0 חרמשים
|
     
|
קפיצה לעמוד (4) [1] 2 3 ... אחרון » קפיצה לעמוד 
|
|
רסיסים / קלישה, סיפור בהמשכים, NaNoWriMo 23
|
פורסם ב: Nov 4 2023, 21:46 PM
|
||
 פוטי מאוהב במגנונה  |
גמור.
דירוג: משהו באיזור הPg13? יש קללות וקצת רמיזות מיניות. נקי יחסית. המדף שלי. מבוטא. ** רסיסים © נו אל תגנבו לי דברים זה ממש לא נחמד ואני אשלח אחריכם את רייקס © הערה קצרה: כן, אני לא עומדת לעמוד ביעד של נאנו. לא ציפיתי שזה יקרה ואני לא מתכוונת להתאמץ כדי לפחות להתקרב לכך. אבל זה בסדר. זו לא המטרה של הסיפור הזה. הסיפור של פיסטיה, לאסטריה ויוני/אטלס הפך להיות כל כך מורכב לאורך הזמן עד שכבר לא ממש ידעתי מאיפה אני יכולה להתחיל לפרום את החוטים. האם אני צריכה להציג עוד קטעי יומנים? להרחיב על שומרת? על עברה של פיסטיה? על השררות? מה עם ריליה? קימרה? יוני? זורינה? ולאסטריה? ואזוריד? זה כבר נעשה מסובך מדי. ולכן החלטתי לכתוב את הסיפור בהמשכים הזה. את רוב העבודות שלי אני עורכת משהו בין 3 ל17 (אני לא צוחקת) פעמים לפני פרסום. את הקטעים בפורטל אני על פי רוב עורכת פחות (בדרך כלל פעמיים), אבל הסיפור הזה לא יערך בכלל. אני אנסה ליישם את המטרה של נאנו - לכתוב בלי מחשבה, בלי ביקורתיות, בלי לתקן את עצמי ובלי לשנות קטעים קודמים. פשוט לכתוב את הסיפור הזה. נ.ב. גם מי שלא מכיר את שחר של יכול לקרוא את הסיפור, אבל זה יכול להיות קצת מבלבל. ← פרולוג: הם נמצאים שם תוכן עניינים חלק ראשון: מעיל האזמרגד ← קטע נלווה: שקרים ← פרק ראשון: השמיים בכו ← פרק שני: אור ערב מרוסק ← פרק שלישי: נגוזו כמו להבת נר בנשיפה ← פרק רביעי: אם המשפט הזה נכון ← פרק חמישי: כמו שמן שמעוות חזות מים ← פרק שישי: גלויה מפוחמת ← פרק שביעי: גלים וצורת גיאומטריות ← פרק שמיני: יפהפים, נוגים, רחוקים מהישג יד חלק שני: להבי כסף ← קטע נלווה: דפוסים ← פרק תשיעי: זרם תודעה ← פרק עשירי: 1 0 0 1 ← פרק אחד עשר: צלול כמו גביש קרח ← פרק שנים עשר: צעצוע חדש מאחורי זגוגית ראווה ← פרק שלושה עשר: יציב וחסר רחמים וקפוא כמו רוח לילה ← פרק ארבעה עשר: חושך. קור. נייר. ← פרק חמשה עשר: מידור ומחיצה ← פרק שישה עשר: אתם בטח יודעים מה קרה בסוף ← פרק שבעה עשר: די אהבה את האופן שבו היא נראתה פעם חלק שלישי: לוגיקה ← קטע נלווה: זהויות / סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ← פרק שמונה עשר: חיוורת ושברירית כמו קורי עכביש ← פרק תשעה עשר: יודעת את מי לקלל ← פרק עשרים: כמו צלצול פעמונים ברוח ← פרק עשרים ואחד: אדווה מבעבעת באגם שקט ← פרק עשרים ושניים: הדבר היחיד הטהור באמת פרולוג: הם נמצאים שם קולות שינון. לחישות. המהומים. זמזומים עולים ויורדים וקולות מהסים בהתאם. רשרוש דפים שקט, חריקות חודי קולמוס, וצלילים אחרים - כאלה מהסוג שאי אפשר לשמוע. כאלה שמרחפים באוויר בציפייה ומקפצים בדריכות. כאלה שנמצאים תמיד בתנועה ולא מתעייפים אף פעם. כאלה שמסתחררים בתבנית כה מהירה, כה דייקנית, כה עדינה, עד שאוזן אנוש לא יכולה לקלוט אותם. אבל אל תדאגו, הם נמצאים שם. נערה יושבת במרכז חדר הומה. עשרות נערים בני גילה נאספים סביבה, יושבים אל ועל שולחנות, נשענים אל קירות ורכונים על הרצפה, מדפדפים בספרים, משרבטים משוואות ומשננים חרש. המתח באוויר כה עוצמתי עד כי נראה שהאוויר מהבהב ומתקפל לתוך עצמו. לא, לא לכם. אבל ישנם אנשים. לנערה יש אף קטן. יש לה פנים פשוטות, לא מכוערות ולא יפות. יש לה שיער חום שמגיע עד לסנטרה. היא לובשת חולצה ומכנסיים עשויים בד גס, אך הם יושבים עליה בצורה מושלמת ומותאמים לה בקפדנות. יש לה עיניים כחולות ולא יוצאות דופן. הן מסתכלות הישר אליכם. זווית הפה שלה מעוקלת בחיוך. לילדה קוראים אינדראטקסט, אבל לצורך הסיפור נקרא לה בשם אחר. נקרא לה אטרזיאן. לאסטריה אטרזיאן. תחייכו אליה בחזרה. זה לא מנומס. --------------------  For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
פורסם ב: Nov 4 2023, 21:57 PM
|
||
 Memento mori |
זה כל כך... מצמרר. אני מתה על זה.
תקשיבי, חיכיתי כל כך הרבה זמן שתעשי דבר כזה! עוד אין לי יותר מידי מה להגיב כי זה רק הפרולוג ועוד אין יותר מידי עלילה, אבל אני חייבת לתת לך מאה על בחירת המילים שיוצרת את האוויר האפלה הנכונה, כמו שאמרתי, מצמרר. אשמח לקרוא את הפרקים הבאים בהקדם האפשרי :) --------------------  כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 5 2023, 15:11 PM
|
||
|
פוטי מאוהב במגנונה |
מבוטא.
*** חלק ראשון: מעיל האזמרגד / קטע נלווה: שקרים אני יודעת שקרים. הצללים לוחשים לי אותם. הם מתגנבים אלי בלילות, מחליקים חרש תחת אור הירח המרצד. הם לא אוהבים את הבוקר ואת הצהריים, כי אז הם רועדים ומצטמררים, אבל את הלילות הם אוהבים. הם אוהבים את השקט. הם אוהבים את הקור. הם אוהבים אותי. הסיפורים העתיקים מזהירים לעולם לא להקשיב לצללים. הם אומרים שהם תמיד משקרים. הם צודקים, כמובן. אבל לי זה לא מפריע. אני אוהבת שקרים. האמת היא דבר מגביל כל כך, והשקר משחרר להפליא. הוא גם יפה יותר מהאמת. אלגנטי יותר, מלא חן, מפזז בתנועות נאות על לשוני. מילים שמחליקות בין שפתי כמו דבש מכד הן לא יותר ממילים, ואני אוהבת שקרים, אז אני אומרת אותם. לפעמים אני חוזרת עליהם בליבי, שוב ושוב, מהרהרת בהם ורוקמת באמרתם סלסולים ומהדקת אותם כשהקצוות פתוחים. לפעמים אני ממלמלת אותם לעצמי, סתם כדי להזכיר לעצמי אותם כשהצללים לא בסביבה. כשאני ממש צריכה, אני הולכת ליער ולוחשת אותם לעצים. אבל רוב הזמן אני פשוט יודעת אותם. זה בסדר. אני אוהבת את זה ככה. אני אוהבת את הצללים. אני אוהבת אותם כי הם לא כמו בני האדם. הם נוחים. הם פשוטים. הם ניתנים לצפייה. ניתן לנחש מראש את התגובה שלהם לכל פעולה שלי. לכל מילה, לכל משפט, לכל תנועה או פעולה - לכולם יש מספר מוגבל של תוצאות אפשריות המושפעות מהסביבה בקרטריונים שניתן לחזות בקלות. זה יותר קל ככה. אני שולטת במערכת היחסים שלי עם הצללים. אם אני רוצה להעליב אותם - אני עושה את זה. אם אני רוצה שידברו הרבה, אני דואגת שכך יעשה. זה נוח. אני אוהבת את הריח שלהם. יש להם ריח של מחטי אורן וחלב פרגים ודבש. אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט הריח שלהם. אני אוהבת ריחות. לפעמים אני טומנת את הראש בדשא או בסדינים קצת אחרי שבישמו אותם, רק כדי להריח אותם. כשאתה מתרכז רק בדבר אחד, אין צורך באחרים. לפחות, אם אתה שולט בגוף שלך. ואם אתה לא - ובכן, איזה מין אדם אתה? כמובן, אני יודעת איזה מין אדם אני. יש שיגידו לכם שאני מטורפת, שאני לא שפויה בדעתי. אחרים יגידו לכם שאני בת תאוות הדמים, ילדת הקרב והמדון. יספרו לכם שאני שדה, מיסטיקנית, אלה למחצה. יספרו לכם שקרים מתוקים כקרמל או מרים כלענה. אני לא אף אחת מאלה. אם אתם יודעים משהו על העולם, אתם יודעים על תעתועי השמש וריקודי מזרקות הירח. אתם יודעים על קוצי דורבן ועלי מסננת. אתם יודעים שצנצנות שנשמרות במי קרח מצמיחות עובש. ויותר מכל, אתם יודעים על זהרורי השיטה. זוהר השמש הרך. לשד החיים. זו לא אני. אתם אומנם לא יודעים את זה, אבל אתם מכירים אותי. אני בת צללי ההובנה. - מתוך "צללי הובנה וזהרורי שיטה". פרק ראשון: השמיים בכו "אנחנו צריכות לקבור אותו." ריליה נשארה שעונה על הקיר, עיניה עצומות, חזה עולה ויורד באיטיות עם קצב נשימותיה, מאזינה לשצף הסערה שבחוץ. השמיים בכו, והמרזבים קרסו תחת משקל הזרמים, שופכים בגלים מפלים כהים, עלים מלוכלכים ובוץ יבש. אצבעותיה של ריליה מוללו את שולי מעילה הכבד, ותחת עפעפיה הסגורים נעו אישוניה מצד לצד, כמו הבהובים משתנים. "אנחנו צריכות לקבור אותו." חזרה וגה על דבריה. היא כרעה על ברכיה ליד אוראי, ששכב בפישוק איברים על הרצפה, חזהו רטוב בארגמן יבש, עיניו בוהות קדימה מבלי למצמץ. "ריליה." אמרה וגה. היא הרימה אליה את עיניה לרגע. "ריליה, את מקשיבה לי בכלל?" ריליה שתקה. "ריליה." אמרה וגה. "ריליה - " "אמרתי לו שלא כדאי לו לגנוב מהיסודנים." וגה שתקה לרגע, בוחנת אותה במבטה. "רי - " "כולם יודעים שזה מהלך טיפשי." המשיכה ריליה. "הם תמיד תופסים אותך בסופו של דבר. לאף אדם רגיל אין סיכוי נגד מיסטיקן. וכשהם יתפסו אותך הם לא ירחמו עליך, אמרתי לו. הם ישתמשו בך כדוגמה, כהרתעה." היא ליקקה את שפתיה והשתתקה. רוח פראית הרעידה את החלונות בחוץ ועברה בחדר באדוות קלות. "ריליה, אני לא חושבת שזה הזמן לדבר על זה." ריליה פקחה את עיניה לרגע. "איזה זמן טוב יותר אתה מסוגלת לחשוב עליו?" היא חייכה אליה חיוך אירוני. "את רוצה לקבוע לקפה ועוגות מחר?" וגה לא חיבבה ציניות. "אחינו מת." ריליה עצמה את עיניה. "לא לא, בלי ספוילרים." "ריליה." חזרה וגה, הפעם ברוגז. "תראי קצת כבוד." גשם שצף בחוץ. ריליה שקלה את תשובתה לרגע. "לכי תזדייני." "לכי לאונן בגרב עם חור." "וגה?" "כן?" "לכי תזדייני." וגה הניפה את ידיה בתסכול. "את בלתי נסבלת." "הא אה." "כל כך לא בוגרת." "אה, לא, כי ההערה על הגרב, זה היה מאוד בוגר." "אחינו מת!" וגה צעקה את זה. הגשם זלג והזדחל בין מילותיה כך שקולה נשמע עמום. "כן, וגה, אני יודעת את זה." קולה של ריליה נטף ציניות. "אז למה את לא עושה כלום?" שאלה וגה בכעס. "מה אני כבר יכולה לעשות?" "לקבור את הגופה המזדיינת שלו?" אמרה וגה בנימה מלאת קוצים. "אה, כן, בטח. ואיך בדיוק נעשה את זה?" "נקנה חלקה באיזור הדרומי?" ריליה פקחה את עיניה והתיישרה. "את צוחקת עלי? אני לא מבזבזת את הכסף שלי בשביל זה." וגה התבוננה בה לכמה שניות במבט נדהם. "הוא אחינו, ריליה." "אז מה!" צעקה ריליה. "הוא אחינו, אז אני צריכה להישאר רעבה היום בלילה? הוא אחינו, אז אני צריכה לבזבז כסף כדי שהדבר הזה - " היא נופפה בידה לעבר הגופה של אוראי - "יקבר יפה יפה עם חליפה והכול מתחת לאבן עם חריטה? הוא מת, וגה! את מכירה את המילה הזאת? מת! זה לא משנה מה יקרה לו מעכשיו." "הוא היה משקיע כסף כדי לקבור אחת מאיתנו, את יודעת." אמרה וגה בטינה. "וזאת היתה הבעיה שלו, למרות שאני ספקנית שזה נכון." אמרה ריליה בארסיות. "אם היה לו אכפת מחיי משפחתו, הוא לא היה הולך לגנוב ברובע של היסודנים המזדיינים." "הוא היה רעב, ריליה!" "אז מה!" קולה של ריליה היה מעט צווחני. "גם אני! כולנו פאקינג רעבים, וגה. הוא היה יכול ללכת לעבוד כשוליית דייג, או לנקות רציפים, או לעשות כל דבר שכל אדם מזדיין היה עושה במקומו! במקום זה, הוא הלך לגנוב ברובע של. הפאקינג. יסודנים!" "טוב, עכשיו קצת מאוחר מדי לדבר איתו על זה, את לא חושבת?" "נכון מאוד," אמרה ריליה בשפתיים חשוקות, "ועכשיו, כשלא צריך להאכיל גם אותו, אולי נוכל לקוות לשרוד את החורף הבא." קולה של וגה רעד מזעם. "זה מה שאת חושבת עליו עכשיו? הוא היה אחינו!" "אז מה!" צעקה ריליה שוב. "הוא מת! מת מת מת! את יודעת מה משמעות המילה מת, נכון? זה אומר שהוא כבר לא כאן, וגה. את זוכרת? את זוכרת שזה קרה להורים שלנו? את זוכרת?" "תסתמי את הפה שלך." "את זוכרת איך אמא נראתה בימים האחרונים? עם הפנים הרזות, כשהיא לא יכלה לדבר? ואבא? את זוכרת - " "תסתמי את הפה שלך." "את זוכרת איך הוא היה אוהב לאסוף את הלימונים מהעצים כשהם עדיין לא בשלים, והוא היה מגלף בקליפות ציורים קטנים? את זוכרת? את זוכרת איך שאמא היתה כל הזמן מזמזמת שירים ואת היית מתעצבנת עליה ואומרת לה להיות בשקט? את זו - " "תסתמי את הפה שלך תסתמי את הפה שלך - " "כן, טוב, את יודעת מה איתם עכשיו!" ריליה נעמדה על רגליה. "הם מתים! מתים מתים מתים מתים. הם לא כאן, הם לא רואים אותם, הם לא יעזרו לך, הם לא עומדים לחזור - " "תסתמי את הפה