כואב להרגיש|| יעל שרה

[יעל שרה]

בס"ד
וואו אמלה כתיבה ספונטנית לחלוטין, מפחיד.

------

רינה לא רצתה לקום. אין סיבה, שום דבר שמחכה לה מחוץ לשמיכה, יש לה פה מים. אין סיבה לקום. היא התעוררה שוב והעיפה מבט בשעון הקיר 15:48, בזמן האחרון היא נתקלת יותר מדי המספר הדקות הזה. אבל אין ברירה אלה לקום, הבטן שלה דורשת מזון.
היא דשדשה לחדר האמבטיה ואחרי שנראתה מעט יותר טוב התיישבה להתפלל, בפיג'מה וחצאית. היא נזכרה שלא נטלה ידיים, אבל לא רצתה לקום, היא כל כך עייפה, כל כך עצובה, בחוץ צריך להתמודד עם רגשות, זה כואב. היא אכלה שאריות שהאחים שלה בישלו, זה לא היה טעים אבל אמא לא בבית, היא מטפלת בפצועים בבית החולים, היא עושה עבודת קודש, לה אין עבודת קודש לעשות, וגם אם היה, היא הייתה צריכה לקום בשביל זה, להתמודד. בעצם, טוב שאמא שלה לא פה, היא הייתה מכריחה אותה להתמודד.
אין לה כוחות נפשיים, אין לה. לצאת אומר לגלות מה קרה, לצאת אומר לגייס כוחות, ללכת לישון בשעה רגילה ולא אחרי צפייה בסרטים והאזנה לשירי דיכאון, היא לא רוצה לדעת, היא לא רוצה להרגיש. אמא שלה בטראומה, זה מספיק.
היא חזרה למיטה, לבהייה חסרת תועלת בפלאפון, לשינה מוזרה, לנסיונות לקרוא, או לעשות משהו מועיל. היא לא הרגישה מועילה, היא לא הרגישה דבר מלבד עייפות, להרגיש זה לכאוב. אז היא מדחיקה, את כל מה שהיא שומעת, את כל מה שהיא צריכה לעשות, זה כל המחשבות שלה, היא משתיקה בכוח והם צורחים. אבל אם היא תשמע זה יכאב.
היא שומעת פתיחה של דלת, אבא שלה הגיע, מוקדם יחסית, לא אכפת לה.
הוא נכנס לחדרה, היא התיישבה מהר אבל הוא הבין, מלבד זאת, הוא הרגיש וידע מה קורה בבייתו, לביתו.
"עם ישראל צריך אותך."
הוא יצא, אבל היא לא רצתה שיצא, היא רצתה שיחבק אותה, היא רצתה שיכבה את העייפות הזאת, היא רצתה שיביא פתרון, שיגרום שלא תצטרך להתמודד. אבל לא היה לה כוח לקום, לא היה לה כוח לבקש. אז היא בכתה. כבר שלושה שבועות שניסת לא להרגיש כלום, כי ידעה שזה יכאב, וזה אכן כאב, אבל זה היה לה טוב. עצב עמוק התגלה, השתהה בבטנה, עלה לליבה ויצא דרך העניים. היא בכתה בקול, אף על פי שידעה ששומעים אותה, ואז החלה להשתתק ולדמוע בשקט ולבסוף נשארו שיהוקים קלים בלבד, היא עדיין לא הצליחה לקום, היא ביקשה עזרה, שלחה יד לשמים. היד נענתה, מישהו, הקב"ה, משך אותה, היא לא ראתה אותו אבל הודתה והתיישבה. והיא הרגישה מעט טוב. היא קמה מהמיטה והתלבשה, ואז התיישבה שוב, הפעם על הכיסא, היא עשתה הכל לאט, אבל עשתה. העייפות וחוסר הרצון באו והלכו לפרקים, כזה להשתקם מדבר כזה, צריך להרגיש, וזה כואב.
אבל היא חייבת לקום, היא חייבת להשתקם.
עם ישראל צריך אותה.

[normal girl]

מהמם :) מתאר את תחילת המלחמה שלא היה כוח לקום בבוקר. תמשיכי לכתוב :)