אנחנו"ד ננצח בעז"ה

יופיע;)

יצחק
לא פרשת?

אל תגרש אותו😒

לא מגרש

כשבוע לאחר התקפת הזאבים, נכנס שליח רעול-פנים דחוף לארמון בקֵשֵׁפֵר, ארץ בני האדם. קומתו האדירה התנשאה, ורגליו הרעידו את האדמה. כשדפק, נרעדה הדלת, ואחד משומרי הסף פתחה. החדר היה גדול ומואר: נברשת מאש הייתה תלויה על התקרה. בסוף החדר, הייתה בימה גדולה, ועליה כס מלכות מוזהב, ועליו ישב אדם. עיניו שחורות, שיערו אפור, ועל פניו השתררה ארשת תיעוב ושנאה: מלך קשפר. השליח עצום-הממדים, פשט את ברדסו: אותו שליח היה שעיר ושחום-עור. שערותיו היו חומות, זקנו סבוך, עיניו קטנות ושחורות-בהירות, וקולו רעם כברק: הוא עשה רושם של אדם שלא היה כדאי להסתבך עימו. "אדוני המלך." אמר.
"שלום לך, טָקֶנָטֵה." ענה המלך.
טקנטה כרע לפני ברך. "אדוני." אמר. "אני נושא הודעה מסיירי גבולותך. הודעה רעה היא." פני טקנטה העלו דמעות, כי הוא חשש מתגובת מלכו.
"מה בפיך?" שאל מלך קשפר.
"אדוני המלך לֵהֵא," אמר, "ליגיליס על גבולותינו. שומרי גבולותיך וסייריך מנסים להחזיקו, אך לא לעולם חוסן. כל שהייה, ולו קלה, לו שעה קלה, נטבחים מאנשיך.
"הגעתי כאן, דרך הקיצור הבלתי-חוקי. המלצתי לך-"
"אהה!" נאנח המלך. "הקיצור הבלתי חוקי!" נתרגז המלך להא. "הוציאוהו ויישרף!" אמר לעבדיו.
"אהה!" גנח טקנטה. "יש לי משפחה, ילדים…"
"אסרוהו, ונוציאוהו בבוקר בבוקר." קולו היה מלא בוז, אך חסר כל רגש. הנוטר-גבול נאסר בברזל ונחושתיים, והוצא משם." וייפו המלך אל שר צבאו. "הבא חמישה ועשרים לוחמים, מחצית פלוגה, ובאלה נגח את ליגיליס. הבא, לאחר מכן, ששת אלפים לום, עשרה גדודים, ותעסיק באמצעות מחצית הפלוגה את ליגיליס, ויתקופהו עשרת הגדודים." המלך להא חייך. "ועוד, חייב את טקנטה להילחם."
מחצית פרסה מקשפר, שכן פלך אלפים זעיר, ושמו לֵנְרֵדְב, שטיול רגוע אך מואמץ, יכול ללכת קו ישיר בה, מצפון לדרום, והנהר הפריד בין קשפר ללנרדב.
בעת התכוננות בבית מלך לנרדב, ליציאת המלך לטיול רגוע, של שעת מנחה, התפרץ אלף כהה-שיער וכחול-עיניים אל בית המלך. הוא הביט בעיני המלך, בעל השיער הזהוב והעיניים הירוקות, הוא מילמל: "אדוני. ליגיליס. על הנהר.
"בינינו לבין קשפר." והוא קרס ארצה, כי התעטפה רוחו.
"הוציאו את הסיירת," ציווה המלך, "ושלוש מאות לוחמים-פשוטים על כל לוחם-סיירת! בעצם, צרפו אליהם עוד שבעת אלפים-לוחמים. בעצם, כל יוצא צבא למלא מילואיו!" שר צבאו מיהר למלא פקודת מלכו.
שני צבאות, יצאו, בסירות, אל הנהר; אפס לא היה מקום מספק בנהר, והם חנו גם על הגדות, ובמעלה הנהר ומורדו מן לנרדב וקשפר. או-אז, קפץ המלך להא אל ספינת מלך לנדרב. "שלום עליכם, המלך קוּזוּ."
המלך קוזו לפת באי נוחות את חניתו. "שלום עליכם." ענה. "מה לי ולך, מלך קשפר?"
להא הרעים בצחוקו. "באתי לבער הרע מקרבי. ליגיליס. ומה עימך? באת עם כל תופסי חנית. היש כאלו שערקו?"
פני המלך האלפי אורו. "כמובן. הותז ראשם בחרב." וישלפו המלכים איש חניתו.
"כך!" טען המלך להא. "לא פגעתי באדם מן נוטרי-גבולותיי ולוחמיי."
"ומי מתאים יותר להנהיג צבאותינו," שאל המלך קוזו, "אנוכי, או אתה - בן תמותה שפל?"
"נלחם." חייך להא. השורד - יצביא. עד המוות." הם הינהנו, והצליבו כלי נשקיהם. ויילחמו בבקעת קרב, כן שמה עד היום הזה. וייגבור להא על קוזו.
הוא אחז בחרבו, שש על ניצחונו מספר שניות, אך אז, נעץ המלך קוזו את חניתו בטבורו של המלך להא. בן-האנוש התקפל, ונפל על האדמה. קוזו לךא איבד אף שנייה, נטל את חרבו הנופלת של המלך להא, ושיסף את גרון בעליה. ומלך קשפר, נפל, בהוד תפארתו, כאחד הכלבים והנבלות. אז ניגש שר צבא למלך להא ואמר לקוזו: "אדוני, להא רצה להעניש איזה חייל: בזמן שישנה התקפה מרובת אויבים, מותרים את פלוני לבדו מ%E

היוששששש
צ"דוש שלייי

שלום הלל
ברוכה השבה:)

שלוםם
יצחק אני עונה לך עוד כמה דק

בכיף:)
פשוט קיבלתי החלטה לגבי מה שדיברנו אז אמרתי שאני יגיד לך

אעאטעאעאאעאעאעאעאעאעאעאעע
מקווה שחיובי!

יוו היוש
אני לא מכירה אותך עדייןןן
או שכן?
לא זוכרתת

בערך:)

אני מניחה שלא...
אני הרמוש הפופולריתת

חחחח אוקייי
ואני הלל :)

איזו החלטה על מה מדברים מה

על החלטה חשובה מאוד שקיבלתי לאחרונה

הרמי - תשלחי שוב, הגיע מוזר