עולצת, התיישבה במקומו. "ובכן, זה היה נחמד." היא אמרה לאורפין. אוריפין החזיר לה מבט מופתע אך מאושר. "איך - איך עשיתם את זה?" "לעולם אל תנדבי אותי שוב לדבר כזה, יוני." רטן אטלס. "למה אתה תמיד שונא דברים כיפים?" שאלה יוני. היא נקשה באצבעותיה למלצרית. "איזה מין אדם לא אוהב כיף? יין תות שדה, בבקשה. הוא משלם עלי." היא הצביעה על אוריפין. "מה - " פתח הנער. "אתה ג'נטלמן, לא?" אמרה יוני, והתחילה לחטט בתיקה. היא הוציאה חבילת קלפים חדשים, מלאה וחוקית. ידיה התחילו לערבב אותה. אטלס עקב אחרי תנועותיה - הוא הכיר את שפתה של יוני, את המעבר העדין על אצבעותיה על שולי הקלפים, את החלוקות המוקצבות שמתחלפות ונחצות וחוזרות. היא לא הסתכלה עליו. "אז." היא אמרה בחיוך מלא משמעות, מתחילה לחלק את הקלפים לאוריפין. "איך בדיוק רימית אותם?" --------------------  For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / ruthlessness is mercy upon ourselves / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 12 2023, 22:32 PM
|
||
|
Memento mori |
כבר אמרתי שאטלס ויוני הם השילוב הכי טוב בעולם? כן. סביר להניח שכן.
הם כאילו... ייו ויאן, כל כך שונים זה וזה ולכן גם האינטרקציה בינהם תמיד מצחיקה ומעניינת. אני מאוד אהבתי את הפרק, הוא היה מהנה מאוד. ויוניייייייי, היא כזאת מדהימה שלא משנה מה אכתוב עליה זה יהיה בלשון המעטה. היא מצחיקה, ויודעת לזייף עגה נוראית של דרומיים, אוהבת דברים מפוקפקים בעיקר כדי לעצבן את אטלס ואוהבת לנדב אותו לדברים שיכולים לגרום למותו. אני אוהבת את אטלס, את כל הקטע של אריגה שמאפשר רמאות כדי לעזור לנער וכולי, אני אוהבת את זה שהוא מעדיף מקומות מהוגנים ודורש ממנה לא לנדב אותו לדברים מהסוג הזה בחיים אבל בסופו של דבר מנצח כמו גדול ומרמה בסטייל. הם פשוט מדהימים, ביחד ולחוד. אזזזזז המשך. בבקשה. על החתום, שפחתך הצנועה. -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 13 2023, 18:29 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
סוף סוף מסיימת את החלק הראשון! אני חושבת שזה סיום לא רע, למרות שסגנון הפרק האחרון לא מתאים לכל אחד (נטע אני חושבת שאת תאהבי אותו). בהחלט שונה מהפרקים הקודמים, ואומנם זה לא ערוך או משוכתב בכלל, וזה חסרון ניכר, אבל קשה לי להאמין שאני אוכל להמשיך ולשכתב פרקים מנאנו, עכשיו כשאני כותבת כל פרק ביום עצמו. אז... תהנו. *** פרק שמיני: יפהפים, נוגים, רחוקים מהישג יד הדמדומים רפרפו על רחובות צ'וסורה, משב צונן ומר ואחיד כשחר. כפור מעקצץ נשק לאוויר והזדחל על אדני חלונות. עורקי רובי גולמי עברו בשמי הובנה, זוהרם החיוור מפריח ערפילים שקופים באוויר. אורות עצלים ויפהפים, נוגים, רחוקים מהישג יד. צלילים ריחפו באוויר, גולשים ומשתלבים ונרקמים עד להרמוניה של קול. לחישות רוטטות מתמזגות עם טונים גאים, יבבות נשרכות אחר נעימות, מקטעים בודדים מומרים לתצלילים ארוכים. דרך של מנגינה עזה נחצבה, מושכת אחריה הדים נוגים וסחרורים רהבתניים. אוריפין ניגן. אצבעותיו רפרפו על ההרמוניקה, מסתובבות ונמשכות ומקפצות על הזכוכית. הצליל שהפיקה ההרמוניקה היה עדין, שברירי ורוטט כמו טיפות מים המחליקות על סלע או עלי שלכת המרקדים בין זרועות הצפריר. הוא הבטיח פעם לקימרה שיוכל ליצור כלי נגינה מכל קבוצת חפצים אקראיים לכאורה, וההרמוניקה מעשה ידו היתה ההוכחה הניצחת לכך. הוא אולי לא היה מבריק כמו אשתו, אולי לא התמצא בהיסטוריה או גאוגרפיה או מתמטיקה כמותה, אבל אם היה דבר מה שידע טוב יותר מכל אדם שהכיר, היתה זו מלאכת כפיים. ונגינה. הוא עוד זכר אותה בתור נערה צעירה וסמוקה, למרות שבכל פעם שהביט בה מצא את עצמו מפקפק יותר ביותר בקשר בינה לבין אותה נערה עולצת וחסרת סבלנות. אבל כשהוא ניגן הוא יכל להיזכר. לפני שנים, בערב שבילו באותו אסם נטוש, בשעה מאוחרת וגשומה. אטלס וטיה התגנבו החוצה, אטלס מלהג ללא הרף על איזו דילמה מתמטית וטיה קורצת לו לפני שהיא סוגרת את הדלת. יוני פרסה חבילת קלפי לוגוס לפניה, ואוריפין הוציא מתיקו את החליל המגולף שקנה באותה עיר. הוא ידע שלא יצליח להחזיק מעמד זמן רב בלי כלי נגינה הטמון לבטח בתיקו. הוא פתח את הקיפולים הקפדניים של הבד שבו עטף את החליל, הבריש אותו מאבק בלתי נראה ובחן את מרקמו וצורתו באצבעותיו. ואז הוא התחיל לנגן. "בת החבתן", שיר קצר ומהיר וקופצני. כמו ריקוד שבו שני בני הזוג צריכים תמיד להישאר מסונכרנים, מקצב מקצב מקצב, ללא שהייה או עצירה. מעברים חדים ותנועות זריזות. הוא טעה שלוש פעמיים והמנגינה נשברה, אבל הוא חזר במרץ והחייה את השיר. יוני עצרה ממשחקה, מאזינה לו כל הדרך. לבסוף הוא עצר. יוני זחלה לעברו והתיישבה מולו ברגליה שלובות. עיניה הבריקו כעיני ילדה קטנה והיא מחאה כפיים. "שוב." היא אמרה לו. "שוב." ועכשיו עברו שנים, ואטלס כבר הסתכסך עם יוני על רקע כזה או אחר, טיה נאלצה לעזוב אותם בחיפושיה המתמידים ורק שניהם נותרו. אוריפין ויוני. אוריפין חשב שזה הולם, כי שניהם היו בני צ'וסורה, בסופו של דבר; טיה היתה ההרפתקנית הנועזת וחדורת המטרה ואטלס היה המלומד הנבון שלא אהב לצאת מאזור הנוחות שלו והיה מועד לגדולות. וגם יוני היתה פיקחית, גם היא היתה נחושה וגם היא אהבה סכנה ומסעות. אבל בניגוד לטיה ולאטלס, הוא ויוני מעולם לא נועדו לגדולות. הוא עבר בתנועה מהירה על הזכוכית, מפיק צליל צלול ועדין כמלמלה. כשהוא פגש אותם לראשונה, הוא ראה מיד שאטלס היה קצת מאוהב בה. הנער המלומד היה שקט ורגיל לחיים שונים לחלוטין מאלו שחי, אבל איכשהו יוני שינתה אותו. אוריפין ידע שנשים אוראליות בדרך כלל לא… לא מתנהגות כמו יוני. כמובן, יוני לא היתה אישה אוראלית, אבל אטלס לא ידע את זה. "תדבר איתה על זה," הוא דחק באטלס בהתחלה. