רסיסים / קלישה, סיפור בהמשכים, NaNoWriMo 23

פרק טוב.
דמותו של אטלס לא מקבלת את מספיק הקרדיט, הוא נהדר.
אהבתי את שיתוף הפעולה בין אסאפה לזורינה ואת האיחוד בין יוני לקימרה
מעניין איפה כל זה שם את ריליה
פרק נהדר, תפסיקי לפקפק בעצמך.

לא מבוטא במיוחד.
עוד שני פרקים לסיום.
נקווה שיהיו יותר טובים מזה.
למרות שזה לא גרוע (!).
אבל אל תצפו ליותר מדי.
נו די עם ההקדמות.

***

פרק עשרים: כמו צלצול פעמונים ברוח

לאישה היה שיער ארוך, בלונדני וחיוור, שנאסף בצמה הצדדית המסורתית של המגנות. היה לה עור בהיר חלבי ועיניים תכולות דהויות, כמו צבע שדולל במים שוב ושוב עד שגוונו נחלש. היא לא חייכה. היא לא מצמצה. היא עמדה במקומה ובחנה את סנזיאנה בשתיקה.
"גבירתי," אמרה סנזיאנה והרכינה את ראשה בכבוד, מנסה למנוע משולי דבריה להתקלף בפחד. "אני אסירת תודה על שחסת על חיי."
האישה לא נראתה מרוצה. היא לא נראתה גאה בעצמה, אם כי גם לא נראתה כועסת במיוחד, יותר חסרת סבלנות. אילו רק סנזיאנה היתה יודעת מה היא רוצה ממנה.
"אני לא מפלצת," אמרה האישה, וסנזיאנה ידעה שהיא מאמינה לעצמה, למרות שהיא חשב בדקירות מלובנות של זעם למשמע המילים. "הסכמת להתגייס לשירותינו, ילדה, ואנחנו מגנים על נאמנינו."
"את לא תצטערי." סנזיאנה הרכינה את ראשה שוב. האישה עיוותה את פניה. נראה שהיא לא אהבה חנופה.
"לגבי זה אני עוד אקבע," היא אמרה בקולה המוזיקלי, שנשמע כמו צלצול פעמוני רוח. "מבחני הסף לא פשוטים, כפי שאת יודעת, ילדה. ייתכן שעוד תיפלי בתהליך. את משוכנעת שאת רוצה לבחור באפשרות זו?"
איזו אפשרות אחרת יש לי? שאלה את עצמה סנזיאנה במרירות. אם היא תבחר במסלול המגנות, היא תעבוד עבור האויב. אם היא לא תבחר במסלול המגנות, היא כנראה תהיה גופה נאמנה מאוד.
היא היתה חומצית דם. המסדר הזהוב לא נתן לחומציי דם לחיות חיים שקטים.
גרונה של סנזיאנה התכווץ לרגע כשנזכרה בשבטה, אבל היא מיד סילקה את המחשבה ממוחה. מה… מה היא שאלה?"
"הגעתי להחלטה, גבירתי," אמרה סנזיאנה, ולרגע התלבטה האם דיברה בתקיפות מדי; אבל לאחר דברים אלה התעקלו זוויות פיה של ונוס בפעם הראשונה.
"אני מכבדת זאת," היא אמרה, וסנזיאנה ראתה שהיא מדברת בכנות. "אולם אני חוששת שזה לא עד כדי כך פשוט. כבר עשית לנו בעיות בעבר, ילדה. אני חוששת שיהיה עליך לעבור תנאי סף מיוחד כדי להתקבל."
סנזיאנה שילבה אצבעות עד שמפרקיה ידה הלבינו מאחורי גבה. מול ונוס, היא המשיכה לחייך את חיוכה הנעים.
"איזה מין תנאי סף?"
כעת, כשדיברה, ונוס כבר לא חייכה.

פיסטיה לפעמים חשבה עליו.
על הבן שלה.
היתה סיבה לכך שכבר שנים אנשים באורליה פחדו לעשות ילדים; הסיכוי שילדו ילד עם אחוז חומציות גבוה בדם. ואז יבוא המסדר הזהוב, ויקח אותו ויעשה אותו לנבחן, ואז…
אנשים לא ידעו מה אז. לפחות, רוב האנשים. אבל פיסטיה ידעה.
היא חיה באז, במשך שנים. היא חיה באז, כמעט כל חייה.
עכשיו היא חופשיה. כן, היא חופשיה; היא יכולה להסתובב בגן היפה ששתלו לה, כאילו היתה פאקינג ונוס הנכבדת ברגליים יחפות ובשיער מפוזר, ולצפות באימונים של בהירי הלהב, ולהתעורר באמצע הלילה בסדינים לחים ולהקיא מעבר למיטה שוב ושוב בזמן שנשמותיה מואצות ועיניה העירניות מתרוצצות ברחבי החדר כאחוזות תזזית.
כן, חופשיה. סיפור האגדה המושלם.
היא לא אהבה לחשוב על התקופה שלה כנבחנת, לא; עכשיו, כשיכלה לדבר עם שומרת, זה היה כמו לפיד אזהרה גדול שהבהב מולה. לעיתים שומרת הזכירה דברים שפיסטיה עצמה לא זכרה, ואז הבינה שהיא כן זוכרת, ואז לא. בסופו של דבר היא כנראה הבינה שפיסטיה לא רוצה לדבר על זה, כי היא הפסיקה לדבר על זה, לפחות לידה. היא גם הפסיקה להתייחס אליה כאל "הנבחנת שלי", כפי שפיסטיה ביקשה ממנה לעשות כבר שנים. פיסטיה לא ידעה איך להגיב לכך. זה היה מספק במובן מסוים… אבל גם היתה בכך תחושה של אובדן, כמו טקס ילדותי שאבד ככל שגדלה.
לעזאזל. מה בדיוק היא רוצה?
(להיות חופשיה)
(אבל היא כבר חופשיה)
אבל הבן שלה. על הבן שלה היא לא יכלה להפסיק לחשוב. היא לא ידעה עליו כלום, לא את שמו או מראהו או אפילו גילו, כי הזמן בחדר הסטרילי עבר בצורה לא מוקצבת, רק קירות לבנים נצחיים שהשתלטו על סיוטיה החדשים. אבל הבן שלה… היא לא דמיינה איתו. היא בדקה עם שומרת. והבן שלה…
הבן שלה סובל מאותו גורל כמותה.
אחד הכישופים שבפיתוחם היתה גאה ונוס יותר מכל, היה כישוף טאוניסיס. עוד אחת מהתורות המורכבות שהרכיבו את המאגיה הקדומה, הברברית והאכזרית. הכישוף שהכניס נשים להריון. הכישוף שדרכו פיסטיה נולדה. הכישוף שדרכו נולדו… ובכן, כל הילדים הנבחנים.
מטען גנטי, אמרה לא פעם שומרת. הפרייה חוץ גופית שנודעה להפיק את התוצרים הגנטיים בעלי הזיקה הכי גבוהה למאגיה, אלו שיצליחו לפתח את תורת המאגיה הגדולה, כזאת שלא תתבסס על חילופי אנרגיה לא אנושיים כמו מאגיית השומרות. מאות, אם לא אלפים. פיסטיה חשבה גם עליהם לפעמים. עוד ילדים כמוהה, יושבים בחדרים סטריליים, עוברים ניסויים, מבחנים, בדיקות… אולי אפילו המתות, אם אינם נמצאים פרודקטיבים.
היא חוזרת ומסלקת זאת ממוחה, מנסה להתעלם, לשכוח… אבל זה תמיד צף שוב.
היא חושבת שזה מה ששכנע את שומרת לעבור לצד שלהם, בסופו של דבר, למרות שהיא לא באמת יודעת. היא שאלה אותה על כך מספר פעמים, אבל שומרת לא היתה נלהבת לתת לה תשובה, ופיסטיה כיבדה את שומרת, לכן היא עזבה את הנושא.
ובכל זאת, זה היה מעניין. פיסטיה אהבה לחקור צורות התנהגות של אנשים, ושומרת היתה האדם הקרוב ביותר אליה.
התחושה של לראות את שומרת לצידה של ונוס היתה גרועה יותר מכעס; זה היה, זה היה
זו היתה בגידה.
למה שזו תהיה בגידה? הרי שומרת לא היתה חייבת לה אמונים. היא חטפה אותה, בשם פאלס. היא אומנם עשתה את זה כי היא אהבה אותה, כי היא רצתה בטובתה, היא אומנם לא הרגה אותה ולא ניסתה להשיג ממנה מידע והעניקה לה תנאים נוחים ו -
אבל.
(מה?)
אולי בגלל תחושת הבגידה הזאת, הנעדרת כל רציונליות או הגיון, אולי בגלל זה פיסטיה לא שמה לב להילה שמקיפה את ונוס שמתחילה להשתנות.
אולי בגלל זה היא לא שמה לב לאצבעותיה ששל ונוס שמשרטטות מעגלים חופפים זה לזה באוויר.
אולי בגלל זה היא יכלה להרגיש את הדף הכישוף רק באיחור.
אולי בגלל זה היא יכלה כמעט למות.
אם שומרת לא היתה מצילה אותה.

