0 חרמשים
|
     
|
קפיצה לעמוד (4) 1 2 [3] 4 קפיצה לעמוד 
|
|
רסיסים / קלישה, סיפור בהמשכים, NaNoWriMo 23
|
פורסם ב: Nov 16 2023, 22:08 PM
|
||
 Memento mori  |
אומיגאד
מהההה מההההה מהההההההה איזה פרקקקק הוא כל כך נהדר! אחד הטובים, למען האמת. אהבתי את המעברים בין סנזיאנה ללאסטריה, את הרגשות והיעדרם. את הרצון. אהבתי את זה שלאסטריה מבינה שזורינה היא שחקנית מעולה. ואומיגאדדד הנמענת היא וגה? מההה האם זו עוד זהות של ריליה או שמא משהו אחר? -------------------- I am Sam Sam-I-am  Green eggs and ham forever  תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
פורסם ב: Nov 18 2023, 22:39 PM
|
||
 סקיב |
את מוכשרת ברמות וואו
-------------------- ספרים|כתיבה|מוזיקה ✰ ~ זאת אני ~ ✰  "אנחנו לא צריכים קסם כדי לשנות את העולם, הקסם כבר נמצא בנו" --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 19 2023, 22:24 PM
|
||
 קוסם בינוני |
לא מבוטא.
כן זה רפרנס ל"דרכי הארגוסים", וכן כתבתי את זה קצת אחרי שקראתי רוברט ג'ורדן. תהנו! *** פרק שלושה עשר: יציב וחסר רחמים וקפוא כמו רוח לילה תשמור על שקט. מאז שהיה קטן, אמרו לג'קס לשמור על שקט. כשהם היו מטלטלים בדרכים עם המאסף והמקדימים החמושים, שמסמנים פקודות בתנועות ידיים זריזות ודייקניות: תשמור על שקט, ג'קס. כשהם היו עוברים בעיירות הקטנות, בכפרים הדלים, במקומות עלובים שבהם נשים שופכים דליי מי שופכין לרחובות ויש ריח של שיכר מדולל באוויר ואנשים נועצים בהם מבטים מלוכלכים: תשמור על שקט, ג'קס. כשהם היו מתאספים באמצע הלילה, זריזים ושקטים ושקטים, אורזים תוך דקות ורצים אל הסוסים ומשאירים מאחור את כל מי שלא מסוגל לעמוד בקצב, בדמעות ובפנים חיוורות: תהיה בשקט, ג'קס. להיות בשקט אומר להדק את הברדס של האדרת היטב היטב, כדי שלא יראו את צבע עורו השזוף. זה אומר לכסות את הרקמות המסורתיות שבאמרת שרווליו, אלה שסנזיאנה, חברתו החייכנית לשבט, עבדה עליהן כל כך קשה. זה אומר לסגור את הפה ולא לדבר גם אם מדברים אליו, כי עדיף שיחשבו שהוא אילם או רפה שכל מאשר מה שהוא: מישהו שצריך להרוג. מישהו שצריך להיות בשקט. היה לו מזל לצאת לאותו מסע. ג'קס משנן את זה לעצמו שוב ושוב, כי הוא יודע שזה מה שמי שהשאיר מאחור היה אומר לו. מזל. הוא חש בהכרת תודה. מזל. הוא רץ יחף, יבלות ושריטות על רגליו, אבל הוא לא יכול לעצור. מזל. דמעות חנוקות בגרונו. הוא לא יבזבז את המתנה הזאת, נכון? כשהיה בן חמש עשרה, התיישב ג'קס סוף סוף. כפר קטן באיזור מסוים של אורליה (הוא לא הבין בגיאוגרפיה של המקבצים התיכונים), רענן וירוק ומשעמם להפליא. זה היה מקום נעים. זה היה מקום ראוי לילדים. זה היה מקום שקט. ג'קס לא סבל את המקום הזה, אבל הוא ידע שאין לו ברירה אלא להישאר. לפעמים הוא תהה לעצמו על גורלם של שאר הילדים. סנזיאנה האדמונית המבריקה, זו עם האצבעות הזריזות והחיוך העקום והמבט הזה - הברק הזה בעיניים - שהופיע כשהתבדחה את אחת מהבדיחות הגרועות שלה, מין אושר עילאי וטהור יותר מכל דבר אחר שידע. הם ידעו, שניהם, שמשהו עומד להתפתח ביניהם בעתיד. בין חומציי דם שומרים אמונים לכל החיים, ולמרות שמוקדם מדי לדעת, למרות שהם היו צעירים מדי. ג'קס חשב ש… אולי. והוא ידע שגם היא חושבת על זה. הוא חשב על הוריו, שאהבו למצוא רשומות וסיפורים מתרבויות שונות בכפרים שבהם עברו, לקרוא ולשנן ולדקלם אגדות עתיקות ועלילות דמיוניות וסיפורים פנטסטיים. הוא חשב על החיוך הרועד של ליין, הילד החולני של ראש השבט, בעודו צופה בהם מציגים עוד הצגה. הוא היה בן תשע כשהגיעו אליהם, ליין. האם הם הסתכלו בעיניו כשעשו זאת, או שלא נתנו לו את אפילו את הכבוד של לראות את הלהב מתקרב אליו? כשהיה צעיר, לא הבין ג'קס למה אומרים לו להיות בשקט. חזרו על זה שוב ושוב, כמובן; הפלישה, המרדף, הסיפורים הנוראיים שרדפו אותם לכל מקום כמו צל ערטילאי ומעושן. אבל אלו… אלו היו רק סיפורים, אחרי הכול. הם קרו לאנשים אחרים. תמיד. הם לא קרו לו. הם לא יכלו לקרות לו. הוא אהב לחימה. הוא למדה אותה מאמו - בקרב בני השבט שלהם לא היה משמעות למין הגוף, אלא לתפקיד שנטל עליו אדם; אביו עבד בתפקיד נשי, ואמו בתפקיד גברי, ובהתאם לכך התעצבה ההיררכיה המשפחתית. כה פשוט. ג'קס העדיף את זה על פני הבלגן שמתרחש בין האנשים המתורבתים, אבל כמובן, הוא לא היה מתורבת - הוא לא הבין. אבל הוא כן ידע לחימה. אמו לימדה אותו איך לירות בחץ וקשת, איך לקלוע סכיני הטלה ואיך לסייף בלהבים. "לחסום." היא מעולם לא היתה רחמניה או ותרנית. "למנוע. להתגונן. לתקוף." ג'קס עוד שינן את זה לעצמו לפעמים, בעודו כורע על ברך בבוץ ושוטף כלים, או מכין דיו, או סוחב דליים מהבאר. לחסום. למנוע. להתגונן. לתקוף. לשמור על שקט. הם היו קיימים, הרסיסים הקטנים הללו, השברים הגסים שצורבים את העור אבל לא גורמים לדימום, לעולם לא לדימום, כי דימום משמעו לשבור את השקט, דימום משמעו סוף. אבל הם עדיין היו שם; בחלומותיו, בהגיגיו, בעולם סביבו. בצמחים הסובבים אותו, ובקול האיטי להפליא של ראש השבט נוקב בשמותיהם, בצחוק גבוה מדי של נערה ובריקוד של עלי שלכת אדמוניים כשערה של סנזיאנה, בדמותם של גבר ואישה מתחבקים אל מול מדורה. שקט, אמר לעצמו ג'קס. שקט. שקט. שקט. "אתה לא יכול להרשות לעצמך רעש." אמרה לו אמו פעם, כשלימדה אותו כיצד להתגנב בזהירות מאחורי יריבו. "לעולם לא." "כמובן." אמר ג'קס ברוגז. "את חושבת שאני לא יודע?" אבל הוא לא ידע אז. עכשיו הוא יודע. בגיל עשרים ושמונה זה קרה. יום אחד, מבלי אזהרה, מבלי סימן או סיבה. לפני כמה ימים הצטרפה לכפר אישה צעירה, בעלת עצמות לחיים גבוהות ושיער כהה מוברש אסוף בפקעת ושמלה ארוגה שהיא לעולם לא החליפה. קראו לה אלאסיה, שם אוראלי עד בחילה. ג'קס נמנע ממנה כמיטב יכולתו. אבל באותו אחר צהריים, כשצעד לביתו כשבידו סל מלא ביצים וצעדיו העקביים מרצפים את הקרקע בשביל סימטרי מדויק ועיניו ממוקדות במחילות בלתי נראות שמתפתלות על האדמה ובראשו רוטט שקט, שקט, שקט, כשראה את הדלת הפתוחה ואת האח הדולקת ואת האישה היושבת על הכורסה מרימה אליו מבט שליו - לא מחייך, כי לא היתה שום שמחה במצב זה - אבל צונן ובטוח בעצמו, הוא ידע, סוף סוף, את האמת בה חשד כבר שנים. "אתם קיימים." הוא אמר לה. האישה נותרה שקטה, מטה את ראשה. "אני רוצה." הוא אמר לה. היא אפילו לא היתה צריכה להציג את עצמה, לא את הארגון שהיא מייצגת ולא את משמעותו, לא להפציר בו ולשכנע אותו ולהעניק לו זמן למחשבה. זה הכול. אני רוצה. אני אעשה את זה. אני אעשה את זה. "בסדר גמור." היא אמרה ישירות, לא ממצמצת, לא מראה סימן להפתעה. "אבל תצטרך להיות בשקט." לא היתה סיבה לדאגה. ג'קס ידע לשמור על שקט. כסופי הלהב, קראו להן הלחישות ברחובות. זרועו של השלטון קראה להם תנועת מרי שיצאה מכלל שליטה, קבוצת התקוממות אכזרית, ארגון טרור, אפילו. הם היו מפחידים, נכון, כי הועיל לשלטון שיהיו, אבל הם גם היו חלושים, עלובים, לעומת הצבא המלוכד של אורליה. כיצד שתי התפיסות האלה דרו בכפיפה אחת? לא מאכילים בהיגיון אנשים רעבים, נהגה אמו להגיד, עוד אחת מאמרותיה חסרות ההגיון, שאיכשהו הגיוניות בסופו של דבר. אנשי השלטון לעולם לא היו מכירים בעוצמתם, מכבדים אותם מספיק כדי לקרוא להם בשם אחר מלבד איזה כינוי לגלגני, אבל האנשים - האנשים האמיתיים - הם ידעו. הם סיפרו. הם לחשו. הם הפיצו. כסופי הלהב. כבר ניסו לקום תנועות מרי לשלטון החדש בעבר, ניסו ונפלו, אחת אחר השניה. השלטון תמיד מצא אותן, צד אותן והשמיד אותן עד שלא נותר מהן דבר. היתה אפס סובלנות לניסיונות מרידה, ובניגוד למה שאנשי השלטון אמרו, לו היו מוצאים את אחד מכסופי הלהב בחיים, הם אולי לא היו הורגים אותו - אבל זה בהחלט לא היה מתוך רחמים, וזו היתה הסיבה לכך שהם לעולם לא מצאו כסוף להב בחיים. הסיבה לשאלה השניה היתה יותר מורכבת. איך הם, מכולם, הצליחו לשרוד. איך הם הצליחו לפתח תרבות חדשה, מורכבות ומסעופת ועשירה, תרבות של לחימה ואומנות ואידאולוגיה שהנחתה את דרכם, ממשיכים להיבנות ולשגשג? איך הם הצליחו לשרוד? התשובה היתה המנהיגה שלהם. הדבר היחיד שלא היה לצד השני. ג'קס למד להיות מתמרן צללים. היו שבעה מסדרים בסך הכול, למרות שהיתה רק אחת שהצליחה לעבור את תנאי הקבלה הבלתי אנושיים כמעט למסדר השביעי. אנשי המסדרים עברו תקופות חניכה ואימון, התחילו כנושאי כלים והפכו לשוליות ואז למוסמכים, ועברו שלב אחר שלב, כמו בצבא או בבית ספר, כמו בעולם אחר ונקי יותר וטוב יותר. כסופי הלהב היו קפדנים ונבונים ורבים מתנועות המרי האחרות. הם לקחו את הזמן לבחור את מתגייסיהם, לאמן אותם בתורתם - התורה הסודית, המיוחדת, שפיתחו בעצמם, שהגתה מנהיגתם המפורסמת - לבחון אותם ולשלוח אותם למשימות ולהעביר אותם מבחנים. היו להם גם מתגייסים רגילים, כמובן; אנשי מודיעין ולוחמים מכל רחבי אורליה, שתרמו כמיטב יכולתם למאמץ, מעט