שלך!" ריליה התחילה להתקדם לעבר של וגה, מנופפת בידיה בתנועות גדולות. "ואת יודעת למה זה? כי הם מתים. מתים מתים מתים מתים מתים - " "תסתמי את הפה שלך תסתמי את הפה שלך תפסיקי להגיד את זה תסתמי את הפה - " "מה להגיד? שהם מתים? כי זו האמת, ריליה? הם מתיםמתיםימתיםימתים - " "תסתמי את הפה המזדיין שלך!" צרחה וגה. "תסתמי אותו תסתמי אותו תהיי בשקט!" ריליה השתתקה וקפאה במקומה, עיניה בורקות. וגה צנחה על ברכיה ועצמה את עיניה. יבבות יצאו מפיה והיא התחילה להקפיץ את רגלה בלי שליטה. "תסתמי את הפה שלך תסתמי את הפה שלך תסתמי - "היא לחשה בין הבכי. "ריליה - " "תסתמיאתהפהתסתמי - " ריליה עמדה במקומה והביטה באחותה, ידיה מתעוותות לצידי גופה. הבעת פניה השתנתה, למשהו בין אשמה לאי נחת לבוז. היא העבירה את עיניה בהיסוס בחדר, מחפשת משהו אחר להתמקד בו. הן נעצרו על אוראי. ריליה כרעה על ברכיה, הרימה את הגופה וצעדה החוצה. הדלת נטרקה אחריה בחבטה והגשם בירך את פניה. פסים ארוכים ואפורים ירדו בחבטות ארצה, כבדים כאבן וצורחים באוזניה כך שלא יכלה עוד לשמוע את אחותה. ריליה שמטה את הגופה על האדמה, כרעה על ברכיה, והתחילה לחפור. היא דחפה את ידיה לתוך האדמה, ציפורניה מתחפרות בחול, הרימה גוש של בוץ רטוב והשליכה אותו מאחוריה. הגשם האכזר הפך את הבור הקטן לשלולית זעירה. הוא היה משקיע את הכסף כדי לקבור אחת מאיתנו, את יודעת. ריליה תקעה שוב את ידיה בחול והשליכה ערימה בוץ מאחוריה. עכשיו קצת מאוחר מדי לדבר איתו על זה, את לא חושבת? הגשם הציף את הבור הקטן מעל גדותיו, מושך חול מכל הכיוונים. את זוכרת איך אמא נראתה בימים האחרונים? ריליה דחפה את אצבעותיה בכוח רב יותר, עיניה נעוצות במים העכורים בהתרסה, אבל הגשם רק המשיך להציף את הבור שוב ושוב. איך שאמא היתה כל הזמן מזמזמת שירים ואת היית מתעצבנת עליה ואומרת לה להיות בשקט? את זוכרת? הקור החל לחדור להתמוסס לעצמותיה. את זוכרת? היא הידקה את מעילה סביבה בזהירות. את זוכרת אצבעותיה קרעו רצועות חומות כהות. אתזוכרת בגדיה כבר היו ספוגים מים. הם מתיםמתיםמתיםמתיםמתים - "ריליה?" ריליה נעצרה מעבודה וניגבה את מצחה. היא לא טרחה להסתובב אחורה. "מה?" היא שאלה בחדות. "מה - מה את עושה?" "חופרת קבר." אמרה ריליה ביובש. "אה." היתה שתיקה קצרה. "תני - תני לי לעזור לך." קולה של וגה רעד קלות. ריליה הסתובבה והעיפה בה מבט קצר. "את קופאת." היא הפטירה. "אני בסדר." אמרה וגה. "את קופאת." "אני בסדר - " "לא נכון." שתיקה. "ריליה, אני רוצה לעזור לך." "אני לא צריכה עזרה." "ריליה, אני רוצה - " ריליה נשפה בזעם ונאבקה במעילה, מוציאה את שתי ידיה ומושיטה אותו לוגה. "תלבשי אותו." וגה הזעיפה את פניה. "לא." "קר לך." "גם לך." "אני בסדר." "גם אני בסדר - " "לא את לא את לא את לא!" צרחה ריליה. "את לא בסדר, את לא בסדר, את קופאת, והיה לך קר גם בפנים, אז קחי את המעיל המזדיין ו - " "ריליה." ריליה נעצרה. "אני רוצה לעזור לך." "אמרתי לך שאני לא צריכה עזרה." שתיקה. "אנחנו היחידות שנשארו, ריליה. בבקשה." ריליה הסתובבה שוב. "קחי את המעיל, וגה." " אני לא - " "קחי את המעיל, וגה!" ריליה צרחה בפנים אדומים, עיניה הרטובות נוצצות. וגה חטפה את המעיל מידה של ריליה ולבשה אותו במהירות. "מרוצה?" היא שאלה בקול שקט. ריליה רק נעצה בה עיניים קשות והסתובבה אל עבודתה. "חזרי הביתה, וגה." "אם את רוצה." אמרה וגה בשקט. היא משכה את זנבות המעיל לצד מותניה והסתובבה לכיוון ביתן. אבל בחצי הדרך היא נעצרה והסתכלה לרגע על אחותה. ריליה נאבקה בבוץ בעקשנות, דוחפת את אצבעותיה ומושכת במבט מתריס. כעס מוחשי נזל על פניה יחד עם הגשם המלוכלך והדמעות. "ריליה?" אמרה וגה. "אם מישהי מאיתנו - אם מישהי מאיתנו תשרוד את זה, זו תהיה את. את יודעת את זה, נכון?" ריליה שתקה. וגה נאנחה ונכנסה הביתה, מכורבלת במעילה, משאירה את השמיים לבכיים. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 5 2023, 15:31 PM
|
||
|
Memento mori |
אהבתי מאוד את הקטע מתוך הספר, דימויים נהדרים, צוננים, אכזריים כמו סופת שלג, יפיפיים. (אה, הצלחתי לכתוב דימוי, אני גאה בעצמי. או שזו הייתה מטאפורה? אנערף.)
בכל מקרה, פרק נהדר. הויכוח בין וגה לריליה, הצלחת להעביר אופי דרך המסך בצורה נהדרת. אפילו הקללות, אני חייבת לומר, השתלבו מצוין. אז... יאללה, המשך! הערה אחת: יש קטע שבו ריליה קוראת לוגה בטעות... ריליה. אני מניחה שזו טעות :) -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 6 2023, 18:01 PM
|
||
|
פוטי מאוהב במגנונה |
מבוטא.
לעזאזל, איך מתרגמים Kido לעברית? *** פרק שני: אור ערב מרוסק אסטריה הקפיצה בידה מטבע. אצבעותיה החיוורות התקמרו והשתלבו אחת בשניה, משרטטות דפוסים בלתי נראים ומקפצים, זריזות וארוכות. המתכת הקרירה ריקדה ביניהן, מסתחררת וצונחת ונסחפת בהתאם לתנועות. אחת, שלוש, שתיים, חמש, שלוש, אחת. היה יום נעים, יחסית לאורליה. רוח צוננת סחפה באוויר פריחת דובדבן, דרדר כחול ועולש. ריחות בישול מלוחים, תבלינים חריפים ואפרסקים ושזיפים מתוקים התערבבו באוויר. נגני רחוב ניגנו בקרבת מקום את "מזמור הפעמונים", לצד קבוצת תעלולנים שהציגו לקהל תעלולים והצגות משעשעות וסוחרים שניסו למכור לו בדים ויריעות קלף ועור. אסטריה נשמה לתוכה את האוויר הצלול וזמזמה יחד עם הנגנים בעודם מתקרבים לשיא. שיער הפשתן הבהיר שלה נתחב תחת כובע ירקרק רחב שוליים, ואת גופה עטף מעיל האזמרגד המוכר שלה, חברה הותיק. עיניה, צבען כצבע כובעה, התלכסנו מעלה בעודה מקפיצה את המטבע בידה ומהלכת עצלתיים. באמת שהתחילה להיגמר לה הסבלנות לכל העניין. "אתה עומד להתגלות?" היא הפטירה מאחוריה. "או שתמשיך לנסות להסתתר ברשלנות כזאת?" היתה שתיקה קלה, ואז היא שמעה צעדים. מגפי עור ישנים עם סוליה כבדה על האבנים הצהבהבות שריצפו את רחובות אורליה. היא המתינה כמה רגעים, עד שהזר יואיל לחשוף את עצמו. "כמה זמן?" הקול היה קול נערה, למרבה הפתעתה. נערה צעירה, אם לא ילדה. היא כמעט התפתתה להסתכל אחורה, אבל זה כמובן היה מעיד שאכפת לה מהזרה, והיא לא היתה מעוניינת להשאיר רושם כזה. לכן היא השתהתה זמן מה לפני שענתה. "אולי עשר דקות." היא אמרה בקלילות. היא שמעה אנחה נרגזת. "שפרי את כישורי הריגול שלך," היא הציעה. "לפני שאת מתחילה לעקוב אחרי אדם שיכול לשפד אותך על המקום אם לא תמצאי חן בעיניו." היתה שתיקה קלה. אסטריה הריחה באוויר מאפים מקורמלים ולחם טרי. פיה התמלא רוק. "ומה צריך לעשות כדי לא למצוא חן בעיניך?" שאלה הנערה לבסוף, קולה שקול. אסטריה חייכה בנועם. "אל תדאגי, את עושה את זה באופן טבעי." עוד עצירה. "וכדי למצוא חן בעיניך?" "עדיין לא התגלה." אמרה אסטריה, עדיין מחייכת. "ועכשיו, מי את, ומה העניין שלך בי?" הנערה היססה לרגע. "קוראים לי אסאפה - " "לא נכון." עצירה. "סליחה?" "לא נכון," אמרה אסטריה בנועם. "אמרת שקוראים לך אסאפה. זה שקר." הנערה נשמעה מבולבלת. "מה זאת אומרת?" "זאת אומרת שזה לא השם שלך, ילדה." "את… מניין לך השם שלי?" "אין לי מושג מה השם שלך, ילדה. אבל אני יודעת שהוא לא אסאפה. ואם את באמת רוצה למצוא חן בעיני, לשקר זו לא הדרך הכי נבונה לעשות את זה." "את טועה." אמרה הילדה ברוגז. "קוראים לי אסאפה." "אולי את קוראת לעצמך אסאפה, ילדה," אמרה אסטריה. "אבל לא יהיה נכון להגיד ש"קוראים לך אסאפה". זה שם חדש. אף אחד עוד לא חנך אותו. ולפני שתשאלי אותי איך אני יודעת - אני פשוט יודעת." היא הרימה את ידה. "אני לא טיפשה, ילדה, ואני מקווה מאוד שגם את לא אחת כזאת, אז אשמח אם תואילי לומר לי את שמך האמיתי, או שאני אבין מזה שאת מעורבת במשהו לא חוקי ואאלץ לבקש ממך בנימוס לעזוב." "אני…" הנערה השתהתה לרגע. "קוראים לי ריליה." אסטריה הקפיצה את המטבע בין שתי אצבעות. "תראי מה זה, זה הרבה יותר נוח ככה, נכון? ובכן, ריליה, לי קוראים אסטריה, אבל אני מניחה שאת כבר יודעת את זה, אם לא לקחת לעצמך למנהג לעקוב אחרי זרים גמורים ברחוב." "לא." אמרה ריליה. "זה לא המצב. אני מצטערת שעקבתי אחריך, פשוט… כל הסיפורים ששמעתי…" אסטריה נופפה בידיה בחוסר סבלנות. "הרקדתי עננים ושילהבתי סופות חול ורקמתי להבות אש חיה. אני מכירה את הסיפורים, ילדה. אני מקווה שלא באת הנה רק כדי להגיד לי שגם את." "לא," אמרה ריליה. "לא - " "אז אמרי לי למה את כאן." חתכה אותה אסטריה בחדות. הן נעצרו, הרוח מבדרת את שיערה של אסטריה ומושכת את זנבות מעילה אחורה. אסטריה הסתובבה בפעם הראשונה, לבחון את הנערה. היא היתה אכן צעירה, וגם נמוכה ורזה, שיערה חום כעץ האורן וגפיה דקים וארוכים כמחטיו. פניה וידיה היו מלוכלכות בבוץ. הדבר היחיד שהפך אותה ליוצאת דופן היה מעיל כבד ובלוי בצבע לבן דהוי. הוא נראה עתיק כמעט כמו מעילה של אסטריה, אבל בהחלט לא זכה לטיפול עדין כמותו. "אני רוצה להיות השולייה שלך." אמרה הנערה בפשטות. אסטריה נחרה נחרה שהיתה בה בוז ושעשוע. "לא." היא הסתובבה שוב וחזרה ללכת במרץ. "חכי רגע," אמרה הנערה מיד. "את עדיין לא יודעת מי אני. אני משוכנעת שקיבלת הצעות מהרבה אנשים, אבל אני מבטיחה לך - " "שאת שונה מכולם?" "כן." עיניה נעצו באסטריה מבט מתריס, חסר בושה. אסטריה נדה בראשה. "את טועה, ילדה." "תני לי הזדמנות." אמרה ריליה. "זה הכול. אני מבטיחה לך שאני אוכיח את עצמי." "אין סיכוי." אסטריה נדה בראשה. "אין לי שום עניין ללמד פרחחית זבת חותם איך לעשות "פיו פיו" ו"טא דאם". אני משוכנעת שהיית איזה משהו גדול בעיירה הקטנה ושכוחת האל שממנה באת, אבל אני מעולם לא לקחתי שולייה, וקשה לי להאמין שנערה שבטח עברו חודשיים מאז שהתקלחה תצליח - " היא נעצרה, הזעיפה את פניה ובחנה את ידה הריקה. "איפה - " "המטבע שלך?" אמרה הנערה. היא הושיטה את ידה הפתוחה, מציגה את פיסת הפלדה המחושלת. אסטריה חטפה את המטבע. "אף אחד לא אוהב שוויצרים, ילדה." "יש לי כישורים." אמרה ריליה. הקול שלה היה מלא ביטחון עצמי. "אני מבטיחה לך. אני חכמה. אני מבינה בגיאוגרפיה ובמתמטיקה ובהיסטוריה. אני יודעת פיזיקה וביולוגיה. יש לי זיכרון טוב. אני יודעת אלכימיה וכתבנות ובלשנות. בחני אותי עכשיו, על איזה נושא שתרצי. אני מתערבת איתך שאצליח." אסטריה נדה בראשה. "כבר אמרתי לך, ילדה, אני לא מעוניינת בשוליה." "יש לי עוד כישורים," המשיכה ריליה. "זריזות ידיים, משחק, רטוריקה - " "מה במילה "לא" לא מובן לך בדיוק, ילדה?" "את אפילו לא בוחנת אותי." התעקשה ריליה. "תני לי הזדמנות." "למה לי?" משכה אסטריה בכתפיה. "את חושבת שאת מיוחדת, ילדה? את יודעת איזה אנשים פנו אלי בבקשה להתמחות?" "אני לא - " "פנתה אלי בחורה אחת שלמדה את כל הספרים שכתבתי בעל פה. היא דיקלמה לי אותם, כל אחד מהם, כדי להוכיח לי. פנה אלי בחור שידע ארבע עשרה שפות, ואחד שידע למצוא את השורש של כל מספר תוך כמה דקות. סירבתי לכולם. אז למה שאת תענייני אותי, ילדה?" ריליה זקרה את אפה. "כי אני טובה מהם." אסטריה צחקה. "חשבתי שכבר אמרתי לך שאף אחד לא אוהב שוויצרים, ילדה." "זה לא שחץ אם זה נכון." אמרה ריליה בלי שמץ מבוכה. "ואני אומרת לך כאן ועכשיו, שאם לא תקחי אותי כשולייה, את תתחרטי על זה." "אני לא מעוניינת בשוליה, ילדה. כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה?" "אז למה נתת להם - לאנשים שהזכרת - להיבחן, ולי את לא נותנת?" "כי אני לא מעוניינת בשוליה, ילדה, ולהם היה הרבה כסף ולי יש טעם יקר." אסטריה חזרה להקפיץ את המטבע על ידה, מקפידה לא להתיק ממנו את עיניה. "אני לא אעזוב אותך עד שלא תתני לי להיבחן." "אני יכולה לאדות אותך על המקום אם יתחשק לי." ציינה אסטריה כבדרך אגב. "את