הו, היי, פרק נהדר!
הכישוף הזה של ההפריה החוץ גופית נשמע מאוד... מלחיץ. וזה גם מאוד מעניין.
סליחה לי על העליבות, אני עייפה.
מתה לדעת מה קורה בהמשך. גם עם קימריוני ולאסטריה!

לא מבוטא.
זה פרק שאני די אוהבת, אבל אני לא משוכנעת עד כמה את תאהבי, נטע. האמת שערכתי אותו, מה שאני בדרך כלל לא עושה - את החלק הראשון, פשוט כי הרגשתי כי הרמיזה שלי שם לא היתה מספיק ברורה, אז ניסתי להדגיש התיאור של אלאסיה. אה... אשמח לתגובה עם תיאור של איך תפסת אותה? לראות אם זה עבד? או שתשלחי לי ינשוף פרטי?
על כל פנים:

***

פרק עשרים ואחד: אדווה מבעבעת באגם שקט

"אנחנו עשויים למות." המנהיגה פותחת כל פגישה בצורה הזאת, אבל הפעם אלאסיה רואה בכך יותר. היא רואה את שאר בהירי הלהב שבחדר מביטים בה באותו מבט של חשש מעורב בהתרגשות שממלא אותם תמיד בכל משימה רגילה, אבל אלאסיה מזהה שזו לא משימה רגילה. המנהיגה מסתכלת אל תוך עיניה ואלאסיה יודעת שהיא רואה את ההבנה על פניה. היא תמיד נחשבת בלתי קריאה, אפילו לג'קס, אבל המנהיגה מצליחה לקרוא אותה.
"אנחנו עשויים למות." המנהיגה חוזרת על דבריה, וזה עוד נורת אזהרה, לאנשים שלא הבינו קודם, למרות שהם לא מבינים גם עכשיו; כמה מעט תשומת לב יש להם, כמה מעט יכולת הבחנה. אלאסיה יכולה לשמוע בנשימות המתאבכות של ג'קס לידה, שהוא שמע את זה, בדיוק כמוהה. החלק בחזה, זה שנרגע לרגע מהלחץ התמידי שלה בכל פעם שהיא וג'קס יודעים משהו שאחרים לא יודעים, משתהה לרגע ומעניק לאלאס רגע של סיפוק. אבל הוא חוזר תוך שניות ספורות.
היא מתחילה להקפיץ את רגלה. היא מעבירה את עיניה מטה בעקשנות ומתעלמת כמיטב יכולתה מהמחשבות, אלו שמתחילות להתגנב באיטיות לראשונה כנטיפי קרח שמתגבשים באיטיות. אלאסיה מתמקדת בדבריה של המנהיגה.
"אנחנו עומדים לפרוץ למטה בפעם השלישית." אומרת המנהיגה, ומתחילה לצעוד באיטיות. אלאסיה ממקדת את עיניה בצללים הגמישים שלה שמתעוותים בין קרשי הרצפה. היא מנסה להסתכל על מגפיה השחורים, הארוכים, הנקיים, אבל אז היא מתחילה להבחין בדפוס התפירה הקפדני, ובצורה המדויקת החוזרת של הקשירה, וברסיסים של משמעויות קטנות שמרכיבות משמעויות גדולות יותר.
היא מתמקדת חזרה במנהיגה.
"הפעם האחרונה…" אומרת המנהיגה ומשתהה, ואלאסיה מדמיינת אותה בעיני רוחה מחליפה מבט עם שומרת. "לא לחלוטין צלחה."
אלאסיה חשה כעס קפוא מתגבש בגרונה לשמע המילים האלה. היא מתכוונת לכך שהם נבגדו. נבגדו על ידי האישה שאלאסיה בעצמה פנתה אל פיסטיה, מי שהיא כיבדה, שכיבדה אותה ואמרה לה -
לא.
אלאסיה חשה את הנוזל החם מטפטף תחת רגלה. רק מעט. זה הכול. היא פראית, חסרת שליטה. זו הדרך היחידה לגרום לה לציית.
אלאסיה נושמת נשימה עמוקה ודוחקת הצידה את הרסיסים ומתמקדת בכאב.
"אבל," חוזר קולה של המנהיגה ונישא באוויר, צלול ועוצמתי ומלא יראה. איך ישנם אנשים שאינם מקשיבים לה? שאינם מאמינים לה? הם בוודאי מעולם לא פגשו אותה. לא יכול להיות שפגשו אותה. "זה לא מעיד דבר על הפעם הנוכחית. הצלחנו בפעם הראשונה. נצליח גם הפעם. אתם יודעים מדוע?"
היא נעצרת. אלאסיה יכולה כמעט להרגיש את עיניה מחליקות עליה. אבל היא לא מרימה את מבטה; לא, זה יהיה חוסר כבוד. היא מחונכת. היא לא פראית.
"כי אין לנו שום אפשרות אחרת." אומרת המנהיגה.
שתיקה ארוכה מעקצצת בעורה.
"בהצלחה לכולם." לבסוף מתפשט קולה של המנהיגה באוויר, אדווה מבעבעת באגם שקט. אלאסיה יכולה להרגיש נשיפת רווחה מרפדת את בטנה בעודה שומעת את האחרים נעמדים ומתארגנים, בתחילה באיטיות, ואז מהר יותר וברעש יותר. בסוף הם עוזבים, אחד אחד. אלאס אומנם פספסה את רוב הנאום, אבל היא זוכרת את הטון הכללי -
נשימה. היא נושמת. היא לא תרים את הלהב. היא לא.
"אלאסיה?" ג'קס מרחיק את היד שהוא הצמיד אל כתפה. לפעמים הוא לא עוזר לחלק הזה להתרחב. לפעמים לא. "להשאיר אותך כאן?"
אלאס לא רוצה לדבר, אבל היא מאלצת אותה. "כן." היא אומרת. היא שומעת את קולה, חד וחלק וקשיח כמו להבי הכסף שלה. היא גם שומעת את ג'קס קם והולך; הוא אוהב אותה, מספיק כדי להאמין לה שהיא מכירה את עצמה מספיק, שהיא יכולה לשלוט בעצמה. היא מתחילה להרים את עיניה ולמשוך תחבושות מתרמילה הפתוח כדי -
"קיוויתי שנוכל להחליף מילה, אלאסיה מתמרנת צל."
קול מוזיקלי, כזה שמושך את האוויר סביבו כתעתועי אור סביב מדורה ומתעטף בהם כשמיכה של רסיסים מנותצים. קולה של מגנה.
"בוודאי." אומרת אלאסיה. אלאסיה בטוחה בעצמה. אלאסיה יודעת יותר מהרוב. אלאסיה היא…
"על פיסטיה."
כדוריות קטנות, כמו נייר רטוב, מכות בחלון. אחת. שתים. שלוש. אלאס סופרת. אחת. שתים. שלוש. שלוש זה מספר יפה, מספר סימטרי; אחד מימין, אחד באמצע, אחד בשמאל. היא יכולה לצייר את המבנה בראשה. אם נכפיל את זה, זה בוודאי יהיה אחד, שתים, שלוש, שתים, שלוש, אחד, שלוש, שתים אחד. עוד אחד. שתים. שלוש. אלאס אוהבת זה את. זה כל מה שהיא חושבת עליו. אחד. שתים. שלוש -
"ספרי לי על ההורים שלך, אלאסיה?"
"אני לא חושבת שזה רלוונטי מאוד." אלאסיה משיבה. היא לא מרימה את ראשה, כי אלאסיה לא צריכה להרים את ראשה בשיחה עם אדם עלוב כמו שומרת, הבוגדת שמכרה את המנהיגה, שאוהבת אותה מספיק כדי להתנהג בצורת לא לוגית לידה. לא, היא יכולה להבין אותה גם בלי שפת גוף.
"אני חושבת שכן." אומרת שומרת. כמובן. אלאסיה מחייכת במרירות, אבל שומרת בטח לא שמה לב.
"איך היו ההורים שלך?"
הם חינכו אותי. הם לימדו אותי לא להיות פראית, לא להקשיב לחלקים הרעים שלי. הם לימדו אותי איך למנוע מעצמי לשחרר אותם. הם לימדו אותי איך להיות צייתנית. ובמקרה שלא הייתי, הם לימדו אותי איך להעניש את עצמי.
"אז למה עזבת?"
אלאס קופאת במקומה, מבוהלת. היא… היא לא אמרה… היא דיברה? היא אמרה משהו מהדברים הללו?
"אם היה לך טוב במקום," קולה של שומרת מתגבר. "למה עזבת?"
היא לא היתה צריכה לעזוב, לא צריכה לעזוב, היא היתה פראית, ולא צייתנית, והיא צריכה, והיא צריכה צריכה צריכהצריכה -
אלאס משמיעה יבבה, יבבה קצרה אבל משמעותית, כי היא חשה גל של כאב מתנפץ אליה. היא משחררת את לפיתתה ושומעת את קולה של מתכת פוגעת ברצפה. היא מצפה ששומרת תחוש אליה, תבדוק מה שלומה, אבל שומרת לא עושה דבר מלבד לכרוע ברך ולהרים את הסכין הרטובה.
"זה לא היה מוצא חן בעיני פיסטיה." זה כל מה שהיא אומרת. קולה רך. אבל זה לא טוב, אלאס צריכה להיות צייתנית,וכדי להיות צייתנית היא צריכה להקשיב לפיסטיה, פיסטיה שהצילה אותה, שעזרה לה, שהביאה אותה לכאן - לכאן - לכאן -
"אלאס?"
יבבותיה נפסקות.
"אני צריכה אותך כרגע."
הברד ממשיך לטופף. קצת כמו שיר, אבל לא אחד יפה, נכון? אבל אלאס יכולה למצוא יופי בכל מקום, כי בהכול יש לוגיקה, בהכל יש רסיסים, ואלאס יודעת למצוא אותם. זה מה שאלאס.
"במה?" היא שואלת.
"פיסטיה לא מוכנה למסע הזה," עונה שומרת חלקות. "אני לא יודעת מה היא מתכננת, אבל זה לא דבר טוב. היא ילדה קטנה. אולי ילדה קטנה ומבריקה, אבל עדיין ילדה קטנה. זו הסיבה שבחרתי להישאר כאן. אני חייבת לשמור עליה. להציל אותה מעצמה."
אלאסיה מתרעמת כנגד המילים האלה באופן מיידי, והרי זו המנהיגה, יש לכבד אותה, יש להקשיב לה, היא לא ילדה קטנה, היא מגינה, היא מעוררת כבוד, יש לציית לה.
אבל אלאס רק אומרת, "מה אני אמורה לעשות?"

