ג'יי. רוברט אופנהיימר||סיקור מדען

[Rocket Man]

ג'יי. רוברט אופנהיימר


מידע כללי
ענף מדעי: פיזיקה
לידה: 22 באפריל 1904, מנהטן, ארה"ב
פטירה: 18 בפברואר 1967, פרינסטון, ארה"ב
בת זוג: קתרין אופנהיימר
ילדים: פיטר אופנהיימר, טוני אופנהיימר

ביוגרפיה

רקע

רקע גאוגרפי

ניו מקסיקו
ניו מקסיקו היא מדינה בדרום מערב ארה"ב. בפני השטח שלה יש חלקים מדבריים, חלקים מכוסים בעשב וחלקים הרריים ומושלגים. הטפמרטורה שם משתנה, כשבקיץ היא מגיעה למעל 35 מעלות צלזיוס, ובחורף היא יורדת מתחת ל-0.

האוניברסיטאות הבולטות
אוניברסיטת קליפורניה – ממוקמת במדינת קליפורניה בארה"ב.
המכון הטכנולוגי של קליפורניה – ממוקם במדינת קליפורניה בארה"ב.
אוניברסיטת הרווארד – ממוקמת בעיר קיימברידג’, במדינת מסצ’וסטס בארה"ב.
אוניברסיטת קיימברידג’ – ממוקמת בעיר קיימברידג’ בארנגליה (אירופה).
אוניברסיטת גטינגן – ממוקמת בעיר גטינגן בגרמניה (אירופה).
המכון למחקר מתקדם – ממוקם בעיר פרינסטון, במדינת ניו ג’רזי בארה"ב.

רקע פוליטי

רוזוולט וה-"ניו דיל"
ארצות הברית של אמריקה הייתה ועודנה דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, כלומר שמנוהלת על ידי נשיא שנבחר אחת לארבע שנים בבחירות דמוקרטיות. במהלך חייו הבוגרים של רוברט, נשיא ארה"ב היה פרנקלין דלאנו רוזוולט, ראש המפלגה הדמוקרטית, שבין השנים 1933 ל-1936 העביר את ה-"ניו דיל" – סדרת תוכניות כלכליות בתגובה לשפל הגדול בארצות הברית, ולאחר מכן את ה-"ניו דיל השני", שהיה שנוי במחלוקת.

המפלגה הקומוניסטית
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הייתה מפלגת שמאל קיצוני שתמכה בשיטה הקומוניסטית של לנין. המפלגה זוהתה יחד עם ברית המועצות ותמכה בה, וכשהחלה המלחמה הקרה ומירוץ החימוש של ארצות הברית עמם היא הוכרזה כאנטי אמריקאית. כל אדם שנחשד בקומוניזם נודה מהחברה ולעתים קרובות לא יכל למצוא אפילו מקום עבודה. ב-1953 זיעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, שני מדענים יהודים קומניסטים שהוצאו להורג כי הורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות.

רקע דתי וחברתי
משפחת אופנהיימר היו יהודים, אך לא השתייכו לשום בית כנסת. הוריו של רוברט החליטו לעצב את תרבותם בזרם ייחודי של היהדות באמריקה – תנועת "התרבות האתית" של פליקס אדלר, שעקרונתיה תמכו ברציונליזם והומניזם חילוני. הייתה זו יותר דרך חיים מאשר דת, והיא עיצבה את עתידו של רוברט.

רקע משפחתי

ג’וליוס אופנהיימר
ג’וליוס אופנהיימר, אביו של רוברט, נולד ב-12 במאי, 1871 בגרמניה. ב-1888 היגר לניו יורק, שם חיו דודנים של אמו, שבשותפות עם קרוב משפחה אחר הקימו חברה ליבוא אריגים. כשג’וליוס הגיע לניו יורק הוא קיבל עבודה קטנה בחברה של קרובי משפחתו. היה לו חוש טוב לצבעים, וכעבור כמה שנים כבר קיבל מוניטין של ידען גדול בקרב "אנשי הבד" בעיר. ב-1900 כבר היה ג’וליוס שותף מלא בחברה, והרוויח ממנה מאות אלפי דולרים, שבזמנים של היום היו שקולים למאות מליונים.
ג’וליוס התעניין בהיסטוריה ובאומנות, והלך פעמים רבות לגלריות אומנות בניו יורק. באחד הביקורים האלה, פגש ציירת צעירה ושמה אלה, והתאהב בה.