לא תעשי את זה." אמרה ריליה בבטחון. "כי אני כל כך רחומה ואמפתית?" "לא. כי אני בעצם מעניינת אותך, ואת רוצה לראות מה אני אהיה מוכנה לעשות כדי להרשים אותך." אסטריה חייכה חיוך קל. "ומה זה?" "אני אולי לא הכי חכמה." הודתה ריליה. "או בעלת הזיכרון הכי טוב, או כושר ההבחנה הכי חד. אבל האנשים שציינת היו יוצאי דופן מהבחינות האלו, ועדיין לא לקחת אותם, אז די ברור שזה לא מה שאת מחפשת בשוליה." "אני לא מחפשת שוליה, ילדה." "את מנסה לעצבן אותי בכך שאת קוראת לי "ילדה" כל הזמן." ציינה ריליה. "זה אפילו לא ניתוח מעמיק. כל מה שאת צריכה זה הבנה בסיסית בשפת גוף וניחוש מושכל. חוץ מזה, אל תחמיאי לעצמך. אני לא עושה את זה לך אישית. אני אוהבת לעצבן אנשים." "את גם לא מחפשת כישרון לכישוף," המשיכה ריליה. "אני יודעת שהרבה אנשים חושבים ככה, אבל כישוף זה לא באמת דבר תורשתי, לפחות לא סוג הכישוף שאת משתמשת בו. האנשים היחידים שנדחו אצלך כי "לא היה להם מספיק קסם בדם" היו האנשים שהיו מספיק טיפשים להאמין לך כשהשתמשת בתירוץ הזה." "כישוף כן עובר בתורשה, ילדה." תיקנה אסטריה. "הוא פשוט גן מתפתח. מספיק שיהיה לך קצת פוטנציאל, ועם מספיק אימונים וכוח רצון תוכלי להגיע כמעט לכל מקום. זה דומה לספורט. רוב האנשים מסוגלים להגיע להישגים מדהימים אם רק ישקיעו בכך את כל המאמץ. אבל תמיד יש קיצוניים משני הצדדים. יש אנשים שיצליחו להביס בריצה אלופים מכהנים בלי להתאמן בכלל, פשוט כי הם נולדו עם הגוף המתאים." לנערה אפילו לא היתה הבושה להיראות נבוכה. "המשיכי." אמרה אסטריה בתנועת זירוז. ריליה שקלה את מילותיה לרגע. "אני יכולה להבטיח לך נאמנות." היא אמרה לבסוף. "זה הכול?" שאלה אסטריה, משועשעת. "נאמנות?" "כן." אמרה ריליה. "כל האנשים האלה שפנו אליך, הם היו מוכנים להשקיע כסף, זמן, משאבים, כדי שתקחי אותם כשולייה. אבל בסופו של דבר הם כולם התייאשו. לכולם היו דברים טובים יותר לעשות. אף אחד מהם לא היו עקשן מספיק, או נחוש מספיק, או נאמן מספיק." היא הרימה את סנטרה. "אני שונה מהם. את מבינה, לי אין שום דבר אחר. אין לי משפחה או בית. העברתי את השנים האחרונות בלימוד ואימונים, ועכשיו אני מתכוונת להתקבל כשולייה שלך. וזה לא קשור בכלל להאם את רוצה או לא. זה פשוט מה שעומד לקרות." אסטריה צחקה שוב. "אז הטיעון המנצח שלך, הוא, בעצם, שאין לך שום דבר טוב יותר לעשות?" "בקצרה." משכה ריליה בכתפיה. "אבל את יודעת מה זה אומר, נכון?" "ומה זה, ילדה?" "זה אומר שאני אעקוב אחריך." אמרה ריליה בשלווה. "לכל מקום. אני אעבור איתך מעיר לעיר, תמיד מאחוריך, תמיד מזכירה לך שאני כאן. אני לא אעזוב אותך, גם אם זה יקח לי שבועות או חודשים. את תקחי אותי כשולייה בסופו של דבר." "אני מודה, זה נשמע מטריד מאוד." אסטריה חייכה. "אבל כבר אמרתי לך כמה פעמים, ילדה, ואני אחזור על זה שוב; אני לא לוקחת שולייה. והצהרות מרשימות שמעתי מכל אדם שבא אלי. כולם הבטיחו שהם לא יכנעו, שהם יצליחו להתקבל. וכולם התייאשו די מהר. זה יקרה גם לך." "את טועה." אמרה ריליה בביטחון. "את תראי. את עוד תיקחי אותי כשולייה." אסטריה גלגלה את המטבע במהירות על מפרק אצבעה והכניסה אותו לכיס מעילה הירוק. "אני מניחה שבאמת נראה." השמיים כבר עטו עליהם גוון הובנה. ריחות הבישול הלכו והתמעטו, מוחלפים בריחות אוויר לילה צלול ומלח מהמזח, עת התחילה הגאות. אסטריה הרימה את כובעה רחב השוליים והטתה את גופה במחצית, שיערה החיוור מתפזר ברוח הצוננת, ואז הניחה אותו שוב על ראשה, שפתיה מתעקלות בחיוכה המוכר. "ערב טוב, ילדה." ריליה קדה גם היא קידה קצרה, ואז פצחה בריצה אחורה, כנראה למקום שבו השתכנה ללילה. מטבעה של אסטריה שיקף אור ערב מרוסק. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 6 2023, 19:52 PM
|
||||
|
Memento mori |
מה דעתך על ילדונת? זה די מעליב. ובגלל שאני איומה בתגובות, ברשותך, אכתוב לך פחות או יותר את מה ששלחתי לך בינשוף: זה היה מאוד מסקרן, התיאור הנעים של הרחוב ואז פתאום, מעבר חד, איזה מרגל גרוע עוקב ארריה! טא טא דההה. זה היה ממש נחמד לראות את ריליה, היא השתנתה. התרככה, אפילו. לא הייתי מעזה לומר שכעת הייתי רוצה אותה בתור החברה הכי טובה שלי לעולמי עד. אבל היא שונה מהריליה שמקללת בלי הפסקה. ואז היה את התיאור על מעיל האזמרגד, הצצתי שוב כדי לוודא, הוא מופיע גם בקטע הנלווה. האם אסטריה היא אותה בת צללי הובנה? אני יודעת שאצלך אין צירופי מקרים. חייב להיות קשר. הפרק הזה מאוד מהנה, עושה טעם של עוד. שאלה: האם השם שלה הוא אַסְטְרִיהָ, אַסְטֶרִיהָ או אַסְטַרִיהָ? אני נוטה לחשוב שמדובר בראשון אבל הייתי מעדיפה ודאות. נ''ב:
שחץ?
בסדר, הת''ב מסתיים בצורה פחות נחמדה מאיך שהוא התחיל. אז שוב: פרק נהדר! -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|||
|
|
|
פורסם ב: Nov 7 2023, 19:36 PM
|
||
|
פוטי מאוהב במגנונה |
"שַׁחַץ - שם עצם, זכר
גַּאֲוְתָּנוּת, שַׁחְצָנוּת" וזה אַסְטֶרִיהָ. ובכן, פרק קצת ארוך ופחות מהיר הפעם. כתבתי אותו בטלאים, וניסיתי להוסיף נפח לחלקים שהרגשתי שפשוט הגיעו מהר מדי. התוצאה מעורבת. אני עדיין אוהבת אותו, אבל אני מבינה אם הוא יכול להיות מעייף לחלק מהאנשים. זה מה שיש לי, על כל פנים. מבוטא. *** פרק שלישי: נגוזו כמו להבת נר בנשיפה הילדה לא שיקרה. היא באמת עקבה אחריה. לכל מקום. בהתחלה היא חשבה שהיא רק מתבדחת, כשיצאה מהעיר וראתה את מעילה הלבן דהוי של הנערה מזדנב אחריה. זאת אומרת, אפילו בעל הפונדק שלה לא ידע שהיא עוזבת את העיר עד לפני עשר דקות. אבל איכשהו הנערה המתינה לה, נשענת על שער הדרך, שלווה ומוכנה ליציאה. היא אפילו קנתה כובע רחב שוליים כמו שלה - אסטריה לא הצליחה להחליט האם זאת היתה מחוות כבוד או לעג - והיא הצמידה את קצות אצבעותיה אליו בברכה כשראתה את אסטריה מתקדמת לעברה. הכובע שלה היה עשוי מרצועות עור לבנות, כמו המעיל שלה, אך נראה נקי וחדש יותר. אסטריה תהתה, לא בפעם הראשונה, לא בפעם האחרונה, מה משמעות המעיל עבור הנערה. והן יצאו לדרך. ביום הראשון התנהלה לה אסטריה בשלווה לאורך הדרך הראשית, נוגסת בדומדמניות ובוחנת צמחים מעניינים ומדברת אל העצים מפעם לפעם, כשנחה עליה הרוח. הנערה התקדמה מעט מאחוריה, במרחק של כשבעה מטרים, מספיק קרוב כדי שתוכל לעקוב אחריה, מספיק רחוק כדי לכבד את פרטיותה. זה היה מסע די פשוט - אדמה מישורית וכמעט שום עליות, ובכל זאת הנערה נאלצה להתיישב לנוח הרבה יותר פעמים ממנה. אסטריה תיארה לעצמה שהיא לא מרוגלת במסעות הליכה שכאלה. בכל פעם שהיא נעצרה אסטריה החישה את צעדיה וקיוותה לאבד אותה מאחוריה. אבל הנערה תמיד השלימה את הפער תוך כמה דקות, מופיעה מאחוריה, מתנשמת ומתנשפת, כמו צל מעצבן שלא עוזב אותך במנוחה. אסטריה נעצרה בפונדק דרכים כדי ללון ללילה. היא לא שילמה על חדר לנערה - ולמה לה? הנערה באה לשם על דעת עצמה, ברשות עצמה. אסטריה כבר הניחה שאין לה הרבה כסף. ואכן, הנערה התמקמה על אם הדרך, ישנה בין העצים כמו נוודת. אסטריה קמה מוקדם בתקווה להתקדם הלאה ולאבד את הנערה לפני שתתעורר, אבל הנערה כבר היתה ערה, יושבת ולועסת לחם חום עם גבינה קשה ונועצת מבט עקשן בחלון חדרה. לאחר שאכלה והתלבשה יצאו השתיים לדרך שוב. עוד לפני שהספיקה אסטריה לאסוף את שיערה, האיצה הנערה את צעדיה ונכנסה איתה לפסיעה. "אז." היא אמרה. המבט שלה הבהיר שאסטריה אמורה להבין מה היא רוצה ממנה. "חשבת על ההצעה שלי?" אסטריה נופפה את ידה כמסלקת זבוב טורדני. "את עוד תשני את דעתך." אמרה הנערה במשיכת כתף והאטה את צעדיה, מאפשרת לאסטריה לתפוס מרחק. הטריד את אסטריה כמה שהיא לא נראתה מוטרדת. הן חזרו למסע. זה נמשך ככה בחודשיים הבאים. בתחילה זגזגה אסטריה בין עיירות קטנות - מסעות של שלושה, חמישה ימים, לינה בפונדקי דרך, צעידה על הדרך הראשית, אבל די מהר נמאס לה להתאים לה את עצמה לנערה. היא השוותה מיסטיקה לספורט כשדיברה עם הנערה, אבל האמת שבמיסטיקה באמת היה אלמנט של בריאות וכוח גופני, ואסטריה שמרה על שגרה קפדנית ואכזרית של כושר. בימים הראשונים היא עוד התנהלה באיטיות, נעצרת בין עיירות וצועדת בין עגלות על הדרך הראשית. אבל אז הן הגיעו לעיירה האחרונה במקבץ דואראי, והדרך הראשית הסתיימה. הנערה כבר היתה מותשת. אסטריה ראתה את זה. היא בקושי הספיקה לקום כל בוקר. אבל זה עוד לא היה כלום. באותו יום, היא התחילה את הטיפוס על רכס הרי הערפל. זה היה מסע מפרך. רכס ההרים היה הגבול היחיד בין שני האיזורים העיקריים באורליה - זה ששויך ל"מלומדים", וזה ששויך ל"שאר האנשים". אקדמיית קלימיטון היתה, כמובן, אחרי הרי הערפל. אסטריה היתה צריכה לעבור אותם תוך פחות מחודש. אפילו בשבילה, זה היה מסע מורכב. ככל שהתקדמו העלייה נעשתה תלולה יותר ויותר, ואסטריה התחילה להעביר את תיקה מצד אל צד ולהיעצר יותר ויותר פעמים. בבקרים, היא התחילה לשטוף את בגדיה ולהתרחץ בנחלים שמצאה, כדי לשמור שלא להסריח מזיעה. כפות רגליה התמלאו שלפוחיות. שרירי רגליה וידיה נתפסו, אבל לא היתה לה שהות לעצור. האוכל שלה נגמר, והיא התחילה ללקט ולצוד. היא העמידה מלכודות לחיות בר, תפסה דגים בנחלים גדולים ומתוקים מספיק וליקטה פירות יער. מדי פעם, היתה אסטריה מסתכלת בנערה מזווית עינה. היא סיקרנה אותה. הנערה בבירור לא היתה מרוגלת במסעות מפרכים בחוץ, אם בכלל, ועכשיו היא התחילה להתעכב מאחורה לא מתוך כבוד לפרטיותה, אלא מתוך עייפות וחולשה. היא היתה מועדת, מתנשמת, מלוכלכת בבוץ וגם קצת בדם מהנפילות, אבל בכל פעם שאסטריה הציצה אליה, היא נעצה בה מבט מתריס, קשה, עקש. נגמר לה האוכל עוד יותר מהר מאסטריה. היא ליקטה פירות יער וסיננה מים, אבל כל המלכודות שלה התפרקו והיא לא היתה מספיקה זריזה ומיומנת כדי לתפוס דגים. היא אפילו לא ניסתה לפנות לאסטריה, לבקש לחלוק איתה באוכל. אסטריה עצמה לא היתה בטוחה שהיא היתה מסכימה - היא זו שבחרה לצאת למסע הזה, בלי ידע מוקדם או הבנה בהישרדות בשטח - ובכל זאת, היא ציפתה שהיא תנסה. אבל הנערה נשארה בעקשנותה. היא נעשתה רזה ומסריחה. אסטריה המשיכה להתעלם ממנה, מלבד בבקרים, כשהיתה חוזרות ופונה אליה עם אותה תשובה קבועה. לא. לא. עדיין לא. התשובה היא לא. והיא לא תשתנה. אבל איכשהו, היא עדיין לא התייאשה. אסטריה התחילה לשמוע אותה ממלמלת. הנערה התחילה להשתפר בלהדביק את הקצב שלה, ושמרה על מרחק של מטרים ספורים ממנה. צורת ההליכה שלה, ושפת הגוף שלה כולה, היתה מעט משונה - נראה היה שהיא מקפצת ממקום למקום, מזיזה את ידיה ורגליה בלי היגיון. בבקרים ובערבים, כשהיה שקט, אסטריה שמעה אותה ממלמלת לעצמה מילים. אולי היא דיקלמה קטעים מספרים אהובים או שאולי היא התחילה לדבר לעצמה. אסטריה לא ידעה מה האמת, כי היא לא הבינה דבר מדבריה, גם כי הם היו מבולבלים ומהירים ושקטים, וגם כי היא דיברה בשפה זרה. כל פעם שחשבה שהתחילה לזהות באיזו שפה מדובר, הנערה השתתקה פתאום, מרימה אליה מבט מבוהל. במשך שלושה ימים הן צעדו בשיא השיפוע. הן כבר היו גבוה על ההר, והאוויר היה צלול אך קפוא. אסטריה היתה מתכרבלת במעילה בלילות וישנה קרוב ככל שאפשר לאש מבלי להסתכן. הנערה לא הצליחה להדליק אש, והיא ישנה מכורבלת במעילה במרחק מה ממנה. היא תמיד עוד היתה ערה כשאסטריה עצמה את עיניה. ואז, ביום החמישה עשר, היא נפלה. הן התקדמו במעלה המתפתל של אחד השבילים הצדדיים בהר - אסטריה תמיד העדיפה מסלולים שדורשים יותר אנרגיה ופחות זמן - כשהיא פשוט נעצרה. השרירים שלה כבר היו תפוסים בוודאי והרגליים שלה היו עייפות, והיא פשוט קרסה במקום ולא קמה. היא נשענה על גזע עץ, תיקה הריק למחצה שמוט לידה, והתבוננה