ליין משרך את רגליו בשלג.
קר.
ליין מנסה לחשוב על דברים אחרים. אנשים סביבו תמיד אמרו לו שהוא טיפש, כי הוא תמיד מסוגל לחשוב רק על דבר אחד. אבל ליין לא טוב בדברים מורכבים. זה בשביל אחותו. סנזיאנה חכמה. הוא, ליין?
לו קר.

(קורינס אומר שעקרונות לא תלויים בסיטואציה.)

השלג צנוח מטה ברבבות. הוא מתגלגל באוויר בניתורים עליזים. הוא מלטף את ריסיו ואת לחייו בנשיפה צוננת. הוא כמו שמיכה לבנה, צמרירית ו -
קרה?
כן, קרה.
קר לו.

(עמדות ועקרונות מוסרים חייבים להיות חד משמעיים. רצח זה רע. נדבה זה טוב; אין דרך להגמיש את הכללים.)

ליין מסתכל סביבו. הוא מסתכל שוב. הוא מסתכל בפעם השלישית.

(רוע זה דבר שיש לך או שאין לך; אם אתה אדם טוב, גם אם ינסו להכריח אותך, הנפש שלך תתקשה להתמודד עם פעולה רעה מטבעה. אם אתה אדם רע, היא תאמץ אותה כדפוס התנהגות.)

סנזיאנה אף פעם לא איחרה. היא תמיד היתה הרבה לפניו, כדי שלא יצטרך לעמוד בשלג הרבה זמן; היא אמרה שזה לא טוב לו. ליין מסכים. ליין לא אוהב לעמוד בשלג הרבה זמן.
ליין לא אוהב כשסנזיאנה מאחרת.
זה מפחיד אותו.

(כל אדם טוב שואף להיות גרסה אופטימלית יותר של עצמו. כל אדם טוב, כל עוד ינתנו לו אפשרויות, יבחר בזו החיובית יותר, כי הוא בוחר להאמין שהוא יותר טוב ממה שהוא באמת. זה מה שמבדיל נשמה טוב מנשמה רעה;)

הוא אוסף את רגליו ומתיישב על השלג הקר. זה היה קר יותר, אבל אז הוא יכול להתכווץ לכדור ולהסתכל סביבו בזהירות. וחוץ מזה, אסור לאנשים לראות את ליין. אם אנשים יראו את ליין, הם יכולים לתפוס אותו. הם יכולים לעשות לו דברים. הם יכולים לפגוע בו.
ליין מצטמרר שוב.

(כי נשמה רעה, ברגע המכריע, תבחר בבחירה הרעה יותר.)

הוא מנסה להפעיל מיסטיקה; הוא יודע, עמוק בפנים, שהוא יכול. לפחות, ככה סנזיאנה אומרת. אבל הוא אף פעם לא מצליח, לפחות לא כשהוא חושב על זה. כשהוא ישן, הוא יכול. אולי הוא חכם יותר כשהוא ישן.
אולי זה בגלל שהוא חולני.

(אני אדם טוב.)

ליין פתאום שומע קול. הוא מרים את הרעש. קולות זה לא דבר טוב בשלג, אבל זה קול טוב; הוא אומנם לא מזהה אותו, אבל הוא מיד מבחין בכתם אדמדם במרחק. שיערה, לוהב כלפיד, תמיד בלט בכל רקע, אבל בשלג יותר מכל.
סנזיאנה.

(אני יודעת שאני אדם טוב.)

ליין מחייך. חיוך רועד, אבל כזהו חיוכו של ליין. הוא מרים את ידו. הוא מנופף, באיטיות, וגם ברעד, כי קר וכי הוא ליין. הוא רואה את ידה של סנזיאנה עולה. היא מנופפת לו בחזרה. ליין עולה על רגליו. הוא עוטף את רגליו בזהירות בזהירות באדרת, ומתחיל לרוץ לכיוונה של סנזיאנה. אסור לו למעוד, כי אז הוא יפול עם הפנים בשלג, וזה יהיה קר; אבל הוא רוצה את סנזיאנה, וסנזיאנה שם.

(אני רוצה לעזור לאנשים. אני אוהבת את זה. זה טוב.)

היא מרימה את ידיה והוא רץ לתוך חיבוקה הגדול והחם והחם. היא מרימה אותו ומסובבת אותו באוויר. היא לא אמורה להיות מסוגלת לעשות את זה, אבל הוא קטן וחלש, אז היא יכולה והיא עושה. היא מורידה אותו והיא כורעת לידו ברך. היא מלטפת את השיער שלו, כאילו הוא ילד קטן, וזה נחמד.
"הגעת." אומר ליין.
"כמובן." אומרת סנזיאנה. "למה שלא אגיע?"
ליין לא עונה שהוא פחד מדברים, כי המחשבות שלו תמיד טיפשיות. הוא רק שותק ומחייך ומחייך. אולי אין לו כלום חוץ משלג ואדרת וקור והקאות, אבל יש לו את סנזיאנה, והיא חמה ואדומה. ליין מחבק אותה שוב. אבל פתאום החיבוק שלה מרגיש שונה.

(אני יודעת מהי הבחירה הנכונה כרגע.)

"מה קרה?" שואל ליין ומתרחק.
"מה?" שואלת סנזיאנה בחיוך רחב. אבל הוא רחב מדי, והוא קר מדי, כמו שלג. ליין מנסה לחפש את עיניה, אבל הן בורחות לו. הוא רוצה לנסח את המילים, אבל הן לא נמצאות שם.
"מה קרה?" זה כל מה שהוא מסוגל להגיד שוב, בתקווה שסנזיאנה תבין. היא מושכת אותו לחיבוק שוב. חיבוק גדול, ומאומץ, ורטוב.

(אבל כרגע יש לי רק דבר אחד שאני מסוגלת לחשוב עליו.)

ומלוח.
ליין מרגיש את נשימותיה של סנזיאנה על כתפו, מהירות ושטחיות ורטובות ומלוחות ממים. הוא יודע שמשהו רע, אבל הוא עדיין לא יודע למה. אולי זה בגלל שהוא טיפש. אולי אם הוא לא היה טיפש, הוא היה יכול להבין, והיה יכול להתרחק. אבל כנראה שלא. אנשים לא בורחים מונוס, לא כשהיא כבר נמצאת לידם. סנזיאנה מאמצת אותו חזק יותר לקרבה, כי היא יודעת מה יקרה אם היא תעזוב.
"תבטיח לי שלא תברח אם אעזוב אותך?" היא שואלת בלחישה. היא נשמעת עצובה, אז ליין מסכים.
"ברור." הוא אומר. "אבל מה קרה?"
סנזיאנה עוזבת אותו מחיבוקה, לאט לאט. היא נושמת נשימה עמוקה ורועדת. היא מעבירה את הפוני שלו מאחורי אוזנו. היא מחייכת אליו חיוך רטוב.
"שום דבר." היא אומרת. "אני אוהבת אותך."
"אני יודע." אומר ליין.
"אני יודעת," אומרת סנזיאנה. "פשוט… תזכור את זה, בסדר?"

(אני רוצה לחיות.)



שם: סנזיאנה.
פטרונית: ונוס.
שם רשמי: שומרת.
טקס כניסה: לא ידוע.

מצטערת על התגובה החטופה. אני פשוט ממש עייפה ויש לי מבחן במתמטיקה.
פרק טוב. אני מניחה שאם הייתי קצת יותר חכמה הייתי מבינה כבר מזמן שסנזינאה היא שומרת.
מחכה להמשך.
מצטערת אם זה נשמע לא מתלהב.
לילה טוב

לא מבוטא.
תקראו ותשפטו.