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?" "קלישאה." רטן אטלס. "חוץ מזה, זה חסר טעם. אתה לא תבין. אתה לא מכיר אותה." אבל הוא כן הכיר אותה, או לפחות את יוני שאטלס חשב שהכיר. הוא ידע שהוא חשב שהיא לעולם לא היתה מתמסדת, לעולם לא היתה מסוגלת להישאר במערכת יחסים קבועה לאורך זמן. והיא אכן היתה חסרת סבלנות ומהירה להעביר את תשומת ליבה. אבל אוריפין ראה בה מעבר לזה. היא לא אהבה את ספרי הרומנטיקה הקלאסים שאטלס אמר שבנות אורליה כמעט תמיד אוהבות, לא אהבה תיאורים פואטיים או אמירות רגשניות. אם אוריפין היה אומר לה בפרצוף מה הוא מרגיש היא היתה צוחקת עליו ואומרת שהוא דרמטי. אבל זה בסדר, הוא לא היה צריך להגיד. הוא מעולם לא היה צריך להגיד. היתה לו את השפה האחרת, שהפכה עם השנים גם לשפתה שלה. שפתם שלהם. נגינה. אוריפין ניגן. קימרה נשענה על קיר במטבח והאזינה לצלילים הקפדניים. שיערה החום הבהיר עטף ומסגר את פניה המלוכלכות בצורה מעוקמת. אנשים סביבה נהגו להגיד לה שהיא תעשה יפה יותר כשתגדל, אבל תווי פניה המעוקמים ושיערה בעל הגוון החולני מעולם לא השתנו. זה בסדר. אוריפין לא חיפש לשנות אותם. אוריפין אף פעם לא חיפש להשתנות. זו הסיבה שהיא נשארה איתו, אחרי כל השנים הללו. קימרה ידעה דברים. היא ידעה דברים שאנשים לא אמורים לדעת, במיוחד לא אישה מלוכלכת ויחפה שעומדת במטבח קטן באיזה בית בצ'וסורה. דברים מהסוג שאם אנשים ידעו, הם ירדפו אותה בעבורם. אוריפין לא ידע את זה. היא לא יכלה לספר לו. אפילו טיה לא ידעה, למרות שהיא חשבה שהיא כן. קימרה ידעה שהיא לא יכולה לספר לה. קימרה עיוותה את פניה פתאום והצמידה את ידה לבטנה. הילד הקטן היה ממזר עצבני. ההיריון היה סיוט מוחלט. אבל זה בסדר, כי כשהוא יצא לא תהיה מאושרת ממנה. לפחות, ככה אומרים לה. קימרה תמיד חשדה שרגשות לא פועלים אצלה כמו שהם אמורים לפעול. אבל זה בסדר. הם בחרו בצ'וסורה. אוריפין אפילו לא העלה על דעתו לעזוב את המקום; הוא חשב שגם היא מעולם לא עזבה אותו. שהיא הכירה את אטלס באיזה פונדק צדדי והם בילו ביחד מאז, אבל היא היתה ילידת צ'וסורה מאז ומעולם. היא לא תיקנה אותו; למה לה? זה עדיף ככה. זה עדיף על פני שהוא יעלה על דעתו את האפשרות לעלות לאורליה. הם לא יכולים לעלות לאורליה. קימרה המשיכה ללטף את בטנה. באופן אופטימלי, אישה לא אמורה לשמור סודות מבעלה. היא לא אמורה לשקר לו ולהונות אותו. היא לא אמורה לתמרן אותו כדי שיעשה כרצונה. אבל המצב שלהם לא היה מצב אופטימלי. חוץ מזה, היא אהבה את אוריפין. באמת. מאז שהיתה צעירה היתה משוכנעת שלעולם לא תלד ילדים, אבל היא ידעה שזה היה החלום הגדול של אוריפין. היא סימנה מעגל על בטנה. זה בסדר. היא תאהב את בנה, או בתה. זה ברור. איזו מין אמא לא אוהבת את ילדה? וחוץ מזה, אוריפין יהיה האחראי העיקרי לגידול שלו. והיא אוהבת את אוריפין. זו הסיבה שהיא משקרת לו. אין לה ברירה; הוא לא יבין. ועכשיו, בעוד חודשים ספורים, כשקולות צרחות תינוק יהדהדו בבית, הוא לא ירגיש צורך לחקור אותה, לבדוק ולשאול. הוא יאהב אותה כמו שהיה בימים הראשונים. כמו שהיא אוהבת אותו. היא אומנם משקרת לו, אבל זה בסדר; זה בסדר. הילד בעט פעם נוספת. יוני ידעה על זהויות. אוריפין לעולם לא השתנה, והוא חשב שכולם כמוהו; כשנתן לה את השם קימרה - לוחמת - הוא חשב שהוא מכיר אותה, את מי שהיא, באמת. אבל מה שהוא לא הבין, היה שאין מי שהיא באמת. היא היתה יוני. היא היתה קימרה. היא היתה אחרות. היא היתה אותה אחת. מה זה משנה בכלל? יוני הכירה את הסביבה שלה. היא ידעה אנשים, ידעה אותם באמת, במידה שמעט מאוד ידעו. זו היתה מיומנות שניחנה בה מאז היתה ילדה קטנה, ואותה שכללה ודייקה לאורך השנים; יוני ידעה אנשים. אז היא התאימה את עצמה לאנשים. לכל אחד יש חלום סודי, לכל אחד יש סיפורים חסרי בסיס שהוא מספר לעצמו, לכל אחד יש תקוות חסרות היגיון. היא גאלה את אטלס, שתמיד חיפש את הריגוש, את שבירת השגרה, את הדבר האחר, אבל מעולם לא ידע את זה. ולמה לא להיות יוני, בעצם? היא היתה מקסימה. עליזה וחביבה וכיפית, האדם המושלם בשביל אטלס. היא היתה הניגוד המושלם, התגובה המושלמת, כמו הד צליל או אדוות המתפשטות באגם; היא היתה הקונטרה, התגובה השונה שנבעה מתוך המקור הלא שלם. רק שהיא נראתה שלמה. היא אהבה את קימרה; רגועה, ביישנית, חסרת בטחון אבל בכל זאת בעלת מין תבונה