מעט, מכיוונים שונים ומיומנויות שונות ואיזורים שונים. אבל המסדרים היו המפורסמים, עיקר המאבק, אלה שאנשים שיכורים או אמיצים או משוגעים זימרו עליהם בחצות לילות אפלים, אלה שיצאו למשימות בלתי אפשריות וחזרו עם שלל יקר מפז, אלה שקיבלו מקום של כבוד בפולקלור האוראלי. כסופי הלהב. ג'קס היה שייך למתמרני הצל, כי זה היה השקט שבמסדרים. מסדר זה הוקדש למתנקשים. לא מרגלים, לא גנבים ולא לוחמים ולא חוטפים; מתנקשים. ג'קס היה מהטובים שבמסדר. כבר מהרגע שבו התחיל להתאמן בפעם הראשונה, היה ברור שיש לו כישרון מיוחד. השקט והחן שבו רגליו נעו, הזריזות והגמישות של גופו, קור הרוח שלו והחשיבה הזריזה והאסטרטגית שלו; כולם יוחסו למתמרני צל, אם כי בני למסדר מיומנים, מאומנים, לאחר שעברו הכשרה. לא לגבר צעיר בן עשרים ומשהו שבדיוק הופיע במקום בפעם הראשונה שלו. תוך חודשיים לקחה אותו אלאסיה כשולייתה. אנשים מחו כנגד הפעולה הזאת, אבל אלאסיה היתה קרה ובטוחה בעצמה וקרה כמו תמיד, ולאנשים היתה נטייה לנבול כנגד מבטה דקות ספורות לאחר שהתחילו להתווכח איתה. היא היתה המורה הטובה ביותר שהכיר מעודו, ואולי האדם שלו רחש הכי הרבה כבוד בכל ימי חייו. היתה את המנהיגה, כמובן, אבל היא היתה דמות מעוררת הערצה, כמעט בלתי אנושית. אלאסיה היתה אנושית בכל נימי גופה, וזה מה שהפך אותה לכל כך מרשימה. היא לימדה אותו את כל שידעה, בנחישות ובעקשנות מדהימים. במשך שנים הוא ליווה אותה במסעותיה האכזריים, לומד בשקיקה כל תנועה ומילה שלה, עוקב אחר כל צעד והברה. אלאסיה היתה מחושבת כל כולה, כל מילה שאמרה וכל מעשה שעשתה וכל תנועה שהפיק גופה נמדדו ונשקלו ועברו ברשת של אפשרויות ופירושים ודקויות, והכול תוך רגעים ספורים. היא היתה גם כנראה האדם הכי מודע לעצמו שפגש - הוא לעולם לא ישכח את השיעור שבו פרשה לפניו את כל יכולותיה, ללא מצמוץ וללא בושה, וגם את כל חסרונותיה, ללא מבוכה או עידון או סייג. היא אתגרה אותו למצוא את הדרכים הנבונות ביותר, הבטוחות ביותר, המעניינות ביותר, להביס אותה. היכולת שלה לתפוס את העולם כמין משוואה מתמטית עצומה אך פשוטה, כזאת שאם רק תציב בה את כל הנעלמים הנכונים, תקבל את התשובה הנכונה, הפכה אותה ליצור מעורר השראה ומבריק וקטלני מאין כמותו. ג'קס ראה אותה רוצחת בדם קר אנשים שלא ידעה את שמם בעודם מתחננים על חייהם. בשלבים מאוחרים יותר, הוא גם ראה אותה מתפרקת לגורמים, מתנפצת ומתרסקת וזולגת להיות ילדה קטנה ושברירית וחסרת אונים. אבל אף אחד מאלה לא לימד אותו עליה כמו כל בוקר בכל יום בתקופת החניכה שלו, כשראה אותה מבצעת את ריקוד הלהבים הטקסי. אנשים שהיו מחוץ למסדר לא הבינו מה הערך בו, למה אי אפשר להשתמש בסכיני אימון או בכלים כבדים אחרים במקום בלהבי הכסף שהוסמכת בהם. אבל אנשים שלמדו במסדר הבינו את המשמעות שלו. זה מסוג הדברים שאי אפשר להעביר במילים, אי אפשר להסביר. אפשר רק לחוות. ג'קס הוסמך בלהביו שלו כשהיה בן עשרים וחמש, שנתיים וחצי בלבד מהיום שבו צעד לאחת מהתחנות שלהם, מובל, עיניו מכוסות, בידי אלאסיה. ביום שבו הוסמך לראשונה הוא יצא למסעו הראשון עם אלאס. היא סייעה לו לעבור את השומרים ואת אמצעי האבטחה, אבל העבודה עצמה היתה שלו. באותו ערב, הוא השתכר ובכה ולחש הרבה מילים לא ברורות. הוא לא זוכר בבירור, אבל הוא חושב שגם אלאסיה. והוא לא זוכר בבירור, אבל הוא חושב שזה הלילה הראשון שהם בילו ביחד. בשבט שבו הוא גדל שומרים אמונים לבן או בת זוגך לנצח. ג'קס עוד היה יכול לראות את שיער הגחלים המתולתל של סנזיאנה, להריח את ריח המנטה שלה ולחוש בצחוקה העקמומי חומק בין אצבעותיו. היא היתה מתוקה ומקסימה וטהורה, בהחלט לא כמו אלאסיה, שהיתה מרה וקרה ושבורה, לאלפי רסיסים קטנים וחדים. והם לא היו הזוג המושלם, לא חלקו חיבוקים רגועים מול אור מדורה ולא חיוכים סודיים בקצוות חדר, כי הם חוו ביחד יותר מכפי שיאפשר להם את זה. אבל היא מילאה את השקט שלו כשלא יכל יותר לשום דבר אחר מלבדו, והוא מילא את השקט שלה כשעיניה נעשו גדולות וחסרות אונים ומלאות בחוסר שליטה. הם איזנו אחד את השני, שני אנשים שבורים וקרים וחדים, שיכלו לשבור את השקט רק כשזה נעשה למען אחר. כשהיה בן עשרים ותשע זימנו אותו לפניה. ג'קס עוד לא לקח שולייה, אבל מחשבות מעורפלות בנמושא חלפו בראשו, והוא השתעשע בהם מהזדמנות להזדמנות. הוא נשאר אחד מהנכסים הגדולים ביותר של מתמרני הצל, ולכן נעשה בו שימוש לעיתים רחוקות, אבל רק במקרים המסוכנים ביותר. הוא תמיד היה בא יחד עם אלאסיה. הוא תמיד בא יחד עם להבי הכסף שלו. והחל מהיום שבו סיים את הכשרתו והציבו לו את משימתו הראשונה, הוא תמיד בא עם צמח ירקרק מקומט תפור למעילו הפנימי. לצמח קראו איליראנה, ולוקחים עשר שניות עד שהוא משפיע. כל בני המסדרים שיצאו לשטח לקחו אותו איתם. זו היתה הסיבה שהאויב לעולם לא הצליח לחלץ מהם מידע. כסופי הלהב אומנו רק לפעולה אחת במקרה ובו נתפסו; בליעה מיידית. ללא לעיסה, כדי לא לבזבז זמן. ולאחר מכן לעשות כמיטב יכולתם כדי להימנע מלהקיא אותו. אחר כך, כמובן, לא היה עוד מה לעשות. כשהוא זומן אליה, הוא חשב שאולי זה היה בגלל שלא לקח שוליה. היתה ציפייה מסוימת מבני מסדר ששירתו כמות מסוימת של שנים לסייע לדור הבא. אלאסיה סיפרה לו שהיא שירתה עשרים שנה לפני שלקחה אותו, מרצונה החופשי - אבל אלאס היתה כשרון של פעם בדור, אפילו ביחס אליו. ובכל זאת, למה שהמנהיגה תטריח את עצמה לדבר איתו על זה? למה לא לשלוח את אחד מפקודיה? אבל לא מסרבים למנהיגה. אז ג'קס התנהל בבוקר אותה הפגישה כרגיל, כי כך צריך להתנהל, ורץ והתאמן ואכל וביקר את אלאסיה, ואז שם את פעמיו אל המקום שבו נאמר לו לפגושה. הוא היה לחוץ והוא היה מודאג והוא לא ידע מה לעשות, אבל הוא היה שקט, כי כזה הוא ג'קס - שקט, תמיד שקט. והיא המתינה לו שם. המנהיגה. עם השיער החום והבגדים הצבאיים, המגוהצים, הכחולים בהירים. היא היתה פשוטה מכפי שהיתה אמורה להיות כזאת אגדה חיה, דמות שבוודאי תהפוך לאבן הפינה של הפולקלור האוראלי גם במאות השנים הבאות; אבל כשהתקרב והפסיק לראות אותה כמכלול הנתונים שהיא והחל לראותה ככל אחד מפרטיה, אז הבין את מקור הסיפורים עליה. כי הוא הביט בעיניה, אותן עיניים כחולות, כחולות כמו ערפילים מלחשים שמרקדים בין קרעי ערפל ערטילאי, צבען מרוכז כמו דיו שלא דוללה מספיק, חד כמו משקפת מכוונת, שלוות כמו עין הסערה כששאר העולם נסחף ברוחות, יודעות סודות שאף אדם לא אמור לדעת, נצחיות. הוא כרע על ברכיו, כמנהג של כבוד, והיא כרעה לידו והצמידה את אצבעותיה אל מצחו, טקסית ורשמית. אצבעותיה היו כה קרות עד שהן העבירו בו צמרמורת. היא לא חייכה אליו, כי חיוך היה חסר טעם, וריק ממשמעות. "אתה יודע מי אני, מתמרן צל?" היא אמרה בקול שהיה יציב וחסר רחמים וקפוא כרוח לילה. הוא שתק. "אני מקימת מסדר להבי הכסף," היא אמרה, ללא גאווה, ללא צניעות. "נולדתי בקרב המגנות וחונכתי על ידי אחת מהן, אחת מבנות עמיך. אבל הצלחתי לברוח. אני הראשונה שעשתה זאת, אבל הודות לך, אני מקווה, לא האחרונה." היא סימנה לו בתנועת מפרק אצבע קלה והוא קם על רגליו. קולה היה חרישי אך צלול. "קוראים לי פיסטיה." --------------------  It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 19 2023, 22:42 PM
|
||
|
Memento mori |
אומיגאדדדדד
איזה פרק וואו אוקיי, ג'קס הוא דמות נהדרת, מרעננת, מרתקת, פשוט מופלא. באמת. אני תמיד אתרשם מהכשרון שלך ליצור דמויות רבות כל כך שכה שונות זה מזו. ופיסטיה! ה- פיסטיה. בה''א הידיעה. האחת והיחידה. האגדה. וואו! אני מחכה מאוד לקרוא עליה בהמשך! סליחה אם הגזמתי בסימני קריאה, זה פשוט מרגיש נכון! -------------------- I am Sam Sam-I-am Green eggs and ham forever תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 20 2023, 20:57 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