***

פרק עשרים ושניים: הדבר היחיד הטהור באמת

לונוס היתה צלקת.
הצלקת היתה ארוכה, טבועה בפניה ככתובת קעקע כעורה. היא עיוותה אותן, עיגלה ומשכה אותן. כשהיתה מביטה במראה בהתחלה, בימים הראשונים כשרק קיבלה אותה, היתה נזכרת בבעבוע של צחוק טרוף בבית מאחד השירים המפורסמים על שחק:
מסכה מתפתלת מתחפרת בבשרה
קעקועים מתמזגים וחגים במחול
רשת לולאות מתיקות מרה
אריג של צבעים נמשך במכחול
יש משהו מאוד פואטי בצלקת. הירואי, כמעט. מעורר יראה.
ונוס מעולם לא ראתה את עצמה כמעוררת יראה.
היא היתה נערה כשהן התחילו - השררות. כל חייה התנפצו באחת; משפחתה, חבריה, מכריה… כולם נעלמו, אחד אחר שני, כמו ערפל שחומק מאגרוף סגור. אביה, שאהב לעשן למרות תלונותיהן של בנותיו, ואמה שתמיד חבשה כובע בלוי ומכוער בלי שום סיבה של ממש, ואחותה הגדולה שהיתה אמורה להיות המושיעה של המשפחה, המבריקה שהלכה ללמוד בהלימיטון. היא זוכרת את צמותיה הערמוניות, הארוכות, החלקות, כמו משי שזור בקטיפה. את פניה וציפורניה הנקיים. את חיוכה הזך, עיקול אדמדם דובדבני של זווית פיה, מלא נחת כזאת שנובעת רק משלווה אמיתית. ונוס היתה הבת השניה. היא היתה הטיפשה מבין השתיים. אחותה ידעה איך לרפא אנשים, איך להציל חיים ולהגן ולשמור. היא ידעה מתמטיקה וידעה לשון. לו היתה נשארת בחיים, היא היתה ודאי הופכת לאחד האנשים הדגולים ביותר בהיסטוריה של אורליה, כך לפחות אומרת ונוס לעצמה.
אבל היא לא נשארה בחיים, הלוא כן?
לא. ונוס נשארה בחיים.
ונוס התמודדה עם השררות, ונוס התמודדה עם הרעב. ונוס התמודדה עם החולשה. ונוס התמודדה עם היאוש.
וכשקבוצת האלים עלתה, וכשאנשים דיברו על להעניק להם אך יבשתם, את חייהם, את רצונם החופשי, ונוס היתה זאת שמוכנה לעשות משהו.
אחותה סיפרה לה על ההיסטוריה של אורליה לעיתים קרובות. על החלקים המכוערים שלא אוהבים לתאר; איך אוליונה ואוראלוס הכריזו שליטה על אורליה תוך התעלמות משבטי המיסטקנים שחיו במקום; איך הלמונד, בנם, אנס את אחת ממשרתם, מיי הלמונד הצ'וסורית, ואיך הוריו העלימו מכך עין; על ארטמיסיה נוקטיס, שהתעללה ורצחה את בעלה, לותור אורליה. דמות אחר דמות, ההיסטוריה של משפחת אורליה המקורית היתה מכוערת ושחורה. אבל הם גם היו אנשים מבריקים, שקידמו את חקר המיסטיקה והפיזיקה בצורה בלתי ניתנת לכימות.
מה עדיף? מה יותר טוב? מה יותר רע? האם זה היה שווה את זה?
וכמובן, ישנה בתה של ארטמיסיה.
אסאפה אורליה.
שוזרת האופל הראשונה.
שזירת אופל היתה המיומנות הקדמונית, הקסם המזוקק, לשד החיים. כשבמחזות שאהבה ונוס לראות כילדה צעירה הופיע ה"קסם", לא היה מדובר במיסטיקה הקדמונית, אם כי בשזירת האופל; יכולת תמרון האדם, עיוותו, הנעתו. אסאפה אורליה היתה הראשונה לגלות זאת. היא היתה אדם נורא; היא רצחה עשרות אנשים במטרה לחקור ולבדוק לעמוק את הגוף האנושי, לפני שסוף סוף הפעילה על עצמה את אחד הכישופים היעילים ביותר שהמציאה - כישוף שעיבר אותה, כדי שתוכל להעביר את המטה הלאה.
היא גם היתה אדם מדהים, אחד הגדולות ביותר, אם לא ה, שחקרו ולמדו ויצרו מיסטיקה בהיסטוריה של אורליה.
אז מה היא? רעה או טובה?
על אף שאסטריד, ביתה, תיעדה את כל מה שלמדה מאמה, רבים מספריה אבדו לנצח. שזירת אופל, כמו כל סוג של אריגת כישוף, התבססה על חילופי אנרגיה. אסאפה הצליחה לעצב אותם לכדי חוקים של ממש, משוואות מסודרות שילמדו אנשים איך להיעזר בהנעת הילות כדי לשזור אופל, ממש כמו כל סוג של אריגה.
אלו נעלמו.
כיום, אין דרך ידועה לשזור כישוף על ידי פעולה נורמטיבית של הנעת הילות.
יש רק דרך אחת ידועה. היא לא הבריאה ביותר, לא היעילה ביותר, ובלי ספק לא המקורית שאסאפה יעדה לאנשים;
אבל זה כל מה שהיה להם.
הדרך היתה אנרגיה של כאב.
כשאיבדה ונוס את כל משפחתה בשררות, וראתה אנשים סביבה קורסים וקומלים בבת אחת, גלים של חול מתפרק ונמס בים, היא הבינה שיהיה עליה לעשות משהו. היא אולי לא היתה החכמה ביותר, או המנהיגה ביותר, ולא שום דבר מספיק כדי להיות האדם הזה, ההירואי והגיבור הזה; אבל היה לה משהו שלא היה לאנשים האחרים סביבה.
היא ידעה שהיא תהיה מוכנה להקריב מה שידרש עבור המטרה.
אז בגיל ארבע עשרה, ונוס שפכה על פניה סיר מלא בשמן בישול רותח.
ובאותו יום, היא זכתה לדבר עם אסאפה לראשונה.

פרופסור אזוריד רץ.
הוא רץ בין דרכי אבן פתלתלות ועל קרקע לחה ורטובה. הוא רץ דרך אוויר חנוק ולחישות צוננות ומטרידות רוח. הוא רץ בכל כוחו, מקווה בכל מעודו שלא איחר את המועד.
לפני שנכנס דרך פתחה של יוני, פרופסור אזוריד מצא ספר קשור ברצועות עור אל פתח העץ. הוא שיחרר אותו. הוא עיין בו. הוא הבין על מה הוא מדבר.
ועכשיו הוא רץ.
הוא רץ בתוך המערה כבר כמה שעות. אם דברים הלכו כפי שהוא חשב שהם הלכו, יוני דאגה שהיא ולאסטריה לא יתקדמו מהר מדי; להפך, שיתקדמו לאיטן, מזדחלות אט אט, לאסטריה החושבת שהיא עיוורת ויוני המלווה אותה. קשרים יתפתחו ביניהן בדרכן; קשרי חברות, בטחון, אהבה.
אזוריד לא האט.
הוא ידע מה המטרה האמיתי של יוני, גם אם היא עצמה לא ידעה את זה.
היו אחרות שהתערבו במשחק.
אזוריד רץ.