שקטה ומבוססת חיים, מלאת שלווה פנימית. היא היתה קצת משעממת, זה נכון, אבל זה בסדר; היא לא היתה תמיד קימרה, בדיוק כמו שלא היתה תמיד יוני. היא היתה בבואה, בסופו של דבר. היא מזגה בזהירות את החלקים שאנשים אהבו בעצמם לעיוויתים שדימו להחזיק לחלומות על מה שיכלו להיות. היא היתה שבורה כשאדם רצה להציל אותה, בורה כשאדם רצה ללמד, עליזה תמידית כשאדם חיפש קביעות. מה היא היתה כשלא היתה אף אחד מאלה? אולי היא לא יכלה. אולי כל אחד מאלה הוא חלק ממנה, אולי היא כולם, אולי היא לא כלום, אולי היא מסתתרת ואולי היא נעלמה לחלוטין. עבר כל כך הרבה זמן שהיא כבר לא זוכרת. כשאוריפין התגנב מאחורי אשתו, היא לא השמיעה קול. היא ידעה שהוא יגיע; היא תמיד ידעה. הוא לא ידע איך, אבל זו היתה פשוט עובדה לגביה. עובדה לגביה. זה תמיד היה העניין. הוא הכיר אותה, על הדפוסים והתבניות והעקביות. היא חיפשה סדר בעולם מלא בכאוס, חיפשה טוב בקרב אנשים, אור בלילות חשוכים. בעולם טוב יותר, היא אולי היתה דומה לסלע; אבל כאן היא יותר כמו אבני חצץ קטנות. אבל זה בסדר. זה בסדר. היא משכה את שיערה מאחורי אוזניה. חיוכה העקום עלה על פניה. הוא התבונן בעיניה הצופות בשמי בין השמשות. היא לא יפה, לא, ומעולם לא היתה. אבל היא לא צריכה להיות. היא היתה היא - כל תוו מפניה, כל תנועה או מילה שהיא אמרה, הכול היה קימרה. וכמובן, עיניה. עיניה הכחולות, האופייניות לילדי צ'וסורה. אבל הן לא היו עיני צ'וסורה נורמטיביות; לא בדיוק. הכחול שלהן לא היה כחול כמו אוכמניות או זכוכית, אלא כחול אפרפר, כמו לוח צפחה או פנינה מהים האאוסי או סערה המתערבלת במרחק. והן היו קפואות. קצת כמו קרח, אבל עמידות ממנו - קשיחות כפלדה. אז היא היתה יוני או שהיא היתה קימרה או שהיא היתה אסאפה. אולי היא היתה אסטריה בעצם, ואולי וגה? מה זה משנה בכלל? אבל זה בסדר. הכול בסדר. קימרה חייכה וליטפה את בטנה. כן כבר ניחשתם את זה אני יודעת אני יודעת. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / ruthlessness is mercy upon ourselves / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 13 2023, 18:41 PM
|
||
 הנהלת המסנג'ר הפרטי |
אומייגאד מה
יוני- אווקי וואו. הכתחיבה שלך מפליאה אותי כל פעם מחדש. ואיך היא כל פעם משנה לחלוטין את הזהות שלה? זה מטורף. את כותבת דמויות ברמה ככ טובה. אומייגאד. -------------------- אוניסף 😏 חתול 😏 היאת 😏אוטיסטית 😏 הנהלת הפורומים 😏 סאשה   סליתרין שמוין להנהלת הפרומים. מצנפת המיון, את צריכה לאכול את עצמך.. --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 13 2023, 19:32 PM
|
||
|
Memento mori |
בשמה של זורינה אקווירה, איזה פרק! או-לה-לה!
אני כבר מתה להמשך ומופתעת איך מוחי העייף לא קישר בין יוני לאסאפה, למרות ששתיהן משנות זהויות כל הזמן. אני קצת מבולבלת בגלל לוחות הזמנים, דמיינתי את אסאפה המסוממת וקימרה בשנות העשרים לחייהן ואת יוני בפעם הראשונה שבה היא פוגשת את אטלס כנערה, 16, אולי. וריליה היא ילדה ומתבגרת. זה ממש קצת זמן לשנות בו כל כך הרבה זהויות. מצד שני, אם היא מצליחה להיות מישהי, וגם אחותה המתה וגם המורה שלה, אני מניחה שדברים כאלה לא מטרידים אותה. ואולי סתם טעיתי בהערכת הזמנים. כן, סביר להניח שזה מה שקרה. בעלה טעה כשחשב שהיא לא תגיע לגדולות, היא שחקנית נהדרת! אזזז כןןןן צדקת, אני אוהבת את הפרק הזה! *הערת הכותבת: הת"ב נכתב בטלפון* -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 14 2023, 21:33 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
לא הפרק הכי טוב שלי. קצת מהיר מדי, בלי ספק קצר מדי, ואני מרגישה שהתיאור של לאסטריה היה קצת בוטה מדי - זה מסוג הדברים שאני מעדיפה יותר לרמוז בטקסט ולבנות לו בזהירות, ולא פשוט לדחוף לפרצוף של הקוראים (למרות שכבר עשיתי את זה עם יוני, אז כן בטח למה לא). אבל הוא מהיר, וזה גם יכול להיות יתרון, אני מניחה. אז... תהנו. *** חלק שני: להבי כסף / קטע נלווה: דפוסים הצללים מלחשים שקרים הלילה, האורות מקללים אמיתות. חורף צונן עוטף כשמיכה, זוהר קיץ טומן בחובו כפור. זהו ערב מוקדם או בוקר מאוחר, שעת רוח נצחית ושקט מהדהד, מרכז העולם ועוד מקום חסר ערך או שם. העולם שחור לבן; גוונים נמשכים במכחול מרפרף; רוע מגנה צביעות ושחיתות; טוב מדחיק חיוכים ושבועות. זהו הגנה וסכנה, גסיסה ולידה, יותר מדי ולא כלום, סדר וכאוס. זוהי שעת הדפוסים. - מתוך "אלסטרנדרה". פרק תשיעי: רצף תודעה אביה של לאסטריה אהב לספר לה על אמה; הוא תיאר אותה, את פניה ואת קולה ואת התנהגותה לפרטי פרטים עד כדי כך שלאסטריה יכלה כמעט לחשוב שהכירה אותה בעצמה. היא יכלה לראות את תווי פניה המחודדים, לשמוע את קולה הצרוד קלות, להריח את ריח הקלף ונוצות הברבור שדבק בה. ללאסטריה לא יצא לבחון את עצמה במראה הרבה; זה קצת קשה כשאין לך בבית מראות. אבל היא יכלה להתבונן בבואתה בנהר או בשלולית או בהשתקפותה בזכוכית או בזגוגית החלון. ללאסטריה היו תווי פנים מאורכים ונוקשים. היה לה שיער חום מתולתל שרוסן בזוג