אלה אופנהיימר
אלה אופנהיימר (אלה פרידמן) נולדה ב-1869 בעיר בולטימור במדינת מארילנד, ארה"ב. בשנות העשרים שלה, נסעה לפריז וחקרה שם את האימרסיוניזם המוקדם. כשחזרה לארה"ב לימדה אמנות ב"בארנארד קולג’". כשפגשה את ג’וליוס כבר הייתה ציירת מוכרת עם סדנה ותלמידים פרטיים.

בית משפחת אופנהיימר
ג’וליוס ואלה נישאו ב-23 במרץ 1903, וכעבור שנה נולד להם בן, רוברט. בדירתם היקרה רחבת הידיים היו תלויות יצירות פוסט-אימרסיוניסטיות רבות, שג’וליוס שילם בעדן עשרות אלפי דולרים. בין היצירות היו ציורים של ואן-גוך, פייר-אוגוסט רנואר ועוד גדולים אחרים, ושלוש עוזרות בית שמרו על הדירה נקייה ומסודרת ללא רבב. השפה המדוברת בבית הייתה אנגלית, משום שאלה לא הייתה בקיאה בגרמנית וג’וליוס לא חש צורך לדבר בשפה. החשיפה היחידה של רוברט לגרמנית, ולאחר מכן גם של אחיו פרנק, הייתה דרך בית הספר.

רקע מדעי

היסטוריה מדעית וגילוי מכניקת הקוונטים
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עולם המדע געש בעשרות גילויים קריטיים. המפיזיקאי הצרפתי אנרי בקרל גילה את הרדיואקטיביות ב-1896, מקס פלאנק, מארי קירי ורבים אחרים סיפקו תובנות רבות על האטום, וב-1905 פירסם אלברט איינשטיין את תורת היחסות שהפכה באחת את עולם הפיזיקה.
הגילוי אולי החשוב ביותר שהתרחש באותה תקופה והמשיך לאורך שנים לאחר מכן, היה מכניקת הקוונטים. התורה החלה להתגלות על ידי מקס פלאנק בשנת 1900, שגילה פתרון קוונטי לבעיה בנתקל בה במחקר, אבל הוא האמין שזו רק שיטה לפתרון. היה זה לא אחר מאשר אלברט אינשטיין שהבין שמדובר בתאוריה מהפכנית, כאשר פרסם בשנת 1905 מאמר אודות תכונותיו של האור, ששיער שקרינה אלקטרומגנטית איינה גלים רציפים, כפי שהניחו באותה תקופה, אלא בנויה ממנות נפרדות של אנרגיה – פוטונים.
התאוריות המשיכו להתפרסם ואט אט נחשפה תורת הקוונטים – שם שניתן לה על ידי מקס בורן ב-1924.

המדע מאחורי פצצת האטום
פצצת האטום שהוטלה על הירושמה ועל נגאסאקי הייתה פצצת אורניום – כלומר פצצה שהיסוד שהשתמשו בו כדי לבנות אותה ולהשתמש בה הוא אורניום מועשר. הפצצה היא כלי נשק שמנצל את האנרגיה שאגורה בגרעיני אטומים כדי ליצור פיצוץ, בתהליך שנקרא ביקוע גרעיני – פירוק הגרעין לגרעינים קלים יותר. במהלך הפירוק נפלטות קרני גמא בעוצמה גבוהה שגורמת לפיצוץ.

