קאלוס|וריאן, Nanowrimo 2023

[Felis Fuscus]

דמות חדשה מופיעה! יאי! וגם סוף סוף הסיפור באמת מתחיל וזה לא רק פרולוג! יאי! ואני אוהב את קאלוס הוא קטן! יאי!
תהנו D:

---

ליני חיכה שדלת הכניסה תסגר לפני שהוא נשען לאחור ופלט אנחת הקלה. למרות מה שלינט ופרמינט בטח חשבו, להיפגש עם כל כך הרבה אנשים בכל יום היה דבר מתיש, וזה אפילו לא היה עוד צהריים.
הפגישה הבאה הייתה אמורה להתחיל רק עוד חמש דקות. הוא תהה מה יבקשו ממנו הפעם. עבודה? כסף? אולי להחזיר מישהו מהמתים? לא שהוא היה יכול לעשות את זה, כמובן, אבל זה לא עצר אנשים מלבקש.
ליני הרהר בצורה שבה לינט תגיב אם הוא באמת ינסה להחזיר אנשים מהמתים כשהרעש של דלת נפתחת הקפיץ אותו ממקומו. חמש הדקות האלו באמת עברו כל כך מהר? אבל מבט אחד בשני השומרים שבכניסה, ששלפו את החרבות שלהם מנדניהן, גרם לו להבין שזה לא מה שקרה.
מישהו פרץ לחדר הכס.
ליני מיהר להיעמד בשביל לבחון את הפולש. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאיזה בן אדם אידיוט חשב שהוא יוכל להתנקש באל, רק בשביל לגלות שהוא טעה נוראות. ליני כבר התכונן לגרש את הפולש, בכוח אם צריך…
אבל אז קפא במקום.
זה לא היה מתנקש אידיוט. זה היה ילד.
ליני העביר את מבטו במהירות על הנער. הוא היה נראה נורא. הוא התנשף כאילו הוא רץ כל הדרך לכאן, ושערו הכהה היה נראה אפור מאבק ולכלוך. חוץ מזה, ליני לא היה צריך את הכוחות שלו בשביל לדעת שהוא רזה מדי בשביל ילד בגילו.
ליני סימן בידו על השומרים - תורידו את הנשק - לפני שפנה אל הילד. ״אתה לא אמור להתפרץ לכאן מבלי הודעה.״ הוא אמר. ״היית אמור לקבוע פגישה.״
כמובן, הוא לא ניסה לגרש את הנער, אבל הוא לא ידע איך עוד לפנות אל המצב המשונה שהוא נקלע אליו.
״ליני,״ התנשף הילד בקול צרוד. ליני תהה אם הפעם האחרונה שהוא אכל הייתה גם הפעם האחרונה שמים נכנסו לו לפה. ״אני צריך עזרה.״
ליני הסס לרגע. אי היה אפשר להגיד שהוא לא התרשם לטובה. הנער לא התנצל כשהאל האשים אותו בפריצה, וגם לא ניסה לפנות אליו בתואר כבוד. ליני, ממש כאילו הם היו חברים.
זה היה שינוי מרענן.
הוא בחן את הנער פעם נוספת, הפעם ביותר דקדוק. הבגדים שלו היו קרועים, ועורו הבהיר היה מכוסה בחבלות וצלקות. הצלקת שתפסה את תשומת ליבו של ליני הייתה צלקת קטנה מתחת לעיניו הימנית - היא לא נראתה כאילו קל לקבל אותה בטעות.
ליני עצם את עיניו והתרכז, ונתן לעצמו לעקוב אחר הזכרונות של הנער. הוא ראה רק כמה תמונות חטופות שהתרוצצו במהירות בעיני רוחו - אסם, פרות, ערימות של חציר. שני מבוגרים מדברים בקולות שקטים. דרך. פצעים. כאב.
ליני פקח את עיניו. הוא לא הבין הרבה ממה שהוא ראה. כמובן, הוא היה יכול לחפור עמוק יותר, אבל אפילו אם הוא היה האל שלהם, ליני האמין שלבני האדם יש את הזכות לשמור מפניו את הזכרונות הפרטיים שלהם. במקום זה הוא הסתכל על הילד, שהחזיר אליו מבט בעיניו הבהירות.
הייתה נחישות בעיניים שלו.
ליני החליט.
״דבר.״ הוא נתן את הרשות, ולא פספס את ההקלה ששטפה את פניו של הילד.
והוא, בתורו, לא בזבז אפילו שניה. ״אני צריך שתגרום להורים שלי לאהוב אותי.״
אה, זה מסביר הרבה.
ליני פנה אל השומרים. ״צאו מפה.״
״אבל-״
״צאו מפה,״ הוא חזר ואמר, ״ותפזרו את התור. תפצו את האנשים אם צריך. אף אחד לא נכנס לכאן יותר היום.״
השומרים נראו המומים, אבל לא שאלו עוד שאלות לפני שהם מיהרו לצאת מחדר הכס. ליני חיכה עד שהדלתות יסגרו לפני שהוא פנה שוב אל הילד, שהיה נראה מבולבל. הוא כנראה לא ציפה לתגובה הזאת מליני. ״אני לא יכול לעשות את זה.״
הפנים של הנער נפלו. כל התקווה נעלמה מעיניו. ״אבל… למה לא?״ הוא שאל בקול שקט, שכמעט שבר את ליבו של ליני.
הוא שנא את זה. הוא לא רצה להרגיש כזאת אמפתיה לבן אדם. הם לא היו באותה הרמה בכלל. ליני היה אל. הוא היה צריך לעשות את העבודה שלו במקצועיות, בלי לתת לרגשות לשלוט עליו.
אבל הוא בכל זאת נתן לזה לקרות.
״אני לא יכול לשלוט באנשים. אני לא יכול לשנות את הרגשות שלהם.״ הוא הסביר, בזמן שהוא ירד מהכס והלך אל הנער. ״אבל יש לי הצעה אחרת בשבילך.״

