לא יודעת אם זה טריגרי אבל די כתבתי כאן כל דבר דיכאוני שעלה לי בראש בנושא אז...
כן
.


אובסקריט ישב ובהה מעבר לחלון אל הצריפים הרעועים שהקיפו את ביתו הגבוה והמפואר, שהוא חי בו לבד.
זו כבר הפעם השנייה שזה קורה. הפעם השנייה שהוא יוצא עם מישהו שהוא באמת אוהב, וזה נגמר לא טוב. באמת שהוא ניסה. ניסה להיות הכי נחמד שהוא יכול, לעשות מה שאומרים לו, להפסיק עם הבדיחות המעצבנות והפלרטטנות המוגזמת והרגשנות המיותרת. אבל זה לא עבד. שוב. בהתחלה הוא חשב שאנשים אחרים פשוט לא... מתחברים למי שהוא. אבל עכשיו הוא הבין. זאת אשמתו. הרי המשפחה שלו תיעבה אותו, והילדים שלמדו איתו בבית הספר שנאו אותו, אז למה שמישהו אחר יאהב אותו? הוא פשוט יאלץ להישאר לבד במשך כל החיים שלו ו... לבהות בחלון או משהו. הוא הלך לשולחן הכתיבה שלו, ופתח את המגירה. הוא מצא שם תמונות שלו עם מי שבדיוק נפרד ממנו. עוד זכרונות שיגרמו לו להרגיש אפילו יותר רע. ואז הוא מצא את שרשרת הלב עם הכנפיים שנתן לבחור ההוא. הוא לא האמין שהוא באמת היה כאן להחזיר את זה. הוא עד כדי כך לא רוצה שום זיכרון ממנו. אז אוקיי, אובסקריט החליט לעשות את אותו הדבר. הוא זרק את כל התמונות שהיו לו, ואת השרשרת. הוא באמת היה מוכן לשרוף את זה, והוא חשב לעשות את זה. הוא יצא אל הגינה, שם את הכל בדלי פלסטיק ושרף הכל. שמי הגיהנום האדומים בערו יחד עם האש בדלי, והאווירה ששררה באוויר לא בדיוק עזרה להרגיע את הכעס והכאב של אובסקריט. לאחר שהאש נכבתה, הוא חזר לתוך ביתו, התיישב בכבדות על הספה, וכבר לא יכל לעצור את עצמו מלבכות החוצה את כל הכאב והעצב. הדמעות שטפו את עיניו ומיד הוא החל לבכות בקול רם מאוד. אולי זה היה קצת טיפשי או ילדותי מצידו, אבל באמת שלא היה משהו אחר שהוא היה מסוגל לעשות עכשיו. הוא חשב שהפעם זה באמת יהיה משהו משמעותי, הוא הרגיש שהם באמת אוהבים אחד את השני, ובסוף זה נגמר מהר ובצורה לא הדדית בעליל. כמו תמיד. הפעם הלב שלו נשבר אבל באמת. הוא לא יודע אם אי פעם יצליח להיות עם מישהו שוב, או בכלל לאהוב שוב. כל הסבל הזה גרם לו לחשוב שאהבה זה הדבר הכי נוראי בעולם. למה זה קיים בכלל? למה דווקא לו זה תמיד קורה?