זה... זה פרק מעבר. *** פרק ארבעה עשר: חושך. קור. נייר. חושך. זה הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו כל בוקר. חושך. היא שוכבת במיטתה, שיערה פזור על כרה, עטופה בשמיכה, ומתבוננת באוויר הסמיך סביבה. היא תמיד מנסה לחפש רסיסים של דפוסים באפלה, כאילו תמצא מסילות ורצועות מקובעות מעגנות אחת את השניה בתבנית אחידה. אבל מה היא עוד יכולה לעשות? תוך כמה זמן - עשר דקות, היא סופרת את השניות בראשה בעודה ממתינה - נפתחת הדלת. פס צר של אור ביישן פורץ פנימה, מטפס על הקירות ומנמר את התקרה. שומרת מביאה איתה עששית - עששית, לא נר, כי נר יהיה מסוכן מדי - ומתיישבת לצד השולחן. היא לא צריכה להגיד לה דבר כדי שתקום, תקפל את מצעיה ותתיישב מולה. "איך היתה השינה שלך?" היא שואלת. הקול שלה רך ורענן, כמו משב רוח אביבית פתאומי. הקול של כל המגנות כזה, כאילו הן התאמנו על כך, אבל פיסטיה תמיד מזהה את שומרת. "כפי הניתן לצפות." היא משיבה. הקול שלה צונן ויציב. כמו אבן במצולות ים, אולי, ואולי יותר כמו להב פלדה רקועה. עיניה עוברות באיטיות על החדר - לא משמיטות אף פרט - וצורבות את מראו בזיכרונה. היא תמיד עושה את זה, למרות ששום דבר לא משתנה אף פעם. "מצוין." אומרת שומרת בקול נעים. היא מרימה מחיקה קופסה עץ קטנה, פותחת אותה ומפזרת על השולחן חתיכות תצרף עץ, נעדר כל ציור או איור. "תשחקי איתי משחק?" פיסטיה עוצמת את עיניה מיד. היא מכירה את המשחק. היא משחקת אותו מאז שהיתה בת שש. אצבעותיה מגששות לאורך השולחן, מרימות חתיכה ובוחנות אותה מכל הכיוונים ומניחות אותה לצידה, ואז עוברות לחתיכה הבאה. עוד אחד. עוד אחת. לפעמים לוקחות דקות שלמות עד שמוצאת שתי חתיכות מתאימות ומשבצות אותן אחת ליד השניה. בינתיים שומרת מדברת. "על מה חלמת הלילה?" "חושך." משיבה פיסטיה. "קור. נייר." "נייר?" שואלת שומרת בקול מתנגן. "נייר." מאשרת פיסטיה. "כמה מעניין." פיסטיה לא משיבה. היא מוצאת את זוג החתיכות המתאימות הראשונות שלה ומחברת אותן אחת לשניה בקול "קליק" נעים. אצבעותיה חוזרות אל השולחן. "אני רוצה לשאול אותך שאלות, פיסטיה." "אישורי נתון לך," אומרת פיסטיה במידת מה של אירוניה, אף שקולה לא מסגיר זאת. "מצוין. אם כן, אמרי לי, מה הצבע של השיער שלי?" "אדום." "הקיר בחדר עשוי מרצף של אבנים. כמה שורות יש בו, לאורך?" "שבעה." "כמה אותיות יש באלפבית האוראלי?" "עשרים ושמונה." "כמה אותיות יש באלפבית האאוסי?" "שלושים וארבע." "ספירה בבסיס שתים עשרה. ארבע כפול שש?" "עשרים." "תשע כפול שלוש?" "עשרים ושלוש." "שבע בריבוע." "שלושים ואחד." "מה היונק האיטי ביותר?" "העצלן." "מהי המילה הארוכה ביותר הידועה לך?" "'אסראלאטאסיה'." "חיבה; אהדה. יחס. קובלנות:" "תלונות." "כמה פעמים אדם ממצמץ בדקה?" פיסטיה נעצרת. "זו שאלה די כללית." "אכן." משיבה שומרת וממתינה. "תשע… שמונה עשרה." אומרת פיסטיה. "פקחי עיניים." אמרה שומרת. פיסטיה עושה כמצוותה. "חצי דקה." אומרת שומרת. אצבעותיה עוברות על התצרף הגמור. "שיפור של שתי שניות וחצי." פיסטיה ממתינה. שומרת נאנחת, נשיפת אוויר ארוכה. "בקרוב יגיע יום הולדתך העשירי, פיסטיה." "אני יודעת." אומרת פיסטיה, למרות שהיא לא ידעה. "על מה חלמת הלילה, פיסטיה?" "אמרתי לך. על חושך וקור ונייר." עיניה הכהות של שומרת נתקלות בבהירות של פיסטיה. "את משקרת." פיסטיה מסיטה מבט. "אני לא יכולה להשיג את מה שאת רוצה, שומרת," היא אומרת. "את חייבת." אומרת שומרת. "אני לא יכולה." שומרת תופסת בידה. "את חייבת." פיסטיה מרימה שוב את עיניה. "בגלל זה זימנו אותך?" כתפיה של שומרת מתקשחות. "זה לא עניינך." "אם זה עוסק בי, זה ענייני," אומרת פיסטיה בהתרסה. "אני רוצה לדעת מה יקרה לי." "את יודעת מה יקרה לך," אומרת שומרת. כלאחר יד היא מוסיפה, "אם לא תגלי זיקה למאגיה בקרוב." "תעזרי לי." "אני לא יכולה." "גם אני לא." "פיסטיה." פיסטיה מושכת את ידיה אל חיקה. קולה של שומרת נעדר כל רכות. "את חייבת." "אבא?" טיף. "אבא?" טף. "אבא?" "לאסטריה?" שתיקה. "לאסטריה, את כאן?" טיף. "ה - המורה?" "לאסטריה, את בסדר?" "אני בסדר, המורה." טף. "המורה… איפה אנחנו?" "אני לא יודעת, לאסטריה. טף. טיף. טף. טף. "המורה?" "כן, לאסטריה?" "אני לא זוכרת כלום." "זה הגיוני." טיף. "המורה?" "כן?" "את זוכרת משהו?" "לא דבר, לאסטריה." טף. "המורה?" "כן?" "יש לך דרך להדליק אור?" "אני חוששת שלא, לאסטריה." "למה שלא נארוג כישוף?" "זה יכול להיות מסוכן, לאסטריה. אנחנו לא יודעות איפה אנחנו." שתיקה. "אבל… אנחנו באוניברסיטה, לא?" טיף. "המקום הזה מרגיש לך כמו האקדמיה, לאסטריה?" שתיקה ארוכה. קולות צעדים חוזרים. "אבל - " "כן, לאסטריה?" "אבל אנחנו… אבא שלי… האוניברסיטה…" "את מרגישה את היד שלי, לאסטריה?" עצירה. "כן." "תשארי לידי." "בסדר." טף. "מה עכשיו?" "נמתין?" טיף. "המורה…" "פשוט תדברי, לאסטריה." "נמתין למה?" אנחה. טיף. טף. טיף. "אני לא יודעת, לאסטריה. פשוט נמתין." שזירת אופל. המיומנות השביעית. המאגיה מתבטאת בעולם האמפירי בשלל צורות ומישורים. הביטויים האלה קלים למחקר. פשוטים. צפויים. נוחים. נקבעים ומוגדרים על פי נסיבות והשתלשלות אירועים, ניתנים לחיזוי. המיומנות השביעית שונה. היא ספונטנית, סובייקטיבית, יכולה ליצור יש מאין, מבלי להתבסס על הקיים. היא עוסקת בתמרון כשם שהיא עוסקת ביצירה, בהשמדה כשם שעוסקת בבריאה. חוקיה חסרי היגיון, שרירותיים ומתחלפים ונעדרים כל ביסוס, מעין מערכת לוגית נפרדת שעומדת בפני עצמה. עד עכשיו חשבתי שמדובר בעוד ביטוי של הטבע האמפירי, של מכניקה או מערכת פיזיקלית מינאטורית שלא יצא לי להיתקל בה עד עכשיו. המחקרים האחרונים שלי גורמים לי לשקול אפשרויות אחרות. אולי הסיבה לכך שהחוקים של שזירת אופל נראו לי עד כה חסרי הגיון היא כי בחנתי אותם בכלים הלא נכונים. כי ייחסי להם את האובייקטיביות וחד המשמעיות של האמת האבסולוטית, של הטבע הפשוט, הקבוע, הצפוי. אולי כל הזמן עשיתי טעות. אולי שזירת אופל לא מתייחסת לטבע הכולל. אולי היא מתייחסת לאדם. - מתוך הכתבים הגנוזים. -------------------- It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 20 2023, 21:15 PM
|
||
|
Memento mori |
כשאת כותבת 'פרק מעבר' כוונתך לכך שהפרק פחות טוב? כי אם כן, אני מסרבת להסכים איתך. הוא נהדר.
פיסטיה הצעירה היא דמות מאוד מעניינת, וכך גם דמותה אפופת המסתורין של שומרת. בקיצור, אשמח מאוד לקרוא עוד על שתיהן ועל הכתבים הגנוזים בהמשך. דרך אגב, זו הפעם הראשונה שאני באמת מבינה (או לא מבינה, כי אין דבר כזה אמת אבסולוטית) מהי שזירת אופל. זה מרתק ומוזר בו זמנית, עליי לומר. אין לי מושג איך המוח הגאוני המרושע שלך חושב על כל זה, אבל זה מדהים! אגב, מוח גאוני מרושע זו מחמאה, אם דבריי הובנו בטעות שלא כהלכה. אהבתי את הדיאלוג בין לאסטריה למורה שלה, (זו אקווירה, נכון? אני לא טועה כאן, אני מקווה?) הוא פשטני מאוד, אבל בצורה חיננית. אהבתי את טיפות הגשם ברקע, מאוד מתאים לאווירה כרגע. אזזז המשך! -------------------- I am Sam Sam-I-am Green eggs and ham forever תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 21 2023, 21:15 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
אנחנו על סף סיום החלק השני, וסוף סוף אני חושבת שקווי העלילה מתחילים להתעצב בצורה יותר ברורה. כמובן שעומדות להיות עוד הרבה גיחות לדמויות למיניהן ותקופות זמן שונות, אבל אני כבר ממש מתחילה להרגיש איך אני יכולה להתחיל לעבוד על סוף שיסגור את כל הקצוות, דבר שעד עכשיו נראה לי כל כך גדול שאני בכלל לא יכולה לגשת אליו. זה לא איזה פרק שיא, בהחלט לא משהו כמו הפרק הרביעי או השמיני או השלושה עשר (מהחוויה שלי ככותבת), אבל זה פרק סביר, אני מניחה. הוא מספק את הסחורה, אני חושבת? או לפחות מקווה. אבל הוא לא יגרום להתלהבות בשום רמה. בקיצור, תהנו. *** פרק חמשה עשר: מידור ומחיצה "את רואה אותי? לאסטריה?" [עצירה.] "לא." [היסוס.] "תפתחי עיניים." "העיניים שלי פתוחות, פרופסור." "אני… בדיוק הדלקתי נר, לאסטריה." "אבל…" [שתיקה.] "אבל אני לא רואה אותך." "למה..." [עצירה.] "תחזיקי ביד שלי, פרופסור." "בסדר." [צעדים.] "אנחנו צריכות להתקדם, לאסטריה. את בטוחה שאת לא רואה אותי?" "את לא חושבת שהייתי יודעת אם הייתי רואה אותך?" [שתיקה. אנחה ארוכה.] "בסדר, אם כך. תמשיכי להחזיק לי ביד. אני מתחילה להתקדם." " ר - רגע!" "מה קרה, לאסטריה?" "איפה אנחנו? מה אנחנו עושות כאן? מ - מה?" [קול רגוע.] "נראה שאנחנו במין מערה. יש כאן קירות אבן חלקים. אני לא יודעת למה אנחנו כאן. יכול להיות שעשית איזשהו כישוף כושל - ?" "פרופסור!" "אני מתנצלת, לאסטריה, לא התכוונתי לרמוז כלום." "אנחנו צריכות להישאר כאן." "להישאר כאן?" "כן, עד שימצאו אותנו. אנשים בטח כבר התחילו לחפש אותנו?" [עצירה.] "אני לא חושבת שלהישאר במקום זה המהלך הנבון ביותר כרגע, לאסטריה." "זה מה שעושים כשהולכים לאיבוד." "אבל אנחנו לא הלכנו לאיבוד." "זה לא אותו הדבר?" "לאסטריה - " "כן, פרופסור?" "אם אנחנו לא יודעות איפה אנחנו, למה שאנשים אחרים ידעו?" [קול טפטוף.] "אני…" "אנחנו צריכות להתקדם." [הטפטוף מתחזק.] "אני מסכימה, פרופסור." שומרת בחרה לעצמה את שמה הפשוט לאחר סיום הכשרתה. מגינות שונות בחרו שמות שנים שהעידו על אידאולוגיות ומטרות שונות; היו שבחרו בשמות בעלי משמעות היסטורית כמו אוליונה או תיאה, שמות סמליים כמו לילה או שחת, או שמות רגילים פשוטים כמו ליינה או אראטיה. הן לא התייעצו אחת בשניה, כי מגנות לא אומנו לעבוד בקבוצות; להפך, הן הורגלו להתרחק מלהקות ולעבוד בצורה עצמאית, חושדות בכל אדם סביבן מלבד הן עצמן, או הממונים עליהן. לכן, כשסיימה את הכשרתה, היתה לה התלבטות רבה. לשם שבחרה לעצמה המגנה היתה השפעה, והוא עיצב משמעותית את מעמדה עוד לפני שהתחילה לעבוד. היה עליה לבחור בשם ראוי. היא ידעה שאנשים