•••

״אני לא מאמינה עלייך.״
דבר ראשון שליני עשה אחרי השיחה עם הילד היה לקרוא ללינט ופרמינט ולספר להם על כל מה שקרה. עכשיו, הם שלושתם היו בתוך הארמון, כשלינט עומדת מעל פרמינט שישב, עם הילד ישן מכורבל בחיקו.
כמובן, ליני לא ציפה שלינט תהיה מרוצה מההחלטה הספונטנית שלו לאמץ ילד אנושי - זאת אומרת, מתי בפעם האחרונה לינט הייתה מרוצה ממשהו שהוא עשה? - אבל הוא לא התכוון לחזור בעצמו על כך. לא אחרי שהוא הבטיח לו.
חוץ מזה, נראה שגם פרמינט חיבב את הילד. ואם פרמינט בצד שלו, זה היה דבר טוב.
״מה דעתך בפעם הבאה להתייעץ איתנו לפני שאתה עושה החלטות פזיזות?״ שאלה לינט בעצבנות.
״אני יודע כבר שלא תסכימי, אז אני לא שואל.״
״אז לפחות תשאל את פרמינט!״
לינט אולי נשמעה כועסת, אבל ליני הכיר אותה טוב מספיק בשביל לדעת שזה לא באמת נכון. היא אפילו חיכתה עד שהנער ירדם לפני שהיא התחילה לנזוף בליני (חצי השעה הכי שקטה שהייתה לליני אי פעם). גם אם היא לא הייתה מוכנה להודות בזה, גם היא חיבבה את הילד.
לינט נשפה בבוז כשאחיה התאום לא ענה, ופנתה להביט בילד. אפילו שעברה רק חצי שעה מאז שהם נפגשו, היה נראה שהוא כבר בטח בפרמינט. וליני לא רצה לקפוץ למסקנות, אבל הייתה לו הרגשה שזה היה הדדי.
״איך אמרת שקוראים לו?״
ליני פנה להביט בלינט. היא לא שמה לב, והסתכלה במקום זה על הילד הישן. היא נראתה בדיוק כמו הפסל שלה בכיכר, עם עדינות בעיניה.
ליני חייך. ״קאלוס.״

[Sam I am]

סליחה שלא הגבתי קודם. קטע מצוין!
אשמח לקרוא את הקטעים הבאים, סליחה אם זו התגובה הכי גרועה שקראת מימיך :)

הו, ו, יש לי שאלה על מעמד האלוהות בסיפור שלך. הרי חלק ממה שעושה את האמונה שלנו לאלים כלשהם או לאל כלשהו הוא הבלתי מושגות (גם אם יש אלילים שמונצחים בפסלים) שמאמינים שרק בתפילות אפשר להגיע אליהם. ופתאום יש אל שאפשר לקבוע איתו פגישה. זה לא רע, זה די מרענן, פשוט... לא יודעת, הם לא יותר מכשפים בני אלמוות מאשר אלים? סליחה על הבלבול. תשעכח ממה שכתבתי. זה לא קיים.