באסטריה בעייפות. היא לא דיברה, אבל אסטריה הבינה את משמעות המבט: נפלתי. את יכולה להמשיך. אני לא אמשיך איתך. היא היססה לרגע. השמיים כבר דיממו ערפילים כתומים ורוח ערב השתובבה סביב ההר. היא הסתכלה בהמשך הדרך, בעלים שעדיין היו לחים מהטל ובסלעים חלקלקים. היא הביטה שוב בנערה, שעצמה את עיניה, נשימותיה כבדות וארוכות, ואז היא התיישבה גם היא, בשילוב רגליים. היא בחרה עצים, סידרה מעגל אבנים והדליקה אש. הנערה פקחה את עיניה, מסוקרנת. ואז אסטריה פתחה את תיקה והוציאה את הבשר שצדה. היא סידרה נתחים על שיפודי עץ, צלתה מעל האש, והציעה אחד לנערה. ריליה היססה לרגע. המבט שלה עבר בין הבשר לאסטריה, שנעצה בה מבט חסר סבלנות. ואז היא לקחה אותו, התיישרה, והתחילה לאכול באגרסיביות. היא נעצה את שיניה בבשר ולכלכה את פניה וגמרה אותו תוך רגע. כשהיא סיימה אסטריה הציעה לה עוד אחד. אבל כשסיימה גם אותו, והושיטה יד לשלישי, היא עצרה את ידה. "לא." היא אמרה. "את תקיאי." ריליה התבוננה בה לרגע, עדיין מסוקרנת, ואז הנהנה. היא נשענה שוב אחורה, שוכבת למחצה, ונרגעה לאור האש המרצדת. לשם שינוי היא לא רעדה בלילה. קולות שריקה נשמעו סביבן, מורשת הרוח שעברה בין מערות דקיקות קירות. הלילה צנח עליהן, קפוא ושחור כבזלת. "זה לא אומר כלום, את יודעת." אמרה אסטריה, מביטה בלהבות. ריליה פקחה עין אחת. "מה?" "אני עדיין לא מעוניינת בך כשולייה, ריליה." אסטריה הקפיצה לפיה ענבי שועל. האש פצפצה ביניהן לכמה רגעים. אסטריה נאנחה. "אין לי מושג למה את בכלל עושה את זה לעצמך, ילדה. יכולת להיהרג." ריליה פקחה את זוג עיניה והעבירה אותן בינה לבין האש. "אני… אני צריכה להתקבל אצלך." היא לעסה את פנים לחייה. "את לא תביני את זה, אבל… אני פשוט חייבת. זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות." אסטריה הסתכלה עליה לרגע. האש משכה על פניה זוויות של צללים מתפתלים ומעגלי אור מעוותים. שיערה החום היה מלוכלך ופרוע. העיניים שלה עקבו אחרי תנועת הלהבות, כאחוזת כישוף. "בסדר, אם כן." אסטריה משכה בכתפיה. "אני מכבדת את זה. אבל כבר אמרתי לך בעבר ואני אחזור על זה עכשיו: אני לא עומדת לעשות את זה." ריליה משכה בכתפיה משיכה קטנה. "זה בסדר שאת עדיין לא מאמינה." היא אמרה. "את עוד תשתכנעי." היא נשמעה כל כך בטוחה בעצמה, שלרגע, אסטריה כמעט האמינה לה. היא ישנה במשך יום וחצי ללא הפסקה, ואז התעוררה לקראת הערב, כנראה כי היתה רעבה. הן חלקו דגים ופירות יער ואכלו בשתיקה. ואז ריליה התרוממה, ניערה את שולי מעילה, והתחילה לצעוד. הן צעדו בשתיקה למשך כל הלילה ונעצרו לנוח בבוקר. אסטריה התחילה לקלוע רשת למלכודת. היא ראתה את ריליה עוקבת אחרי מעשיה מזווית עינה. "הטריק הוא הלחץ," היא אמרה. היא הצביעה על החוטים והסבירה איך לארוג ביניהם בצורה הנכונה. ריליה שתקה, כלא מקשיבה לה, אבל אסטריה ראתה את עיניה מציצות אליה כל כמה שניות. והן המשיכו בדרכן. צועדות ביחד בבקרים, נעצרות למנוחה ולצייד ואכילה, ישנות יחד בערבים וממשיכות לצעוד. אסטריה לימדה את ריליה איך לתפוס דגים, ואיך להקים מלכודות לבעלי חיים. ריליה העמידה פנים שהיא לא שמה לב לכך, אבל אחרי כמה זמן היא השתפרה בנושא פלאים. כעת, כשנעשתה בריאה יותר ויכלה להתמהמה יותר, ריליה נעשתה רגועה יותר וקפוצה פחות. אסטריה עדיין שמעה אותה ממלמלת לפעמים, וראתה אותה מחליקה את מעילה הרבה. היא התחילה לשים לב לדפוסים בתנועותיה התזזיתיות וחסרות ההיגיון במבט ראשון. היא הקפיצה את ידיה על רגליה בתנועה חוזרת, מורכבת להפליא, שאסטריה עדיין לא הצליחה להבין באופן מלא. היא היתה אובססיבית לסימטריה - בכל פעם שענף גירד לחי אחת שלה, היא היתה חייבת לעצור ולחזור ולהניח לו לגרד את האחרת. והכי חשוב, המעיל שלה - היא לא סתם שיחקה בו כל הזמן. היא ציירה עליו. דפוסים, דפוסים של אותיות, תבניות של לולאות מרובדות ומתפתלות. שפה מסוימת שאסטריה עדיין לא הבינה, אבל ידעה שקיימת. זה היה הרגע שבו היא התחילה לשאול את עצמה האם הסיבה שהיא לא מבינה את השפה שריליה ממלמלת בה לעצמה, היא כי זו שפה שאיש לא מוכר. איש, מלבדה. וריליה עצמה התחילה להיפתח. "למה את לא רוצה ללמד אותי?" היא שאלה את אסטריה פעם אחת, יומיים אחרי שחזרו לצעוד. היא סיימה לאכול וכעת נשענה אחורה, עוקבת אחרי הלהבות בעיניה. "אמרתי לך, ילדה, אני לא מעוניינת בפרחחית ז - " "כן כן, את לא מעוניינת בפרחחית זבת חוטם שתלמד ממך לעשות "פיו פיו" ו"טא דאם"." ריליה נופפה בידיה. "אני מתכוונת, מה הסיבה האמיתית." אסטריה השעינה את ידיה מאחורי ראשה. היא בדיוק סיימה לאכול והרגישה שלווה ומנומנמת. "אני יודעת שאת לא מאמינה בזה, ילדה, אבל זו באמת הסיבה שבאת לכאן. כישוף דורש מאמץ. הוא דורש הקרבה. את אולי יודעת מה התוצאה של האנרגיה שאני משקיעה, אבל את לא יודעת מה המחיר." היא קרעה בהיסח הדעת עלים ירוקים וגדולים. "עדיף לך ללכת ללמוד מתמטיקה או היסטוריה, אם את כל כך נבונה כמו שאת טוענת שאת. או אריגת כישוף, אם את חשוב לך כל כך להתעסק בעל טבעי." "לא." אמרה ריליה. נימת קולה היתה נימת עובדה. "אריגת כישוף היא לא על טבעי, היא בסך הכול עוד תורה פיזיקלית עם חוקים משלה והיגיון משלה. אני לא רוצה את זה. אני רוצה את הכישוף האמיתי. המיסטיקה. אני רוצה לשלוט ביכולת שאני עצמי לא מבינה עד הסוף. משהו חסר היגיון אבל עוצמתי, כמו כוח טבע." אסטריה נדה בראשה. "אין לך מושג מה את צריכה להקריב בשביל זה, ילדה." "אני מוכנה לעשות את זה," אמרה ריליה, ובקולה היתה להיטות. "אני מבטיחה לך. אני אעשה את זה. מה שצריך. כל מה שצריך." אסטריה צחקה צחוק קצר. "הרבה אנשים אומרים את זה, ילדה, אבל מעטים מאוד מתכוונים לזה." היא התרוממה וכיבתה את האש כך שנשארו רק גחלים חמימות ולוחשות. "לילה טוב, ילדה." "לילה טוב, וגה." היא שמעה את ריליה ממלמלת, מחצית ישנה. מעניין מי זו וגה. ומה משמעות המעיל שלה, בעצם. אבל ההרהורים האלה נגוזו כמו להבת נר בנשיפה כשהשינה צנחה אותה ומשכה אותה הלאה. "את פליטה צ'וסורית, נכון?" היא פשוט שאלה את זה ערב אחד, בעודן יושבות אל מול המדורה. ריליה נשנשה פטל שחור ואגוזי לוז ואסטריה צלתה את הבשר. היה ברור שהיא לא ציפתה לשאלה, כי לקחו לה כמה שניות לענות. "כן." היא אמרה בפשטות. אסטריה הנהנה. "זה יסביר למה את שונאת קסם מדעי." ריליה נראתה מוטרדת. היא העבירה את עיניה סביב כל העצים במצח מקומט, פותחת את פיה לדבר ואז סוגרת אותו. כשדיברה לבסוף, קולה היה מהוסס "אני… לפעמים אני מרגישה אשמה שברחתי משם, במקום להישאר ולהצטרף למורדים או משהו." היא ליקקה את שפתיה. "יש עוד כל כך הרבה אנשים שסובלים ואני - " היא עצרה את עצמה כאן והשתתקה. אסטריה לא הרגיעה אותה. היא לא סבלה שקרים. "כן, אני מבינה את זה." היא אמרה בכנות. "ביקרתי פעם בצ'וסורה. זה לא מחזה נעים. מדהים לחשוב על זה… שבעבר האנשים הרגילים דיכאו את היסודנים, ועכשיו היוצרות התהפכו. זה גורם לך לחשוב האם המרד הוא באמת רעיון טוב. האם אנחנו באמת יכולים להגיע למצב של שיוויון." ריליה זרקה אגוז לתוך האש. "פילסופיה מופשטת," היא אמרה בגועל. "יאמר להגנתי," אמרה אסטריה. "אני קצת ישנונית." היתה שתיקה נעימה לעוד כמה שניות. האש חיממה אותן וריליה פיצחה בשיניה קליפות אגוזים וניסתה לירוק אותן רחוק ככל שיכלה. "מי זאת וגה?" ריליה הקפיצה קליפה ריקה. "אחותי התאומה. היא מתה." "אה." אסטריה הוציאה את השיפודים מהאש והושיטה לריליה אחת. "מה קרה לה?" "רעב." משכה ריליה בכתפיה. "אבל האמת שהיא לא אכלה פחות ממני. בימים האחרונים אפילו העברתי לה חלק מהמנות שלי. היא פשוט… התייאשה, אני חושבת. נמאס לה לאחוז בחיים." היא התחילה ללעוס. אסטריה חיכתה שתמשיך, אבל כנראה זה היה הסוף, כי הן לא דיברו עוד באותו הערב, רק האזינו לרוח שורקת בין עלי מסננת ולאש מפצפצת בקול קבוע. וזה מה שגרם לה להתלבט, בפעם הראשונה. הנערה הזאת, עם השיער החום המבולגן והעיניים הגדולות והקשות והחיוך הקוצני. הנערה העקשנית שהמשיכה לצעוד אחריה גם כשרגליה כאבו וגם כשהיתה רעבה וכשהיה לה קר, בלי אף אחד שיעזור לה או יעודד אותה. הנערה הזאת שלמרות כל ניסיונותיה להתחמק ממנה, הצליחה להישאר קרוב אליה. הנערה הזאת עם שפה משלה ותנועות משלה ומבט מתריס, עקשן, בלתי נסבל - משלה. כישוף דורש כוח רצון. כישוף דורש נחישות. כישוף דורש נאמנות. זה הדבר הראשון שאסטריה למדה בעצמה, כילדה צעירה שחקרה את המיסטיקה לבדה, ילדה מבריקה שהצליחה לחבר קטעי סיפורי עתיקות ומגילות לאמונות תפילות ורכילויות, לפיסות חרס וארכיאולוגיה, עד שהגיעה לאמת מסוימת. אמת שהיה בה שקר מסוים, כן, אבל בכל זאת אמת. כוח רצון. היא הרהרה לעצמה בעודה צועדת בדרך ומציצה בזווית עיניה בנערה שמתבוננת בה, בוחנת את המקומות שהיא דורכת בהם ואת הצמחים שהיא קוטפת וממלמלת לעצמה כל העת. היא היתה די מכוערת, כשהיא חשבה על זה, והמעיל הגדול והישן שלה לא עזר. אבל היא תיארה לעצמה שהיא עקשנית מכדי לזרוק אותו. "נניח שאקח אותך כשולייה," אמרה אסטריה בהיסוס יום אחד, כשהיו כבר בירידה. זה היה בוקר מוקדם, וצבע השמיים היה תכלת פסטל רך עם נגיעות של כחול טווס. "זה אומר שאת לומדת להשתמש בכישוף. זה אומר שאני לוקחת אותך איתי לכל מקום. המסע הזה נראה לך קשה? את תהיי חייבת לשמור על שגרה קבועה של תזונה, אימונים וספורט. אין לך עדיין מושג מה את צריכה להשקיע בכלל בשביל כישוף. זה לא עניין של חוכמה או חדות תפיסה, למרות שיש בזה גם אלמנט כזה. יש סיבה לכך שאנשים לאורך ההיסטוריה השתגעו ממיסטיקה. את צריכה נאמנות. את צריכה נחישות. ויותר מכל, את צריכה כוח רצון." היא השתתקה לרגע ובחנה את הנערה הקטנה והעקשנית. "באמת אין לך שום דבר אחר, נכון?" ריליה משכה בכתפיה. משמעות הדבר היתה כן, אצלה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. לפחות לא עכשיו. אז ביום האחרון שלהן בירידה, אחרי שאסטריה התעקשה שהיא תתרחץ ותנקה את בגדיה ותבריש את שיערה והן שתיהן ישבו לחות וחמימות מול האש, היא פנתה אליה בפעם האחרונה. "את תמיד תוכלי לוותר." היא אמרה באיטיות. "תמיד תוכלי לפרוש, אבל זה אומר שאני אצטרך למחוק ממך את הזכרונות של כל מה שקרה. זה לא מידע שיכול להיות בידיים של מישהו שלא מבין עד כמה הוא משמעותי." היא היססה שוב, מסובבת את כובעה באצבעותיה. "ואת תצטרכי להקשיב לכל מה שאני אומרת, בלי להטיל ספק, בלי לפקפק, בלי להתווכח כמו שאת כל כך אוהבת לעשות." והאחרון, אבל החשוב מכל. "וזה יכול להיות מסוכן. את יכולה לפגוע בעצמך בצורה בלתי הפיכה." עיניה של ריליה עקבו אחרי הלהבות במבט מרותק. יחסית למישהי שגדלה בצ'וסורה, נראה שהיא לא זכתה לראות אש לעיתים קרובות. אסטריה המתינה בסבלנות לתשובתה. היא ידעה שהיא תגיע, בסופו של דבר. "אין לי שום דבר אחר," אמרה ריליה במשיכת כתף. זה הכול. זה הספיק. הן סיימו את המסע שלהן על ההר. אסטריה הקפיצה את המטבע על ידה, ואור להבות ענברי התפצל לזהרורי שיטה לנגד עיניה והשתקף אזמרגד טהור. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 7 2023, 20:26 PM
|
||
|
Memento mori |
אני אוהבת את זה :)
מאוד מהנה הדינמיקה בין שתיהן. עצוב לי שוגה מתה :( מעניין מאוד הקטע של ריליה עם סימטריה, הסמלים, המעיל והשפה המסתורית. הכי אהבתי את זה שריליה נגעלת מהפילוסופיה המופשטת ואסטריה מצדיקה את זה בכך שהיא מנומנמת. בקיצור, מחכה להמשך. -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 8 2023, 18:02 PM
|
||
|
פוטי מאוהב במגנונה |
מיסטיקה טרניארית! על בסיס אריתמטי (+)! ואז לשבור את כל המערכות הלוגיות ולפזר אותן בצורה חסרת היגיון!