מצפים ממנה לגדולות, מאחר שונוס עצמה היתה פטרוניתה. ראשת המסדר היתה דמות שעוררה באנשים מסוימים להט עז על גבול הדתי. במשך שנים היא לא לקחה תחתיה שולייה, והדעה הרווחת היתה שאין לה זמן או אנרגיה לכך. אבל אז, כשהגיעה למקום שומרת הצעירה, היא בחרה בה, ערבה לה, ולימדה אותה. זה סיקרן אנשים, בעיקר מאחר ואף אחד מהם לא הכיר את שומרת או קרא עליה רישומים. התיקיות של כל המגנות היו מסודרות בגנזך הראשי, אבל מי היה מעז לפנות לונוס בכבודה ובעצמה ולהעיר לה על כך שהרישום על בת חסותה לא נמצא בארכיון? האם היא לא ידעה את זה בעצמה? למעשה, האם היא לא היתה אחראית לזה? עוד דבר שהפתיע אנשים, ורב העמיק את ההערכה העמוקה ממילא שלהם לונוס, היא העבודה שהיא לא הפחיתה משעות עבודתה או חיפפה במשימותיה לאחר הבחירה בשומרת. פטרונות היתה עבודה במשרה מלאה, והיו מגנות שאומנו לה ספציפית החל מהרגע שסיימו את הכשרתן שלהן. אבל ונוס המשיכה בעבודתה הקפדנית ממילא, באותו מרץ ודייקנות שנראו ממנה בעבר, במקביל ללימוד וחינוך בת חסות. היא לא הפגינה שום סימן לתסכול, חוסר סבלנות או רוגז, לא התלוננה ולמעשה לא דיברה על חייה האישיים כלל, כמנהגה. עובדה הזאת הפכה אותה לאף נערצת יותר. בבגרותה שמעה שומרת אנשים רבים מדברים על פטרוניתה בנימה מלאת תדהמה ומשתפכת. ככל שעבר הזמן, שומרת למדה להעריך בעצמה את חוסר הפשרות של גבירתה. הערכה זאת לא גרמה לה לאהוב אותה, כמובן. אבל אחת המיומנויות החשובות ביותר שמגנה לומדת היא מידור ומחיצה; כשאת נלחמת באויב בשדה קרב; את צריכה להיות מסוגלת להעריך כראוי את מיומנותיו מצד אחד, על לשמר את להט השנאה שלך מהצד השני. זה היה אחד מבין הדברים שכמעט בלתי אפשרי ללמד; אבל הלימודים של המגנות לא היו בדיוק לימודים נורמטיבים. שומרת התחילה ללמוד אצלה בגיל שבע עשרה וסיימה את הכשרתה בגיל תשע עשרה. זריז להפליא, אפילו יחסית למגנה שעברה הכשרה תחת ונוס. אנשים שאלו אותה לעיתים קרובות מה לימדה אותה המנהיגה, אילו מיומנויות סודות קנתה לה, מה היה בה שגרם לונוס לבחור בה. שומרת לא ענתה, כמובן, כי היא ידעה את מחירה של נאמנות, והיא היתה נאמנה לגבירתה. אבל האמת היתה שתקופת האימון שלה לא היתה תקופה שזכרה בעין טובה. היא זכרה איך זה להתאמן מבוקר עד ערב, לאמץ ולהתיש את עצמה, ואז להיות מזומנת לחדרה של גבירתה כל ערב, לחצי שעה שבה הציגה את יכולותיה. את כל יומה העבירה לבדה בחדרה הריק - המגנות הוגבלו לחדרים הנעולים הללו בתקופות הכשרתן, כדי שיוכלו להבין לעומק את התגובות וההתנהגות של אדם שכלוא בחדר כזה - והקשר האנושי היחיד שניהלה היתה ונוס. היא נדרשה להשפיל את עיניה ולא לענות אלא אם כן נשאלה שאלה, ותמיד להשיב בנימוס ולעולם לא לטעות, ואם עברה על אחד מהכללים הללו נידונה להצלפה - בין אם מהחוטר או מלשונה החדה של גבירתה. "זה לא היה טוב." אמרה ונוס חד וחלק, אפילו חצי שנה לאחר התחלת הכשרתה. "חלש, רופס, ראוותני מדי. את לא מתגוננת מספיק ומתעדפת להשאיר רושם על פני גרימת נזק אמיתי. את חושבת שלקחתי שולייה כדי שתסב לי בושה, ילדה? או שאת חושבת שאני טיפשה מכדי להבחין בכך שאת לא משתפרת הודות לכמה תנועות יפות?" "לא, גבירתי." "זה לא נראה ככה. האם את בכלל רוצה להשתפר, או שאת מוגבלת מדי? את יודעת מה עשיתי בגילך?" "כן, גבירתי." "את צריכה להתאמן, ילדה, להתאמן באמת. את מפחדת מדי להיפגע, וזה לא יעלה על הדעת אצל מגנה. כאב הוא חלק מהחיים שלנו. את תלמדי על זה כשתתחילי את ההכשרה שלך במאגיה." ונוס העבירה דף והרימה את ראשה לרגע מהספר שבו קראה, מבחינה בעיניה הנוצצות של שומרת. לקולה נוסף רובד של גועל. "תפסיקי להסמיק, ילדה, אף פעם לא קיבלת ביקורת? צאי." "כן, גבירתי." הזמנים הטובים ביותר היו הבקרים. היא התעוררה תמיד כשארוחה חמה על שולחנה, ולידה תיקיה. בתיקיה היו הרישומים האחרונים של מי שעתידה להיות הנבחנת של שומרת. היה שם כל מה שאפשר לדעת, החל מקצב פעימות לב ונשימה וכלה בתיאורים מפורטים של כל פעולה שעשתה כל יום. היא היתה עדיין צעירה, צעירה מאוד, ולכן טופלה על ידי מגנות מתחלפות. שומרת היתה אוכלת את הארוחה ומעיינת ברשומות ומשננת אותן, בין השאר כי מדי פעם היתה ונוס בוחנת אותה עליהן בערב, לפעמים כמה ימים לאחר שהגיעו אל שולחנה. כמובן שזמן קצר לאחר מכן באמת התחילו אימוני המאגיה, וכפי שצפתה ונוס, שומרת לא נהנתה מהם בכלל. יום אחר יום של אימונים מפרכים ששברו את רוחה. שומרת תיעבה מאגיה. החל מהרגע שהתחילה את הכשרתה בה, נעשתה חצופה יותר ופורקת עול. השנאה שלה למיסטיקה החלה לגבור על פחדה מגבירתה. "עכשיו." אמרה לה ונוס בקול לא מרוכז. "את יודעת מה את צריכה לעשות. תפסיקי לעמוד במקום ותפעלי." "אני - " "אני אמרתי לך משהו, ילדה." שומרת לא הגיבה. "האם לא שמעת אותי, ילדה? כשאני מדברת אליך, אני מצפה לתגובה מידית. התואילי לבצע את שיעוריך מולי?" "לא, גבירתי." לונוס לקח רגע להבין מה היא אמרה. היא הרימה את ראשה והסתובבה אליה. "מה אמרת?" "אני מצטערת, גבירתי. אני לא יכולה לעשות את זה, גבירתי." כששומרת גדלה ובחרה לעצמה בשם שומרת, זה היה כי זה מה שהתכוונה להיות עבור נבחנתה; מגנה כמו שהיו המגנות הלוחמות, אדם שבו תוכל לבטוח ולאהוב גם במציאות שבה היא גדלה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות, מושלמת בהכול, סמל לדוגמה ומופת. תמיד טקסית ורשמית ומכובדת, שקטה וצייתנית. זה היה כי היא היתה חכמה; אבל כשהיתה צעירה יותר היא היתה טיפשה יותר, ולא העריכה את גבירתה כראוי. הבעיה שלה היתה שהיא המשיכה לחשוב שמכשולים ניתן לעקוף, ושרצונה החופשי יעזור לה להימנע מהם. אבל גבירתה ראתה את רצונה כמכשול, ומכשול לא עוקפים, אלא שוברים, מהיסוד, ואז בונים עליהם דרך חלקה יותר. אז היא פעלה כראוי. גבירתה תמיד פעלה באופן הזה; מחושב, הגיוני, נקי. מחושב כי היא הבינה דברים לעומק שאנשים אחרים לא יכלו אפילו לתפוס; הגיוני כי כל מעשה שלה נמדד בצורה הלוגית ביותר, של יתרונות לעומת חסרונות; ונקי כי היא מעולם לא נתקלה בצורך ללכלך את ידיה בעצמה. בת חסותה היתה נאמנה לה; ולפקודתה, היא היתה זאת שעשתה את זה. "פרופסור?" "כן?" "כמה זמן אנחנו כבר כאן?" "אין לי מושג." [קולות טפטוף חוזרים.] "אנחנו צריכות לעצור ולאכול." "אנחנו צריכות לצאת מהמקום הזה, לאסטריה." "תחשבי בהיגיון, פרופסור. מה גורם לך לחשוב שנמצא פתאום את היציאה בקילומטר הבא? וחוץ מזה, גם אם כן, הפסקת אוכל לא תשנה את זה." [אנחה.] "אני מניחה שזה נכון." [קולות גישוש, כמה נקישות.] "יש לי עלי… בואי נראה. יש לי עליי שני כריכים, כנראה לארוחת ערב. מה יש לך, לאסטריה?" "תוכלי לבדוק בתרמיל שלי, פרופסור?" [קול בד מרשרש.] "הרבה ספרים… יש לך כאן כמה פירות יוני עטופים וכריך. הנה, קחי." [קולות לעיסה.] "לא כדאי שנגמור את הכול כבר עכשיו, פרופסור." "אל תכנסי לפאניקה, לאסטריה, אנחנו נצא מכאן מאוד בקרוב." "כנראה. אבל אולי לא." [שתיקה קלה.] "זה ממש אבסורד." "אכן." "את חושבת… מה יכול לגרום לכך שאנחנו כאן, פרופסור, איפה ש'כאן' יהיה?" "אולי…" [עצירה. אנחה.] "אין לי מושג, לאסטריה. אין לי שמץ של מושג." "מממ." [קולות לעיסה.] "אבא שלי ידאג לי." "אני משוכנעת שנהיה בסדר." "זה לא קשור למה שבדיוק אמרתי." "ובכן, לאסטריה… איפה אבא שלך?" "לא כאן." "אם כך, אני בטוחה שהפרופסורים ימתינו לפני שישלחו לו הודעה. ואחרי הכול, אנחנו נחזור בקרוב." "זה לא הגיוני, פרופסור." "אני יודעת." "אני מתכוונת… זה מרגיש כמו קטע מאחת הבלדות הישנות. רק שאין לנו שום אויבים מוש - אני מתכוונת, אין שום - שום אלמנט הגיוני? זה פשוט… זה לא הגיוני." "כבר אמרת את זה, לאסטריה." "אני מצטערת, פרופסור." "זה בסדר. את פשוט צריכה לשמור על קור רוח." "את צודקת, פרופסור. אני צריכה להיות יותר כמוך." "מממ." "נתקלת במצבים כאלה בעבר?" [נחירת צחוק.] "למה שאתקל במצבים כאלה בעבר?" "את פשוט… מאוד רגועה." "אני רגילה להיות במצבים שבהם אני לא מבינה מה קורה סביבי. אם כי, אני אודה, עוד לא יצא לי להתעורר במערה לא מוכרת לצידה של תלמידתי העיוורת." [שתיקה ארוכה.] "אני לא… אני לא עיוורת." "סלחי לי, לאסטריה. סמנטיקה. התכוונתי מוגבלת זמנית בראייה." [עוד שתיקה. קולות לעיסה.] "אמרת שהיית בהרבה מצבים שבהם לא הבנת מה קורה סביבך?" "נכון." "מתי?" "בעיקר כשהייתי צעירה, אני חושבת. אני לא זוכרת את הזמן הזה היטב." "אני זוכרת את ילדותי די טוב." "את עדיין די צעירה, לאסטריה." "כמובן, פרופסור." "אני חושבת שכדאי לנו לחזור להתקדם, לאסטריה. האם שבעת?" "כן, פרופסור." "אם כך, הבה ונמשיך בדרכנו." "קדימה." [הצעדים מתחדשים.] -------------------- It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 21 2023, 21:39 PM
|
||
|
Memento mori |
פרק מצוין. אני יודעת שאני אומרת את זה על כל פרק אבל אם את לא רוצה שאכתוב את זה, כנראה תצטרכי להתחיל לכתוב גרוע.