ילדות ונעורים


ג’יי רוברט אופנהיימר נולד ב-22 באפריל 1904 במנהטן, ארה"ב. ג’וליוס, אביו, החליט לקרוא לבנו רוברט, אך ברגע האחרון הוסיף את שמו, ג’וליוס, לשמו של בנו. להוסיף שם של בן משפחה לשמו של ילד לא היה חריג באותה תקופה, אך לא היה נהוג לקרוא לבן על שם בן משפחה חי. בהמשך חייו, נקרא רק רוברט, והוא עצמו התייחס ל"ג’יי" בשמו רק כאות שלא מציינת שם.
כילד, הוריו של רוברט לא מנעו ממנו דבר מלבד חברה של ילדים בני גילו – אלה, אמו, חששה שידבק במחלות. מניעת החברה פגעה בכישוריו החברתיים, וגם כשהתבגר העדיף לשחק בקוביות בביתו על פני לצאת ולשחק עם הילדים בני גילו. הוא קיבל כל דבר שרצה, ואמו חינכה אותו לנחישות ודבקות במטרה. ידיד של המשפחה העיר פעם, "הוריו של רוברט הרעיפו עליו אהבה... היה לו כל מה שרצה; אפשר לומר שהוא גדל בתנאי מותרות". רוברט גדל בבית שלא מנע ממנו דבר.
כשהיה בן חמש, לקח אותו אביו אל סבו בנימין-פנחס בגרמניה. סבו של רוברט, שהיה בן מעל שבעים, הותיר רושם עז על נכדו, וכעבור שנתיים הם באו לבקרו שוב. סבו, שהבחין באהבתו של רוברט לבנייה בקוביות, החליט לתת לו אנציקלופדיה של ארכיטקטורה ואוסף אבנים קטן ופשוט. רוברט הצעיר הוקסם מהאבנים, ומאז התחיל לאסוף מינרלים. הוא אסף מינרלים רבים, קרא עליהם ומיין אותם לפי סוגים. כשהיה בן 12, התכתב רוברט עם מספר גאולוגים מקומיים נודעים לגבי אבנים שמצא ב"סנטרל פארק". אחד מהגאולוגים, שלא היה מודע לגילו של רוברט, הציע את רוברט לחברות במועדון המינרולוגיה של ניו יורק. רוברט הצעיר הוזמן לנאום בפני חברי המועדון. משקיבל את ההצעה, הוא נבהל מהרעיון לנאום מול מספר רב של אנשים מבוגרים, אך אביו המשועשע דחק בו להסכים, ורוברט הלך אל המועדון לנשוא נאום. קהל הגאולוגים הופתע ופרץ בצחוק כשראה את הילד הצעיר שהגיע. רוברט נשא את הנאום, וזכה לתשואות רבות.
כשהיה רוברט בן שש או שבע, רשמה אותו אלה ללימודי פסנתר. רוברט שנא את הנגינה, ושנא להתאמן כל יום. כעבור שנה חלה רוברט, ואלה חששה שמדובר בשיתוק ילדים. כששאלה אותו יום אחד איך הוא מרגיש, ענה לה רוברט "כמו שאני מרגיש בשיעורי הפסנתר". אלה התייאשה והשיעורים נפסקו.
ב-1912, ילדה אלה בן נוסף – פרנק פרידמן אופנהיימר. פרנק זכה לאותו טיפוח כמו שזכה רוברט, ואפילו יותר. כשפרנק התעניין בנגינה בחליל, שכרו הוריו את אחד החלילנים הגדולים באותה תקופה שילמד אותו. "אם התלהבתי ממשהו," סיפר פרנק, "סיפקו לי הוריי תמיד את מה שרציתי."
בספטמבר 1911, רשמו ג’וליוס ואלה את רוברט לבית ספר פרטי של "האגודה לתרבות האתית". האגודה לתרבות האתית נוסדה על ידי פליקס אדלר – יהודי רפורמי ממוצא גרמני. מטרת האגודה הייתה לספק ליהודים מפלט מהאפליה שחוו בניו יורק באותה תקופה. בשנת 1880, ייסד אדלר בית ספר לילדי פועלים, ללא שכר לימוד. שמו של בית הספר היה "בית הספר לעובד", והוא לא דרש שכר לימוד. בית הספר לימד, בנוסף למקצועות הליבה, מקצועות אומנותיים כגון דרמה, ציור וריקוד, וגם מקצועות טכניים שנועדו לעזור לתלמידים להתמצא בחברה המודרנית. לפי השקפתו של אדלר, ילד שלא מצטיין במתמטיקה, עשוי להצטיין במקצועות האמנותיים שלא דורשים חשיבה טכנית. בשנת 1890, הביקוש ללמידה בבית הספר היה רב כל כך, שהוא התחיל לגבות שכר לימוד. כשהוריו של אופנהיימר רשמו אותו לבית הספר, כבר רק 10 אחוזים מהתלמידים היו תלמידי מלגה שלא שילמו שכר לימוד. אופנהיימר הצטיין בלימודיו, והעקרונות של האגודה השפיעו עליו במשך כל חייו. כבר בכיתה ג’ התחיל לבצע ניסויים במעבדה, ובכיתה ה’ היה להוט ללמוד פיזיקה וכימיה. הוא קפץ כיתות, והיה מפותח הרבה מעבר לשאר בני גילו.