אני כל כך אוהבת לכתוב על העולם הזה. מבוטא. *** פרק רביעי: אם המשפט הזה נכון "מה קרה למשפחה שלך?" שאלה אסטריה. "סליחה?" שאלה ריליה. "המשפחה שלך." אסטריה נקשה בסרגל על השולחן הרחב. הן ישבו בחדר ששמרה אקדמיית קלימיטון לביקוריה של אסטריה, ונראה היה שהיא הקפידה להביא אליו כל חפץ שמצאה כמעניין שנקרה בדרכה. היו בו הכול; ספרים כרוכים, מגילות עתיקות, יריעות עור וכדים עם חריטות מכל רחבי סטרויוטורן; אטלסים, גלובוסים, ספרי גיאגורפיה ויומני מלחים; רשומות היסטוריות, חפצים בני מאות שנים, שרידים מתקופות עתיקות; היה לה עציץ שבו תקועים משקפיים כתומי זגוגית, מגדל חרוט הפוך עשוי מקופסאות ריקות של עוגות וגלימת מלומדים ששימשה כווילון. היו שם כלי נשק, ערימות בדים, עששיות מעוצבות בצורות שונות ואפילו גלגל טוויה אחד שלריליה לא היה מושג מה היעד שלו. לפעמים חשבה לעצמה ריליה שהמורה הרוחנית שלה נמצאת איפשהו על גבול הטירוף. "אני לא מבינה למה זה רלוונטי, המורה." אמרה ריליה בזהירות. בינה ולבין אסטריה היתה מעין הסכמה שבשתיקה שלא יעסקו בעבר שלהן. ריליה מעולם לא שאלה את המורה שלה על ילדותה או על משפחתה, וכך היה גם להפך. אם כי, יש להודות, לא יהיה מדויק להגיד שהיא לא ידעה דבר על עברה של אסטריה. על אף שהיא כמעט שלא יצאה מחדרה, יצא לה לדבר עם כמה מלומדים באוניברסיטה, ושמועות על אסטריה בהחלט לא חסרו. היא ידעה שאמה של אסטריה מתה בלידתה ואביה גידל אותה לבד. אומרים שהוא היה שיכור כל הזמן, וכמעט אף פעם לא היה בבית. היו כל מיני סיפורים שאמינותם מוטלים בספק על ילדותה - מספרים שפעם היא טיפסה על המגדל הגבוה ביותר באקדמיית קלימיטון, רק כדי לזכות בהתערבות עם חבריה; שהיא פתרה לגמרי לבדה את עשרת משוואות לוסיקוס הבלתי פתירות, אבל בטעות האכילה את הדגים שלה בהן. אומרים שהיא היתה חלק מקרקס, שהיא היתה יועצת בלינאור ואופיורוטה, שתי היבשות שסגרו את שעריהן בפני כל בני העולם. אבל הסיפור הכי מעניין היה זה: כשהיתה בת חמש עשרה, נמצא אביה של אסטריה מת בביתו. הוא היה שיכור, והוא נדקר למוות פעם אחת, בדיוק בוריד הראשי. דיוק מושלם. אנשים חיפשו את אסטריה כל היום כדי לבשר לה את הבשורות הקשות, אבל הם לא מצאו אותה. היא ברחה מהמקום. חיפשו אותה במשך שנים, אבל היא מעולם לא חזרה לעיירה, ותמיד הצליחה להתחמק ולהתחבא מהמחפשים. בסופו של דבר התייאשו ממנה ועזבו אותה. כשהיתה בת תשע עשרה, היא התפרסמה כשהשיגה את תוצאת המבחן הגבוהה ביותר שאי פעם אדם קיבל במבחני האינמוירה, וקפצה בבת אחת ממעמד של אלסידניאה לבת מסדר הדארקייד. כמעט כולם שכחו את הסיפור הישן - למעשה עברו שנים עד שאנשים התחילו לקשר בין הילדה המשונה מאותו כפר קטן לאסטריה האגדית. היא היתה אחת מהמפורסמות מהמלומדות שיצא מאקדמיית קלימיטון, ובלי ספק מהמבריקות שבהן. ואז היא התחילה להתעניין במיסטיקה. הכוח הקדמון, העל טבעי, האסור. אנשים לא התעסקו בו. זו היתה פשוט עובדה. הוא שיגע אנשים. ההבנה המלאה של המשמעות שלו היתה גורמת להם לאבד את שפיות דעתם. ואסטריה חקרה אותו. למדה אותו. ומצאה דרך לשלוט בו. אבל היא מעולם לא דיברה על אף אחד מאלה עם ריליה. על פי האופן שבו היא דיברה יכלה ריליה לחשוב שהיא פשוט נולדה כפי שהיא; נבונה וחובבת עלבונות והומור לא בוגר וקצת מטורפת. ריליה כיבדה את זה, וציפתה ממני לאותה יחס - היעדר. ולכן היא הופתעה כשמורתה שאלה אותה כך פתאום על משפחתה. "מובן שזה רלוונטי," אמרה אסטריה, אך לא טרחה להסביר למה. היא ישבה על אחד השולחנות בחדר הכיתה הגדול שלה וכרסמה מאפה מקורמל חום זהבהב. "אז. מה קרה למשפחה שלך?" ריליה נקשה בקולמוסה על המחברת שלה במצח מקומט. "זו שאלה די כללית, המורה." "תפסיקי לקרוא לי המורה, ילדה." אסטריה לקחה עוד נגיסה מהמאפה ולעסה בעליזות. היא אהבה שמש והיא אהבה מתוק, והיא בדיוק קיבלה במתנה מלקוח מרוצה אגרטל חרוט מקסים. "אמממ… זו שאלה די כללית, אסטריה." "אבא שלך," היא אמרה והתחילה להמהם לעצמה בעודה אוכלת. אסטריה המתינה שתמשיך, אבל נראה שזה היה הסוף. "היא… הוא מת כשהייתי קטנה מכדי לזכור, המ - אסטריה. אמא שלי - " אבל אז היא קימטה את מצחה. "אמא שלי היתה חלק מלגיונות ה - "היא התחילה לומר ונעצרה. "הוא מת כשהייתי קטנה." היא סיימה. "את לא נשמעת מאוד בטוחה," אמרה אסטריה בפה מלא. "את בטוחה שזו התשובה הסופית שלך?" "בטוחה." אמרה ריליה ברוגז קל. "מממ." אמרה אסטריה. "את יודעת, חלק מרכזי ממיסטיקה הוא שקרים." ריליה נאנחה בתוכה. היא הרגישה שעוד שיעור עקרונות עומד בפתח. אסטריה אהבה פילוסופיה מופשטת. ריליה חזרה וביקשה ממנה להגביל את השיעורים שלה להסברים פרקטיים בלבד, אבל אסטריה טענה שזה מה שהיא עושה גם ככה. ואם היה אדם שריליה הכירה שהיה יותר עקשן ממנה, זו היתה אסטריה. "אנחנו מגבילים את העולם שלנו לאמת ולשקר," פתחה אסטריה. "לכל שאלה או אמירה יש הגדרה ברורה, אבסולוטית. העניין הוא שאנחנו תופסים את העולם כאילו יש בו איזו אמת אוביי - " "פרדוקס הצבעים של זייקס." אמרה ריליה במהירות. "מה?" קימטה אסטריה את מצחה בחוסר הבנה. "פרדוקס הצבעים של זייקס," אמרה ריליה. "שתינו נסכים שהצבע של השמיים הוא כחול, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם ההגדרה שלי לכחול זהה להגדרה שלך. זה כמובן מרים להנחתה לתיאוריית הצבעים, ומשיק לתיאוריית העולמות המרובים, כפי שקור - " "לא, לא!" אסטריה נופפה בידה בכעס רב רושם, אפקט שקצת נהרס כי עפו מפיה פירורי מאפה. "אל תפתחי לי עם הפילוסופיה הפלצנית הזאת. אני מדברת על דברים ברומו של עולם, ואת מדברת איתי על קשקושים של תיאוריות בלתי ניתנות להוכחה?" "את זאת שהתחילה עם הפילוסופיה המופשטת." אמרה ריליה ברוגז. אסטריה הצביעה עליה באגודלה. "תהיי בשקט." ריליה סגרה את פיה. "אז," המשיכה אסטריה, ונגסה שוב במאפה. "אנחנו תופסים את העולם על פי מונחים של שקר ואמת. מצבים יכולים להיות מורכבים - אני יכולה להגיד לך משפט מלא ניואנסים עם רמיזות וחצאי אמיתות וחצאי שקרים, אבל בסופו של דבר, יש הגדרה מאוד ברורה של אמת, וכל דבר שחורג ממנה מוגדר כשקר." "תפיסה בינארית." אמרה ריליה מהר. "תסתמי את הפה שלך," אמרה אסטריה בנועם. "אבל, השאלה היא, כמובן, מה עם דברים שלא נמצאים באף אחת מההגדרות האלו?" "זה בלתי אפשרי." אמרה ריליה מיד. אסטריה נעצה בה מבט מזרה אימים. "לדוגמא," היא המשיכה, כאילו מעולם לא הופרעה. "קחי את המשפט "אם המשפט הזה נכון, כל הנשרים מדברים צ'וסורית, ואם הוא לא, הם לא". כן?" ריליה שתקה, ולכן אסטריה נופפה לה בחביבות והיא קיבלה את זה כאישור לדבר. "אז, אם אני הולכת על שיטת השלילה - " "כאילו יש שיטה אחרת." רטנה אסטריה. "אז מן הסתם, לא כל הנשרים דוברים צ'וסורית." "מממ," אסטריה המהמה לעצמה. "על סמך מה את מבססת את ההנחה הזאת?" "אני - " ריליה הזדקפה וקפצה את שפתייה. "את לא עומדת להכריח אותי לרדוף נשרים ולנסות לדבר איתם, נכון?" אסטריה צחקה. "לא, לא, למרות שזה נשמע משעשע. בסדר, אני אקבל את ההנחה שלך. יצא לי להכיר נשרים שלא דוברים צ'וסורית. המשיכי." "אז." אמרה ריליה, וחזרה לטופף בקולמוס על המחברת. "כל הנשרים לא מדברים צ'וסורית, מה שאומר שהמשפט הזה לא נכון. אבל, אם הוא לא נכון, ואם הוא לא נכון הם לא דוברים צ'וסורית, אז זה אומר שהוא כן נכון, מה שאומר ש - " היא נעצרה לרגע והצמידה אצבעות לרקותיה. "לעזאזל." "הנה לך ולהיגיון המתמטי המתחכם שלך." אמרה אסטריה בעליזות. "אבל זה לא חוכמה," אבל ריליה. "זה סתם משפט עם כשל לוגי. זה לא אומר כלום." אסטריה הצביעה עליה שוב באגדולה. "לסתום את הפה שלי, אני יודעת." נאנחה ריליה. "זה רק יצוג." זה כל מה שאסטריה אמרה. "לרעיון שהיקום שלנו לא באמת - מה אמרת קודם? בינארי? הוא לא מחולק לשחור ולבן, לשקר או לאמת. יש איזור ביניים. אם עד עכשיו תפסנו את היקום בקוד של אחד ואפס - כל מה שאחד הוא בהכרח לא אפס, וכל מה שלא אחד הוא בהכרח אפס, כי אפס מהגדרתו הוא לא אחד ואחד מהגדרתו הוא לא אפס, עכשיו אנחנו צריכים לתפוס אותו באחד, אפס, ושתיים. מבינה?" "בסדר," אמרה ריליה. "אבל איך זה בדיוק מועיל לי?" "את הדארקייד המוסמכת או אני?" שאלה אסטריה. היא נעמדה בקפיצה מהשולחן והתחילה לצעוד בחדר, מפזרת פירורים על גיבוב החפצים האקראי. "אז, היקום שלנו מורכב יותר משתי הגדרות. אולי אפילו יותר משלוש. אבל העניין הוא כזה; רוב בני האדם עדיין מתנהגים כאילו היקום מורכב משתי הגדרות. וכאן, נכנסים אנחנו." "אנחנו?" שאלה ריליה. "המיסטיקנים. אנחנו מתמרנים את העולם, לא בזכות כשרון או יכולת מיוחדת - לפחות על פי רוב - אלא בזכות הבנה עמוקה של העולם, שלרוב האנשים אין. ואחת מההבנות האלה מתבססת על עקרון דו הקוטביות - ושקרים ואמיתות זה יצוג מצוין לכך. היססת קודם כששאלתי אותך על אבא שלך. למה?" "אני…" ריליה קימטה את מצחה. "אני לא בדיוק יודעת למה, אבל - " "אנשים משקרים לעצמם," קטעה אותה מורתה שוב. "כל הזמן. זכרונות משתנים עם צורת חשיבה ותפיסה. אם אני אשאל אותך: "האם האדם ההוא הוא אדם טוב", אפילו אם אני יוצאת מנקודת הנחה שיש סט קבוע של ערכים מוסריים שעל פיהם אני יכולה לשפוט את כל העולם, אני עדיין לא אוכל להגיע לתשובה חד משמעית, כי זה - " "אבל זה בסך הכול כשל לוגי - " "כל העולם הזה הוא כשל לוגי." אסטריה אמרה ברוגז. היא סיימה את המאפה וזרקה את העטיפה הריקה מאחוריה. "את ממשיכה לחפש היגיון בעולם, ילדה, כאילו יש איזה חוק קבוע שנכון תמיד. זה לא נכון. אני יכולה להפוך שקר לאמת ואמת לשקר, תוך שימוש במיסטיקה. אני יכולה לעוות את חוקי העולם. אני יכולה להפיל את המחברת הזאת - " היא חטפה לריליה את המחברת מהיד והרימה אותה באוויר. "ולגרום לכך שהיא פשוט תרחף לה, קלה מהרוח. הדבר הראשון שאת צריכה לדעת כשאת לומדת מיסטיקה הוא זה:" היא זרקה לה את המחברת בחזרה. "אין היגיון. אין חוקים קבועים. כשאת פונה לבצע כישוף מבוסס מיסטיקה, את מבססת לעצמך חוקי עזר, פשוט כדי שתדעי איך להתנהל, כי כבני אדם אנחנו זקוקים לחוקים. אבל את יכולה לשנות אותם כרצונך, בכל פעם שאת נעזרת בסוג אחר של מיסטיקה לשימושים אחרים. כי העולם לא היגיוני. כי המציאות לא קבועה, והאמת לא אבסולוטית. הבנת?" ריליה שתקה לרגע רגעים, מתבוננת במחברתה. לבסוף הרימה את מבטה. "לא." "מצוין," אמרה אסטריה בעליזות. "את מתחילה ללמוד." -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 8 2023, 18:15 PM
|
||
|
Memento mori |
פרק נהדר! אחד הקטעים הטובים שקראתי לאחרונה!
זה היה כל כך... מבלבל, פילוסופי, לא הגיוני מרוב שזה הגיוני? אני ממש אוהבת את הדינמיקה בין אסטריה לריליה, הן ממש נהדרות ביחד, במיוחד כשהן מתווכחות. יש את הקטע שבו אסטריה שואלת אותה לגבי אמא שלה, ריליה עונה לגבי אמא שלה בלשון זכר ואז בדיעבד מתברר שאסטריה שאלה לגבי אבא שלה? אני מניחה שזו טעות. אבל באמת פרק נהדר! -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 8 2023, 19:43 PM
|
||
 הנהלת המסנג'ר הפרטי |
בואי תשני לי את כל תפיסות העולם:)
פרק מדהים. מאוד האהבתי. בכללי זה סיפור טוב. גם הכתיבה מצוינת וגאונית. הפרק הזה הוא בעצם סוג של התנגשות של שני תפיסות עולם, לדעתי צריך לייצג את הצד של ליריה קצת יותר. אבל זה היה מדהים. אחד הסיפורים הטובים שקראתי. זה כתוב ברמה מאוד גבוה. זאת עלילה מצוינת. אלה דיאולוגים גאוניים. זה פשוט גאוני. אני ממש אהבתי מסכימה עם נטע בזה שזה מבלבל ומאוד פילוסופי:))) -------------------- אוניסף 😏 חתול 😏 היאת 😏אוטיסטית 😏 הנהלת הפורומים 😏 סאשה   סליתרין שמוין להנהלת הפרומים. מצנפת המיון, את צריכה לאכול את עצמך.. --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 9 2023, 19:37 PM
|
||
|
פוטי מאוהב במגנונה |
מבוטא.