סנזיאנה היתה אדם אנוכי.
היא למדה זאת בפעם הראשונה עוד כשהיתה ילדה, צעירה, שחושבת על עצמה כמשוגעת, שאוהבת את חייה, ואת שיערה, ואת צבע השמיים קצת לפני הלילה, כשהשמש נושקת לבריכת הירח הקרירה. ביום שבו ונוס שאלה אותה מי היא תהיה מוכנה לעשות כדי להתקבל למגנות, כדי לא למות, כדי לחיות, לחיות. סנזיאנה הבינה באותו יום שהיא אינה משוגעת. אבל זו לא היתה הקלה. האמת היתה גרועה יותר.
סנזיאנה היתה אנוכית.
היא עדיין יכלה לשמוע את ליין בלילות, את קולו הרועד האומר לו שהוא אוהב אותה, את עורו הקר כנגד עורה, את לחישותיו המבוהלות כשראה את ונוס, חוזר ומבקש מסנזיאנה לעזור לו, להציל אותו; הוא לא הבין, עד לרגע האחרון.
היא זוכרת את המבט בעיניו כשהבין.
ונוס עשתה זאת בכוונה. בכך אין לה ספק. היא לא עשתה זאת מרשעות, או מסדיזם; כלל לא. ונוס ראתה מוות דבר מיותר, מצער. לא, היתה מחשבה מכוונת מאחורי מעשיה. היא רצתה להבטיח את נאמנותה של סנזיאנה, היא רצתה להבטיח את מילתה. היא רצתה שתדע שאין לה אדם בעולם, מלבדה.
סנזיאנה ידעה עכשיו.
סנזיאנה היתה עכשיו כבר שומרת. היא לא אהבה את ונוס, למרות שחשיבות המילים הללו העבירה בה צמרמורת, והנטייה לצייתנות, לחינוך, תמיד הובילה אותה לכדי בחילה. היא לא אהבה את מה שונוס עושה לאנשים, איך שהיא לוקחת ילדות קטנות וחסרות אונים, שיכולות להניח לשזירת אופל להיאכל בכאב שלהן, ומחנכת אותן לצייתנות חסרת גבולות. איך היא הורגת את הילדים חומציים הדם, שלא מסוגלים לרסן את שזירת האופל באמצעות מערכת חלופה של כאב, ויכולים למצוא את שיטתה של אסאפה, ולהשתמש בה נגדה; ונוס לא נהנתה מאף אחד מהדברים שהיא עשתה. סנזיאנה ידעה שהיא מצטערת על כל אדם שפגעה בו, בדרכה שלה.
זה לא גרם לה להרגיש טוב יותר.
ועכשיו, שומרת בגדה בה.
שומרת חשה צמרמורת קלה בכל פעם שחשבה על כך; היא, סנזיאנה, היא, שומרת, היא, מה שנהיה ממנה, כבר איננה מצייתת לונוס. יותר מזה; היא מורדת בה. יותר מזה. היא - היא -
האמת שזה לא היה קורה לולא פיסטיה.
שומרת לא חשבה שתהיה אמא טובה כשתהיה צעירה. רבות מהמגנות התעברו בידי כישוף שזירת אופל כדי ללדת ילדים חומציים שישלחו לחדרים סטרילים או יאומנו כמגנות. אבל שומרת לא ראתה את עצמה כאמא, מלמדת ומגדלת את בתה להיות מגנה למופת. עצם המחשבה גרמה לה לבחילה.
אבל אז היא התחילה לטפל בפיסטיה.
היא היתה הדבר היחיד שהיה לה.
הדבר היחיד הטהור באמת שהיה לה. פיסטיה היתה מרירה, ומתנשאת, וחסרת הבנה עמוקה לגבי הטבע האנושי, כנראה כיוון שהיא לא פעלה איך שאנשים אמורים לפעול - לא בדיוק. אבל היא היתה טהורה, והיא היתה ילדה, והיא היתה שלה. והיא אהבה אותה. ושומרת אהבה אותה. ושומרת שמרה עליה. והיא שמרה על שומרת.
ואז היא כמעט מתה.
ושומרת מתקשה לשחזר את הרגעים הללו. אנשים אומרים שהזמן מאט, אבל ככל שזה נוגע אליה, נראה שהוא האיץ; היא לא באמת זוכרת מה קרה ולמה. היא לא זוכרת את פניה של ונוס או של פיסטיה. היא לא זוכרת דבר מלבד הידיעה העמוקה, הצורבת, הבלתי נמנעת, שפיסטיה עומדת למות.
ואז היא הצילה אותה.
והיום, היא יודעת שהיא תעשה את זה שוב.

אסאפה מתה, כן, כמו שכל אדם מת; עיניה התעמעמו וגופה התקרר ונשימתה חרחרה ונטשה את גופה. היא לא חזרה מעולם המתים ולא התגלמה מחדש. היא לא הוחייתה.
אבל היא השאירה טביעה שלה בעולם החיים.
שזירת אופל, אומנות תמרון והנעת האדם. אסאפה היתה מומחית בה. היא שימרה תיעוד שלה, צל קלוש, ניחוח שנושב עם רוח קלילה, עדין וחמקמק למגע, ודהוי לעומת הדבר האמיתי, ועדיין - קיים.
וונוס החייתה אותה.
היא למדה ממנה את סודותיה.
היא למדה את מיומנותיה.
היא למדה ולמדה ולמדה. היא אומנם לא יכלה ללמוד על מערכת חילוף אחרת של שזירת אופל, כי המידע הזה לא היה מאוחסן אצל אסאפה הזכרון - היא היתה זכרון מצומצם ולא גמור לחלוטין, וכנראה הניחה שמידע זה יתפרסם ברבים לאחר שאסטריד תציג אותו - אבל היא יכלה ללמד אותה את כל השאר. וונוס למדה. היא לא היתה מספיק חכמה או נבונה או פיקחית, אבל היא ידעה מה היא צריכה לעשות. והיא למדה. היא הקימה את המסדר הזהוב. והיא למדה. והיא לימדה מגנות. והיא למדה. והיא הנהיגה קרבות. והיא למדה. והיא לימדה נערות. והיא למדה.
את כל השאר, היא למדה.

"לאסטריה!"
הצעקה הדהד במערה, חזרה מקירות והתנפצה והתנגשה מקיר לקיר ונהדפה וחזרה. לאסטריה קפאה במקומה, צמותיה המרוסנות מתנדנדות. אזוריד יכל לדמיין את אישוניה מתרחבים בעיני רוחו. היתה שתיקה נדהמת לרגע קט, ואז היא הסתובבה בבת אחת. על פניה עלתה הבעת אושר צרוף.
"פרופסור!" היא צעקה. היא לא צעדה לעברו. עיניה בהו קדימה, לא נעות. "פרופסור! הפרופסור אזוריד בא להציל אותנו!"
יוני הסתובבה. גמליתה הירוקה נותרה נקייה ואלגנטית על אף הזמן הרב שבילתה מתחת לאדמה. פניה היו ארוכות ובהירות. חיוכה היה מלא הקלה. "סוף סוף." היא לחשה.
אזוריד נותר במקומו, לא יודע כיצד להגיב לרגע, ואז זינק קדימה. הוא ניסה להתקרב ללאסטריה, אבל יוני נעמדה מיד לפניו.
"מה קרה?" היא שאלה, הבעה מודאגת על פניה. כנראה שלא נראה במיטבו.
"תני לי לעבור, יוני." אזוריד ניסה לשמור על קולו יציב.
"אתה לא נראה לגמרי שפוי, אטלס," הזהירה יוני. "לאסטריה עברה מסע ארוך וטראומתי - "
"שאת העברת אותה!"
לאסטריה מצמצה, ממשיכה להביט לאותה נקודה לא קיימת. "מה?" היא שאלה את יוני. "מה הוא אומר?"
"אין לי מושג." יוני הביטה בו בקור רוח, ובמידה מסוימת של דאגה. "שתית משהו, אזוריד?"
האם הוא שתה משהו! זעם התפוצץ בתוכו כזיקוקים בשרשרת. "תני לי לעבור, יוני."
"לא."
"אני רוצה לראות את הילדה."
"אטלס, אתה לא נראה בסדר."
"אני לא אתן לך לפגוע בה."
הבעה המומה עלתה על פניה של יוני, כאילו סתר לה. "אתה חושב…" היא אמרה בקול שקט. "אתה חושב שאני אפגע בה?"
"אני יודע שתפגעי בה, יוני, אם רק תינתן לך ההזדמנות. עכשיו תני לי לעבור אליה."
שקט.
"לא קוראים לי יוני."
אזוריד צחק. "סליחה?"
קולה של יוני היה חרישי. "לא קוראים לי יוני."
"זה השם שאת הענקת לי כשפגשתי אותך לראשונה, יוני, וזה השם שבו אני עומד להשתמש."
יוני הביטה אל תוך עיניו. "לא קוראים לי יוני."
"את אמרת לי בפירוש - "
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"יוני."
"זהו לא שמי."
"זהו השם שהשתמש בו כשהיית נערה! את בוודאי זוכרת - "
"לא הכרתי אותך כנערה. ושמי הוא זורינה אקווירה, לא יוני."
"זה לא הזמן לבדיחות, יוני. תני לי לעבור."
"אמרתי שלא קוראים לי יוני."
"תני לי לעבור, יוני!"
"לא קוראים לי יוני!"
היא צעקה את זה הפעם. "לא קוראים לי יוני." היא חזרה ועיניה התחילו לאבד מיקוד. "לא קוראים לי יוני לא קוראים לי יוני לא קוראים לי יוני - "
"יוני - "
"מספיק!" לאסטריה ניסתה לצעוק, אבל קולה של יוני רק התחזק.
"אתה לא מבין אתה לא מבין אתה לא מבין - "
"יו - זורינה - "
"מספיק מספיק מספיק מספיק מספיק - "
"יוני, די!"
אזוריד תפס בידה של יוני. היא קפאה במקומה לרגע. קולה נדם. עיניה נותרות מקובעות ברצפה. אז היא הרימה את ראשה. היא לא נראתה כבר כמו יוני, לא כל כך.
"אמרתי לך שלא קוראים לי יוני," היא התנשפה. ואז היא שלפה את הסכין.