אהבתי את הקטע הביניים של שומרת ו-ונוס, זה מסביר כל כך הרבה ועם זאת, לא מספיק, דבר שעושה רצון עז לקרוא את הקטע הבא שעוסק בהן. אהבתי גם את הדיאלוג בין לאסטריה למורתה, הוא היה כתוב בצורה נהדרת. כשרק רחשי הרקע מפריעים את הדממה. למה לאסטריה פתאום עיוורת? האם מותר לי להפיל את האשם על הפרופסור? אני מדמיינת את זורינה מוציאה בעלטה את פירות היוני ומהרהרת בהם, האם קולה רעד? אני משוכנעת שלא, כי זו הלוחמת, אחרי הכול. קולה אף פעם לא רועד. את חושבת שהיא הרגישה געגוע לנערת עץ היוני? טוב, חפרתי, בקיצור: פרק נהדרוש בריבוע. -------------------- I am Sam Sam-I-am Green eggs and ham forever תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 22 2023, 22:50 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
אין לי מושג איך, אבל הצלחתי להפיק את הפרק הזה תוך שעה אחת. אני... גאה בעצמי. ומותשת. וקצת נבוכה מהרמה שלו, אבל זה לא מחריד, אני חושבת? אני לא חושבת שאני במצב לשפוט. אההה... תהנו? *** פרק שישה עשר: אתם בטח יודעים מה קרה בסוף "פרופסור?" "כן?" "יש לך משפחה?" [עצירה. דשדוש איטי.] "למה את שואלת את זה?" "אני לא יודעת, אני פשוט… מממ. לא יודעת. יש לך בעל?" "לא." "כן, זה הגיוני." "הגיוני?" "טוב, להיות פרופסור באקדמייה זו בטח עבודה במשרה מלאה. בטח קשה לתחזק מערכת יחסים בצורה הזאת." "אין לי מושג לגבי זה, לאסטריה." "אה, באמת? חשבתי שאת מלמדת כאן כבר… כמה שנים, בעצם?" "אני אמינית וארמונטית, לאסטריה." "הו." "הו?" "לא, אני מתכוונת… זה לא דבר בעייתי! זה פשוט שלא הייתי חושבת עליך בצורה הזאת." [משועשעת.] "למה לא?" "אני לא יודעת, את כל כך… טוב, בעצם, במחשבה שניה, זה די הגיוני." [קולות הטפטוף מתחילים להיחלש.] "מתי הבנת את זה?" "אני חושבת שבערך בגיל חמש עשרה." "אה." "אכן." "אבל בטח יש לך משפחה אחרת." "משפחה אחרת?" "אני מתכוונת… הורים, אחים, את יודעת." "כן, כמובן. יש לי שני אחים - אחד גדול ממני, השני בגיל שלי." "את מתכוונת - שיש לך אח תאום?" "אכן כך, לאסטריה." "מממ… וההורים שלך?" "מה לגביהם, לאסטריה?" "הם - מה איתם?" "אבא שלי מת כשהייתי צעירה, אמא שלי עדיין בחיים. אני מבקרת אצלה פעם בכמה זמן." "זה נחמד." "אכן." [קולות הטפטוף ממשיכים להיחלש.] "אתן בטח מתכתבות הרבה." "פה ושם. למעשה, אני חושבת שיש לי עלי כמה מהמכתבים האחרונים שלנו." "היא גאה בך? אני מתכוונת, על כך שאת פרופסור באקדמייה והכול." "כמובן." "גם היא מלומדת?" "לא, אני חוששת שלא." "אה." "אכן." "מממ." [קולות הטפטוף נפסקים לגמרי.] "מה זה?" "מה זה מה?" "השיר הזה שאת מזמזמת." "אני מזמזמת שיר?" "כן, לאסטריה, את מזמזמת שיר." "לא שמתי לב." "ובכן, איזה שיר זה?" "אני - לא יודעת. אני אפילו לא יודעת מה זמזמתי." "זה הלך בערך ככה - " [קול זמזום מחזורי.] "אה, אממ… זה שיר שאבא שלי אהב." "אבא שלך?" "כן." "איך קוראים לו?" "ריסט." "אה." "אני לא באמת זוכרת את המילים, כי הייתי ממש קטנה כשהוא שר את זה - הוא לא ממש אוהב מוזיקה. אבל אני זוכרת את המנגינה." "זה מעניין." "ממ." "את אוהבת מוזיקה?" "אני חושבת." "נראה שיש לך אוזן די טובה לצלילים, אם את מסוגלת לזכור את המקצב ולא את המילים. זה דפוס די מורכב, את יודעת." "באמת?" "אה, כן." "את מבינה במוזיקה, פרופסור?" "לא, לא בדיוק." "אז איך ידעת שזה דפוס מורכב?" "פעם הכרתי אדם שהבין במוזיקה." "באמת? מי?" "קראו לו." [עצירה.] "פרופסור?" "כן?" "עצרת באמצע המשפט." "כן, לאסטריה, אני מצטערת. זה פשוט… אני לא מצליחה להיזכר בשם שלו." "הכרת אותו טוב?" "אני…" [עוד השתהות.] "אני חושבת?" "ובכן, אני הייתי אומרת שאין לך זכרון כל כך מוצלח לשמות, פרופסור." "לא, זה פשוט… זה… לא משנה, שכחי מזה." "אם את אומרת, פרופסור. אז ממנו למדת על מוזיקה?" "כ - כן. כן, לאסטריה." "את יודעת לנגן על משהו?" "אני לא חושבת." "את לא חושבת?" "לא באופן מילולי, לאסטריה." "לא - אני - כמובן שלא, פרופסור. אני מתכוונת… מה זאת אומרת "אני לא חושבת"? את יודעת לנגן או שאת לא." "אני לא זוכרת כל כך טוב כרגע, לאסטריה." [שתיקה.] "זה מוזר, פרופסור." "יכול להיות. את יודעת, אין לי הרבה זמן פנוי ויש לי תמיד הרבה דברים לעסוק בהם." "ובכל זאת." "ייתכן." "מממ." [הצעדים מאיצים. קול זמזום.] "את מכירה את השיר שזמזמתי קודם, פרופסור?" "אני לא חושבת." "את מזמזמת אותו ממש כרגע." "כן, לאסטריה, אני מודעת לכך." "פרופסור - " "כן, לאסטריה?" [שתיקה.] "לא משנה." "בסדר, אם כך." "מממ." [הצעדים מתגברים.] "את מכירה את האנשים האלה, פרופסור? אלו שבאים לעיירות כדי להציג דברים?" "טרובדורים?" "לא." "שחקנים נודדים?" "לא, אני מתכוונת… הם קוראים לעצמם מכשפים, למרות שבפועל הם לא עושים כישופים אמיתיים - " "אה, אומני מאחז עיניים." "כן, בדיוק." "אני חושבת שראיתי אחד או שניים בחיי. למה?" "פשוט… זה מטופש, אבל הקולות של הטפטוף ממש מזכירים לי את הקול של המטבעות שהם היו משחקים בהם - אני מתכוונת - לפעמים - במקום שממנו באתי - " "הבנתי למה התכוונת, לאסטריה." "אה." "זו אסוציאציה די מוזרה." "אני מרגישה קצת מוזר, לאחרונה, פרופסור. אני מצטערת אם זה נשמע - אני מתכוונת - " "מוזר?" "לעזאזל." [נחירת צחוק שקטה.] "זה פשוט שמוזר לי לא לראות, זה הכול. זה גורם לי לדימויים מוזרים. האם זה הגיוני?" "לא, לא לגמרי, לאסטריה." "אה. אני מצטערת." "זה בסדר." "את יודעת לאילו אומנים אני מתכוונת?" "ייתכן. אבל לא ממש יצא לי לראות… אומני מטבעות?" [אנחה.] "לא, הם לא אומנים של מטבעות או משהו כזה. הם פשוט משחקים עם המטבעות. את יודעת, מקפיצים אותם, מעבירים אותם בין האצבעות, מעמידים פנים שהם נעלמו." "זה נשמע כמו עיסוק מאוד חסר טעם." "לא בהכול צריך להיות טעם, פרופסור." "ועדיין. זה נשמע כמו בזבוז זמן רציני." "זה מהנה." "באמת?" "ניתן להסיק מדברי." "מה מספק בלצפות באדם משחק במטבע?" "הדפוסים." "הדפוסים?" "האופן שבו הוא מעביר את המטבע על האצבעות בתבניות חוזרות, שמשולבות אחת בשניה, כמו מין סליל שמתעגל לתוך עצמו… פרופסור?" "כן?" "למה עזבת לי את היד?" "הנה, החזרתי אותה." "...בסדר." "אנחנו צריכות להתקדם." "אנחנו כבר מתקדמות, פרופסור." "כן, אני יודעת. אנחנו צריכות להתקדם מהר יותר." "אם את אומרת, פרופסור." "זה מה שאני אומרת." "מממ." "קדימה." [קולות הצעדים מתחזקים.] עמוד 1 שמי פיסטיה. שלום. מה שלומכם? עמוד 34. אני חושבת שעכשיו יום שני או רביעי, אבל אני לא באמת יודעת. הפסקתי לספור את הזמן לפני כתריסר ימים, על אף שאני מניחה שאני יכולה עוד לשחזר ולהבין איזה יום היום. מה זה משנה, בכלל? שומרת גם ככה כמעט אף פעם לא מבקרת אותי. אני יכולה ללכת לישון מתי שאני רוצה, ובשאר הזמן גם ככה אין לי מה לעשות. אולי חוץ מלכתוב ביומן הזה. עמוד 92 שומרת באה עכשיו שלוש פעמים ביום, וזה נחמד. אני לא באמת יודעת מה קורה מחוץ לחדר הסטרילי, אבל אני חושבת שקשה לה לבקר אותי כל כך הרבה, ובכל זאת היא עושה את זה, ואני מעריכה אותה על כך. היא יכולה להיות אדם קשה בהתחלה, אבל זה פשוט בגלל שהיא כל כך ישירה. אני יודעת שהיא יכולה להיות מנומסת, אבל משהו בחוסר הצורך הבסיסי שלה בעידון או בסילוף יכול להתפרש בצורה קרירה. כמובן שאני כנראה לא האדם הכי נכון לקבוע את זה - כל הידע שלי על דינמיקה בריאה ונורמטיבית בין אנשים באה מהספרים, אבל שומרת שיש לי הבחנה גבוהה ויכולת התחקות מיוחדת אחר דפוסים, ואני חושבת שהיא צודקת. הלוואי שזה היה עוזר לי לגלות סוף סוף מאגיה ולצאת מהמקום הזה. עמוד 114 ראיתי אתמול את שומרת מציצה ביומן בזמן שהיא חשבה שישנתי. אני חושבת שהיא קוראת את כל מה שאני כותבת לכם. עמוד 114 שלום שוב. השמש עלתה מוקדם יותר הבוקר - שומרת אמרה לי. הבוקר היא היתה לבושה בגלימה הטקסית ועטתה את המסכה הרשמית. אני חושבת שהיא בדיוק זומנה. היא נראתה מודאגת. זה בטח בגלל שעדיין לא הפגנתי כל סימן למאגיה. היא אמרה שזה היה אמור לקרות מזמן. אני מנסה ככל יכולתי, אבל אני לא חושבת שזה אי פעם יעבוד. אתם בטח יודעים מה קרה בסוף. תוכלו לגלות לי את התשובה? עמוד 342 בוקר טוב. מצטערת שנעלמתי לכל כך הרבה זמן. היום יצאתי מהחדר הסטרילי בפעם הראשונה. שומרת נתנה לי מסכה כדי שאני לא אראה, אבל אני כבר מזמן לא צריכה ראייה. הובילו אותי אל סבא וסבתא שלי, מהצד של איריאן קסייריס. קוראים להם מירטוסה ומורן. לא הורידו לי את הכיסוי, כך שלא יכולתי לראות את פניהם, אבל הם מבוגרים מאוד אם לשפוט על פי הצלילים והמגע. מירטוסה שאלה אותי האם אני יודעת מה התפקיד שלה. השבתי לה שלהיענות כמו חיית מחמד לדרישותיהם של הזהובים, אז היא נתנה לי סטירה. היא די כאבה. הפגישה לא עזרה, ושומרת כועסת עלי עכשיו בגלל שהתחצפתי. לא אכפת לי ממירטוסה, אבל הלוואי שלא הייתי מאכזבת את שומרת. אני יודעת שהיא בחרה לערוב לי למרות שאני חולה, ושהיא נפגעת מכך שאני לא מפתחת כוחות. אבל אני פשוט לא מסוגלת. בדרך חזרה מיששתי בידי את הקירות ככל שיכולתי מבלי להיראות חשודה וחשתי את הדרך דרך רגלי. אני שמחה שאין לי נעליים, כי עכשיו אני יודעת את כל הדרך מהחדר הסטרילי אל חדרה של מירטוסה. אני יודעת ששומרת ידעה שאני יכולה ללמוד את הדרך גם בלי לראות, אז אני תוהה לעצמי מדוע היא לא עילפה אותי או כישפה אותי. אני חושבת שאולי היא עשתה את זה בכוונה, אבל מה כבר יכולה להיות המטרה שלה? מה אתם חושבים? עמוד 761 היד שלי עדיין כואבת מהניסויים של אתמול. אני בקושי מצליחה להזיז אותה. אני לא מבינה למה היא עושים לי את כל הדברים האלה; מאגיה היא דבר שמפתחים באופן טבעי, ככה שומרת אמרה לי. נראה לי שהם מנסים לגרום לי להיכנס ללחץ וחוסר אונים כדי שהכוח שלי יתפרץ ממני. אם אתם יודעים איך להפעיל מאגיה, בבקשה תעזרו לי. עמוד 1,091 עוד ארבעה ימים אני אהיה בת שתים עשרה, ככה שומרת אומרת. זה אומר שבעוד ארבעה ימים יקחו אותי. אני לא אוהבת את החדר הסטרילי, אבל אני לא רוצה ללכת. עזרו לי. עמוד 1,095 להתראות. אני חושב שהשררות היא בוודאי התקופה הכי חשובה וקשה שסט' ידע. קראתי הרבה מאוד תיעודים ותיאורים מאז, בין אם עלילתיים ופואטיים או רשומות מסודרות ומכתבים. לעיתים קרובות יש נטייה למשוררים הנודדים להגזים בסיפוריהם, אבל במקרה הזה אין שום טעם בהגזמה. קראתי יומנים על גבי יומנים ורשומות ומכתבים ותיעודים שתיארו ערימות של גופות, מחלות ומוות ואש בכל מקום. שחיתות ורוע אנושיים ויצר הטבע כאחד. כפי שציינת בעצמך, זה מזכיר מעט תיאורים תיאולוגי של עונש אלוהי, אבל השררות היא תקופה שבלי ספק התרחשה - כמות העדויות והתיעודים (שלא לדבר על ההשפעה הסביבתית והממצאים שהחזיקו מעמד) חייבים להתבסס על מקרה אמיתי, ואפילו אם הוא מתואר בצורה מוגזמת, הוא עדיין חייב להיות אחד מהטרגדיות הגדולות ביותר שהאנושות נתקלה בהם - אם לא ה. הייתי נותן כל מה שיש לי כדי להיות מסוגל להגיע לתקופה הזאת בעצמי ולבחון את הסביבה. מבחינה פסיכולוגית, בעיקר, זה מרתק לראות את הלך המחשבה ואת דפוסי ההתנהגות של אנשים שמרגישים שעולמם קורס אל תוך עצמו, שהם ושכל היקר להם עומדים להיכחד. אירועים בקנה מידה כזה חייבים להוציא מאנשים את הצדדים המכוערים ביותר והיפים ביותר של האישיות. אילו יוזמות לקחו על עצמם אנשים מתוך תחושת שליחות וחובה? איך עיוותו אנשים את התפיסה כדי שתתאים לצורת ההתנהגות שלהם? אילו בחירות חסרות משמעות הם בחרו פעם אחר פעם בניסיון להרגיש כאילו הם משנים משהו? ואילו בחירות משמעותיות? המחקר שלך אומנם מקיף מאוד, הלורי, ואיני יכול שלא להתרשם, אבל הייתי שמח לפירוט מההיבט הפסיכולוגי - תקופת השררות היא דוגמה קיצונית, אבל גם מדגמים של תגובות של אנשים בזמנים יוצאי דופן אחרים בהיסטוריה יכולה להיות מאוד מעניינת. זה מן הסתם נושא שיותר קשה להשיג עליו מידע ברור ומהימן, אבל רק חשבי איך הוא יוכל לפתח את הפסיכולוגיה המודרנית. רק המחשבה עצמה מלהיבה אותי. להבין לעומק את התגובות של אנשים כשהיסטוריה מתהווה כנגד עיניהם. תקופתם של הצל ושל בנות הלבנה והחמה, סיפורים אפיים כל כך עד שכיום קשה לחשוב עליהם כעל תקופות היסטוריות של ממש, ועל אנשים אמיתיים. שורשו של המחקר שלך אומנם בפולקלור, אבל הוא משיק לכלל נושאים שונים ומרתקים. עלי לעזוב כעת. בברכה, א.ט. -------------------- It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 22 2023, 23:14 PM
|
||
|
Memento mori |
פרק נהדר
אהבתי את הדיאלוג אהבתי את המסתוריות שפרופסור אקווירה מפזרת מפזרת זה המונח הנכון? אהבתי גם את קטעי היומן של פיסטיה ואת הנספח בסוף סליחה שזה כזה ת''ב איום אני עייפה לילה טוב אבל זה באמתתתת פרק טוב מעניין מה וגה הייתה אומרת על זה שהפכו אותה ל'אח' -------------------- I am Sam Sam-I-am Green eggs and ham forever תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 23 2023, 21:12 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
מאוד לא מבוטא.