נטע - תודה על ההערה, אסטריה באמת התייחסה לאבא של ריליה, והודות לתשומת הלב שלך שיניתי בהתאם. בכל אופן, בפרק הזה הכנסתי הרבה התייחסויות לתרבות של סטרויוטורן, וזה היה כיף מאוד. אני מקווה שתהנו מהקריאה שלו כפי שאני נהנתי מהכתיבה שלו:) *** פרק חמישי: כמו שמן שמעוות חזות מים ריליה למדה אצל אסטריה במשך שלוש שנים. שלוש שנים. שלוש שנים של מיסטיקה. שלוש שנים של טירוף. שלוש שנים של סחרור מדהים של ידע. הן עזבו את האוניברסיטה די מהר; אסטריה לא אהבה להיות סגורה במקומות קטנים. הן עשו בחזרה את המסע על רכס הרי הערפל. הן עברו בשבילים צדדיים מתפתלים ובדרכים ראשיות עמוסות. מדי פעם בפעם הן נעצרו, בין אם בפונדק צדדי, באכסניה או שהתארחו אצל אדם זה או אחר. אבל הן תמיד התקדמו הלאה מאוד מהר. אסטריה לא יכלה להישאר במקום אחד לאורך זמן. הן שמרו על שגרת כושר מטורפת. מטפסות ומהלכות שעות בכל יום. הן צדו, ליקטו ותפסו לעצמן את האוכל. ריליה למדה איך לטפל בפצעים ועצמות שבורות, איך לסנן מים כראוי ואיך לקלוע בגדים מחומרים לא סבירים. היא התחילה למצוא הנאה במסעות האלה - האדרנלין שוצף בדמה, ליבה הולם, והיא מושכת את עצמה בין סלעים, מושכת יד ודוחפת רגל ויודעת שנפילה תהיה גורלית. אבל היא פשוט אף פעם לא נפלה. צורת הלימוד של אסטריה לא היתה רציפה. היא לא לימדה בצורה מאורגנת, עם ספרים ומערכי שיעור. היא יכלה לשנות נושא באמצע שיעור, קישור אסוציאטיבי מוביל אותה לנושא אחר שעניין אותה יותר באותה רגע. היא לימדה אותה אוראלית, עד לרמת התחביר והדקדוק הקטנונית ביותר. היא חידדה את כשורי הרטוריקה שלה והמשחק, מסבירה על ההבדלים בין אינטונציה למשלב לשוני לרמיזות, חופרת עמוק לתוך האטימולוגיה והבלשנות. ריליה למדה הכול מהכול, ולעולם לא מספיק משום דבר. אסטריה לימדה אותה לאהוב ידע, אבל לגלות ולחקור אותו בעצמה ולבדה. היא היתה פשוט זו שבנתה לה את הבסיס, שפתחה לה את הדלת לראשונה. והיו גם את שיעורי המיסטיקה. אסטריה טענה שמיסטיקה מורכבת מכדי הבנה מודעת, ועשתה עליה ניסויים שונים במטרה להתאים את דפוסי החשיבה שלה לכישוף החלקלק. היא דרשה ממנה ללמוד לשלוט במוחה, בגופה, ברפלקסים שלה. למצוא דפוסים בקצב המצמוצים שלה, להמציא חוקים חסרי היגיון ואז לסתור אותם. "מיסטיקה מתבטאת אצל כל אחד קצת אחרת," היא אמרה לה שוב ושוב. "את פשוט צריכה למצוא את צורת הביטוי הנכונה אצלך, ילדה." ילדה. ריליה שאלה אותה על כך פעם אחת, יותר משנה וחצי לאחר שהתחילה ללמוד אצלה. הן הפליגו בספינה שהפרידה בין הים הצ'וסורי לים האוראלי, ומרחבים אינסופיים של טורקיז עמוק הקיפו אותן. אסטריה ישבה ישר על המעקה, מתנדנדת מכל תנודה של הספינה. ריליה נשענה על עמוד התורן, מסובבת שוב ושוב לייקרוס. אסטריה בדיוק פצחה בנאום על בוטניקה, וריליה לא לגמרי הקשיבה, אלא התבוננה בגלי המים המתנפצים על דפנות הספינה וניסתה למצוא בהם דפוסים. מה היה הגובה הממוצע שלהם? הזווית שבה התרוממו? המרחק בינם לספינה? עד כמה הם התחזקו או נחלשו מרגע שהתרוממו ועד שהתרסקו? אם היא תדע את כל הנתונים האלה, האם היא תהיה מסוגלת לחזות את הפעולות שלהם? היא תמצא בהן חוקיות? ואם כן - האם היא תוכל לשלוט בהם? היא הקפיצה את הלייקרוס בין ידיה, ושאלה שהשתעשעה בה לאחרונה עלתה בדעתה שוב. "היי, אסטריה," היא אמרה, לא מרוכזת. "למה את כל הזמן קוראת לי ילדה?" אסטריה נעצרה מנאומה והזעיפה את פניה. היא לא אהבה כשלא מקשיבים לה. מצד שני, היא לא נטרה טינה לאורך זמן, ומהר מאוד הבעת פניה התחלפה להבעה מהורהרת. "ובכן, את ילדה." "אני תכף בת שלוש עשרה," אמרה ריליה. "באורליה הייתי מוגדרת כבגירה." "טוב, אנחנו על מים בינלאומיים." אמרה אסטריה. "וחוץ מזה, זה לא קשור לגיל שלך." ריליה הזעיפה את פניה קלות. "אני יכולה לדאוג לעצמי. אני חושבת שזו ההגדרה של בוגרת." "זה לא עניין של בוגרת, בהכרח," אסטריה ביטלה את דבריה בנפנוף ידיים גדול. היא נופפה בידיים הרבה. "זה קשור לשם "ילדה". זה… לשמות יש משמעות, ילדה, את יודעת." "כן?" אמרה ריליה. היא אהבה לאתגר את ההנחות של המורה שלה. "כן," אמרה אסטריה ונראתה מהורהרת. "את יודעת, לכן מיסטיקה מתגלמת באופנים שונים במקומות שונים ודרך אנשים שונים. נניח, באורליה. ברגע שאוליונה ואוראלוס אורליה בנו את הציוויליזציה התרבותית הראשונה באורליה ונתנו לה את השם שלה, המיסטיקה התחילה להתעצב לכיוון של אריגת כישוף. היא לא היתה כמו המיסטיקה הפראית של הברברים שהכישוף שאני משתמשת בו מתבססת עליה. כי לשם אורליה יש משמעות. ואריגת כישוף קיבלה צורה ברורה יותר וספציפית יותר לאורך הזמן, כי לשם "אורליה" הופיעו קונטציות שונות ואסוציאציות שונות לאורך הזמן, באיזורים שונים. לכן אדם עם שליטה באריגת כישוף שייצא למקום אחר בעולם, הקסם שלו יתעוות בהתאם לתרבות שאליה הוא יגיע. זה כמו… האופן שבו האנשים תופסים אותך, זה משפיע על מי שאת. את מבינה למה אני מתכוונת?" "לא." אמרה ריליה בחוסר סבלנות. אסטריה נאנחה. "טוב, גם אני לא לגמרי מבינה בזה, אז אולי אני לא האדם המתאים ללמד אותך את הנושא." זה היה יוצא דופן. אסטריה אף פעם לא אמרה שהיא לא הבינה במשהו. היא תמיד טענה שהיא יודעת הכול, ויותר טוב מכל שאר האנשים. והחלק הכי מעצבן בכל העניין היה שהיא כמעט תמיד צדקה. "אז איך בדיוק אני אמורה ללמוד את זה, בלי בסיס?" שאלה ריליה. "אני לא יודעת, אני… היתה לי חברה שניסתה להסביר לי את זה. היא באמת הבינה את זה - את מלאכת השמות. היא השתמשה בה כמו סוג אחר של מיסטיקה. היא היתה אולי יכולה להסביר לך את זה." אסטריה נקשה באצבעותיה ורמזה בראשה וריליה זרקה לה את הלייקרוס. "על כל פנים, ככה ידעתי שהשם שלך הוא לא אסאפה, כשרק פגשתי אותך." "מממ." אמרה ריליה, לא מאושרת. זה נשמע לה כמו נושא מאוד מופשט. "אני יכולה להיות אסאפה." "אני מניחה שכן." אמרה אסטריה והתחילה לגלגל את הלייקרוס בהתלהבות. "את רוצה להיות אסאפה?" "מממ." אמרה ריליה שוב. "זה נראה לי עדיף על פני "ילדה"." "האם את מעדיפה להיות "ריליה", על פני "ילדה"?" שאלה אסטריה. "מממ." אמרה ריליה שוב, והפעם לא הוסיפה דבר. אבל היא הרהרה בזה עוד במהלך ההפלגה. האם היא רוצה להיות ריליה? היא חשבה על מה שאסטריה אמרה, על כך שהאופן שבו אנשים תופסים אותך מעצב אותך. כמה אנשים היא מכירה שקוראים לה ריליה?.. אפס. היא חשבה על וגה. וגה קראה לה ריליה. ועכשיו היא מתה. ואסטריה, אסטריה קוראת לה ילדה. האם זה אומר שהיא רוצה שזה יהיה השם שלה? ילדה? זה נשמע כמו שם די עלוב. אם היא היתה צריכה לבחור, היא היתה רוצה שם כמו "שחק", הכינוי שהעניקו לתיאה הקדומה, או "צל", כמו הכינוי של המתנקש שרצח את כל המלכים של לינאור בזה אחר זה. אבל היא תיארה לעצמה שהיא לא זאת שבוחרת לעצמה את השם... נכון? לעזאזל. היא המשיכה ללמוד אצלה. הן עברו בפרוסטברס וטיילו שם במשך חצי שנה מקפיאה אך מרתקת. אחר כך הן עברו לאלאטיס לזמן קצר. אסטריה אמרה שהיא רוצה לפגוש שם חברה ותיקה שלה, והן נעצרו בחנות מסחררת מלאה בכל חפץ או מכשיר שיכלה ריליה לעלות על דעתה. אבל נראה שהחברה שחיפשה לא היתה שם, כי אסטריה נראתה מאוכזבת מאוד, ויצאה לשתות באותו ערב. היא יצאה לשתות הרבה החל מהתקופה ההיא, למעשה. היא לא תמיד נתנה התראה לריליה, אבל כשהיא ביקשה היא הרשתה לה לבוא איתה. היא לימדה אותה מגוון כלים שימושים מאוד אם כי פחות הגונים מכפי שראוי לעלמה צעירה כמותה לדעת - איך לשתות, איך לשחק אורקוס, איך לרמות באורקוס. ריליה נהנתה מהימים האלה. היא נהנתה מהרעש ושירי הזימה שמילאו את הבר. היא נהנתה לראות כל כך הרבה אנשים שונים נכנסים ויוצאים, לבחון אותם ולמצוא את הדפוסים היחודיים להם. אסטריה לפעמים היתה נעשית שיכורה ממש ואז מתנשקת עם מישהו ויוצאת משם בבת אחת, ואז ריליה היתה נשארת שם ומנסה לדבר עם אנשים. היא נהנתה מהערבים האלו. "את צריכה למצוא מה את אוהבת," אמרה לה אסטריה שוב ושוב, מאז אותו יום על הספינה. "אם לא תדעי מיהי ריליה, איך תדעי האם את רוצה להיות היא?" ובכן, ריליה אהבה רעש. היא אהבה מוזיקה, קולות ואנשים. ריליה אהבה לדבר, היא אהבה לפתוח שיחה אקראית עם אנשים ולזרוק משפטים לא צפויים לאוויר רק כדי לראות את התגובה שלהם. היא אהבה ללמוד, ספציפית בלשנות וסמנטיקה ורטוריקה וכל דבר שקשור למילים ולשפות. ובהתאם להנחיותיה של אסטריה, היא השקיעה בנושאים האלה, ומצאה דרך משלה ללמידה וידע משל עצמה, שהיא חפרה וגילתה בעצמה ואגרה בעצמה והיתה גאה בה עד מאוד. היא ידעה צ'וסורית ואוראלית וגם לא מעט אאוסית, שפת פרוסטברס; היא ידעה אלאטיס (השפה העולמית) ללא רבב. היא גם ידעה לכתוב בצ'וסורית ואוראלית ואלאטיס, ידעה שירים בלינאורית ואת דפוס השקעים והחריטות שהיווה השפה האופיורטית המורכבת, ובה כל אות הומרה לסדרה ארוכה של מספרים. היא התאמנה על אנשים, בניסיונות לגרום להם להפיק עליזות או תסכול או עניין. היא ניסתה להתאים את עצמה לכל אדם, לשנות את שפתה בניואנסים והדקויות הקטנים שיסייעו לבנות תחושת אינטימיות. אימון ואימון ואימון, אמרה אסטריה, וריליה הקשיבה למה שהמורה שלה אמרה, למרות שהיא הרגיזה אותה לעיתים קרובות. כשחזרו שוב לאורליה למנוחה של חודש, לאחר מסע מפרך חוזר דרך רכס הרי הערפל (במהלכו עמדו על סף מוות לפחות חצי תריסר פעמים), מצאה אסטריה מעטפה דחוקה בין דלת חדרה למשקוף. זו היתה מעטפת קלף כבדה בגוון שמנת, והיא עטתה את שמה של ריליה. טוב, לא בדיוק שמה של ריליה. על המעטפה היה כתוב, "לעלמה אסאפה מרכס הרי הערפל". "אסאפה מרכס הרי הערפל?" שאלה ריליה בקימוט מצח, כשאסטריה נכנסה למסבאה שבה פטפטה עם איזה בחור אקראי והראתה לה את המעטפה. "ככה אמרתי להם שקוראים לך, כששאלו אותי." אמרה אסטריה במשיכת כתף. "למה?" שאלה ריליה בחוסר הבנה. "זה היה הדבר הנכון להגיד, נראה לי." אסטריה נופפה בידייה. "ובכן? את מתכוונת לפתוח אותה, או שאת רוצה להשתמש בה כמשקולת נייר? היא מספיק כבדה בשביל זה, תאמיני לי. בטח רק הנייר עצמו עלה להם הון. קלימיטונים מתנשאים." ריליה פתחה את המעטפה בהיסוס. בפנים היתה מגילה ארוכה שלא לצורך, שאמרה בהרבה מילים מה שהיה אפשר לסכם בפשטות: את מוזמנת ללמוד באקדמיית קלימיטון, אם את רוצה. ללא צורך לשלם דמי כניסה, במימון מלא של האוניברסיטה. יש לך עשרה ימים להודיע לנו מה החלטת. "מימון מלא," אמרה לה אסטריה ושתתה כוס ויסקי בבת אחת. "אדם היה קורא לעצמו בר מזל אם הוא היה אחד בעשרים שנה לקבל הצעה כזאת." "מממ." אמרה ריליה, ועירבבה את השתייה שלה בקשית. היא הזמינה קקאו חם. היא רצתה לראות את הבעת פניו של המוזג כשתבקש ממנו את המשקה. "מה זה אומר בעצם, ללימוד שלנו?" "יפסק, יש להניח," אמרה אסטריה. "הלימודים בקלימיטון קשוחים מאוד. יש מבחנים כמעט כל שבוע. בקושי יהיה לך מספיק זמן לישון, בטח שלא ללמוד איתי או לצאת למסעות." היא הרימה את הכוס הריקה שלה למוזג ברמיזה. "אבל תוכלי ללמוד אריגת כישוף עד לרמת הדיוק הגבוהה ביותר, באחד המוסדות היוקרתיים ביותר בכל סטרויוטורן כולה. אם תרצי, תוכלי גם ללמוד נושאים אחרים. יש להם מורים מבריקים למתמטיקה, להיסטוריה, אפילו לבלשנות, אם זה מה שמעניין אותך. התקופה שלי אצלם היתה מהתקופות הטובות בחיי." "זה נשמע נחמד." אמרה ריליה בלי להתחייב. "אבל יש לי עוד זמן להחליט." הן ניצלו את הזמן כדי לצאת למסע דייג קצר, באגם איזריחו'והוס רחב הידיים. הן שכרו סירה קטנה וחתרו עמוק ככל יכולתן עד שהגיעו בערך למרכז הנהר, ושם נעצרו. השעה היתה ערב, ומעטפת של שחור שקוף ציפתה שמי בדולח, כמו שמן שמעוות חזות מים. האגם היה ירקרק כאבן ברקן וגדילי אצות חלקלקות זהרו תחתן כמו רשת דייגים רחבה. אסטריה הסבירה לה על התהליך הכימי הגורם לכך שהמפגש בין האצות הצבעוניות למים הוביל אותן לזהור, וריליה הסתכלה סביבה באורות הרכים שמרפדים את האגם וניסתה לקטוף אצה מתחת למים בלי הצלחה. בסופו של דבר היא הרעידה את הסירה כל כך עד שהתהפכה, ושתיהן צללו לתוך מים קפואים בבת אחת, ואז אסטריה קיללה אותה בשלל קללות שהיו ממש תפארת של מלאכת לשון. הן ניסו לטפס שוב ושוב לסירה אבל הפכו אותה כל פעם, ולכן הן משכו אותה מאחוריהן ושחו אל אחת הגדות, ושם הן הדליקו אש כדי להתחמם וצלו על שיפודים בצלים ונקנקיות שהביאה אסטריה ונרטבו רק קצת. ביום למחרת הן גילפו משוטים מעצים וחזרו אל הסירה וחתרו עד למזח שממנו הגיעו, ואסטריה המהמה שירי פולקלור עממיים כל הדרך, ודקלמה קצת מ"אלסטרנדרה" ו"צללי הובנה וזהרורי שיטה". ביום למחרת, יום המיונים, החזירה ריליה את המעטפה כשהיא חתומה ובצדה האחר תשובה ארוכה ומנוסחת בטוב טעם ובפלצנות יתר, בה היתה גאה מאוד. המכתב הודה להם בנימוס אך דחה את בקשתם. הן המשיכו את מסעותיהן. אסטריה לימדה אותה על חילופי אנרגיה, על התמורה שדורשת מיסטיקה בעבור כל בזבוז כוח. היא לימדה אותה הרבה על פולקלור עממי, על אותן תיאוריות פילוסופיות על קוצי דורבן ועלי מסננת. היא חזרה שוב ושוב על כך שצנצנות שנשמרות במי קרח מצמיחות עובש. ריליה