מבחינה חברתית, אופנהיימר היה לא מפותח בעליל. כשהיה בן 14, החליט ג’וליוס לשלוח אותו למחנה קיץ, בתקווה שיפתח קשרים עם ילדים בני גילו. רוב הנערים במחנה נהנו מכל רגע, אך רוברט הביישן והשקט סבל מירידות ומבריונות מצד הנערים, שהדביקו לו את הכינוי "מותק" בגלל אופיו השקט. רוברט לא ניסה להשיב מלחמה, והתרחק מפעילויות הספורט. הוא צעד לבדו בשבילי ההרים ואסף אבנים. אך אז עשה רוברט שגיאה: הוא שמח שהם שלחו אותו למחנה, כתב להוריו, כי שאר הנערים מלמדים אותו את עובדות החיים. ג’וליוס ואלה המבוהלים נסעו והגיעו למחנה, וכתוצאה מכך, הודיע המנהל שמעתה אסור לדבר על על נושאים "מלוכלכים", ושמי שייתפס מדבר על נושאים כאלה יענש. הנערים, שראו ברוברט מלשין, הפשיטו אותו והרביצו לו ולבסוף השאירו אותו עירום כלוא בתא הקירור במשך כל הלילה. אך רוברט שתק, לא התלונן ולא עזב את המחנה.
כשסיים את לימודיו בבית הספר של "האגודה לתרבות האתית", המשיך רוברט ללמוד בתיכון של אותה אגודה. האינטלקט של רוברט פרץ כשהיה בכיתות הגבוהות ולמד כימיה ופיזיקה. רוברט אהב את שיעורי הכימיה בכל מאודו, ואהב לבצע ניסויים.
כשהיה רוברט בן 16, קנה לו ג’וליוס סירה גדולה, באורך 8 וחצי מטרים. רוברט החליט לקרוא לה "טרימתי", על שם נתרכובת הכימית טרימתולין דיוקסיד. רוברט נהנה להפליג בסירתו, במיוחד בתקופת סערות הקיץ, אז הפליג נגד הזרם בכל המהירות. הוא נהנה להפליג בסירתו עם אחיו, פרנק, ועם ידידו, פרגוסון.
רוברט סיים את לימודי התיכון שלו באביב 1921. ג’וליוס ואלה ינצלו את ההזדמנות ולקחו את רוברט ופרנק לגרמניה. בגרמניה, רוברט יצא לסיור באזור מכרות ישנים ליד יואכימשטאל, שנמצאת צפונית מזרחית לברלין. לאחר שבילה שם כמה שבועות, חזר רוברט חזר עם אבנים שאסף ומחלה שכמעט סיימה את חייו. המחלה התבררה כמקרה חמור של דיזנטריה, ורוברט נשלח הביתה על אלונקה. הוא נאלץ לדחות את לימודיו בהרוורד, ונשאר מרותק למיטתו במשך שנה. באביב 1922, רובטר כבר היה בריא דיו כדי לצאת מהבית. יחד עם מורהו לשעבר, הרברט סמית, יצא אופנהיימר לטיול בדרום-מערב ארה"ב. לפני הטיול, ביקש רוברט מסמית שיתייחס אליו כאחיו הקטן, ושבמהלך הטיול יקרא רוברט סמית. סמית דחה את ההצעה, וחשד ברוברט שמא הוא חש אי נוחות בגלל היותו יהודי.
את הטיול רוברט וסמית התחילו בדרום, כשהם חוצים את אזור הרי השולחן של ניו-מקסיקו. כשהגיעו לאבלבקרקי התארחו אצל פרגוסון, ומשם המשיכו יחד עם עוד שני אנשים ל"לוס פינוס" -חוות נופש במרחק של כ-40 קילומטר צפונית מזרחית מסאנטה פה. החווה נוהלה על ידי קאטרינה שוואס פייג’, בחורה בת 28, מקסימה ויהירה במקצת, שרוברט התאהב בה מיד, אך ההתאהבות לא נמשכה זמן רב. הוא הביא לה פרחים כל הזמן, החניף לה כל פעם שראה אותה ונהפך למחזר המועדף עליה. היא לימדה אותו רכיבה על סוסים, והם יצאו יחד לרכיבות ארוכות שלעתים נמשכו כמה ימים. רוברט נהנה מהרכיבה, ואהב לקחת סיכונים. יום אחד הוא רכב עם סמית, ורוברט רצה לעבור בדרך מושלגת וקפואה, שהיה כמעט בלתי אפשרי לעבור בה. סמית התנגד, והם החליטו שיטילו מטבע, וסמית ניצח, למזלם.
יום אחד, יצא רוברט למסע רכיבה יחד עם ידידיו. הם הגיעו לערוץ נחל שנקרא "לוס אלאמוס". המקום היה שקט ופראי, ולא היה בו דבר מלבד עצים ופנימיית נוער אחת. המקום כנראה נזכר בראשו של רוברט, משום ששנים לאחר מכן, הציע את המקום כאתר הבניה של פצצת האטום.
רוברט חזר מהטיול עייף, חולה ומאוהב במדבר, מעט לפני תחילת לימודי האוניברסיטה שלו, אותם התעתד להתחיל בספטמבר של אותה שנה.