מצטערת, זה הדבר היחיד שהצלחתי להפיק. זה היה יום מאוד לא פורה כתיבתית. לפחות בזאת מסתיים החלק השני, אז אני מקווה שבחלק השלישי אני אצליח להתאושש שוב? נראה. *** פרק שבעה עשר: די אהבה את האופן שבו היא נראתה פעם ניזיטיה הצילה חיים. היא ידעה את זה; היא ידעה את זה כשקיבלה על עצמה את משימתה. האחריות היתה כבדה, אין ספק, אבל היא ידעה מה מונח על כף המאזניים; אם לא היא, מה היה עושה את זה? היא לא אהבה את המראה החדש שלה. אוריפין נהנה להריץ עליה שלל הלצות שונות והשוואות לסיפורי פולקלור שונים. שיערה עוד היה סביר - ניתן היה לצבוע אותו; אבל עיניה היו בעיה גדולה יותר. אפילו אם היתה מצליחה לרקוח טיפות עיניים שישנו את צבען לגוון אנושי יותר, הצבע עדיין היה נצמד לגלגל העין במקום לאישון השחור והמוארך. אוריפין אמר לה שוב ושוב שהיא נראית כמו חתול. לא היתה לה ברירה אלא להשתמש בכיסוי עיניים שימנע מאנשים לראותן. היה קשה להסתגל לחיים כעיוורת למחצה לראשונה; הכיסוי לא היה לחלוטין אטום, תודה לפאלס, והיא יכלה לראות צלליות כלליות ומראות מטושטשים, אבל כמובן, זה לא באמת היה שקול לראייה של ממש. היא מצאה את עצמה נתקלת באנשים ובחפצים פעמים רבות בחודשים הראשונים, אפילו בהנחייתו הסבלנית של אוריפין. כמובן, כשהיתה בצ'וסורה הפנימית יכלה להסתובב בחופשיות, גם לבדה. אבל המראה שלה תמיד משך מבטים מיוחדים. קצת חבל, למען האמת. ניזיטיה די אהבה את האופן שבו היא נראתה פעם. אבל זה מחיר קטן לשלם. אוריפין תמיד היה שם לצידה, מההתחלה. ניזטיה לא ממש ידעה האם היא היתה מסוגלת להתמודד עם כמות אחריות כזאת ללא התמיכה הקבועה שלו. הוא מעולם לא פקפק בה, מעולם לא העלה ספקות; הוא תמיד עשה כמיטב יכולתו לעזור לה, לעזור למטרה שלהם. הידיעה כמה הוא מעריך אותה מצד אחד, אבל גם הוא מבין אותה מצד שני, חיזקה אותה בזמנים הקשים יותר. "זה לא הוגן שאת זאת שצריכה לשאת באחריות הזאת," הוא נהג לומר בקולו הרגוע, המוזיקלי, "אבל את האדם הנכון לכך, טיה. את באמת תהיי מוכנה לתת הכול למען המטרה. אני לא יודע האם אני הייתי מסוגל לכך." אחר כך הם פגשו את אטלס ואת יוני ואוריפין התאהב לו ביוני ואטלס - טוב, אטלס היתה הסחת דעת נחמדה, אבל לא היה ביניהם ספק שמה שהם עושים זה לא יותר תחביב. וזה היה בסדר. אטלס היה נבון, ומהיר מחשבה, ונוח, והוא נהנה מזמנה איתה, והיא נהנתה מזמנו איתו. יוני ואוריפין היו דבר אחר. טיה הבינה למה אוריפין התאהב בה בצורה כזאת; טיה עצמה התאהבה לגמרי בנערה העליזה והנעימה. את הקשרים שלה עם אטלס היא ניתקה כשהוא עזב לאורליה, אבל על הקשרים שלה עם יוני היא שמרה, מקפידה לפגוש אותה שוב ושוב, בשלבים מאוחרים יותר, לאחר שאוריפין ויוני - כלומר, קימרה - הקימו משפחה, לנסות לשכנע אותה לעבור לאורליה, למקום טוב יותר, מוגן יותר, הוגן יותר. כמובן שיוני ואוריפין סירבו לה פעם אחר פעם; צ'וסורים תמיד תפסו את האוראלים כשחצנים ורדודים. ובכל זאת, היא ניסתה. הרי הם היו מוכנים להקריב מעצמם למען הבת שלהם, נכון? נכון? נכון? לפעמים היא חשבה שזה בגלל ריסט. זו היתה מחשבה מטופשת כמובן; ריסט אהב את קימרה. הם היו די קשורים, למען האמת. טיה ידעה שאומנם ריסט לא חיבב אות אוריפין, אבל שררה ביניהם תמימות דעים. אוריפין שימח את קימרה וריסט התמודד עם קיומו בלית ברירה. אבל לעיתים קרובות היא הרגישה שהשניים קשורים זה לזה בצורה עמוקה יותר. ואיזו מין סיבה יכולה להיות לקימרה לא לרצות לעזוב את צ'וסורה? איזו מין סיבה? לפעמים, בזמנים המאוחרים יותר, היא היתה משננת לעצמה את אמירותיו של אוריפין, והן היו משכנעות אותה להמשיך הלאה. התחושה של מישהו שבוטח בה, שמאמין בה בעיניים עצומות. היא כבר לא ממש פגשה את אוריפין, אבל לא היה בכך צורך; המטרה היתה גדולה יותר מזה, גדולה יותר מכל אחד מהם. את באמת תהיי מוכנה לתת הכול למען המטרה. אני לא יודע האם אני הייתי מסוגל לכך, אמר לה אוריפין לעיתים קרובות. טוב, בסוף הוא באמת גילה, לא? רק המחשבה על כל האפשרויות ששזירת האופל מעלה מחסירה פעימה מליבי. המחשבה על האופנים שבהם אנשים יכולים להשתמש בה מחזירים אותו לדפוק די מהר. - מיומנה של פיסטיה. -------------------- It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 23 2023, 22:01 PM
|
||
|
Memento mori |
זה פרק נהדר, רציתי להגיב קודם אבל לא הייתי בבית
גם עכשיו אני לא בבית אבל נואשתי מהאפשרות שאי פעם אזכה לחזור לשם הוא מאוד מעניין, אני אוהבת את ניטיזיה! מאוד מעניין מי זה ריסט בעצם והקטע הנספח היה מעניין גם מצטערת שזה לא תב מדהים -------------------- I am Sam Sam-I-am Green eggs and ham forever תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 26 2023, 19:43 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
מבוטא.
ברישום המקורי שלי כתבתי לעצמי שיש עוד קטעים שאני רוצה להוסיף לפרק הזה, קטעי מידע קצרים שנועדו לבנות את הסיפור לכיוון הגילוי הגדול בסוף, אבל עכשיו, אחרי שכתבתי את הקטע עם פיסטיה ושומרת, אני מרגישה שהקטעים האחרים שתיכננתי לא ימסגרו נכון את הסיפור הזה. אני חושבת שהפרק הזה לא רע, במיוחד ביחס לפרקים האחרונים שפרסמתי. אומנם ככל שזה נוגע לכתיבה הוא לא ממש ממריא, אבל אני מרגישה שמבחינה תמתית הוא יותר מעודן ממה שעשיתי עד עכשיו עם הסיפור הזה, וזו אחת הסיבות לכך שאני לא כל כך מרוצה ממנו. אבל הפרק הזה מצליח במידה סבירה בהקשר הזה, אני חושבת. כמובן שאני לא יכולה לדעת, כי ככותבת יש לי את כל המידע האפשרי על העולם, ולכן אני מניחה שהמטרה של ההקדמה הארוכה הזאת לבקש מקורא תיאורתי להתייחס לזה בתגובה שלו? אם אתה יכול. או קיים. אה אגב הקטע הנלווה היה במקור שונה לגמרי והתמקד בפילוסוף שריליה התייחסה אליו, אבל אני לא אענה את הקוראים שלי בפילוסופיה מופשטת. טוב תהנו. *** חלק שלישי: לוגיקה / קטע נלווה: זהויות / סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו וזו היתה מהותו של עניין. זה היה ליבו של סיפור, כי הנערה למדה עם השנים שלכל חפץ ויצור יש סיפור לספר, שיר שהוא מלחש בין קירותיו המוגנים, אגדה שהוא מוכן לחלוק רק עם אלה המוכנים להקשיב. סיפורם של האנשים עוסקים בפעולות שהם נקטו, וסיפורם של החפצים עוסקים במעשים שנעשו להם; אבל כולם מסתכמים באותו רגע, אותה נקודה זעירה וזוהרת, אותו צנובר המעורסל בביטחון בין קשקשי האצטרובל. הנערה קראה לדבר הזה בית. כשהיא היתה עוד קטנה, היא היתה מרפרפת באצבעותיה על אריג הצמר שעל הרצפה ומקפצת באצבעותיה על הציור, על קווי מתאר מעוגלים בפחם בזה אחר זה, עוקבת בעיניה כמו גם בידיה. כשגדלה, למדה לקרוא את הסיפור בטעם שבפיה או ברחשים שנשבו באוזניה או במילים שלא ניתן היה לראות. אבל זו כבר הקדמת המאוחר. לפני הכול, כשהיתה עוד ילדה קטנה עם קול צרוד וחיוך עקום, כשעוד ראתה דברים כפשוטם, היתה לה רק את המילה. בית. - מתוך "צללי הובנה וזהרורי שיטה". פרק שמונה עשר: חיוורת ושברירית כמו קורי עכביש שומרת עצמה את עיניה. זה היה חסר טעם, כמובן, שכן היא היתה גם ככה בחדר חשוך ולא יכלה לראות דבר. אבל האפלה הלחיצה אותה, ולמגנה אסור להילחץ. אף פעם. זה אחד הכללים החשובים ביותר שלמדה שומרת מונוס, וונוס היתה גבירתה של שומרת, ושומרת היתה נאמנה לה. לכן היא עצמה את עיניה והרגיעה את עצמה וחשבה. הדבר האחרון שהיה זכרה היה… היא פקחה את עיניה שוב. עדיין שחור. הזכרון שלה לא היה בסדר. היא עצמה אותן שוב והזרימה אנרגיה. ונוס היתה מתרעמת על פעולה נמהרת שכזאת; לאגור אנרגיה לא היה דבר פשוט, והיתה סיבה לכך שמגנות השתמשו במאגיה רק כמוצא אחרון. אחד הדברים המוקדמים ביותר שלמדה שומרת היה מערכת החילוף שהיוותה המיסטיקה הקדומה; עבור כל פעולה יש לשלם, עבור כל אנרגיה יש לגמול כראוי. אבל שומרת לא היתה ונוס, למרות מה שהרבה אנשים חשבו, והיא בחרה להזרים לגופה אנרגיה, מרגיעה את פעימות ליבה, את נשימותיה, את העקצוצים שבקצות גפיה. אם היא רק תבין עכשיו מה הדבר האחרון שהיא זוכרת - חריקת דלת. שומרת לא קפצה. היא השאירה את עיניה עצומות. עדיף שהאדם שבא לתחקר אותה, יהיה מי שיהיה, יחשוב שהיא ישנה. היא לא כבולה. אולי - רק אולי, אבל גם זה סיכוי - היא תצליח לפלס את דרכה בלחימה. היא חיכתה עשר שניות. ואז חצי דקה. ואז דקה. ואז היא שמעה את זה. "אמרתי לך שניפגש שוב." שומרת זיהתה את הקול; היא היתה מזהה אותו בכל מקום, למרות שהוא התחספס וגורד והתקלף בקצוות. היא פקחה את עיניה. הנבחנת של שומרת עמדה ליד הדלת. השיער החום הכהה שלה רוסן בפקעת קשיחה. היא לבשה חולצה ומכנסיים ומעיל ארוך מכופתר כחול - מדי צבא. צבא להבי הכסף. צבא האויב. ועיניה. "פיסטיה." פלטה שומרת בקול שקט, קול של אנחה. הנערה שלה העבירה עליה עיניים באיטיות, עיניים של נבחנת או מגנה או מיסטיקנית, בוחנת כל פרט, מקטלגת כל אבחון ומצליבה אותם כדי להשיג כמה שיותר מידע. עיניה הכחולות הכהות, הרוטטות, כמו זרם ברק, נעצרו לבסוף על פניה. שומרת ידעה מה היא ראתה; פנים נקיות, שיער מבולגן, ריסי שינה צמודים לעיניה. הנער הארור חטף אותה באמצע שנתה. שומרת לא התביישה, אם כי היא הודתה בינה לבין עצמה שהיא מעדיפה להיראות אחרת בפגישה הראשונה שלהם מזה שנים. היא כמעט יכלה להרגיש את אותה מחשבה עוברת גם בראשה של נבחנתה. פיסטיה לעולם לא שפטה אנשים על פי מראה או צורת דיבור; לפחות בנושא הזה הן הסכימו. "שומרת." היא אמרה לבסוף. הקול שלה היה שקט ויציב וקר, כמו אדמת חורף קפואה, חשבה לעצמה שומרת. כל כך שונה מהקול של המגנות, המתנגן