לא אהבה את הדברים האלה, הרעיונות המופשטים, התיאורתיים, רחוקים מפרקטיקה. אבל אסטריה התעקשה שהם חשובים, שעליה להקשיב וללמוד אותם כפי שהיא עושה עם החלקים המעשיים. "את לא יכולה לשנות את זה," התעקשה אסטריה. "אני אומרת לך שהנושא הזה חשוב. במקום להאשים אותי, תנסי לשנות את עצמך." בהתחלה היא חשבה שזה מטופש. למה שהיא תשנה את עצמה, אם אסטריה היא זו שמתנהגת בצורה מטומטמת? ואז, יום אחד, הן עברו באי קטן שבו היה הר געש מרתק שאסטריה התעקשה שיחקרו. היא הזהירה אותה מראש שהאנשים במקום לא אוהבים צ'וסורים. לכן, כשירדו מהמעבורת והיא נשאלה לשמה, היא ענתה בשם הלא צ'וסורי הראשון שעלה על דעתה: אסאפה. הן היו באי במשך חודש וחצי. ריליה השתעממה די מהר - היא לא חיבבה גיאולגיה או כל תחום שקשור לבחינה מדוקדקת של אדמה וסלע - ולכן אסטריה שיחררה אותה לדרכה. "לכי תקפצי ביערות עירומה או משהו," היא אמרה בניפוף ידיים. ריליה עשתה פרצוף. "יש לי מטלה להחודש?" אסטריה לא נשמעה מרוכזת. "אה, תקפידי לעמוד על סף מוות לפחות שלוש פעמים." אז היא יצאה ליערות. היא בחנה את העצים וגירדה בסכין קליפות ושימרה עלים ועשבים מעניינים. היא היתה לגמרי לבדה באותו חודש ארוך, נודדת ביערות, תמיד חלקית על סף סכנה, בלי אף אחד שישמור לה על הגב או יהמהם שירים מעצבנים בדיוק כשהיא מנסה להתרכז או יקטוף לה פרי שהיא לא מצליחה להגיע אליו. לגמרי לבדה. בהתחלה היא חשה בדידות. היא ניסתה לשנן לעצמה את שמות העצים והצומחים בעודה צועדת, זמזמה לעצמה מקצבים לא קיימים וחשבה על דברים שהיא לא רצתה לא לחשוב עליהם. אבל מתישהו, באיזור השבוע השני, היא מצאה שזה מוצא חן בעיניה. היא ראתה איך שאר האנשים באי מתייחסים אליה. הם ראו אותה יוצאת כמה פעמים מהיערות, מלוכלכת בדם ובוץ, מזיעה ועם שיער סתור, וכנראה חשבו עליה כעל פראית. היא לא ידעה את שפתם היטב כמו אסטריה ולא יכלה לכבוש אותם בקסם של מילותיה. היא ראתה אותם מצביעים אליה כשהיא יוצאת מהיערות למנוחות קצרות, ושמעה את שמה מהדהד מכל מקום. אסאפה אסאפה אסאפה בתחילה זה הטריד אותה. היא ניסתה לדובב את חלקם לשיחות באלאטיס. היא לא אהבה את המחשבה שהם לא מחבבים אותה, או יותר מכך - חושבים שהיא לא מחונכת. אבל זה לא פעל. היא ראתה את הילדים עוקבים אחריה ומסתתרים בכל פעם שהסתובבה, ואת ההורים מתבוננים בה בעיניים מצומצמות. והיא מצאה שהיא מתחילה ליהנות מזה. אנשי האי לא שמעו על מיסטיקה כל ימי חייהם. רובם אפילו לא ידעו על מתמטיקה, ובקושי ידעו חשבון בסיסי. לא היה להם מושג בפיזיקה או כימיה. הם ידעו קצת על בוטניקה, אבל כל ידע סביר שלהם הוכתם באמונות תפלות ובדת המוזרה שלהם. בדרך כלל ריליה היתה מכבדת את האמונה שלהם, ואף מוצאת אותה מעניינת. הפעם הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו היה כמה היא מטומטמת. אנשי האי היו בורים. לא טיפשים, בהכרח, אבל הם היו בורים. הם מסתכלים עליה וחושבים שהיא לא מחונכת, אבל האירוניה האמיתית היתה שהם היו אלה שלא מחונכים. הם התפתחו משבטי הברברים של אורליה לפני שהיבשת אפילו קיבלה את שמה. הם חיו בחברה לא מתקדמת, מיושנת, לא יעילה. היא התחילה להרגיש גאווה במבטים הנרגזים שלהם. כשהילדים ניסו לעקוב אחריה, היא היתה מסתובבת ונהנית לראות אותם בורחים בבת אחת. כשהיא היתה ילדה קטנה היא לא היתה מעבירה את זמנה הפנוי בלהטריד אנשים מבוגרים ממנה. כשהיא היתה ילדה קטנה, היא היתה צריכה לעבוד. להרוויח כסף. לפרנס את עצמה. היא התחילה ליהנות לשמוע את השם שלה. אסאפה אסאפה אסאפה בסופו של דבר הן חזרו, כמובן, ואסטריה חזרה לשגרה הרגילה של שיעורי מיסטיקה ופילוסופיה מבלבלים. ריליה התרגזה כרגיל, וחיפשה כל הזדמנות לערער על ההנחות שלה ולתמרן את מילותיה נגדיה. הן תמיד חזרו לאותה נקודה, עקשניות מכדי לוותר, לעולם מוכרחות להגיד את המילה האחרונה. ואז היא חשבה על מה שאסטריה אמרה: "את לא יכולה לשנות את זה... במקום להאשים אותי, תנסי לשנות את עצמך." אז היא ניסתה. ריליה לא היתה אדם גמיש במיוחד, אבל מי יודע, אולי אסאפה כן? אסאפה היתה אדם עוקצני. היא אומנם אהבה בדיחות עם עוקץ ארסי כמו ריליה ונהנתה לומר משפטים מפתיעים כדי לצפות בתגובתם של אנשים, אבל היא, בניגוד לריליה, לא אהבה אנשים. היא לא נהנתה מחברתם. היא לא העריכה אותם, פשוט כי היא ידעה שהיא טובה מהם. היא מצאה אותם משעשעים, לכל היותר. האדם היחיד שאסאפה העריכה ואהבה היתה אסטריה, ולכן היא עשתה כמיטב יכולתה לחקות אותה. בהליכתה, בשפת גופה, בצורת דיבורה. היא היתה אסאפה, כמובן, והיא ידעה מה מגדיר את אסאפה; אבל הסביבה משנה את האדם, ואסאפה התאימה את עצמה למורה שלה. אסאפה אהבה פילוסופיה מופשטת. היא יכלה לדון במשך שעות על מערכות מוסריות, על אתיקה ועל פילוסופיה. למעשה, בכך היא מצאה את ההנאה שלה. לדון עם אנשים בעלי דעות שונות. היא לא מצאה מטרה או עניין בשיחה או בשמירה על מערכות יחסים ידידותיות, אבל לדון עם אנשים עם תפיסות עולם שונות משלה? זה היה מרתק. היא היתה מעבירה כך את זמנה הפנוי, נהנית לנסח טיעונים חדשים, להתווכח על שום דבר ולא כלום, כמו שריליה היתה אומרת, אבל אסאפה ידעה שיש בדיונים האלה הכול. אסטריה מצאה את עצמה מסתדרת יותר עם אסאפה בשיעורים. הדיונים שלהן הפכו פוריים יותר ומרתקים יותר. בהתחלה היא התלהבה והציעה לה ספרי פילוסופיה ואתיקה לקרוא, מזמנת אותה באמצע הלילה לצאת איתה ולדון על נושא כזה או אחר. אבל ככל שעבר הזמן היא נעשתה צוננת יותר כלפיה. היא מתחה הרבה ביקורת על התנהגותה, על האופן שבו היא מתייחסת לאנשים. היא כבר לא התבדחה איתה הרבה, לא יצאה איתה לברים או לטיולים חסרי טעם רק כדי לדבר על שטויות אקראיות. היא נעשתה מרוחקת. "זו לא הילדה שלקחתי לי כשולייה." אמרה לאסאפה בהזדמנות אחת. "זה מה שאני עכשיו." השיבה אסאפה בלי בושה. היא אף פעם לא התביישה בעצמה, למרות שהיא הצטערה שהמורה שלה חושבת עליה רעות. וכך קרה שהן בהדרגתיות התרחקו. אסטריה המשיכה ללמד אותה, אבל חלק מהמרץ שלה נעלם, ואסאפה התחילה להרגיש שהיא מסתירה ממנה ידע או מדלגת על חלקים משמעותיים בכוונה. זה לא מצא חן בעיניה. "את אמורה להיות המורה שלי," היא אמרה לה בשיאו של ויכוח יום אחד. "את אמורה לרצות בטובתי." אסטריה השתתקה לפתע. זה לא התאים לה. היא לעולם לא נשארה חייבת, ותמיד מצאה דרך מתוחכמת לנצח את יריבה בדו קרב מילולי. היא התבוננה בתווי פניה, מעוותים ומשתנים תחת אור המדורה. אסאפה הישירה אליה מבט. "את נהנית מזה?" שאלה אסטריה פתאום, ובקולה היתה עייפות לא צפויה. "מהוויכוח? מהאתגר? מהניסיון לנצח אותי?" אסאפה לא ענתה. אסטריה הנהנה, כאילו לעצמה. "את צודקת. מורה צריכה לרצות את הטוב ביותר עבור השולייה שלה." היא התיישבה בחזרה על האדמה בסיכול רגליים. "בסוף המסע הזה נפרד לדרכנו." זה הכול. כה פשוט. אסאפה ניסתה לשנות את דעתה, כמובן. היא השתמשה בכל תעלול לשוני שהכירה, בכל טיעון או הסבר או נימוק. היא הבטיחה הבטחות ודרשה דרישות. זה היה כל כך פתאומי, היא אמרה. החלטה של רגע. את חייבת להקדיש לזה מחשבה שניה. היא התנצלה וביקשה ממנה לעזור לה להשתנות. היא עשתה הכול. אבל לשווא. אסטריה התעקשה שהיא מקובעת בדעתה. בדיוק כמו בחודשים הראשונים שלהן יחד, רק שאסאפה לא היתה מסוגלת לגרום לה לשנות את דעתה. נראה שכל דבר שאמרה רק גרם לה להתקבע יותר בדעתה. אסטריה הסירה את כובעה מראשה באותו סוף שבוע, מניחה לשיערה החיוור להתפזר ברוח מצליפה. היא הרכינה את ראשה בכבוד, הערכה, ומשהו נוסף, שאסאפה לא רצתה לזהות. אסאפה קדה לה בחזרה. היא ראתה את המטבע של אסטריה מבריק באור זריחה משיי, מפצל קרניים ורודות מרפרפות ומעביר בהן משיכות של תכלת רך. והן נפרדו לדרכן. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 9 2023, 20:57 PM
|
||
|
Memento mori |
אומיגאדדדדד
איזה פרק איזה הלם הלםםםםם אוקיי, אני מגיבה מוזר, אבל אני מוזרה אז הכול בסדר. זה פשוט מדהים עם כל פרק שעובר אני נהנת יותר ויותר, גומעת בשקיקה את העלילה ומתה בציפייה להמשך. אז, יאללה, המשך. -------------------- כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 10 2023, 00:10 AM
|
||
|
הנהלת המסנג'ר הפרטי |
יואו. ממש אהבתי. את כותבת מצוין.
הקטע עם האסאפה היה שינוי מפתיע. האמת, באמצע חשבתי שאני מריחה מון נייט. מסתבר שלא. שאין פה איזה אישיות שריליה המציאה. אסאפה= ריליה אז כן. והמסורת רבת השנים כמובן: המשךךךךךךך -------------------- אוניסף 😏 חתול 😏 היאת 😏אוטיסטית 😏 הנהלת הפורומים 😏 סאשה סליתרין שמוין להנהלת הפרומים. מצנפת המיון, את צריכה לאכול את עצמך.. --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
|
פורסם ב: Nov 10 2023, 16:45 PM
|
||
|
פוטי מאוהב במגנונה |
לא מבוטא.
זה... *אנחה* לא מדהים. אני חושבת שזה הפרק הכי פחות טוב שעד כה כתבתי. מצטערת. זו פתיחה ממש מבאסת לפרק, אבל זו בכנות דעתי. בדרך כלל יש לי יותר זמן לעשות לפרק לפחות עריכה אחת קלה והקצוע (זו המילה? הקצוע? הקצועא?) לפני פרסום. הפרק הזה היה יכול להיות סביר עם קצת יותר עבודה, לדעתי, למרות שקשה לי להאמין שהוא היה מדהים, אבל בגלל שזה יום שישי ובגלל שהשלמתי שעות שינה ובגלל שלא היה לי הרבה זמן גם ככה היום זו התוצאה. לפחות בפרק הבא יש סוף סוף מעבר ותקבלו קטעים מנקודת מבטה של יוני. אה... תהנו? *** פרק שישי: גלויה מפוחמת "חכי רגע!" זה היה יום רגיל בצ'וסורה, ומשבי רוח חמימים סחפו איתם עלי ורדים ועשן מארובות הבתים. האוויר היה כבד משמן בישול, השמיים מעורפלים תחת אובך עכור, הצמחים המעטים גוססים בחום. אסאפה העבירה את אצבעותיה לאורך שולי כובעה הלבן והתבוננה באופק בתיעוב. ידה השניה שרטטה מעגלים על כיס מעילה. "חכי - חכי רגע!" הצעקה הגיעה מאחוריה. אסאפה המשיכה ללכת. "אסאפה - חכי." הדובר התנשף. זה היה ילד צעיר וסמוק, בעל שיער חום מזדקר ועיניים ירוקות בהירות. הוא נכנס איתה לצעד סוף סוף והתחיל להסדיר את נשימתו. "מה אתה רוצה, ילד?" היא שאלה מבלי להעיף בו מבט. "אני - " חיוך פתאומי התפשט על פניו של הילד, והוא הושיט לה את ידו. "זה כבוד גדול לפגוש אותך." אסאפה לא לחצה את היד. חיוכו התפוגג. "כן, ילד, אני מתארת לעצמי. יש סיבה ספציפית לכך שאתה מטריד אותי?" הילד ניער את שערו והכניס את ידיו לכיסו בחיוך נבוך. "אני, אה… ראיתי אותך קודם עם השומרים." אסאפה הביטה בו בחוסר סבלנות. "זה היה… זה היה מדהים. זאת אומרת - הם היו שלושה, ואת - והיית לבד, והם פשוט - תקפו אותך - ואפילו לא נשרטת! איך עשית את זה?" "במקום שאני באה ממנו קוראים לזה "תקע להם ברך במקום שבו השמש לא זורחת"." הילד קימט את מצחו. "מה?" אסאפה נאנחה. "איזו מילה מהמשפט לא הבנת?" הילד שתק לרגע, ואז אורו פניו שוב והוא המשיך, כאילו לא אמרה כלום. "שמעתי עליך." הוא אמר. "כן?" שאלה אסאפה בלי שמץ של עניין. "כן." אמר הילד בהתלהבות. "יש עליך סיפורים, ושירים - אני שמעתי הרבה." אסאפה התבוננה בסביבה כמחפשת סיבה לעזוב את המקום. זו היתה שעת ערב, ורוח חמה פוררה עלים והרקידה ריח פירות רקובים באוויר. ילדים סביב שיחקו באיזה משחק צ'וסורי, רצים וזורקים אחד לשני כדור וצועקים. קבוצת נשים ישבה ופטפטה על גבול הנחל בעודן מכבסות את בגדיהן. מרחבי המדבר הפתוח עטפו אותם מכל כיוון. "את היית השולייה של אסטריה, נכון?" המשיך הילד. "אכן." אישרה אסאפה. "ואת מיסטיקנית. ולוחמת. ודיפלומטית. ככה אומרים." "זה הכול נכון, ילד." "איך זה?" אסאפה נאנחה. "מה אתה רוצה ממני, ילד?" "אני…" הילד העביר יד בשיערו. "קוראים לי אזוב." אסאפה משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אני אצטרך לקחת את המילה שלך בעניין." "אני בן אחת עשרה, המשיך אזוב. "אני גר כאן, ואמא שלי - " "אתה רפה שכל, ילד?" אזוב נעצר במקומו, המום. "מה?" "אתה צריך שאני אחזור על עצמי, ילד?" שאלה אסאפה ביובש. "אני… לא! אני לא טיפש." "טוב, אז במקרה כזה אין לך תירוץ לכך ששאלתי אותך אותה שאלה כבר שלוש פעמים ועדיין לא ענית לי." אסאפה אמר בקול צונן. אזוב הביט בה, מהוסס. "אני… רציתי לשאול אותך אם תסכימי ללמד אותי." אסאפה נעצרה לרגע במקומה ואז פרצה בצחוק. "לא." היא הפטירה וחזרה ללכת. "חכי רגע!" אמר אזוב ורץ אחריה שוב. "למה לי?" שאלה אסאפה בהפגנתיות. "חכי - " אזוב אחז בידה. "חכי רגע." צחוקה של אסאפה נדם. היא נעצרה והעבירה מבט אל ידה הלפותה על ידי אזוב, ואז אל פניו של הילד. המבט שלה היה קפוא. אזוב שמט את היד בבת אחת. "תקשיבי לי רגע - "הוא ניסה שוב, אבל אסאפה חזרה ללכת. "הקשבתי לך מספיק, ילד. אני לא מעוניינת." "יש לי בסיס." אמר אזוב. "לא מעוניינת." "אני יודע היאבקות בסגנון חופשי ולחימה בלהב - " "לא, ילד." "אני מבטיח שאני אקשיב לכל מה ש - " "לא." אזוב התנשף. "בבקשה." אסאפה נאנחה שוב. "תקשיבי לי, ילד. אני לא מורה ללחימה וגם לא שכירת חרב או אבירה נודדת. אני מיסטיקנית. אני מקבלת כסף כדי לעשות דברים שאף אחד אחר לא מסכים