צמות הדוקות. היה לה חיוך מהוסס ולחיים סמוקות קלות ועיניים מרצדות. כשהיתה צעירה לפעמים היתה לאסטריה מעבירה אצבע בשיערה או משרטטת את קווי המתאר של סנטרה או מרפרפת על אוזניה הבולטות מעט ומנסה להשוות אותן בדמיונה אל אמה. אבא של לאסטריה אמר לה שאמה לא אהבה רגשנות, ולכן היא הפסיקה עם זה מהר מאוד. לפי האופן שבו ריסט של לאסטריה תיאר את ליליופה, היה אפשר לחשוב שהיא והוא שונים כלילה ויום. אמה של לאסטריה היתה עוקצנית, חדת לשון, מהירת חשיבה ונמהרת. אביה של לאסטריה היה מנומס, לא מאוד מוצלח במילים, סבלן מאוד ולא לגמרי מבריק. לאסטריה לא הבינה איך שני אנשים כל כך שונים יכולים להתאהב, אבל היא מעולם לא הבינה כל כך אהבה. בגיל ארבע עשרה היא הפנימה סוף סוף את העובדה שהיא לא עומדת לחוש משיכה מינית או רומנטית לאף אדם, והחליטה שהזמן והאנרגיה שאנשים מבזבזים על רומנטיקה או מין גם ככה נחוצים לה לדברים אחרים. אביה של לאסטריה צחק עליה כשהיא אמרה לו את זה, אבל זה היה צחוק ידידותי, כי ריסט תמיד היה ידידותי. ריסט מעולם לא הסתיר את עברה של לאסטריה ממנה. הוא ואשתו נמלטו מיבשת צ'וסורה כשהיתה ליליופה בהיריון, נמלטים מפני הגל השני של המלחמה הגדולה (צ'וסורים מעולם לא היו ידועים ביצירתיות בבחירת שמות; משמעות שמו של ריסט היה "בנינו"). הם נמלטו לאורליה, מחסה בטוח לכל הגזעים, כך תמיד הוכרה, ומקום מאוכלס רק למחצה. פליטים צ'וסורים עברו בדיקות דקדקניות לפני שהורשו להתיישב במקום, אבל ריסט וליליופה הגיעו למקום בדרכים לא חוקיות. ריסט סיפר לה פעם אחר פעם איך ההחלטה להגיע לאורליה הגיעה כשהבינו סופית שליליופה בהיריון; הם לא יכלו לתת לילדה שלהם לגדול במקום כמו צ'וסורה. הם חצו את רכס הרי הערפל לגמרי לבדם, ליליופה ההריונית וריסט המסייע בידה. הם רצו להביא את ביתם למקום של השכלה, של חופש אפשרויות והזדמנויות. הם הגיעו בדיוק בזמן. לליליופה ירדו המים ברגע שהגיעו לעיירה הראשונה. אבל המזל לא שיחק להם לאורך זמן. ריסט גידל את לאסטריה באהבה ובנחישות לבדו. נכון, הוא דאג שמורשתה של אמה תשתמר כמו קעקועים על עורה, אבל הוא מעולם לא האשים אותה במותה, מעולם לא ציפה ממנה להידמות לה. לא, הוא ציפה ממנה להידמות למשהו אחר. "יש לך כל כך הרבה אפשרויות," הוא אמר לה, שעון בכתף אחת על משקוף הדלת, בעודו מאזין לאימוני החליל של לאסטריה בת השבע. "את יכולה לעשות ולהיות כל דבר. לי ולאמך לא היו ההזדמנויות האלה. חשבי כמה ברת מזל את." הוא לא אהב כשלאסטריה עסקה במוזיקה, למרות שלאסטריה הצעירה אהבה את הנושא. היא חשבה בסכמות של חריזה ומשקל, מרקידה תווים על שולי תודעתה ומוצאת מקצבים במשפטים ונאומים. היא חשבה שכשתגדל היא תהיה נגנת. לא זמרת - הקול שלה היו גבוה מדי, ולא באופן שהלם אותה - אבל נגנת, כנרית, אולי, נבלנית, ייתכן, אולי אפילו מנגנת בקתרוס. כמובן, החלומות הילדותיים האלה נמוגו בהדרגתיות כשגדלה. היא תצטרך לפרנס את עצמה כשתגדל, כשאביה כבר לא יהיה בסביבה. ובקרוב מאוד הוא כבר לא יהיה בסביבה; הוא כבר חולה, בקושי מסוגל לפרנס אותם. יש תחום תעסוקה אחד שמרוויח הכי הרבה כסף. לאסטריה ניגנה בחלילה במשך שבועות כדי להרוויח את הכסף הנדרש. היא טאטאה בתים, כיבסה בגדים, שמרה על ילדים. שאר האנשים בשכונה לא אהבו אותה; הם חשבו שהיא מתנשאת, מרוכזת בעצמה, וגם קצת משונה. כל אלו היו נכונים, מזווית מסוימת, אבל לאסטריה הכירה את הזווית הנכונה לחיים, ולא היתה זקוקה לאישורים החיצוניים שלה. גם אמא שלה הכירה את הזווית הנכונה. אבא שלה ציין את זה לפניה יום אחד, כשראה אותה פותרת משוואות באלגברה, כשהיתה בת שמונה. "גם אמא שלך היתה עושה את זה," הוא אמר לה. "עושה מה?" שאלה לאסטריה בהיסח הדעת. "מטופפת על השולחן בשתי אצבעות," אמר ריסט. הוא בחן את תנועות ידיה בקפדנות. "מה הדפוס הזה?" דפוס? "אתה לא תבין." אמר לאסטריה; היא לא אמרה זאת מתוך התנשאות; היא אמרה את זה פשוט כי זה היה נכון. "נסי אותי." אמר אביה בהרמת גבה. זה היה סימן שהוא אירוני, ולאסטריה לא אהבה שמזלזלים בה, אז היא הסתובבה אל משענת הכיסא שלה והביטה בו. "זה פלינדרום." "מה?" "דפוס סימטרי לגמרי. כזה שקוראים אותו בדיוק אותו הדבר קדימה אחורה ואחורה קדימה." אביה משך בכתפיו. "בסדר, אבל איזה מין פלינדרום זה?" "זה…" לאסטריה היססה. היא תמיד התקשתה לתרגם את מחשבותיה למילים. "זה דפוס בלולאות של רביעייה. אחד אפס אפס אחד. ואז זה מוכפל וחוזר על עצמו. הבנת?" "לא." אמר אביה. "מה הקשר לאפס ואחד?" "זה סתם יצוג," נופפה לאסטריה בידיה בחוסר סבלנות. "אצבע אחת היא אפס ואצבע אחת היא אחד, לצורך העניין." אביה משך בכתפיו שוב. "למה את עושה את זה בזמן שאת מחשבת?" לאסטריה קימטה את מצחה. איזו שאלה טיפשית לשאול. "למה לא?" אביה צחק, צחוק נעים וידידותי. "צודקת." הוא אמר בהינד ראש. "המשיכי. אני כאן רק כדי לצפות." לאסטריה חזרה לעבודתה. מאז אותו יום שאלה לאסטריה את אביה הרבה שאלות על אמה. הוא שמח לספר לה עליה; הוא סיפר לה איך התעסקה בשיערה כשהיתה עצבנית, איך נהגה לשרטט סימנים שמעולם