כמו תווים מוזיקלים באוויר. אבל פיסטיה לא היתה כמו המגנות, הלוא כן? "חשבתי…" שומרת התעשתה. "את עומדת להרוג אותי?" פיסטיה קפצה את שפתיה. "אני עדיין לא יודעת." היא אמרה בכנות. שומרת הנהנה לעצמה, לאיטה. "באת לכאן… לתחקר אותי? להוציא ממני מידע?" היא סידרה את תנוחתה מחדש, קוצבת את נשימותיה במקביל. "את יודעת שאני לא אענה, פיסטיה, לא משנה את מי תשלחו." מבטה של פיסטיה קדר. "את עושה טעות." "כך את אומרת לי כבר שנים." "כי זה נכון," אמרה פיסטיה בין שיניים חשוקות ופרשה על השולחן את ידה, חיוורת ושברירית כמו קורי עכביש. "הארגון שאת מגנה עליו חוטף ילדים." "הארגון שאת הקמת הורג אנשים." "למען הגנת אורליה." "למען שלום אורליה." "זה לא שלום." "גם זו לא הגנה," אמרה שומרת ישירות. "גם את גוזלת את חייהם של עשרות אזרחים תמימים שלעולם לא יחזרו לעצמם, אפילו אם גופם לא ילקח מהם." "אתם הייתם אלה שהשחתתם אותם מלכתחילה," "אנחנו עשינו מה שנדרש," אמרה שומרת בשלווה, "כדי לשקם את היבשת הזאת לאחר האסון הגדול ביותר שבוודאי היה בהיסטוריה של סט." "לא כל אמצעים שווים את המטרה." "לא כל מטרה שווה את האמצעים." "אתם הורסים את חייהם של מאות אנשים." "אתם משמידים אנשים. מה יותר גרוע?" "אנחנו מגנים על אורליה. מפניכם." "בלעדינו," אמרה שומרת, לא מפגינה רגש, "אין אורליה." "האורליה שיצרתם לא שווה חיים בה." "אז צריך להשמיד אותם מהיסוד, את אומרת?" פיסטיה הביטה בה בזעם. הילדה מעולם לא ידעה לרסן את רגשותיה כראוי כשהיתה לצידה. "במלחמה יש הרג. כך היה מאז ראשית הזמנים." "הרג?" שאלה שומרת. "הרג? את לא מתכוונת רצח?" "הרג מכוון." קולה של פיסטיה היה צונן. "של אמהות." "מגנות." "זקנים." "מיסטיקנים." "ילדים." "לא היתה לנו ברירה," נהמה פיסטיה. "תמיד יש ברירה." נעמדה שומרת. פיסטיה פתחה את פיה כדי לענות, ואז נעצרה. היא נשמה נשימה עמוקה. חיוך איטי ומריר התפשט על פניה. שומרת התיישבה, גם היא באיטיות. "אבל את ידעת שלא תצליחי לשכנע אותי, ילדה. אז למה אני כאן, ולמה את איתי?" פיסטיה התיישבה לצידה. "את יודעת שאת המגנה הראשונה שחטפנו אי פעם הישר מתוך המטה?" היא שאלה בנימה השלווה שלה, זו שהשתמשה בה בבקרים כשבחנה אותה שומרת או בערבים כשאמרה דברים שהצליחה למנוע מעצמה להגיד בבקרים. "באמת." אמרה שומרת, על אף שהיא ידעה זאת. "את מבינה באסטרטגיה," אמרה פיסטיה כעובדה, על שאף ששומרת מעולם לא דנה איתה בנושא. "את יודעת כמה מורכב זה, להסתנן לתוך המטה הראשי באורליה ולחטוף מגנה לכאן, מבלי שאף אחד יבחין בך." "מרשים." אמרה שומרת, והתכוונה לזה. פיסטיה היססה לרגע, מטופפת באצבעותיה הארוכות על השולחן. היא הרימה אליה מבט, ולרגע, ראתה שומרת משהו לא רגוע מאחורי העיניים האלו. "עשיתי את זה בשבילך," היא אמרה, קולה כקול ילדה. "עבורך. כדי שתוכלי סוף סוף להשתחרר משליטתה של ונוס, של ארגון המגנות." שומרת הקפידה על קול לא משתנה. "אם כך, עשית טעות. אני עומדת מאחורי מעשיו של הארגון, ילדה. אני עומדת מאחורי ונוס." כתפיה של פיסטיה שחו, והיא נעצה מבט עיקש באצבעותיה, שהחלו לטופף במהירות גבוהה יותר, מטפסות זו על זו ומתקפלות ורועדות. "מה הם עשו לך?" היא שאלה. היא הרימה אליה מבט נואש. "מה הם עשו לך שגרם לך לחשוב שמה שהם עושים זה בסדר? שמה שהם עושים זה - " קולה נדם לרגע. "טוב?" עיניה היו כחולות, אותו כחול של קודם, אלא שעכשיו הוא כבר לא הזכיר לשומרת ברק כלוא, ולא נראה לה יציב או קר בכלל. הוא היה כחול של צבע שהתערבב עם מים, כחול כמו זכוכית, כחול כמו רסיסים. "מה את עשית לעצמך," אמרה שומרת. "מה את עשית לעצמך, ילדה, שגרם לך לחשוב שמה שאת עושה זה בסדר?" היא הניחה את ידה שלה על זו של פיסטיה לרגע, מנסה להרגיע את תנועתה הקופצנית, אבל פיסטיה לא נרגעה. היא תמיד היתה ילדה לידה. זה היה המקום היחיד שבו היא יכלה להיות. "שמה שאת עושה זה טוב?" פיסטיה לא הביטה בעיניה. -------------------- It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 26 2023, 21:09 PM
|
||
|
Memento mori |
הו, זה פרק פשוט מעולה!
אני אוהבת את הדינמיקה בין פיסטיה לשומרת, את זה שאנחנו לא באמת יודעים מי הטוב כאן, ואם יש בכלל טוב. מחכה להמשך. -------------------- I am Sam Sam-I-am Green eggs and ham forever תלחצו, בני תמותה, תלחצו. נטעעע אני אוהב אותך את מקסימונת ואת קרואלה אז בכלל תמישיכי להיות מקסימה ולכתוב מהמם בססש ולהתקיים פשוט לאב יו 3> --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 27 2023, 22:27 PM
|
||
|
קוסם בינוני |
לא מבוטא.
אמ. זה... פרק. *** פרק תשעה עשר: יודעת את מי לקלל אטלס לא הרגיש אשם ככה כבר שנים. לאסטריה היתה בת החסות שלו. הוא לימד אותה, הוא אירח אותה, הוא עבד איתה. היא היתה יותר מבת חסות, אם להיות כנה; היא היתה כמעט קולגה. הם חקרו יחד את פיסטיה, את המינצ'סטריון, בעבודה משותפת וקפדנית. במשך חודשים היא היתה באה אליו בערבים, מבלה איתו שעות על גבי שעות, ואז חוזרת לחדרה. הוא באמת חשב שהם יכולים להפיק מזה משהו. הוא אפילו התחיל לחבב את הנערה. ועכשיו היא נעלמה. יחד עם יוני. בהתחלה הוא חשב שאולי היא לקחה חופשה והמכתב שכתבה נעלם; אבל לאסטריה היתה זהירה מאין כמוהה, ולעולם לא היתה מחמיצה לימודים בכוונה תחילה מבלי לוודא שכל הקשורים לדבר מיודעים בכך. היא לעולם לא היתה פשוט כותבת מכתב אחד שיאבד בקלות; לא, היא היתה עוברת בין כל המורים ומעדכנת אותם שהיא עוזבת. וחוץ מזה, למה שתעזוב? קלימיטון היה ביתה. היא אהבה את בית הספר עוד יותר מכפי שאטלס אהב אותו כנער. לא, זה לא היה הגיוני. ויוני. בהתחלה הוא לא צירף בין שני האירועים, כי כבר קרה כמה פעמים בעבר שיוני נעלמה בלי אזהרה מוקדמת והופיעה פתאום כמה ימים אחר כך. אבל אחרי כמה זמן הוא התחיל לחשוד. יוני נפגשה איתו לפני היום שבו לאסטריה נעלמה, והתווכחה איתו עליה; יוני היתה מעורבת איכשהו במחקר על פיסטיה, והסתירה ממנו יומן שהביאה דווקא ללאסטריה. יוני היתה המחנכת של לאסטריה. יוני היתה… לא כאן. ככל שעבר הזמן שאלות נוספות התפתחו בראשו. יוני ידעה שלאסטריה והוא לומדים יחד - לאסטריה אמרה לו שהיא זו שהמליצה לה על כך. אז אם היא הסתירה את היומן הזה מאטלס, למה שתביא אותו ללאסטריה? הרי היא ידעה שהיא תביא לו אותו מיד. ובכלל, למה להציע לה ללמוד עם אטלס? יוני כבר הסבירה לו בבירור שהיא לא מעוניינת יותר לעסוק במחקר על פיסטיה, באותו לילה באסם. הוא נסחף לזכרונות לפעמים. יכול להיות שזה קשור לזקנה; הוא כבר לא היה צעיר כמו פעם. אבל משום מה נדמה לו שהוא הזדקן מהר יותר מרוב האנשים. אולי זה היה פשוט האופי שלו. הוא חשב על הלילה באסם לעיתים קרובות יותר לאחרונה. הוא מעולם לא הבין מה הניע את יוני לעשות את המעשה, ועכשיו, כשהיא ולאסטריה לא כאן, הוא התחיל לעסוק בתעלומות שקשורות אליה יותר ויותר. הם למדו יחד. הם עבדו יחד. הם חקרו יחד. הוא ויוני ואוריפין וטיה, שעזרו להם במחקר שלהם. הם נדדו ממקום למקום וחפרו ובדקו וחיפשו. אנשים אמרו שמה שהם עושים חסר טעם, שלעולם לא יניב תוצאות; אבל שניהם היו חדורי מטרה. שניהם היו משוכנעים שהם, הם, יצליחו. ואז הם הצליחו. הם מצאו את יומן אחד, עותק אחד, נסתר. שמעולם לא התגלה. כרך מינצ'סטריון שאולי היה שייך לכתבים הגנוזים, לו היו יודעים עליו; כל עמוד מכתיבה של פיסטיה היווה נס אריכאולוגי; זה, זה היה - זה היה מעבר לתפיסתו. כמובן, העותק היה פריך ומלוכלך ופרום. הוא עטף אותו בזהירות ושמר עליו בתחתית תיקו. הם לא יכלו לפתוח אותו; עדיין לא. הם יחכו עד שיחזרו הביתה, עד שיגיעו לאורליה, ויוכלו להעביר אותו לארכיאולוגים, לבלשנים, לאנשים שכל חייהם סבבו סביב המחקר הזה. הם יהפכו למפורסמים, מוערצים, הם יזכו לכבוד. ואז ביום החמישי, הוא חזר מהמסבאה למצוא את התרמיל שלו עולה באש. ואת יוני מתבוננת בו בעיניים אטומות. אטלס נשלף מתוך הזכרון. לא משנה כמה פעמים הוא ניסה לבחון אותו שוב ושוב, מכל זווית אפשרית, התוצאה היתה אותה תוצאה; לא הגיונית. יוני הקדישה את חייה למחקר הזה, ממש כמוהו. היא סיכנה את חייה בטיפוס על הרים ונדודים ביבשה כמו גם בים. המחקר הזה היה חייהם. ואז היא… היא… אבל שנים לאחר מכן אטלס הרגיש תחושה לא נעימה רובצת בחזהו כשחשב על התרמיל הנשרף. היומן של פיסטיה, האוצר הארכיאולוגי, המאגי, הבלשני, ההיסטורי… נשרף ללהבות. אחר כך היה בעיקר הרבה צעקות. מצדו. יוני פשוט שתקה והביטה בו באותן עיניים אטומות בזמן שצעד מצד לצד, צעק וצרח ובסוף נעצר וכרע ליד התרמיל המפוחם וניסה למנוע מהדמעות לבוא. עבודת חייו. עבודת חייהם. אפר. אחר כך הם נפרדו, כמובן. הוא עדיין כיבד את יוני, למרות הכול. הוא לא סיפר לטיה ולאוריפין מה קרה, והוא האמין שגם יוני לא סיפרה להם - למה לה? - הוא פשוט עזב, יומיים לאחר מכן. טיה ניסתה להשלים ביניהם ואוריפין ניסה לברר מה קרה, אבל גם אטלס וגם יוני שתקו, ולא היתה להם ברירה אלא ללכת ולצפות בו עוזב על גבי מעבורת. הוא לא עבד עוד על שום פרויקט עם אדם אחר, לעולם. עד לאסטריה. שעכשיו נעלמה. לאטלס תמיד היתה נטייה לחרדה. יוני היתה צוחקת עליו, מדגישה את הפרופורציה של התגובה שלו, טיה היתה מדברת אליו וחוזרת שוב ושוב על אותן מילים, מלאת הבנה, ואוריפין היה מרגיע אותו, מסביר לו שאין טעם בתגובה שלו. וכך השלושה עזרו לו בכל פעם שהרגיש שרגשותיו השתלטו עליו. אבל הם לא היו כאן עכשיו, ואטלס לא הצליח למנוע מהלחץ להתפשט בו. מה אם נחטפה? מה אם היא הלכה לאיבוד? בנקודה הזאת, אם אין לה אוכל, היא