לעשות. אני בהחלט לא מעוניינת בילד מנוזל שישתרך אחרי כדי ללמוד איך לבעוט לאדם בביצים." "אבא שלי," אמר אזוב. "הוא היה כסוף להב. מהסוג של פעם. אמא שלי תמיד אמרה - " "אני לא שמה זין, ילד." אמרה אסאפה בבוטות. אזוב טלטל את ראשו. "שמעתי עליך סיפורים." הוא חזר. "תנסי אותי, רק תנסי - כולם בכפר אומרים שאני שנון ושיש לי לשון מהירה. אני יכול - " "אתה ממש קוץ בתחת, ילד, אתה יודע?" "בבקשה." אמר אזוב שוב, והקול שלו נשבר מעט. "אין לי דרך לשלם אפילו למורה גרוע, אבל אני יודע מי את, ואני יודעת שיש מיסטיקנים שמאמנים שוליות בחינם. תלמדי אותי את מה שאת יודעת, ואני אעשה את כל העבודה המלוכלכת שתרצי. אני מבטיח. בבקשה." אסאפה הנהנה, כאילו לעצמה, בעודה הולכת. ואז היא נעצרה, כרעה על ברכיה והביטה בעיניו של אזוב. "אתה יודע למה אני לא לוקחת, ולא אקח אותך כשולייה לעולם, ילד?" היא שאלה אותו. אזוב הביט בעיניה בהיסוס. הן היו כחולות, לא כחול כמו זכוכית או אוכמניות, אלא כחול אפרפר, מתערבל. הן היו קפואות כמו קרח, אבל קשות ממנו - קשיחות כפלדה. אסאפה נקשה באצבעותיה כדי להחזיר את תשומת ליבו והצביעה על ידו. הוא עטה עליה כפפה שחורה כהה, ובה הזדחלו קווים אדומים בהירים, כרשת קורי עכביש. "ה… כפפות שלי?" שאל אזוב בבלבול. "אתה יסודן, ילד." אמרה אסאפה בקול נעדר כל חום. "אני לא מבין." אמר אזוב. אסאפה נאנחה בחוסר סבלנות. "אני לא מתרועעת עם יסודנים." אזוב שתק להרבה זמן. "ל - למה?" "כי אני לא אוהבת אתכם, זה למה," הצליפה אסאפה והתרחקה ממנו. "כי אתם מרעילים את החברה שלנו. כי ככל שזה תלוי בי, היה צריך לכלוא את כולכם כבר מזמן." "אבל - אבל אני לא עשיתי לך כלום." הוא אמר בחוסר הבנה. אסאפה צחקה, צחוק לא נעים. "אתה לא צריך לעשות כלום, ילד. אתה יסודן. אתה מבין, ככל שזה נוגע לפירמידת החיים, מבחינתי, כאן נמצאים בני האדם - "היא הרימה את ידה מעלה. "וכאן נמצאות החיות - " היא הורידה אותה מעט. "וכאן - " היא הורידה אותה עד לרצפה. "נמצאים היסודנים. מבין?" כתפיו של אזוב השתוחחו. "אבל - "הוא אמר. הקול שלו רעד קצת. "את לא מכירה אותי בכלל." "אני גם לא מעוניינת להכיר אותך." אמרה אסאפה בפשטות. אבל בקול שלה היתה נימה משועשעת קלות. "שמעת על גזענות, ילד?" "גזענות?" אסאפה חייכה. "רוץ הביתה, ילד, ותגיד לאמא שלך שילדה מרושעת היתה מגעילה אליך. היא תסביר לך למה אני מתכוונת." אזוב הביט סביבו לרגע, לא מדבר, ואז הסתכל בחזרה על אסאפה. היא נעמדה וחייכה אליו. לרגע היא הרימה והורידה את כובעה, וכופפה את רגליה קלות, ואז היא פשוט עזבה, משאירה אותו באמצע הרחוב, עומד מבולבל. "אסאפה." אמר פלין. "כן?" נשמעה נהמה. "חשבתי שסיכמנו שאת נשארת נקייה היום." "אני נקייה." רטנה אסאפה. פלין נאנח. "אני יכול להריח את הקלרויאר שאת מעשנת מהמקום שבו את יושבת ועד לכאן." היתה שתיקה קצרה. "אולי אתה צריך לבדוק את האף שלך." מלמלה אסאפה. השעה היתה ערב ושמי צ'וסורה הבריקו כגלויה מפוחמת. שקט צונן עטף את רחובות צ'וסורה האפלה, זולג מבעד לחלון הפתוח למחצה ונקווה סביבם כגלים. אסאפה יכלה לראות את זה – את חילופי האוויר, את המרקם המוחשי של הדממה מרקדת בשדה ראייתה, לעולם לא בהישג ידה, וזה שיגע אותה. פלין, לעומת זאת, היה עסוק בלבחון את החדר החשוך ששכרה. "האם זה..." פלין קימט את מצחו והרים גליונות נייר מעל צנצנת של אבקה לבנה ריקה למחצה. "זה אוקאטו? אסאפה, אני חושב שזה מחוץ לחוק להחזיק את זה." "מממ." אמרה אסאפה מבלי להסתכל עליו. היא היתה שמוטה על הספה, ראשה שעון על המסעד, עיניה עצומות. "וזה – זה גלוראין? אסאפה, יש סוג מסוים של סם של חוקי שאת לא מעשנת?" "מממממ." פלין זרק ערימת רישומים הצידה ובחן קופסה קטנה ובה כדורים צהבהבים דחוסים. "איך את בכלל משיגה את החומר הזה?" "ממממ." אמרה אסאפה שוב. "מה?" "אמרתי," רטנה אסאפה, "אני רוקחת אותם בעצמי." פלין בחן את מגש האבקה הירוקה חומה. "לא ידעתי שאפשר בכלל להכין דברים כאלה בעצמך." "מממ." הוא התקדם בחדר בזהירות, בועט חפצים שבהם נתקל וגם בדברים אחרים שלא רצה לחשוב עליהם. עיניו נעצרו על משהו והוא התקדם לעברו. "את גם שותה?" "זה יותר כמו תחביב." "לא תחביב מאוד בריא." "ממממ." "מה?" "אמרתי," אסאפה התעצבנה והתרוממה, עיניה מבריקות ואישוניה רחבים מהסם, "אני שונאת את המקום המזדיין הזה." פלין פתח מגירה. "סיגריות," הוא אמר בהרהור. "זה סתם כשאני רוצה להירגע." אמרה אסאפה בביטול. היא מצמצה והביטה סביבה בבלבול, כמנסה להבין מי היא, איפה היא ומה היא עושה שם. "והסמים, זה בשביל מה?" שאל פלין בתוכחה. "יודע מה?" אמרה אסאפה בעצבנות. "אל תתחסד לי כמו איזו זונה בנמל. אני משתמשת בסמים, טוב? תגיד לי שאתה מעולם לא לקחת. קדימה, פאלס מזורגג." "אני אולי לוקח לפעמים, אסאפה, אבל אני לא מכור." אמר פלין בהדגשה. "ואני לא מפר הבטחות לחברים." "הא." אמרה אסאפה וקימטה את מצחה במחשבה. "אני ואתה חברים?" "חה חה." אמר פלין. הוא סיים לעבור על החדר וצנח ליד אסאפה על הספה. "מה בדיוק הבעיה שלך?" אסאפה בחנה את אצבעותיה בסקרנות. "אתה רוצה שאני אתחיל למנות לך? בוא נראה: הורות מתעללת, מוות של משפחה בגיל צעיר, התמודדות עם רעב, אישיות ממש מחורבנת - " "אסאפה," אמר פלין בכעס. "מה?" השיבה אסאפה בנימה מודגשת. "מה הבעיה המזדיינת שלך?" אסאפה שתקה ונמנעה מלהביט בעיניו. פלין נאנח, קם וספק את כפיו. "אני מנסה לעזור לך," הוא אמר. "אכפת לי ממך." "מתי זה השתלם לך אי פעם?" מלמלה לעצמה אסאפה. "אולי תסתמי את הפה שלך ותפסיקי לנסות להפוך כל דבר לבדיחה כשאנחנו מדברים על הרס החיים המזורגגים שלך!" הוא הניף ידיים ביאוש. אסאפה הרימה אליו מבט. "אני בסדר." היא אמרה בנימה יומיומית. "בסדר?" אמר פלין בתדהמה. "בסדר? את שוכבת בדירה שכורה מסריחה מאלכוהול, אני די משוכנע שמסניפה ולועסת טבק במקביל, בקושי מסוגל ללכת עד לדלת, ואת אומרת לי שאת בסדר?" "אני מתנהלת." אסאפה הצביעה על ערימת הרישומים על שולחן העבודה שלה. זה היה הפרויקט האחרון שהיא לקחה, ומספרים קטנים נרשמו עליהם בכתב מסודר ונקי. "כי את גאונה מזורגגת, זה למה," אמר פלין. "אבל זה לא אומר שאת מאושרת." אסאפה נאנחה אנחה ארוכה. "הנה זה בא," היא רטנה. "הניתוח הפסיכולוגי המעמיק." "את יודעת מה, אסאפה? לכי תזדייני." אסאפה הרימה את ראשה, מופתעת באמת ובתמים. "אין לי שום סיבה לנסות לעזור לך, כשכל מה שאת עושה זה לחפש לעשות צחוק מהסביבה שלך ולהוכיח שאת חכמה יותר מכולם." פלין התחיל לכפתר את המעיל שלו. "אתה הולך?" שאלה אסאפה, מבולבלת, במצח מקומט. "אני הולך הביתה, אסאפה, כן." פלין הביט סביבו בגועל. "אם תתעשתי בקרוב ותנקי את עצמך תוכלי לבוא ולהצטרף אלינו. אנחנו יוצאים כולנו בעוד שבוע, לוקחים מעבורת לכיוון פרוסטברס. אבל אם את מתכוונת להמשיך כמו שאת, את מוזמנת להסתדר לבדך. אף אחד מהאחרים לא היה מעוניין לבוא לכאן היום, אגב, רק אני." "אבל," אמרה אסאפה, והמצח שלה מקומט, כאילו מנסה להבין משוואה מתמטית עם כשל לוגי, "אתה לא יכול - אתה לא יכול לעזוב." "תני לי סיבה טובה אחת להישאר." אמר פלין. "אני," אסאפה אמרה, מהוססת. "בבקשה?" "למה לי?" השיב פלין. "כי - כי אני צריכה עזרה?" "טוב, את לא ממש מתלהבת מלקבל אותה, נכון?" פלין התחיל לפלס את דרכו בחזרה, לכיוון הדלת. אסאפה נהמה. "לך תזדיין." "זה בדיוק מה שאני עומד לעשות." אמר פלין מאחורי כתפו. "תהנה." אמרה אסאפה, שלא הצליחה לחשוב על שום דבר ארסי יותר להגיד. "אכן." אמר פלין, פתח את הדלת וטרק אותה מאחוריו. אסאפה השתתקה ובחנה את חדרה הריק. ראשה עדיין ניסה לעכל את מה שבדיוק קרה. עיניה הסתובבו והסתחררו כאחוזות תזזית. "בסדר." היא רטנה לעצמה בעודה מתרוממת, נתמכת בספה. "בסדר גמור." היא פתחה בקבוק יין מתובל, מהסוג שנעים לשתות בערב אבל לא יעורר אותה מחר עם חמרמורת חמורה מדי, והתיישבה ליד שולחן העבודה שלה, מושכת גיליון קלף חדש. "אין בעיה," היא המשיכה למלמל לעצמה. "אין שום בעיה." היא טבלה את הקולמוס בקסת דיו והתחילה לעבוד, ממלמלת לעצמה ומנסה להתעלם מהשקט שריחף סביבה. הלורי, אני מוצאת שהמחקר שלך על פולקלור עתיק הוא רעיון מעורר השראה. יצירות כמו אלסטרנדרה וכרכיו של קורינס משומרים כבר מאות שנים, אבל סיפורים בעל פה ובלדות שמספרים מספרי סיפורים ומשוררים נודדים? זה נושא מורכב יותר למחקר, אולם משמעותי בהרבה. הוא יכול לשקף את אופי התרבות של כל תקופה. מצאתי במיוחד את עבודת המחקר שלך על זו שמכונה "אסאפה" כמרשימה ביותר. מאחר ומיומנים במיסטיקה הקדומה כבר מזמן לא בסביבה, למצוא התייחסות אליהם נדירה ביותר. כיום אני חושבת שמעט מאוד אנשים מודעים לכך שהיתה קיימת בעבר. מיסטיקנים שפותרים בעיות בלתי אפשריות הוא מוטיב חוזר בסיפורים רבים מאותה התקופה, מה שמוביל אותי להשערה שרציתי להעלות בפניך - שזו היתה עבודה של ממש, שרוב המיסטיקנים בחרו בה. מעין "שכירות חרב", רק של כישוף. נושא נוסף שרציתי להעלות בפניך, הוא קווי הדמיון בין האגדה לאסטריה האגדית לאסאפה. שתיהן מתוארות בצורה דומה - גם חיצונית (המעיל והכובע המזוהים איתן, אף שבאגדות על אסטריה הוא מתואר כירוק, ובאגדות על אסאפה כלבן, מה שייתכן שקרה בעקבות התפצלות נרטיבים מתישהו באיזור עידן הענבר), גם מבחינה אישיותית - שתיהן מתוארות כחצי מטורפות, בעלות לשון חדה וחיבה להומור לא מקובל. בנוסף, חלק מהאגדות עליהן דומות באופיין - סיפורים דומים על האופנים שבהם הן חוללו סופות חול ורקמו אש חיה וכן הלאה והלאה - למרות שנקודות דומי כאלה מצאתי לעיתים קרובות בין הסיפורים שאספת ויש לי נטייה להאמין שרבים ממספרי הסיפורים העתיקו אחד מהשני מעשיות מעין אלו. השאלה לגבי דבר קיומן האפשרי מעניינת אף יותר. קיומה של אסטריה ייתכן - קשה לדעת כיום, כשסובאי כבר נהרסה - אבל לדעתי אסאפה, במקרה והן לא אותו אדם, היא סיפור פיקטיבי. האגדות עליה מופיעות פתאום, כשהיא בת חמש עשרה, ומספרות על חלון זמנים קצר מאוד - משהו כמו שנה - וזה הכול. קודם כל, מה הסבירות שמישהי היתה מספיקה לצבור עבר כה מפואר בזמן כה קצר? שנית, העובדה שלא נמצא בידינו מידע על חייה המוקדמים או המאוחרים מעוררת חשד. נכון, עברו שנים מאז התקופה שבה זימרו עליה, וייתכן שחלק מהמידע אבד לאורך הזמן, אבל העקביות בסיפורים (החוזרים) עליה, מצביעה, לדעתי, על העובדה שהיא היתה דמות בדיונית. נ.ב. אני חושבת שהכי מעניינת היא העובדה שהסיפורים על אסאפה היו מוכרים אך ורק בצ'וסורה, בזמן שהסיפורים על אסטריה התפשטו בכל היבשות. אנסה לבדוק כמיטב יכולתי האם ייתכנו גלגול שלה תחת שם או כינוי אחר בפרוסטברס, כשאגיע אליה בשבוע הבא. בברכה, מורתך וחברתך. -------------------- For every mother who ever cursed God for her child dead in the road, for every father who ever cursed the man who sent him away from the factory with no job, for every child who was ever born to pain and asked why, this is the answer. Our lives are like these things I build. Sometimes they fall down for a reason, sometimes they fall down for no reason at all. - Stephen King, The Drawing of the Three, The Dark Tower. קלישה • כותבת • סטיבן קינג חתימת פרישה שלא תתחלף פעם ביומיים / המגדל האפל / קינגקילר כרוניקול / כל הבנות רוצות את בצלאל / פיראטים סגולים שעשויים מגבינה צהובה / שיכורה משוקו / לא קרקר, פתיבר / חלוקו הצמרירי של קרסטומנסי / סופי פסלטר / שומרת החתיכים האבודים / עיניים זה טעים / פיצת השנה / סופרת השנה / כל אחד רוצה להיות חתול צהוב / בעת שלוק פלולים כפושים / Sam She Is / לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא / למה העורב דומה לשולחן הכתיבה / לעיתים בעיתות משבר נטיות הלב של עיגולים דיפוזיים הולכות מדחי אל דחי / מוזת הסיוטים / ג'ורג' הסקרן / גבינה בולגרית / סוויפטריות / כולם רוצחים בעיר הזאת / בנט בנט בנט / מוזיקה ולא מוסיקה / פיזיקה ולא פיסיקה / קורנפלקס לפני החלב / ניסים לארוחת הבוקר / 505 / אשנפוטל / סשה המהמה שס / כמו לאכול עוגה בחלום / אילו דקירה היתה ריקוד / האימה היא אלה בהירת שיער / Winter Is Coming / פטרוסינלה / בלי פאניקה / 42 / התיקון של תיאוריית הכאוס / רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר / עדיין בטאית, אני חושבת / האיש בשחור נמלט לתוך המדבר, והאקדוחן בא בעקבותיו (sixseasonsandamovie#) --------- הארי פוטר - Hportal.co.il |
|
|
|
1 משתמשים צופים באשכול זה (1 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:
 קפיצה לעמוד (4) [1] 2 3 ... אחרון » קפיצה לעמוד
|
|
| ניקוד הבתים · תיעוד אכילת הפיצות · חדר הגביעים | |||||||
| גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
|||||||
 |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | הודעה לירין | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 365 לפני הספירה - אבטיח |