לחימה.
מגנות נגד להבים כסופים, נשים וגברים, לוחמים ושומרים, ילדים ונערים ומבוגרים. הצלפות להב וקריעת עור וצרחות לחימה. צרחות חוזרות, חוזרות, חוזרות.
אלאס התקדמה.
שיערה אסוף בקפידה, להביה בנרתיקיהם, עיניה ממוקדות לפניה. היא התקדמה בזהירות, בחן של חתול, זריזה ושקטה וכמעט בלתי נראית. איש סביבה לא הבחין בה. כולם היו ממוקדים מדי בקרב, ואלאס יודעת איך להימנע מתשומת לב.
היא טיפסה חלק מהדרך אל המקום, נאחזת בלהבים באבנים המחוספסות ונתלית עליהן וצונחת ועומדת על סף מותה כל רגע. אבל היא המשיכה, נאמנה למנהיגה, ולפי שעה, גם לשומרת. היא התקדמה מבלי להצטרף לקרב, מבלי לעזור לחבריה, לאחיה לנשק, למרות שלראות אותם קורסים ונופלים דקר אותה מבפנים. היא המשיכה לכיוון חדריה של ונוס.
היא ידעה מה התכנון שלה. היא ידעה מה התכנון שלה כבר לפחות חצי שעה. מאוחר מדי. מאוחר מדי. אלאס הרגישה צורך להאיץ את צעדיה, אבל ידעה שזה לא יהיה נבון. היא כבר צועדת בקצב המהיר ביותר שהיא יכולה לאמץ מבלי למשוך אליה מגנות. אבל היא מוכרחה להגיע לחדרים לפני שפיסטיה ושומרת יגיעו לשם. היא מוכרחה. מוכרחה.
אם לא.
אם לא.
(מאוחר מדי)

"אתה שיתפת פעולה עם אוריפין, נכון?" קולה של יוני צרוד, כאילו צרחה שעות. היא אוחזת את לאסטריה בכוח שגורם למפרק ידה להלבין, עיניה מבריקות כרסיסי זכוכית וקולה מתנשף ולהב סככינה צמוד לצווארה של הנערה. "אני יודעת את זה. אתה עבדת איתו. אתה עשית את זה. אתה ניסיתי לקחת אותה ממני."
אזוריד נושם נשימה עמוקה. הוא מכניס אוויר קר לראותיו, ומנסה לשמור על רוגע. לא להיכנס לבהלה, הוא אומר לעצמו. לא להיכנס לבהלה, לא להיכנס ל -
"תגיד לי!" יוני מחזקת את אחיזתה בלהב מבלי להבחין, ולחייה של לאסטריה מפרכסות. עיניה מתרוצצות ממקום למקום, מתחננות לראות. נשימותיה רועדות.
"יוני," אומר אזוריד. הוא מרים את ידיו. "יוני, בואי נירגע. כולנו חברים כאן, אין צורך ל - "
"אתה שקרן!" קולה של יוני לוחש, ועיניה מבריקות אף יותר. היא מושכת את סכינה מצווארה של לאסטריה ומצביעה לכיוונו. ידה עדיין לופתת את לאסטריה בכל הכוח. "אתה שקרן, אני יודעת את זה, שקרן שקרן שקרן - "
"אנחנו באמת חברים, יוני," אומר אזוריד, מנסה להישמע רך.
"אני לא יוני!" היא לא נשמעת שפויה. היא לא נשמעת שפויה, היא לא נשמעת שפויה, לא להיכנס לבהלה, היא לא נשמעת שפויה, לא להיכנס לבהלה, יש לה סכין, היא לא נשמעת שפויה, לא להיכנס לבהלה -
"בסדר, בסדר." הוא נושף. "זורינה. זורינה. הנה, כך טוב יותר, נכון?"
"לא!" היא מתנשפת. שפתיה רועדות, כאילו היא על סף בכי. "לא יוני, ולא זורינה ולא אסאפה ולא ולא - " היא מתנשפת שוב. "אני ריליה."
אזוריד שותק לרגע. הוא לא יודע איך להגיב.
"בסדר גמור," הוא אומר בקול נעים. "ריליה. ריליה. נעים להכיר, ריליה - "
"מספיק!" יוני מצביעה עליו שוב בסכין. "אני יכולה לשמוע את השקר בקול שלך!"
אזוריד משתתק. הוא מעביר את מבטו מלאסטריה הקפואה, לסכין הרחוקה ממנה מטרים ספורים. לא להיכנס לבהלה.
יוני שומטת את לאסטריה בבת אחת. הנערה מתנשפת. יוני מתחילה ללכת, לצעוד במעגלים במקום, סביבה של לאסטריה. הנערה הקפואה, העיוורת כרגע, לא יודעת מה קורה, מה לעשות. ואזוריד לא יכול לעשות דבר.
"עזרת לו, נכון?" לוחשת יוני, או בעצם, בעצם ריליה. ככה היא אמרה שקוראים לה, לא? "אני יודעת שעזרת לו! אחרת למה באת הנה? באת לגזול אותה ממני. באת לקחת אותה. אני אוהבת אותה ואכפת לי ממנה והיא שלי ואת בא - אתה בא להרוג אותה."
אזוריד מתבונן בה בתדהמה. היא לא שפויה. פאלס, היא לא שפויה.
"אני לא - "אזוריד מייצב את קולו. "אני לא כאן לפגוע בלאסטריה, ריליה. למה שאפגע בה? ולמה שאוריפין יפגע בה?"
"כי אתם יודעים מהי," מלחשת ריליה. "אתם יודעים מהי ואתם לא רוצים שהיא - אתם לא רוצים - "
היא מלקקת את שפתיה ומתחילה למלמל לעצמה.
"פרופסור אקווירה," מנסה לאסטריה לרגע, וראשה של ריליה קופץ.
"לא," היא אומרת. "לא פרופסור אקווירה."
"ריליה," משנה לאסטריה את לשונה. "אני ר - "
"לא, גם לא ריליה," אומרת ריליה. "תקראי לי אמא."
המקום דומם.
"פ - פרופסור?"
"אני ליליופה, לאסטריה." קולה של ריליה רועד מההתרגשות. "אני יודעת שאת לא מבינה את זה, שאת חושבת שאני מתה. היינו חייבים לשקר כדי להגן עליך, מהאמת. הייתי חייבת להתרחק. לא הייתי לי ברירה, לאסטריה. אבל ריסט שמר עליך, ריסט שכנע אותך לבוא לאוניברסיטה, איפה שאוכל לפגוש אותך, ולהגן עליך, ולאהוב אותך. לאסטריה."
" אני - " קולה של לאסטריה מבולבל.
"אני לא מתה, לאסטריה," ריליה מאיצה את צעדיה הקדחתניים. המילים זורמות מפיה. "אני לא מתה, אני כאן, אני ממש כאן. אני שמרתי עליך כל הזמן הזה, אהבתי אותך, הגנתי עליך מהכול, מכולם, אפילו מאבא שלך - "
"אבא שלי?" קולה של לאסטריה ריק מרגש.
"אוריפין," לוחשת ריליה. היא מסתובבת ומסתכלת אל אזוריד. "הוא ניסה לעשות משהו, לאסטריה. הוא ניסה, ולא היתה לי ברירה, אז הייתי צריכה - "
"מה עשית, ריליה?" שואל אזוריד, פחד מוצק מתגבש בבטנו.
היא מביטה בעיניו. צחוק מבעבע בפיה. "הרגתי אותו, כמובן! הוא ניסה לפגוע בה. מצאתי אותו באמצע הלילה, כשהסכין ביד שלו, כורע ליד המיטה של לאסטריה, מצמיד את הלהב לחזה. הוא היה רוצח אותה בדם קר אם הוא היה יכול, הוא, היורש של טיה. היא העבירה את מורשתה אליו כשהיא מתה. והוא ידע שללאסטריה יש את מה שהוא רוצה. אז הוא, אבא שלה - והוא לקח את הסכין - והוא בא אליה - " ריליה מסתובבת במקומה, מצחקקת. "אבל אני עצרתי, אותו, נכון? אני אהבתי אותו! ואני עצרתי אותו, ואני לקחתי את הסכין, ואני, ואני - " היא נעצרת מסיבוביה לרגע ומפסיקה לדבר, כמו בובת קפיץ שאיבדה את הכוח באמצע דיבור. היא מקמטת את מצחה. "אני זורינה?" היא שואלת פתאום בקול שונה לגמרי, סקרן.
אזוריד שותק לכמה רגעים, משוכנע שהיא מדברת לעצמה. אבל היא מביטה אליו, ממתינה לתשובה.
"לא," הוא אומר. "לא, את יוני."
"יוני?" היא אומרת. היא מטופפת בצדה הקהה של הסכין על סנטרה. ואז פניה קודרות. "אני לא יוני. אני טיה."
אזוריד מדבר בקול שקט. "את לא טיה, זוכרת, יוני? את יוני, את נערה נחמדה וזריזה ועקשנית - "
"לא, לא!" המבט הקודם חוזר לפניה של ריליה כמו מסכה שנמשכת בבת אחת על פניה. זה מעביר צמרמורת בגוו של אזוריד. "אני טיה! טיה בחרה בי! קודם היתה טיה, ואז היא מתה, היא מתה, ריסט הרג אותה, אבל אז היה אוריפין, אבל גם הוא מת - ועכשיו אני טיה. אני טיה."
אזוריד מביט לתוך עיניה המתרוצצות לכל כיוון בפראיות. "בוודאי, טיה. את טיה."
"לא, אני שומעת את השקר בקול שלך!" ריליה אוחזת בידה של לאסטריה שוב. הסכין רוטטת באוויר. "אתה משקר, אני שומעת את השקר בקול שלך."
"אני לא משקר - "
"אתה משקר!" צורחת ריליה. אזוריד אוזר את כוחותיו ועומד ומביט בה, לא רוצה לעשות דבר שיפגע בלאסטריה. היא מסתכלת בו לחזרה לרגע ארוך, ואז חיוך איטי מתפשט על פניה. "אבל אני יודעת מה לעשות," היא לוחשת. "אני יודעת מה לעשות. מה לעשות כדי לגמור את זה, לגמור את הכול."
עיניה מלטפות את להבה המבריק של הסכין.