כבר עשויה למות מרעב. או מצמא! מה לגבי שתייה? גם שתייה אין לה, נכון? או שבעצם יש? אולי יוני הביאה לה? אם יוני איתה? יוני איתה? למה? איך? למה? הוא שקל אם לשלוח הודעה להורים של לאסטריה, אבל האמת שהוא לא ידע עליהם כלום, כי לאסטריה לא דיברה איתו עליהם. איפה הם גרים? מה השמות שלהם? מה דעתם על זה שהיא התקבלה לאקדמיה? האם הם בכלל יודעים שהיא התקבלה לאקדמיה? יש ילדים ששמרו זאת מהוריהם בסוד. אטלס ידע זאת מניסיון. והוא לא רצה לחטט בחיים האישיים שלה. אבל אם היא בסכנה… זה יהיה באשמתו. אז בסופו של דבר הוא עשה את מה שלא רצה לעשות כל הדרך, את מה שהיה פחדן מכדי לעשות כל הדרך. הוא פרץ לחדר של יוני. הוא היה בערך כפי שהיה מדמיין אותו; נקי, מסודר, לבן. שום משכית או חפץ נוי, רק ערימות ספרים מסודרים בכריכות עור אפורות ומגילות מגולגלות בתוך תפסים וסדר מופתי. אבל הוא כבר למד מזמן שביוני יש יותר מכפי שנראה על פני השטח. אז הוא כרע על ברכו ומישש את הרצפה ואת הקירות ודפק עליהם, שוב ושוב, וגישש בין השטיחים וסדיני המיטה והספרים. עד שידיו הפיקו קול נקישה חלול. אז הוא שלף את האולר מחגורתו והתחיל לעבוד. קראו לה זורינה. זורינה אקווירה. כה פשוט. היה לה אח תאום ואח גדול. אבא שלה מת כשהיתה צעירה מטרשת. אמה עדיין חיה, והן מתכתבות כל הזמן. היא אדם פשוט, עם משפחה פשוטה, וחיים פשוטים. היא בקושי הצליחה להתקבל להיות מורה בקלימיטון, כמה גאה היתה אמה כששמעה על כך. היא נאלצה לעבור את מבחני האינמוירה שלוש פעמים כדי לקבל את הציון העובר של שבע מאות תשעים ושלוש. היא היתה ממוצעת, נכון, אבל היא עבדה קשה כדי להשיג את מה שהיא רצתה. היא היתה מרוצה מעבודתה כמחנכת; לגדל ולהכשיר מוחות של ילדים צעירים, חכמים ממנה, מוכשרים ממנה, מועדים לגדולות. היא לא היתה צריכה להיות באור הזרקורים, לא; היא לא היתה הגיבורה הראשית. היא היתה הדמות המשנית. היא היתה זאת שסללה את דרכם של טובים ממנה. והיא אהבה את זה. אחד מהטובים ממנה היה פרופסור אזוריד; היא קלטה את זה די מהר. המורים בית הספר העריצו אותו, העריצו אותו כל כך. הוא בוודאי היה אדם מרשים מאוד, אבל זורינה לא ידעה את זה באמת, כי היא היתה נבוכה מדי לפגוש אותו; למה שיתעניין במישהי רגילה כמוהה? אבל כשתלמידתה לכיתה, לאסטריה, שאלה אותה על שזירת אופל, היא קפצה על ההזדמנות להפגיש ביניהם. שני אנשים מבריקים שמתעניינים בשזירת כישוף! אולי הם ימצאו את התגלית של המאה. היא אפילו הביאה ללאסטריה כרך אחד של המינצ'סטרה שהיה בתיקה. היא לא ידעה למה. אולי אמא שלה הביאה לה אותו. אחר כך היא התחילה לחשוש, כי היא שמעה על הקפדנות והנוקשות של פרופסור אזוריד. היא עצמה אולי יכלה להתמודד עם זה, אבל לאסטריה היתה רק ילדה, ילדה שלא באמת הבינה מה היא עושה. ילדה שחיפשה אחר ידע, וכנראה לא הבינה באופן מלא את המחיר שיש להשקיע למענו. לא שזורינה ידעה את המחיר, כמובן; אבל היא שמעה סיפורים. היא לא היתה יכולה ללכת לפרופסור אזוריד בעצמה, כמובן. היא היתה מצטפדת ומהנהנת בצייתנות לכל דבר שהוא היה אומר. לא, היא לא יכלה ללכת לשם בעצמה. אז היא שלחה את אסאפה. אסאפה היתה חברה של זורינה. טוב, לא בדיוק. אסאפה לא ממש היתה חברה של אף אחד חוץ מעצמה. אבל אסאפה לפעמים הסכימה לעשות לזורינה טובות, ובתמורה לכך זורינה עשתה לה טובות; למשל שיחררה אותה יותר. ואסאפה פנתה אל פרופסור אזוריד. היא היתה שחקנית טובה, והיא אמרה לה שהיא התנהגה כפי שהיתה מצפה שירשים את אזוריד. זה שימח את זורינה בהתחלה, אבל אז אסאפה אמרה לה שנראה לה שהוא לא השתכנע. חוץ מזה, היא הוסיפה, כמה משונה, הוא קרא לה יוני. יוני? מי זאת יוני? אסאפה לא ידעה גם היא. אבל לזורינה השם הזה נשמע מוכר. אולי יוני היא מישהי שפגשה פעם, שמאוד דומה לאסאפה? יכול להיות שהיא מכירה אותה? אבל לזורינה היה זיכרון טוב. היא היתה זוכרת אם היא היתה פוגשת ב"יוני" הזאת. כנראה שהיא לא מכירה אותה למרות הכול. אבל אז, כמה ימים לאחר מכן, קימרה ויוני החליטו לקחת את חייה של זורינה לידיהן. "אני עייפה, פרופסור." "אני יודעת, לאסטריה, גם אני." "מתי נגיע?" "אני לא יודעת, לאסטריה, אני אפילו לא יודעת לאן אנחנו יכולות להגיע." "אולי כדאי שנשאר במקום. נחכה למישהו שיציל אותנו." "את לא חושבת שזה קצת מאוחר מדי?" [אנחה] "פרופסור?" "כן, לאסטריה?" "אני קצת מפחדת." [שקט. קול צעדים נשרכים.] "זה מובן." "גם את מפחדת?" [אנחה, הפעם מצידה של זורינה.] "כמובן." "אני לא רוצה למות." "אנחנו לא הולכות למות, לאסטריה." "איך את יודעת? בקרוב יגמר לנו האוכל." "נוכל להסתדר כמה ימים בלי אוכל, לאסטריה. נמשיך לזקק את המים כאן בכישוף." "ואז מה?" "ואז נצא מכאן, לאסטריה." "איך את יודעת את זה?" "אני לא יודעת את זה, לאסטריה." "טוב, אז אני מפחדת." "זה מובן." "זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר!" [שתיקה.] "חבל. כי זו האמת." "את רוצה לשמוע על המחקר שלי, פרופסור?" [צחוק קל.] "זה מה שנמצא לך בראש כרגע?" "אני רוצה הסחת דעת, פרופסור, וזה הדבר שהכי מעניין אותי." "כן, זה נשמע הגיוני." "אז את רוצה לשמוע?" [היסוס.] "בכנות, אני לא חושבת שאני אבין." "את יכולה לנסות." "כן, את צודקת." "אז?" "קדימה. ספרי לי." מאגיה פועלת על חילופי אנרגיה. אחד המשפטים המפורסמים ביותר שלומדת כל שומרת בצעירותה, ומלמדת את עצמה לתעב ככל שהיא גדלה. מאגיה פועלת על חילופי אנרגיה. קח תן. לכל פעולה יש תגמול, דרישה, תשלום. אנרגיה. "האלים הקדומים," אמר לה פעם ילד שהכירה כשהיתה קטנה, "קבעו את הגבולות האלה כדי למנוע מאנשים להשתמש בכישוף כדי להשמיד או להשתלט על העולם." בתקופה ההיא היא עוד לא ידעה מה זה חילופי אנרגיה. היא חשבה שזה מעין ספורט, מאמץ שמושקע למען תוצאה שמתועלת לאנרגיה. זה קצת כמו זה, אבל בעיקר לא. עכשיו, אם מישהו היה אומר לה שאלים יצרו את גבולותיה של המאגיה, היא לפחות היתה יודעת את מי לקלל. ונוס לא נראתה מופתע כשראתה את שומרת יושבת בשלווה בחדרה. מצד שני, ונוס אף פעם לא נראתה מופתעת. "שומרת." היא אמרה. ברכה או שאלה או קביעת עובדה, זאת שומרת לא ידעה. אבל היא יכלה כמעט לראות את הגלגלים בראשה של ונוס מסתובבים, מחשבים ושוקלים אפשרויות, ומשכנעים אותה לא להסתובב במעגלים ולהתרוצץ בחדר ולחפש מתנקשים. אחרי הכול, זה לא יהיה יעיל. וונוס היתה יעילה. "הם לא אלה שהובילו אותי לכאן," אמרה שומרת, מכירה את צורת חשיבתה של גבירתה. "אני זאת שברחתי." גבירתה לא שאלה מדוע עליה להאמין לה; היא ידעה ששומרת תשלים את השאלה בעצמה. "למה להם להחזיר אותי לכאן, אחרי כל המאמצים שעשו כדי לחטוף אותי? הרי הם לא יכולים להתנקש בך בלעדיי?" ונוס שתקה, ממתינה שתענה לשאלה השניה. "אין לי דרך להוכיח שאני לא מרגלת," המשיכה שומרת. ונוס בחנה אותה בעיניים סקרניות. "השאלה היא האם את סומכת על הנאמנות שלי." שתיקה. ונוס נותרה עומדת, ידיה שלובות, גופה קפוא ורשמי ומעורר יראה. לבסוף היא נדה בראשה. "טוב לראותך שוב," אמרה, וכמו כל מה שונוס אמרה, היא התכוונה לכך. וכמו כל מה שונוס אמרה, זה היה יעיל, כי חום התפשט באיטיות בחזה של שומרת, על אף שהיא ניסתה להחניק אותו. "אני חוששת שהבשורות שבפי לא ישמחו אותך," אמרה שומרת, מתעשתת. "הם באים אליך." ונוס הרימה גבה אלגנטית. "באים אליי?" "היום, בעוד פחות משעה, אני חושבת. אני לא יודעת בדיוק מה התכנון." "אבל את יודעת שהוא קיים?" "פיסטיה סומכת עלי," אמרה שומרת חלקות. "היא חטפה אותי כי היא רצתה לגייס אותי. היא ניסתה לשכנע אותי לבגוד בך." ונוס נותרה במקומה, שוקלת את מילותיה. כך תמיד היו השיחות בין שומרת לונוס; תמציתיות, מדויקות, קצרות, יעילות. שומרת יכלה כמעט לראות איך היא מפנה את רגשותיה ותגובותיה המיידיות הצידה וחושבת על הסיפור בצורה הגיונית. האם שומרת משקרת? האם היא אומרת אמת? אם היא אומרת אמת, איך עליה להגיב? "טוב ויפה," אמרה לבסוף גבירתה. "אני מניחה שנמתין." היא התיישבה לצד השולחן. והן המתינו. -------------------- It was late evening when K. arrived. The village lay under deep snow. There was no sign of the Castle hill, fog and darkness surrounded it, not even the faintest gleam of light suggested the Castle. - Franz Kafka, The Castle. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / דרי / שם הרוח / קראו לי ישמעאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פלסטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / Freeze Your Brain / ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל / כשמכחילה האש באח, מה עושים? מה עושים? / מוזת הסיוטים / בשבת השנייה של היֶרח השנים־עשר, בעיר בֶּכי, נפלה נערה מהשמיים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / ר / The radio demon / כולם רוצחים בעיר הזאת / Pride is a damsel in distress / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / האזרח הקטן / רק בדממה - המילה / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / אלת השחר ורודת האצבעות השכימה ועלתה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
0 משתמשים צופים באשכול זה (0 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:
 קפיצה לעמוד (4) 1 2 [3] 4 קפיצה לעמוד
|
|
| ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
| גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
|||||||
 |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |