הגיהנום של גן העדן|וריאן

אתמול כשאני ונעמה דיברנו על השרשור הוא אמר שהוא רוצה לעשות קטע מסויים אבל הוא לא יתאים לשרשור אז החלטתי להעניק לו את הבקשה שלו ולכתוב את הקטע בעצמי.
תודה לנעמה על השם! וגם הוא קורא הבטא שלי!
אני דווקא ממש גאה בקטע הזה. הוא לא בין ההכי טובים שלי אבל הוא יפה D:
קטע ראשון של 2024 לטס גו!

---

כשהוא התעורר, הוא הרגיש כאילו הוא ישן במשך מאה שנים.
התודעה שלו התרחקה לאט, שוקעת שוב אל שינה עמוקה. הוא הרגיש כאילו הוא היה בתוך תהום, והוא שקע פנימה.
חלק קטן בראשו אמר לו להילחם בתחושה הזו ולהתעורר, אבל כל שאר המחשבות אמרו לו לוותר ולשקוע.
כן, זה נכון. הוא היה עייף. הוא רצה לישון עוד מאה שנים.
ליני? הקול הגיע מעולם אחר. לקח לו רגע להיזכר שהשם הזה שייך לו, והקול הזה שייך לאמא שלו.
זה נכון. הוא בטח מת. אז זה העולם שאחרי המוות. השאלה מה קורה בעולם הבא הטרידה אותו מאז ומתמיד, ונראה שהוא סוף סוף מצא את התשובה.
האם הקול של אמא שלו מנסה להדריך אותו אל גן העדן? ואם זה נכון, האם המקום אליו הוא שוקע הוא הגיהנום?
הוא לא רצה לשקוע יותר. הוא רצה להתעורר. הוא רצה להגיע אל גן העדן.
ליני פקח את עיניו.
מולו הופיעו פניהם של הוריו. זה היה נראה כאילו הם בכו.
הוא הרגיש מוזר.
״זה ליני, נכון? זה אתה?״ הקול של אמא היה כל כך שברירי, כאילו היא עומדת להישבר כל רגע. ליני הנהן.
הגוף שלו הרגיש מוזר.
אמא פלטה יפחה ומיהרה לחבק את ליני בחוזקה, ואז גם אבא הצטרף וחיבק את שניהם. הם חיבקו אותו כל כך חזק, שליני הרגיש כאילו הוא עומד להימחץ.
משהו היה מאוד לא בסדר.
״אמא…?״ ליני התחיל לשאול, אבל נעצר.
זה לא היה הקול שלו.
ליני דחף מעליו את אמא ואבא והתרחק אחורה, עד שהגב התנגש בשולחן בעוצמה כזו שזה כאב.
הוא הסתכל למטה, על הידיים שהיו שייכות לגוף הזר הזה. הן רעדו, אבל הן נראו מוכרות.
לינט. הוא היה צריך למצוא את לינט. היא תדע איך לעזור לו.
״ליני, חכה!״
אבל ליני לא חיכה. הוא פרץ בריצה בחיפוש אחר לינט, מראה, משהו.
הוא הרגיש איך הלב הזה שלא היה שייך לו מתחיל לפעום מהר יותר, והריאות הזרות האלו שמתקשות לנשום.
לקח לליני קצת זמן לפני שהוא מצא את חדר הרחצה. זה היה הבית שהוא גר בו בשתיים עשרה השנים האחרונות, אבל הוא לא ידע להתמצא בו בכלל. הוא כמעט אף פעם לא יצא מהמיטה.
הוא פרץ אל תוך החדר וניגש אל המראה. כשהוא הבין מה הוא רואה, הפנים שבתוך ההשתקפות איבדו את כל הצבע שלהן.
זה לא היה גן העדן. זה היה הגיהנום.
בגלל שהפנים שהביטו בו חזרה מתוך המראה היו הפנים של לינט.

