אזהרה: מוזכרת כאן צואה, אז מי שזה מגעיל אותו - כן. עכשיו אתם יודעים. יופייייי


"א-אדוני?" שאלה מולקולת החמצן בקול קטן.
"מה," נהם הלב בלי להסתכל אליה.
"לאיזה כיוון ל-ללכת?" קולה נעשה קטן יותר.
"לשם." הלב העיף את ידו לכיוון צינור הדם הצפוני ביותר, ואז תפס את המולקולה בגופה הקטן והעיף אותה לשם.
"תודהההההההההה!"
"המפף." הלב גירד את אפו.
ואז הוא שמע קליק.
ועוד אחד.
ועוד, ועוד, ועוד! מהר מאוד הלב כמעט התפרק, ורק כמה סנטימטרים חיברו את שני חצאיו.
כעת כל הגוף התחיל לעבוד ונשמעו סירנות בכל מקום. הצוות המינימלי לתחזוקת שאר החלקים נשאר שם, וכל מי שיכל בא לעזור בתיקון הלב.
זו לא פעם ראשונה שזה קורה בגוף הזה. בפעם הראשונה לא כולם ייחסו לזה חשיבות - רק אנשי התוספתן. כי להם אין כל כך חשיבות. אבל לאחר שחלקים אחרים החלו להיפגע ולא תוקנו (הזרועות וצינורות הדם ברגל השמאלית ספגו נזק שעד עכשיו הם מתקשים להחלים ממנו), התעשתו חלקי הגוף ותיקנו את הלב. מה שהם לא ידעו זה שהעבודה הזאת חמה מאוד, וצורכת הרבה נוזלים מהגוף. אז הם הכניסו הרבה נוזלים לגוף. ואת אלה שיצאו מהגוף הם שמו בדליים ושפכו החוצה דרך העיניים, הדרך הבטוחה הכי קרובה. כי דרך האף או הפה זה יראה... לא טוב. והם לא רוצים שכל מיני דברים כמו תה עם לימון יכנסו. לא עכשיו, כשהם עובדים על הלב.
הלב היה צריך לעמוד הרבה זמן ללא תזוזה. ידיים למטה למשך חצי שעה, ידיים למעלה למשך עשרים דקות, רגליים פשוקות למשך שעה. כמו הציור הזה של האיש הזה עם שלושת זוגות הידיים בתוך מעגל. וכשהוא היה צריך פיפי נתנו לו דלי וכולם הסתובבו. אבל הלב ידע שיס את הסוטים האלה עם מראות הכיס. בגלל זה הוא עשה במכנסיים, ולא אכפת לו מהריח.
הגוף עבד כל הלילה במחזוריות. צוות השפכים פינה את השתן של העובדים דרך העיניים ואת העודף שלח לשלפוחית, הלב דיגמן כפסל שונה כל חצי שעה בעוד מכשירים שונים מוסיפים חומרים שונים בין החצאים וכל הגוף עבד שעות נוספות.
אחד מהדברים שהכניסו בין החצאים היו אותיות. סתם אותיות, שלא מרכיבות כלום. עוד דבר היה דברי כושר מוחי וגופני. אופניים, הליכונים, משקולות, משחקי קופסא, חידות וקוביות הונגריות. ובסוף בסוף בסוף - הם הוסיפו יצור משונה שדמה קצת ללב. שתי זרועות, שתי רגליים, עיניים, פה ואף. אבל כאן נגמר הדמיון. כי היצור האחר לבש בגדים משונים, הייתה לו מין גבעה שחורה על הראש, ורגליו היו נתונות במין תאים.
לאחר שהכניסו את כל אלה, ושאר העובדים סיימו לקחת תמונות וציורים של הלב (לשימושים עתידיים כמובן), החל הלב להתאחות.
לאט לאט, גיד אחר גיד, הוא חזר אל עצמו זה לקח כמה ימים, ובכל יום שהייתה התקדמות שלחו עוד ועוד עובדים חזרה להיכן שעבדו.
וכשהשבר נרפא, כולם חזרו לעבוד. אבל אם מסתכלים טוב-טוב, אפשר לראות שם פס בצורת ברק - תזכורת לבהלה ולדאגה ולחשש שהיו כאן.
ואז חלפו כמה שנים, ומחזורים חדשים נוצרו בדם. ואז פתאום ראתה מולקולת חמצן אחת את הצלקת עם כל הצלקות שקדמו לה על הלב הגדול והמפחיד. אז היא באה ושאלה:


______


זה קטע שעצרתי ואז כתבתי ואז עצרתי ואז כתבתי שוב לאורך היום, אז רוב הזיכויים שהחלקים לא כתובים אותו דבר. וגם כתבתי מהטלפון אז שגיאות המקלדת יהיו הרבה יותר גדולות בגלל התיקון האוטומטי. אז בואו נראה כמה טוב הצלחתי לכתוב למרות זה
תב?