אלאס הגיעה באיחור.
היא הבינה את זה ברגע שנכנסה למקום. לא השברים על הרצפה או הדם המרוח או תחושת המוות, שכבר למדה לזהות, בישרו לה זאת. זה היה גופה של ונוס, השוכב על הרצפה, עיניה מביטות קדימות מבלי לראות.
אבל היה חיוך על פניה.
אלאס רצה מיד קדימה. היא עברה בין השברים והלכלוך והספרים והרהיטים הקורסים. היא צעקה, למרות שזה לא מעשה חכם בבניין בו מתרחשת מלחמת חיים, אבל לא היתה לה ברירה. היא צעקה וצעקה ו -
קול.
אלאס מעדה קדימה. היא כרעה על ברכיה ופינתה אל שכבות הלכלוך והעץ. והיא הגיעה -
פיסטיה ושומרת.
פיסטיה נשענה על הקיר. צד אחד של פניה היה מכוסה בדם קרוש למחצה, עיניה היו מעורפלות, ושתי רגליה היו מעוקמות בזווית לא טבעית. היא גססה. לא היה בכך ספק לאלאס, שהביאה בעצמה אנשים למצב הזה. היא לא עמדה לצאת מהמקום הזה בחיים.
לצידה ישבה שומרת. בבטנה נפתח שסע ארוך ומדמם. היא התעלמה ממנו וטיפלה בפיסטיה, ממירה אנרגיית כאב כדי להקל על מכאוביה של נבחנתה. היא הרימה את מבטה לרגע כששמעה את אלאס, ואז נכבו עיניה, כשראתה מי הגיע.
"מאוחר מדי." היא אמרה בכבדות.
עיניה של פיסטיה רפרפו. צחוק קל בקע מפיה. "מי - מי זה? מלפני מ'רי עומד?"
"זו אני, המנהיגה." אמרה אלאס, קולה שקט ומלא כבוד.
"א - אלאסיה!" פיסטיה ספקה את כפיה. היא התרוממה לישיבה - מתעלמת מאנקותיה שלה וממחאותיה של שומרת. "הבאת לי מה שביקשתי?"
"כן, המנהיגה." אמרה אלאסיה, מתעלמת ממבטה הנדהם של שומרת. היא האמינה שהיא נאמנה לה, אבל המנהיגה זכאית להחליט על חייה מבלי שהיא תשלוט עליה. וחוץ מזה, המנהיגה היתה הממונה עליה, זו שהיא נלחמה למענה; לא שומרת. אלאסיה שלפה את האבן השטוחה החרוטה והגישה אותה אל המנהיגה. היא משכה אותה ובחנה אותה באצבעותיה בחולשה. "זהו… זהו זה, נכון?" היא לחשה.
"כן." אמרה אלאסיה. "כן. זהו זהו, המנהיגה."
פיסטיה פקחה את עיניה. היא התבוננה בלוחית האבן לכמה רגעים, בעירוב משונה של שלווה ותרעומת. "עשית כראוי, אלאסיה." היא אמרה. "את אדם טוב."
הכפור בחלק המחוץ שבאלאסיה התמוסס לשמע המילים האלה. היא הביטה בה במנהיגה, מלאה יראת כבוד.
"את צריכה לזכור, המנהיגה," היא אמרה, בוררת את מילותיה בזהירות. "אם לא תשתמשי בכישוף בעצמך, ואם לא תשתמש בו גם שומרת, ונוס לא תוכל להשתמר. טביעתה תתפוגג ותיעלם, ולעולם לא תחזור. היא תמות, באופן סופי."
"כן," אמרה המנהיגה. "כן, אבל אז אני אמות. אבל אז אנשים אחרים ישתלטו על אורליה. אנשים אחרים… עם חוקים אחרים… שיכולים לעשות… מי יודע." היא העבירה אצבע כמעט עדינה על האבן. "אני יודעת איך לעשות טוב," היא לחשה. "אני יכולה להמציא את מערכת החוקים האופטימלית, היעילה ביותר, המוצלחת ביותר, הטובה ביותר. אני יכולה…" היא הרימה את מבטה לרגע אל ונוס. "אילו היה לי מספיק זמן הייתי יכולה למצוא כישוף שזירת אופל לעצמי, כזה שלא ידרוש ממני להסתמך על ונוס, ולשחרר אותה," הוסיפה בטינה.
"על כך היא הסתמכה, המנהיגה," אמרה אלאסיה. "היא לעולם לא היתה חזקה מספיק כדי ליצור כישוף שיישמר אותה בלבד. היא היתה זקוקה לכוחן של לפחות עוד שתי נשים שבקיאות מספיק במלאכת המיסטיקה. כנראה שהיא האמינה שאתן תסכימו לשמר את עצמכן, גם אם זה אומר להציל גם אותה."
"פיסטיה!" אמרה שומרת, שסוף סוף הבינה מה קרה. "לא. את לא יכולה לעשות את זה. עד שהרגנו אותה סופית, עד שהצלנו את אורליה - "
"לכמה זמן, שומרת?" קולה של המנהיגה היה שקט. "לכמה זמן הצלנו אותה? אולי עכשיו מסדר להבי הכסף, במנהיגות אלאסיה, ייתן חיים טובים ושלום לאנשי אורליה. אולי זה ישאר כך מאה שנה, או מאתיים, או אפילו שלוש. אבל בסופו של דבר יקום אדם אחר, אדם שיראה את הפגם בחוקים, אדם שישתלט ויפגע וירצח. אנחנו יכולות למנוע את זה. אני יכולה להמציא את מערכת החוקים המושלמת. לשלוט לנצח. אני לא אנוכית, שומרת, את יודעת את זה. אני אעשה טוב לעולם, לאורליה. רק חשבי על זה!"
"את לא יכולה." אמרה שומרת. "את לא יכולה - "
המנהיגה הצמידה אצבע לשפתיה של שומרת. מופתעת מהתגובה האינטימית, שומרת השתתקה. "את רוצה לחיות?" שאלה נבחנתה.
"אם זה תלוי באפשרות שונוס תחזור לחיים - "
"זו לא היתה השאלה. את רוצה לחיות?"
"לעולם לא אשחרר את טביעתה של - "
"שאלתי אם את רוצה לחיות."
"במחיר של הצלת ונוס?"
המנהיגה התבוננה לתוך עיניה, שקטה, ולא מתפשרת, וקפואה. "את יודעת שזו לא השאלה, שומרת. את יודעת שזה לא באמת משנה, בסופו של דבר. את יודעת מה השאלה." השתיים הביטו אחת בשניה, מדממות, גוססות, חיות. אבל רק לזמן קצר. "את רוצה לחיות?"
הפעם שומרת שתקה.