לא הבין על ירכה, איך שהחזיקה את גופה בצורה קצת משונה, כאילו היא תמיד על סף בריחה פתאומית או לחימה. "היא היתה מאוד שונה ממך," הוא אמר לה. "אבל גם מאוד דומה לך." הוא חייך. "היא היתה גאה בך." לאסטריה חשבה שהיא היתה אמורה להיות עצובה מהמילים האלו, אבל האמת שהיא הרגישה שביעות רצון. "את תמיד עושה את זה." אמר לה אביה בהזדמנות אחרת. "עושה מה?" שאלה לאסטריה, מקפלת את הלחם ומנקה את מצחה מהקמח. "את הדבר הזה." אמר אביה בתנועה כללית. "עם הרגליים, או עם הידיים, או עם העיניים. זה לא הגיוני." "למה זה לא הגיוני?" "כי," אמר אביה, "למה שתעשי את זה?" לאסטריה משכה בכתפיה. "אני אפילו לא חושבת על זה." "זה לא הגיוני." אמר שוב אביה. "אני דווקא חושבת שזה מאוד הגיוני." כמובן, גם לאביה היתה לפעמים זווית מעוותת. זה היה מובן, אם כי מצער, ולעיתים קרובות לאסטריה היתה מעדיפה שזה לא יהיה המצב. אילו הוא פשוט יכל להבין את מי שהיא אומרת, במקום לחשוב עליו בצורה שלו; אבל לא היה טעם לכעוס על אביה. ריסט היה ריסט; עליז וידידותי ועושה כמיטב יכולתו להבין את כל האנשים סביבו. ושונא מוזיקה. כזה היה ריסט. למה שתעשה מעשה חסר טעם? זה לא הגיוני. "לא הגיוני?" אמר לה אביה פעם, כשציינה זאת באגביות בהזדמנות, בעודה גורפת את הגינה מעלים. הוא נראה מסוקרן. "כמו מה?" "אתה לא תאהב את מה שיש לי להגיד." הזהירה לאסטריה. "נסי אותי." חייך אביה את חיוכו הכנה. "טוב, כמו שיחות." "שיחות?" הרים אביה את גבתו, אבל לא בצורה אירונית, אלא בצורה מתעניינת. "זה רצף תודעה שמקושר באסוציאציות ונמנע מקונפליקטים או השתהות על נושא מסוים. מה המטרה של שיחה?" "זה תלוי." אמר אביה. "בדרך כלל היא להחליף דעות." "לא נכון." אמרה לאסטריה. אביה הרים גבה, והפעם בצורה אירונית. "סלחי לי?" "לא נכון," אמרה לאסטריה שוב. "זה דיון. דיון מתבסס על החלפת דעות. דיון ניזון מחיכוך. שיחה נמנעת מקונפליקט." "לשיחה אין חוקים." אמר אביה, משועשע. לאסטריה הצעירה לא שמה לב לזה, אבל לאסטריה הבוגרת יותר התחילה להתעצבן מכמות הפעמים שאביה היה משועשע בשיחות איתה. "לכל דבר יש חוקים," אמרה לאסטריה. "אבל אתה צודק, לשיחה כמעט שאין חוקים. זה מה שהופך אותה לחסרת טעם." בתגובה למבטו התמה של אביה היא הוסיפה, "יותר מדי משתנים לא יודעים, יותר מדי חוקים לא כתובים, יותר מדי פרמטרים משתנים." "את אומרת את המילים האלו בכוונה כדי להישמע חכמה." חייך אביה. לאסטריה נעצרה לרגע וקימטה את מצחה, מהרהרת בכך. "כן." היא אמרה, חוזרת לגרוף את הגינה. "כנראה שכן." אבל למרות שלאביה של לאסטריה היתה זווית מעוותת, לאסטריה אהבה אותו. לכן היא עבדה במרץ, שנה אחר שנה, כדי להרוויח עבורו כסף שיוכל להשתמש בו לפרנס את עצמו כשתעזוב. כי כשעזבה בסופו של דבר, בגיל ארבע עשרה, אביה חיבק אותה זמן ארוך וטמן את ראשה בחזהו ושאל אותה שוב ושוב האם היא זכרה לארוז הכול, למרות שברור שהיא זכרה, הוא היה זה עם בעיות הזכרון בכלל, ולאסטריה ידעה שהוא עצוב, אבל גם גאה. "אל תדאג." היא אמרה. היא ידעה שהוא גם ככה ידאג, כי רוב הנערים מתקבלים לקילימטון כשהם בני שבע עשרה או שמונה עשרה; אבל לאסטריה היתה חכמה, והיא היתה נחושה, והיא היתה חייבת, פשוט חייבת, להצליח. אז היא לקחה כרכרות ועבדה באסמים בערבים, שומרת בקפדנות על ערימות שטרות הכסף המגולגלים שבתחתית הנסתרת של תיקה. היא עברה את הדרך לקלימיטון, נחבטת מצד לצד ומקללת את האוויר ואת האדמה ואת העולם. אבל כשהיא הגיעה, כל מילה נעלמה ממוחה. היא ידעה שהכול היה שווה את זה. סוף סוף. סוף סוף. קלימיטון. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / ruthlessness is mercy upon ourselves / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 14 2023, 21:36 PM
|
||
 עובד משרד הקסמים |
הקפצה
-------------------- SOPHIE - 14  ג ג  גג  ג גג ג --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 14 2023, 21:38 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
מבוטא.
*** פרק עשירי: 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 1 0 0 1 0 1 1 0 1 0 0 1 0 1 1 0 0 1 1 0 1 0 0 1 -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / ruthlessness is mercy upon ourselves / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 14 2023, 21:49 PM
|
||
|
Memento mori |
אני אגיב קודם לפרק התשיעי, ברשותך.
אני אוהבת את לאסטריה, הישירות שלה, הסימטריות שבמעשיה, וכל זה, מאוד מזכיר לי את קימר... סליחה, ריליה. זה נהדר! אוריפין הוא ריסט בשינוי שם ולליליופה היא קימרה, נכון?? אני יכולה להאמין ששניהם שינו את שמותיהם כשעברו לאורליה, זאת אומרת, זה לא שקימריליאספאיוניווירה לא עשתה את זה בעבר. אבל לאסטריה לא הכירה את אמה? ע''פ 'ערפל ועלי ורדים' לאסטריה הכירה את אמה 'קימרה' וכשהייתה בת שבע עוד גרה בצ'וסורה. הו, אולי, אלו גרסאות שונות לאותו סיפור? מימדים מקבילים? מחיקת זיכרון? טוב, אני חופרת. בכל מקרה, פרק נהדר. נהנתי מאוד! באשר לפרק העשירי: אחד הטובים שקראתי, החל בפיתול העלילה המפתיע וכלה בביטוא, ברור שהשקעת בו המון! -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 15 2023, 23:22 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
אני עייפה אבודכיהיג
אממ אני אפצה אתכם מחר? אולי נראה לא מבוטא *** פרק אחד עשר: צלול כמו גביש קרח ונוס הצילה חיים. היא שיננה זאת לעצמה שוב ושוב. כשהיא מתעוררת באמצע הלילה בהתנשפות וזיעה ומוצאת את מצעי המיטה שלה רטובים משתן: היא מצילה חיים. כשהיא קמה בבוקר לעבודה ושומעת את הקולות מלחשים בין קירות מוחה, לעולם לא נחים: היא מצילה חיים. כשהיא היתה מתנגבת אחרי המקלחת ועוברת בעיניה על החתכים הארוכים, המגורים, על כל גופה. ונוס, כמו כל המגנות, תמיד לבשה בגדים ארוכים, מהסוג שמכסים לגמרי את צווארה ואת מפרקי ידיה ואת קרסוליה, אבל יש צלקות שאי אפשר לכסות. כמו הצלקת שהיתה מזוהה איתה. כשונוס היתה צעירה, היא היתה נאה. יותר מכך, בעצם; מה הטעם לשקר? היא היתה יפהפיה. באורליה, משמעות הדבר שיהיה לה מזל והנדוניה שלה תהיה עתירה. כמובן, כל המחזרים הפוטנציאלים שלה - והיו רבים מהם, כי היא היתה נאה ומקסימה ומנומסת ונבונה - נעלמו ברגע שהיא נכנסה להיריון בפתאומיות בגיל חמש עשרה. אבל זה סיפור אחר. וזה לא היה הסיפור שאנשים זכרו עליה, מזה שנים. הסיפור שאנשים זכרו, או לפחות התיימרו לזכור עליה, בשנים מאז שהקימה את מסדר המגנות, היה משורטט בקווי מתאר גסים ומעורפלים על פניה; הצלקת שלה. צלקת אולי לא היתה המילה הנכונה. חצי מפניה, כמעט סימטרי לחלוטין - סמוך לסנטרה בקו מזוגזג עד למצחה, היה מעוות. מעוות, זה מה שאמרו על ונוס, גם כשהיא לא היתה לידכם, כי אנשים כיבדו את ונוס למרות הצלקת, ואולי אפילו בגללה. הצלקת נגרמה מסיר של שמן רותח. אנשים לא באמת ידעו את הפרטים של איך הצלקת נגרמה, למרות שהיו הרבה ניחושים. רוב האנשים כיבדו אותה מספיק כדי לא להגיד לה מה הם חושבים בפרצוף, אבל היו אנשים שכיבדו אותה אפילו יותר, ואמרו לה בדיוק את מה שחשבו; את האנשים האלה אהבה ונוס יותר מכול. ולא היו חסרים אנשים שהעריצו אותה, העריצו אותה בקנאה דתית של ממש. גם פשוטי האנשים כיבדו אותה, יראו ממנה, אהבו אותה. היא היתה גיבורת העם, הציבור, הבורגנות והאצולה וכולם; היא היתה דמות מעוררת הערצה ומכובדת. האדם שהגן על היבשת שלהם, ששיקם לבדו את כל העולם לאחר השררות. והיא… ומה הבעיה שלה עם זה, בעצם? למה לא? היא מצילה חיים. ונוס היתה אחראית חלקית על האימונים של המגנות. המערכת שהם יצרו היתה מורכבות וארוכה ואפילו מסורבלת, במבט ראשון, אבל היא עשתה את עבודתה נאמנה, מסננת בין המועמדות הראויות לבין אלו שלא, ומעבירה כל מועמדת את המבחנים המתאימים לה. תהליך הפיכה למגנה לא היה פשוט, והותאם לכל אישה אישית; ונוס, שהגתה את התהליך בעצמה, היתה גאה מאוד באופן שבו התנהל. כמובן, הוא התבסס על חניכות, ולכן ונוס לא היתה יכולה להיות מעורבת לגמרי בכל מה שקורה לשוליות - וגם ככה היו לה דברים טובים יותר לעשות - אבל היא אהבה לפעמים לעבור על הדוחות, לבחון שוליות באקראיות או פשוט להתבונן באימונים שלהן, אם זה התאפשר. היא מצאה את זה… מסקרן. כמובן, היו את המקרים המיוחדים. להם ונוס היתה אחראית; המקרים יוצאי הדופן, התיקיות שמסומנות בירוק במקום כתום. בערך פעם בחודש היא קיבלה תיקייה כזאת, עלעלה בה ושיננה חומר ושקלה מה לעשות. חיים של בני אדם לא היה עניין של מה כך, וונוס לא רצתה להמעיט בערכם; היא תמצא את התשובה הנכונה; היא תמיד מצאה. ובכל זאת, תמיד היו התלבטויות קשות. היו סיפורים נוראיים מאחורי חלק מהתיקיות, דווקא הכתומות יותר מהירוקות. סיפורים על התעללות, על אומללות ועל סבל ועל צער עמוק. ונוס קראה את הסיפורים האלה בכובד ראש. היא הכי התעניינה בסיפורים שעסקו בהתאבדויות; איזה מין דבר נדרש, הרהרה לעצמה, כדי לעקור מן אדם את הצורך הבסיסי לחיות? מעניין איך זה מרגיש. לונוס לא היו תחומי עניין. לא היו לה תחביבים. לא היו לה דברים שעשתה בזמן הפנוי שלא היה לה; אבל לפעמים היא היתה אוהבת לקחת עצירה מהכול ופשוט לצאת החוצה. האוויר של אורליה היה צלול כמו גביש קרח, אבל לפעמים בדקירות הקטנות של הקור היה משהו נעים. ונוס למדה להתמודד עם כאב בחייה. היא העדיפה את הכאב המבורך של הרוחות המשחקות בשיערה ומושכות את זנבות מעילה. היא ידעה על בחירה, בסופו של דבר, יותר מרוב האנשים. על היכולת של אדם לבחור עבור אחרים, על היכולת של האדם לבחור למען עצמו, על החופש והכבילה שבבחירה; בערבים היא שקלה את המשמעות שלה שוב ושוב, של הבחירה; ואז בבקרים היא היתה מתפכחת ומתמקדת בדברים חשובים יותר. דברים משמעותיים יותר, יעילים יותר. דברים כמו להציל חיים. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / ruthlessness is mercy upon ourselves / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 16 2023, 19:35 PM
|
||
|
Memento mori |
אני מגיבה מהטלפון לאחר יום מתיש שהתחיל לפני 12 וחצי שעות ופחות מידי שעות שינה, סלחי לי אם התגובה קצרה מידי.
אהבתי מאוד, ונוס היא דמות חדשה (או שלא?) מאוד מעניינת. אשמח לקרוא עליה בהמשך. -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 16 2023, 21:53 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
זה... לא מדהים. אבל זה גם לא ממש גרוע. זה טוב יותר מהפרק הקודם, מה שלא ממש הישג כי הפרק הקודם היה די זבל. אני לא יודעת, אני מניחה שאני מקווה שאני אחזור לקצב עכשיו. *** פרק שנים עשר: צעצוע חדש מאחורי זגוגית ראווה זה קצת מצחיק. לא באמת. סנזיאנה יודעת שזה לא אמור להצחיק אותה, שדברים מהסוג הזה לא מצחיקים אנשים, שהם אמורים להיות מלאי רגשות ושמחים או עצובים וקודרים או עליזים, אבל החוקים האלה לא תקפים לה. אתם מבינים, היא משוגעת. חוקים של רגשות לא תקפים כלפיה. וזה מצחיק אותה. אז היא צוחקת. כולם סביבה קופצים ומסתכלים בה, גם כי היא צוחקת בצחוק מוזר כל כך, יבבני שעולה ויורד, וגם כי הם לא מצפים שתצחק. מצד שני, ברגע שהיא צוחקת, נראה להם שאין דבר טבעי יותר מכך. אבל זה באמת קצת מצחיק, נכון? העולם הוא גלויה ברגע כמו זה. מבוגרים – ואנשים נורמלים – אוהבים את זה. אבל היא לא. היא לא אוהבת את השמנת הנוצצת המחליקה מהגגות בכבדות, את המעטפת הקפואה הדקיקה שמצפה את הרחובות, את המנגינה הנוגה שמהבהבת באוויר מלודית, לא את התחושה שכל העולם סביבה הוא צעצוע חדש מאחורי זגוגית ראווה. אנשים בוכים. זה צפוי, אבל זה עדיין מרתיע את סנזיאנה. זה אפילו לא בכי אמיתי. אין נזלת או יבבות או פנים אדומות או יריקות או התנשפויות. זה בכי יפה. פסים של דמעות המתגלגלות במורד הלחיים במרווח נקי אחת מהשניה כדי להבריק אותן בשכבות, כמו צבע טרי. מטפחת צמודה אל העיניים, והפה משמיע קינה זעירה אך מקסימה. הראש מורכן. זה כל כך מכמיר לב – דברים יפים ועצובים תמיד מכמירי לב. סנזיאנה עדיין נרתעת. היא לא אוהבת רגשות. זאת אומרת, זה לא שהיא לא אוהבת רגשות. היא פשוט לא יודעת איך להגיב כשאנשים מגזימים. יכול להיות שזה פשוט תוצר לוואי לכך שהיא משוגעת, אבל היא אף פעם לא הבינה בדברים האלה, אפילו כשניסו להסביר לה. בכי אמיתי, כזה מכוער ושבור לב, צריך להרטיב את הכרית בלילות חסרי שנה, סנזיאנה תמיד סברה, ולא להינשא כתכשיט מול אנשים אחרים. גם חיוכים של שמחה אמיתית – אלה שמותחים את השפתיים עד שהן כואבות וחושפות את השיניים המחודדות והמרווחים שמאחורי השיניים הצדדיות – צריכים להתגנב לפנים לבד, או עם הדבר שגרם לך לתחושה זאת. חשיפתם בפומבי היא... חושפנית. לא... לא הולמת. זו דעתה, על כל פנים. כמובן, דעתה לא נחשבת. סנזיאנה מעבירה את מבטה על האנשים. היא אוהבת ושונאת לראות את המבטים שהם נועצים בה. במיוחד ברגע כמו זה. זה אולי לא דבר נחמד במיוחד לחשוב, אבל מעניין לראות אדם בסערת רגשות - תיאטרלית לכל הפחות - שמוצא את עצמו בסיטואציה לא נוחה. והרי כל דבר שקשור לסנזיאנה לא נוח. היא דווקא חושבת שהיא די יפה. יש לה שיער בצבע נחושת, אדמוני ערמוני שגולש בתלתלים מלאים מעבר לכתפיה. היא שוטפת ומסרקת אותו הרבה. היא אוהבת אותו. הוא נחמד. וחוץ מזה יש לה פנים קטנות ומחודדות בדיוק כמו שצריך, עם בדיוק מספיק עגלגלות, אף סולד וגוף דקיק וקטן. אבל לראות אותה מטריד אנשים. היא תוהה לעצמה האם היא כל כך משוגעת עד שהיא לא מסוגלת להבחין בין מכוער ליפה, או כל כך משוגעת שאנשים שרואים אותה פשוט מבחינים בטירוף שלה מיד, כאילו נכתב הדבר על מצחה. מעניין מה יותר גרוע. היא לא יודעת, כמובן. אתם מבינים, היא משוגעת. אנשים סביבה בוכים, לוחשים אמירות זכרון, לוחשים מילות פרידה. היא צריכה לבכות גם. היא צריכה לדבר. היא צריכה לחלוק זכרונות עליו, לנחם אבלים אחרים, להניח לנאום פרידה מרשים להדהד במקדש האבן הזה. אבל היא לא ממש רוצה לעשות את זה, למען האמת. היא די רוצה לחזור הביתה. היא די משועממת. היא לא יכולה להגיד את זה בקול. אסור לה להגיד כלום בקול רם, בעיקר בגלל שהיא חושבת הרבה דברים לא ראויים. שיהיה. היא מנדנדת את רגליה ומתבוננת סביבה. אנשים מסתכלים על אנשים אחרים, על האוכל ועל הבגדים, ורואים צבעים וריחות ולעיתים אפילו מרקם. היא לא רואה אותם. היא מסתכלת על כל השאר. כשהיא מסתכלת על אנשים, היא רואה קצב פעימות הלב מסתנכרן עם מדד הנשימות, היא רואה טיקים ותנועות לא רצוניות, עמידה וקצב וצורת דיבור. אנשים נורמלים מסתכלים על אנשים כיחידה אחת ומורכבת, כעל בני אדם. אבל סנזיאנה משוגעת. כשהיא מסתכלת על אנשים, היא רואה נתונים. היא לא רואה מקשה אחת, אלא עשרות חלקים קטנים העומדים בפני עצמם, שאם יחברו את המידע – הנתונים – המתקבלים מכל אחד מהם, ניתן להגיע כמעט תמיד לתשובה כמעט חד משמעית. כמעט. יש מקרים אחרים, אבל הם לא באמת נחשבים. לאסטריה ידעה שהיא מבריקה; היא ידעה את זה מאז שהיתה קטנה. דווקא בגלל כך, המעבר לקלימיטון היה קשה. היא היתה רגילה להיות החכמה ביותר בכיתה, וכעת נעמדה בפני אתגר אינטיאקטואלי של ממש; לכל אחד מהתלמידים בכיתה היה סיפור דומה לשלה, על קשיים ותלאות שהיא עבר כדי להגיע לשם. כולם היו הטובים ביותר שבטובים ביותר. כמובן, לכל אחד היה תחום שבו הוא הצטיין יותר מכול; בין אם זה מוזיקה או ספרות או מתמטיקה או פיזיקה או היסטוריה. לאסטריה פגשה בקלימיטון אנשים שמסוגלים לבצע ולהבין דברים שהיא לא חשבה שבגדר האפשרי. הדבר הראשון שהיא רצתה לעשות, כמובן, היה להתייאש. אבל היא לא יכלה. היא ידעה שהיא לא יכולה. היא אולי לא ידעה אם היא טובה מהם, אם היא חכמה מהם או שהיא מהירה מהם או שהיא כשרונית מהם, אבל היא ידעה איזה תחום שתחקור לא יציב לה מתחרים, אבל הצלחה בו תזכה אותה בתהילה יקרת ערך; פיסטיה. סניזאנה ברחה. היא ברחה מאז שזכרה את עצמה. בתור ילדה ואז נערה ואז אישה, היא ברחה. היא נמלטה דרך יערות, עברה נהרות וימים, חצתה עיירות וכפרים בשמות בדויים ונעה ממקום למקום. היא מעולם לא נעצרה; עצירה משמעה מוות, וסנזיאנה לא רוצה למות, ולכן היא ברחה. לפעמים היא היתה נזכרת בהורים שלה, או בחבריה, או באחיה לשבט השורדים, שנמלטים גם הם, מזגזגים ממקום למקום וחיים