•••

לקח לאמא ואבא הרבה זמן להרגיע אותו, אבל כשליני נרגע בסוף הם הסבירו לו מה קורה. הם לא הצליחו למצוא תרופה למחלה שלו בזמן, אבל הם מצאו דרך אחרת לוודא שהוא לא ימות - כישוף שיגרום לו וללינט לחלוק את אותו הגוף, כמו פיצול אישיות.
זה כל כך התאים ללינט, להקריב את עצמה בשביל להציל אותו.
הלוואי שהיא לא הייתה עושה את זה. הלוואי שהיא הייתה נותנת לו למות. הרי איך הוא אמור לחיות, כשהוא יודע שהוא בחיים לא יוכל לדבר יותר עם אחותו התאומה?
עכשיו היה כבר ערב, וליני ישב על המיטה - המיטה שלו, לא של לינט - וחשב על כל מה שקרה באותו היום.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלו אי פעם שהוא הצליח לקום מהמיטה בלי עזרה. יותר מזה, הוא היה יכול ללכת לבד לאן שירצה ומתי שירצה.
זה היה מה שהוא תמיד רצה, אבל הוא לא נהנה מזה.
הוא לא הרגיש שהוא יכול להיות חופשי, כשזה אפילו לא היה הגוף שלו.
הוא סירב אפילו ללכת לשירותים, עד לנקודה שהוא לא הצליח יותר להתאפק. אבל אפילו אחרי שהוא השתין על עצמו, הוא לא הסכים להחליף בגדים.
זה לא היה הגוף שלו.
אמא הייתה צריכה לעזור לו בסוף להחליף בגדים. זה היה מוזר. זה תמיד היה אבא שעזר לו להתלבש, לפני שכל זה קרה.
הוא לא הרגיש בנוח להתפשט. הוא לא הרגיש בנוח לאכול. הוא לא הרגיש בנוח לחיות.
זה לא היה הגוף שלו.
וכאילו שזה לא הספיק, במשך כל היום הייתה תהום פעורה עמוק בתוך התודעה שלו. אותה תהום שממנה טיפס החוצה כשהתעורר. הוא ניסה להתעלם מהנוכחות המאיימת שלה, אבל זה היה קשה. חור גדול ושחור שאיים לבלוע אותו, להעלים את התודעה שלו לנצח.
הלוואי שלינט הייתה פה עכשיו. הלוואי שהוא היה יכול לדבר איתה. הוא אפילו לא הספיק להיפרד ממנה, ועכשיו הם בחיים לא יפגשו יותר.
הוא התגעגע ללינט.
המחשבות של ליני קפאו. התהום שבתודעה שלו, זאת שהציקה לו מאז שהוא התעורר… משהו יצא משם.
הוא לא ידע מה זה.
זה היה יצור מפחיד.
זה היה יצור מוכר.
ליני אפילו לא הספיק להתנגד כשהיצור תפס בו וזרק אותו חזרה אל תוך התהום.

הקטע הזה הוא המתנה הכי טובה אי פעם וזה מושלם. תודה תודה תודה. אהבתי איך שהכנסת איך החלפת הגוף משפיעה על ליני בכל ההיבטים - השירותים, החלפת הבגדים, האוכל. הוא היה חסר נוחות לאורך כל הקטע עד כדי כך שרציתי לשים אותו בבוריטו שמיכות ולהחביא בארון :< כל כך מעניינת אותי כול הסיטואציה של משפחת ליני מקריבים הכול כדי שהוא יחיה וליני עצמו פשוט לא רצה כלום מזה והיה מעדיף גסיסה שלווה. זה כמו כשמביאים לך אוכל כשאתה לא רעב בלי שביקשת.
הדבר שהכי מפריע לו זה לא לראות את לינט יותר :< זה שהיא הקריבה את עצמה בשבילו הפך אותו לאנטי יותר ממה שהוא יכל להיות. מעניין מה אם הם היו מכניסים את ליני לגוף של מישהו אקראי (במידה שזו אופציה) וסוגרים את היום - יהיה אכפת לו באותה מידה?

חתולי נמנומי

והחשיפה הדרמטית!!! יצא כל כך טוב.

אני אוהב שזו הייתה החלטה שלו לשבת על המיטה שלו ולא של לינט. כאילו, זה הופך את הגבול ביניהם לברור למרות שהם באותו גוף בייסיקלי.  אבל האם זה כדי לא להפר את הפרטיות והמרחב של לינט יותר ממה שהוא כבר עשה, או כדי להיאחז בדברים הבודדים שעדיין שלו? מעניין.
אהבתי את איך שהכנסת את התודעה של לינט - התהום - בכל הקטע, כי כן היא אולי לא נוכחת אבל היא עדיין קיימת >< זה היה ממש חמוד שהיא באה להשפיע באופן מפורש דווקא כשליני חשב עליה
ויוו זה קטע ראשון שלך לשנת 2024!!! ברכותיי. שתמשיך לשנה מלאה בקטעים מדהימים. אמן D:

ואוו
אין מילים פשוט אין
זה היה אחד הטובים שקראתי כאן

כתוב מעולה, רעיון קצת קריפי אני לא אשקר 0_0
אבל באמת כתיבה מעולה, ממש אהבתי את הרגע של החשיפה ואת הרגשות של ליני כשהוא מגלה שהוא בגוף של לינט
אהבתי את ההחזרה של אלמנט הגיהינום זה היה מעולה
ואיזה אופי יש ללינט שהיא הסכימה שהוא יחיה בגוף שלה
בקיצור מושלם!

וואי מושלםםם
פשוט לא הצלחתי להפסיק לקרוא
מתה על הסיפורים של וריאן