"מה את עושה, ריליה?" שאל אזוריד.
"שקט!" קולה של ריליה רעד. היא המשיכה במעשיה, יהיו אשר יהיו, מוציאה גיר מכיסה ומעבירה משיכות ארוכות ולא ברורות על לוח האבן שניצב במרכז המערה. אזוריד היה משוכנע שהיא איבדה לגמרי את דעתה. הוא היה מנסה להשתמש באריגת כישוף כדי להציל את לאסטריה, אבל אם זורינה - או יוני או ריליה או איך שקוראים לה - הצליחה להתקבל כמורה בקלימיטון, היא תבחין בתחילתו של הכישוף וכבר תגיב. יש לה יתרון עליו; על שניהם. ואין להם מה לעשות. היא השולטת, כרגע.
"במשך מאות שנים, אתה יודע," אומרת פתאום ריליה, שנשמעת מהורהרת. "זה קורה כבר מאות שנים, ידעת?"
אזוריד אומר בהיסוס, "מה… מה קורה?"
"החילוף!" ריליה מנופפת בידיה בתנועה גדולה, חסרת הגיון. "כל דור הן תופסות מקום אצל שלושה תינוקות מסכנים וחסרי מזל. כל דור הן מתפתחות ומשתקעות בתינוק. הן לא באמת מודעות - לא לגמרי. אבל יש להן את המשיכות הטבעיות. פיסטיה תמיד פונה ללימוד ותיעוד הכישוף. ונוס תמיד מחפשת את פיסטיה, להשיג את מחקריה, שהיא יודעת שלא תוכל ליצור בעצמה, ואז להרוג אותה. ושומרת מחפשת להגן על פיסטיה. וזה תמיד נגמר באותה צורה, אתה יודע? מעגל בלתי נגמר. נחש שנושך את זנבו. פיסטיה וונוס נלחמות וגוססות. שומרת נשארת בחיים. הן קשורות אחת לשניה, כל השלוש. אז כשאחת מתה, כל האחרות מתות. והסיפור חוזר על עצמו. המעגל. בכל פעם ונוס ופיסטיה גומרות גוססות, ובכל פעם מחזקת סנזיאנה את הכישוף, פוצעת את עצמה ונעזרת באנרגיה כדי לשמר אותו לעוד דור אחד, לעוד פעם אחת, עד הפעם הבאה." צחוקה מתפרץ שוב. "זה די סוריאליסטי, אתה לא חושב?"
היא ממשיכה במעשיה עם הלוח, שותקת ועוסקת בדבריה לכמה רגעים, אבל אחרי רגע היא חוזרת לדבר. "הן אנשים רעים, נכון? מי היה בוחר לגזול שוב ושוב את חייהם של אנשים שהוא אפילו לא מכיר? מי היה בוחר לחיות גם אם האדם שהוא מאמין שיזיק לעולם יותר מכל יחיה איתו? מי?" היא נושמת אוויר לרגע. עיניה מבריקות. "חוץ ממני, כמובן."
היא נעמדת. משטח האבן ניצב מולה, מסומן וצבוע בחצאי מעגלים ופיתולים לבנים ונאים. "אני שתיהן." היא לוחשת. "הראשונה אי פעם שהיתה שתיהן. התחלתי תמיד עם שתיהן. לכן היה לי תמיד כל כך קשה… להתקבע. הייתי עם פיסטיה והייתי עם שומרת. איך שתיהן יכולות לדור בכפיפה אחת?" היא מצביעה על עצמה. "אני אמורה להיות משוגעת, לא? הייתי אמורה… לעשות משהו."
היא מסתובבת במקומה ומצביעה על לאסטריה. "אבל אז היא נולדה! ופתאום היא עברה אליה, פיסטיה. בחרה בה. אני מניחה שהיא לא נהנתה כל כך ממני!" היא צוחקת צחוק מריר. "אני לא מאשימה אותי. הייתי שמחה לעבור בעצמי."
היא מהנהנת שוב ושוב. "אבל טיה. טיה חשבה שאני נאמנה לה. חשבה שאני נאמנה למטרתה, שאני אוהב אותה ואוהבת ומוכנה להקריב למען מטרתה. היא לא ידעה שכל הזמן הזה האויבת הכי גדולה שלה הסתתרה תחת עיניה! היא צדקה, כמובן. אני אוהבת את טיה. אבל אני לא אוהבת את ונוס. וטיה בחרה בונוס." היא בולעת רוק. "ואז ריסט הרג אותה. הוא חשב שהיא מסוכנת. הוא חשב שהיא כבר מתחילה לנחש מי אני. הוא חשב שהיא תעשה לי משהו. הוא לא ניחש את האמת!" היא מרימה את ידיה בעוד תנועה חסרת הקשר. "שטיה בחרה באוריפין כיורש שלה. המעגל נשבר בפעם הראשונה, כי הפעם רק ונוס מתה, לא פיסטיה. אבל שומרת נשארה בחיים. כנראה שהיא החוט המקשר בין שלושתן. לכן פיסטיה נותרה בלאסטריה, וונוס עברה ליורש שבחרה טיה - אוריפין."
היא מתנשפת פתאום, ומסתובבת אל לאסטריה.
"הוא ניסה להרוג אותך," היא לוחשת. "את הבת שלו, דם מדמו. הוא ניסה להרוג אותך. הוא היה מוכן לגזול את חייך למען המטרה. איך אדם מסוגל בכלל - " היא משתנקת, מנסה לדבר ומשתתקת. היא מטלטלת את ראשה. "ואז כשהרגתי אותו… היא עברה אל האדם השלישי שטיה דרשה בכל תוקף שיקבל אותה. היורשת השלישית שלה." היא חושפת שיניים בחיוך לא נעים. "אני."
היא טופחת על ירכיה. "אני! שתיהן בכפיפה אחת. מי היה מאמין. שתינו." היא ממשיכה לדבר אל לאסטריה. "אז הייתי צריכה לתת אותך לריסט, ולהגיד לו להגן עליך ולשמור עליך, ולא לספר לי איפה את, כי אני האדם שמפניו היה עליו לשמור עליך. אז במשך שנים לא - הייתי - " היא מלקקת את שפתיה שוב, כאילו טעם מר בגרונה. קולה נשמע חנוק. "לבד." היא לוחשת. "ראיתי את בתי כנגד עיני, אבל בכל דמיון שלה ראיתי אדום. שנאתי את עצמי ואהבתי את עצמי ושנאתי את ביתי ואהבתי אותה והרגשתי תיעוב וחיבה על כך. ניסיתי לרסן את עצמי והצלחתי ונכשלתי. את הדבר היחיד שנשאר לי, לאסטריה." היא מתקדמת לעברה, אבל לא נוגעת בה. "הדבר היחיד שנשאר לי. את עוד לא… לא עשית כלום. את עוד נקייה. לא קרה לך כלום. אין סיבה שיקרה לך משהו." היא שוקעת במחשבות.
אזוריד ממתין כמה רגעים. ואז הוא מנסה.
"אז תני לי את הסכין. תני לי את הסכין כדי שלא תצטרכי לפגוע בה. תני לי את הסכין ו - "
"לא!" עיניה של ריליה מתרחבות. "אני לא אתן לך את ההגנה שלי כדי שתפגע בי! אני יודעת מה לעשות!" היא מרימה את סכינה, עוקבת אחרי השתברות האור הקלוש בקירות המערה הנוצצים. "אני יודעת - " קולה נשמע מבולבל מעט. היא מתבוננת בלהב, והבעות פניה מתחלפות, משתנות, מתבלבלות ומתמזגות. היא מסתכלת בלאסטריה, ועל פרצופה מופיעה תקווה, וייאוש, ואהבה וכעס ושנאה ושלווה. היא נראית כמסוכסכת עם עצמה.
היא צועדת רגע צעד אחורה, נשימותיה נעשות שטחיות ומהירות ומתנשפות. "אני יודעת מה לעשות." היא לוחשת לעצמה. "אני יודעת אני יודעת אני יודעת." קולה רועד. "אני צריכה להרוג - להגן - לעצור. אני יודעת. אבל איזה? איזה?" היא לוחשת כאחוזת טירוף.
לפתע היא מרימה את ראשה. הבנה בוערת בעיניה. "המעגל." היא לוחשת. "אני צריכה לעצור את המעגל."
היא מסתכלת סביבה לכל כיוון. היא מסתכלת באזוריד ובלאסטריה ולבסוף בלוח האבן. היא צועדת עוד כמה צעדים אחורה, ונעמדת ממש מאחוריו. מבטה עובר אל לאסטריה שוב. היא מחייכת עוד חיוך, אבל זה לא חיוך שבור כמו חיוכה הקודם; זה אותו החיוך שראה אזוריד על פניה ביום הראשון שנפגשו, כשהיתה יוני, עם השיער המבולגן, והשמלה זרועת פריחת הענבר והעיניים שחושבות על דברים שהיא לא מבין. חיוך קצת ביישן, קצת זהיר, אבל מבין, יודע, בטוח. "לקטוע את המעגל." היא אומרת. היא ממשיכה לחייך. ידה עוברת בצורת עיגול באוויר, משרטטת לחש. לאסטריה פולטת נשיפת תדהמה בקרבת מקום.
"אני רואה!" היא אומרת. "אני רואה, פרופסור - "
"הפסקתי להיות אנוכית, לאסטריה." אומרת ריליה. "שברתי את המעגל."
אז היא תוקעת את הלהב עמוק בבטנה.

אוקיי.
אז אני פשוט לא יודעת מה לומר.
זה כל כך-
כל כך-
אני לא יודעת מה לומר.
וואו, אני חושבת, יכול לתאר בערך את מה שאני מרגישה.
זה כל כך וואו.
אני בהלם, אודה ואתוודה. ידעתי שזה הולך להסתיים, אני מניחה שלא הבנתי שזה הסתיים עד שקראתי את השורה האחרונה בפעם החמישית.
אני יכולה לבכות?
*בכי*
יופי, עכשיו הרבה יותר טוב.
אהבתי את הטירוף-לא-טירוף של זוריוניריליאספאימרה, את האופן שבו מה שהיא הסבירה (מה המילה הנכונה?) נראה בפנינו (לא בדיוק המונח הנכון אבל זה מה שעולה לי לראש כרגע) בשאלה ''האם את רוצה לחיות?''
אהבתי את המעגל ואת האופן שבו הוא נשבר, אהבת אם באמת חזקה מהכול, אני מניחה. כל כך מדהים ומוזר (בקטע טוב) שרק פלאס בטח יודע איך חשבת על זה!
ואני חושבת שכבר הבהרתי שלא משנה כמה אכתוב, זה רק יהיה גפילטע-פיש של המקור (יעני גרסה אפורה ורוטטת) אבל ממש חשוב לי לדעת שהסיפור הזה פשוט (מה המילה?)
וואו.
כן, זה המונח.
אז... שינית לי את החיים, נהדר. מרוצה? גאונה מרושעת שכמוך, עכשיו הדבר היחיד שאצליח לחשוב עליו הוא לאסטריה ואטלס וריסט וריליה. שיהיה ברור, גברת אדרת, אני מצפה לקרוא עוד המון קטעים שלך בעתיד הקרוב (מחר יכול להיות נחמד) אז שלא תחשבי על להיעלם או משהו!
טוב, אני מצטערת מראש שאת צריכה לקרוא את כל זה.
:)
טוב, אני לא מצטערת.
ביוששש.


אה כן, ואני מניחה שתרצי לדעת:

סטר?