אנחנו מגיעים לאדמת ארץ ישראל באותו אופן ששרדנו את העשורים האחרונים - במרמה; אני לא גאה בזה, אבל שוחד היה הדרך היחידה שלנו להשיג את המסמכים הדרושים, לשנע את מעט הרכוש שהצלחנו לקחת עמנו כשהשארנו את סיביר, ואת ברית-המועצות כולה, מתפוררת מאחור. הוריי ואני עשינו את עיקרי העבודה, והסתרנו אותה היטב מיתר בני המשפחה. אולי זו הסיבה שכאשר אנו יורדים מהמטוס אחותי, סבי וסבתי מנשקים את אדמת הארץ ואילו אנו מהוססים - אני כורעת ברך ומלטפת את הקרקע בידי, אמא מצמידה את מצחה אל הארץ ושפתיה נעות ללא קול, ואבא עומד זקוף ומזיל דמעה.
נציגת הסוכנות היהודית ממתינה לנו בחיוך בפנים, שואלת לשמותינו ומכווינה אותנו, ועד מהרה אנו מובלים לאוטובוס שלוקח אותנו, ומשפחות פעורות-עיניים נוספות, אל ביתנו החדש במוסד בו נלמד עברית ונכיר את ארצנו החדשה בסביבה נוחה. הנסיעה ארוכה, ובמהלכה נציגה אחרת של הסוכנות מסבירה לנו ברוסית עם מבטא שלא דומה לדבר ששמעתי בעבר על העיר שבה נתגורר: היא בת 70 שנה בלבד, והוכרה כעיר רק לפני עשור; היא קרובה לים, שכרגע אמור להיות קר מדי לרחצה לדעת ישראלים אך אולי דווקא יתאים לנו בהתחשב בהרגלים שלנו - הטמפרטורה החמה ביותר שחוויתי בים השחור נחשבת להתחלה של "נוח" בישראל. אני מפסיקה להקשיב אחרי זה - אני עייפה, והיסטוריה עירונית לא מעניינת אותי באותה מידה שהמחשבה על רחצה בים קורצת לי.

הדירה שקיבלנו קטנה, ואנו משפחה בת שש נפשות - סבא וסבתא מקבלים את המיטה הזוגית, ואמא מיד מציעה שנצמיד את שני מיטות היחיד בחדר השינה השני כדי להידחס שלוש עליהן, כלומר היא, אחותי ואני. אבא מתמקם על הספה. אנחנו בוחנים את הארונות במטבח ואת המקרר ומגלים שהסוכנות ציידה אותנו במצרכים לימים הראשונים עד שנוכל ללכת למכולת הקרובה בכוחות עצמנו. אבא ואחותי עטים על המטבח, משלבים כוחות כדי להכין ארוחת ערב מהירה לששתנו. אני קורסת על המיטה ומצפה להירדם מהר, אך כעת ההתרגשות מציפה אותי מחדש. ישראל. אנחנו באמת כאן. הגענו הביתה.

שבוע לאחר מכן אני לוקחת את העברית המאוד בסיסית שלי ונוסעת לים. הנציגה מהאוטובוס צדקה, הנסיעה קצרה להפליא והחוף שאני מגיעה אליו כמעט ריק מאדם. אני מניחה את התיק שלי על אחד הכיסאות, חולצת את נעליי ומורידה את החולצה והמכנסיים שלבשתי מעל בגד הים שלי, ונכנסת למים. הם קרירים, אך לא במידה שהופכת את הרחצה לבלתי-נסבלת. אני שוחה עמוק יותר לים, מרוקנת את הראש ממחשבות לכמה דקות ופשוט צפה ומביטה אל השמיים, וכשנמאס לי אני שוחה הלוך-חזור במקביל לקו החוף. כשאני חוזרת אל התיק שלי ומתעטפת במגבת אני רואה בשעון שעברה שעה, ומחליטה לנצל את יתר הבוקר הפנוי שלי בטיול קצר בעיר.
אין לי תוכנית ברורה מלבד לשוטט, ולכן אני מרשה לעצמי לעצור מול חנות שחלון הראווה שלה תופס את תשומת לבי - ליתר דיוק, החנוכייה המוצגת בחלון. חנוכה יחול בעוד חודש; חודש מרגיש כמו הרבה זמן, ועדיין אני כבר מתרגשת כמו ילדה. זאת תהיה הפעם הראשונה בחיי - בחיי כולנו - שתהיה לנו הזדמנות לחגוג באמת, כמו שצריך, להדליק נרות ולשיר שירים ולא להסתפק בגפרור דולק כי זאת הדרך היחידה לקיים את המנהג המרכזי בלי שהשכנים ילשינו למשטרה החשאית. אני נכנסת לחנות, ומגלה בפנים עוד חנוכיות רבות, חלקן בבירור יקרות מכדי שנוכל להרשות אותן לעצמנו. אני לוקחת אחת פשוטה בחרדת קודש מהמדף, ניגשת אל המוכר ושואלת, "כמה זה עולה?"
המוכר סוקר אותי במבטו - אני לובשת בגדים חמים, שיערי עדיין רטוב, והתיק ממנו אני שולפת את הארנק נראה פשוט. ואז, במקום לנקוב במחיר, הוא אומר, "את בכלל יהודייה?"
"כמובן," אני עונה, המומה שהוא בכלל שואל. כמה פעמים אמרו לי בבית הספר, באוניברסיטה, במקום עבודתי, שיש לי פרצוף של ז'יד - ופתאום האיש הזה, יהודי כמוני, לא רואה עליי שאני אחותו?
המוכר נראה סקרן - וזה גרוע יותר מאשר אם היה עוטה הבעת בוז. "חגגת פעם חנוכה בכלל?"
אני מסמיקה. "לא בדיוק, אבל-"
"פסח? ראש השנה?" הוא ממשיך, ואז נראה שמחשבה מזעזעת עוברת במוחו והוא מוסיף, "את צמה ביום כיפור?"
אני לא מכירה את המילה 'צמה' - היא קצת דומה למילה שהמורה באולפן השתמשה בה כדי לתאר תסרוקת מסוימת, אבל ההקשר לא הגיוני וההטעמה של הצלילים שונה - אבל את שמות החגים ואת הכוונה אני כן מבינה. לחיי מאדימות. "היה אסור לנו," אני מוחה.
המוכר נראה מבולבל. "אם את לא חוגגת, ולא שומרת מסורת, מה עושה אותך יהודייה ולא סתם רוסייה?"
נולדתי יהודייה, אני רוצה להגיד. כל חיי הייתי הכי יהודייה שיכולתי להיות בלי לסכן את החיים והחירות של כל המשפחה שלי. אף רוסי מעולם לא נתן לי להיות משהו מלבד יהודייה, זה לא מספיק בשבילך? הסבל שלי לא נחשב כי נמנעה ממני השמחה?
אין לי את אוצר המילים כדי להגיד לו את כל זה בעברית, אז אני מניחה את הכסף על הדלפק, מכניסה את החנוכייה לתיק וצועדת בשתיקה לעבר הדלת. כשאני כבר עם רגל אחת בחוץ עולות במוחי מילים בודדות שאני יכולה להגיד לו. "אתה איש רע," אני מסתובבת כדי להגיד לו, ורק אז עושה את דרכי לתחנת האוטובוס.