רק בקושי ומתרחקים מכל צל. היו מהם עשרים, לפחות; סנזיאנה ידעה את זה, כי זו היתה כמות האנשים שהיתה איתה באותו מסע ציד, מסע ההתבגרות שעברו כל בני השבט שלהם, וחזרו לראות את המחנה שלהם בוער ואת חייהם נבלעים באש. בוודאי היו עוד שורדים, סנזיאנה היתה משוכנעת, אבל מי יודע כמה, ומי. מבין הנערים שידעה ששרדו לפחות את השריפה, היו שמונה בנות חוץ ממנה. זה אומר ארבעה עשר בנים. זה אומר ארבעה עשר אנשים שנמלטים ממוות, ושמונה (חוץ ממנה) שנמלטים מכליאה. סנזיאנה ידעה שהיא אמורה לחוש מלאת הקלה על כך שלא צדים אחריה במטרה להרוג אותה, אבל קשה לחוש הכרת תודה כשאת מתעוררת כל לילה מסיוטים, כשאת נמלט על חייך ולא יכולה לעצור. סנזיאנה תיעבה את האנשים בכפרים שעברה בהם. אנשים חביבים, נעימים, טובים לזרים. הם חייכו אליה והתבדחו איתה וחלקם אפילו פלירטטו איתה, כיוון שסנזיאנה היתה די נאה. אבל סנזיאנה ידעה דבר שהם לא ידעו; היא ידעה שהם היו מסגירים אותה, אילו רק היו יכולים. לאסטריה קראה את היומנים של פיסטיה, אחד אחר השני. היא למדה אותם ושיננה אותם עד שידעה אותם בעל פה. היא לקחה קורסים בסמנטיקה ומחקר המקרא, למדה על ההיסטוריה של פיסטיה - זה לא היה קשה, היה כל כך מעט מידע על התקופה הזאת - עשתה כמיטב יכולתה. היא לא נהנתה מזה; זה היה די משעמם, למען האמת. אבל היא ידעה שהיא מסוגלת לזה. ואם היא מסוגלת, היא תעשה את זה. מהרגע הראשון היא סימנה לעצמה מטרות; המחנכת שלה, הפרופסור זורינה אקווירה, קודם כל. הפרופסור היתה לא מעניינת ככל במבט ראשון; חביבה ומנומסת וחסרת כל יחוד. חכמה מספיק כדי להתקבל לקילימטון - אתגר בפני עצמו - אך לא נבונה או נחושה מספיק כדי להרוויח לעצמה שם. היא הסתפקה במקום די צנוע בסגל ההוראה. לא היתה ללאסטריה שום סיבה להתעניין בה. והיא כנראה באמת לא היתה מתעניינת בה, לולא דבר אחד; היא ראתה אותה עושה את זה בשיעורים מאוחרים במיוחד, כשכבר היתה מפהקת ומתנצלת פעם בפעם. הדפוס שהיא היתה נוקשת באצבעותיה על השולחן, שוב ושוב. כמו הדפוס של לאסטריה. לא אותו אחד בדיוק, אבל דפוס. לאסטריה לא ראתה את זה אצל אנשים אחרים. מעולם. זורינה אקווירה היתה הראשונה. לאסטריה התבוננה בה, בחנה את תנועותיה ואת דיבורה ואת שפת גופה. ובסופו של דבר היא הגיעה למסקנה שהיתה אמורה להגיע אליו מהרגע הראשון, כנראה - שהמשחק של זורינה אקווירה משכנע מדי. אף אחד לא יכול להיות עד כדי כך משעמם, עד כדי כך נטמע בסביבה. זורינה אקווירה הסתירה משהו, ולאסטריה רצתה לדעת מהו. בסוף הוא ויתר. היא ידעה שזה יקרה, אבל זה עדיין כאב. עוד אחד נפל. כמה מצער. כולם יוותרו. כולם יעזבו. אחד אחד. היא תמיד חשבה שתהיה הראשונה להיכנע, אבל הוא תמיד חשב שהיא תהיה מבין האחרונים. זה קצת מצחיק, או בעצם – מה המילה ההיא? אירוני? כן, זה די אירוני. זה עדיין כואב כל כך. היא לא מהטיפשים שמקווים שהוא שמח במקום החדש שבו הוא נמצא. יש סיבה לכך שהוא קשר משקולות לרגליו וצנח אל תוך האגם. הסיבה היא לא רצון להגיע למקום טוב יותר. הסיבה היתה שהוא רצה שהכול יפסק. למה הכול לא נפסק? הוא ישן עכשיו. בטח נחמד לישון. זה בטח לא כואב. עוד חוליה בשרשרת נפלה. בשלב מסוים, בעתיד, היא תהיה המבוגרת האחראית, וזה לא בסדר. הוא היה צריך להיות המבוגר האחראי. זה שאכפת לו מהילדים הקטנים יותר מכפי שאכפת לו מהחיים המזרוגגים שלו. אבל זה לא המצב, נכון? לא, כי הוא אנוכי. כל כך אנוכי שהוא השאיר את כולם מאחור ופשוט עזב. הלך לישון. השאיר את הכול מאחוריו. הלוואי רק שזה לא היה כואב כל כך. היא לא יכולה לוותר. לא כל עוד היא האחראית – היא לא תהיה עלובה כמוהו. היא לא תיפול כמוהו. היא תשאר. היא תעמוד על רגליה. היא תשאר יציבה. היא חייבת. היא חייבת. היא חייבת. היא לא תברח. השררות. אחת התקופות המרתקות ביותר בעידן הרובי. יש הרבה תיאורים קלאסיים שלה, עם אלמנטים תיאלוגיים חוזרים; אומרים שהימות עלו גדותיהם והציפו את החופים, מטר של חומצה ירד על מהשמיים, להבות פרצו מהארץ ופשטו בכול, הצמחים הרעילו כל תבואה שהניבה האדמה. הרבה תיאורים מאוד דתיים, של מין "עונש אלוהי" - רובם מוטלים בספק, או לכל הפחות נלקחים בערבון המוגבל. הבעיה היא שאם נדיר למצוא תיעודים מעידני הענבר או הבדולח, תיעודים מתקופה קדומה כל כך, שנחשבה עוד בזמניהן של אגדות כמו אסאפה או אסטריה לקדומה ועתיקה, הם ממצא נדיר ביותר. אני חושבת שהדבר היחיד שאני יכולה לאשר על תופעות הלוואי הביולוגיות של השררות הוא המגפה, שנהוג לכנות "המגפה הלבנה" (אין לי מושג מה שורש השם) שהשתוללה וקטלה מיליונים. כמובן, אנחנו יודעים שזו היתה הפתיחה לחרם ארוך השנים בין לינאור ואופיורוטה לפרוסטברס, אולנאנוס, צ'וסורה ואורליה, ולסכסוך הארוך על רקע גזעים שהגיע לשיאו בימי הביניים. אני יכולה לאשר גם את הגעת קבוצת "האלים", שטענו שהם שולטים בהרס ובחורבן שסביבם, אם כי אני לא יכולה למצוא הוכחות חותכות לתגובה של האנשים אליהם. ייתכן שהתייחסו אליהם כאל מטורפים ותו לא; ייתכן שהעריצו אותם או סגדו להם. יש שלל אפשרויות, אבל בהתחשב במידע שיש בידי כיום, אני לא יכולה לקבוע. אני גם יכולה לאשר את קיומה של קבוצת "המסדר הזהוב" האורליה, אבל רק הודות לתיעודים הקפדניים והמדויקים מאוד של ונוס אורליה. הנה המסקנות שלי בנושא: מאת: הלורי. נמענת: וגה ניטיריה. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / ruthlessness is mercy upon ourselves / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 16 2023, 21:55 PM
|
||
 קוסם מתחיל |
יפה
-------------------- נטע.מ.משפחת בלק.הפלפאף.היא\את --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
1 משתמשים צופים באשכול זה (1 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:
 קפיצה לעמוד (4) 1 [2] 3 4 קפיצה לעמוד
|
|
| ניקוד הבתים · תיעוד אכילת הפיצות · חדר הגביעים | |||||||
| גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
|||||||
 |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2024 |