החיים הבוגרים


בספטמבר 1922, התחיל רוברט את לימודיו בהרווארד. רוברט קיבל מלגה מהאוניברסיטה, אך החליט לסרב לה, משום שיכל להסתדר כספית בעצמו.
בתחילת לימודיו, רוברט לא ידע באיזה מסלול לימודים לבחור. הוא לקח כמה קורסים לא קשורים זה לזה, ביניהם פילוסופיה, ספרות צרפתית, ספרות אנגלית, מבוא לחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, שלושה קורסים בכימיה ועוד. כשסיים את הקורסים, החליט להתמקד בכימיה.
רוברט נהיה לאיש גבוה אך רזה, והיה שקדן מאוד בלימודיו. גם בהרווארד, הוא היה נטול כישורים חברתיים, ונשאר חבר רק של חבריו מהתיכון של "האגודה לתרבות האתית": פרנסיס פרגוסון, ופול הורגן. הוא יצר כמה קשרים עם סטודנטים אחרים בהרווארד, אך הם היו מעטים מאוד ולרוב קצרים, מלבד קשר אחד עם אדם בשם פרדריק ברנהיים, שנהיה לחברו הטוב. הוא חווה התקפי דיכאון לעתים קרובות בעת לימודיו, ואחת הסיבות להתקפים הייתה היעדר בת זוג. באותה תקופה הוא כתב שירים על נערה עלומת שם שהוא התאהב בה, אבל חיכה שהיא תעשה את הצעד הראשון.
לאחר שנת לימודיו הראשונה בהרווארד, החליט רוברט ששגה כשבחר להתמקד בכימיה, והחליט להתחיל לימודי פיזיקה. אומנם היה מחויב ללימודי הכימיה שלו, אך התחיל במקביל לימודי פיזיקה אצל הפיזיקאי פרסי ברידגמן. הוא הצליח בלימודי הפיזיקה, אך בכל הנוגע לעבודות מעבדה הוא נכשל, היה מגושם ולא הצליח להרכיב דברים בצורה טובה.
ביוני 1925, סיים רוברט את תוארו הראשון בכימיה, לאחר 3 שנות לימוד בלבד. רוברט רצה להמשיך בלימודי הפיזיקה שלו באוניברסיטת קיימברידג’ באנגליה, אז הוא ביקש מהמורה שלו שיכתוב בעבורו מכתב המלצה בשביל הפיזיקאי המפורסם מקיימברידג’, ארסנט רותפורד. במכתב ההמלצה, כתב המורה בכנות: "[אופנהיימר] חלש בתחום הניסויי. יש לו מוח אנליטי, לא פיזיקאלי, והוא חלש בעבודות המעבדה... נראה לי שיהיה בכך הימור מסוים להעריך שאופנהיימר יוכל לתרום בעתיד איזושהי תרומה אמיתית למדע, אבל אם בכל זאת יממש את הפוטנציאל הטמון בו, אני מאמין שהוא יהיה הצלחה יוצאת דופן". רוברט המתין לתשובה מרותפורד, ובינתיים יצא לחופשה בדרום אמריקה, במקום שאהב מאוד, וטייל בו פעמים רבות. כשחזר, גילה שרותפורד דחה את הבקשה. הוא החליט להעביר את הבקשה לג’יי ג’יי תומפסון הנודע, שקדם לרותפורד בניהול מעבדת "קוואנדיש", וזכה בפרס נובל לפיזיקה בזכות גילוי האלקטרון. תומפסון הסכים לקבל אליו את רוברט, ואומנם באותה תקופה תומפסון כבר לא היה צעיר, וכלל לא היה בשיאו, אך רוברט בכל זאת שמח שתומפסון קיבל אותו תחתיו.
בספטמבר 1925 עלה רוברט על אונייה בדרכו לאנגליה. הוא הגיע למעבדת "קוואנדיש" בעת התרגשות גדולה בעולם הפיזיקה: כמה מדענים אירופיים, ביניהם נילס בוהר וורנר הייזנברג, יצרו זמן לא רב לפני כן תאוריה חדשה – מכניקת הקוונטים. מכניקת הקוונטים הייתה רעיון חדש שחקר את החלקיקים הקטנים ביותר, והביא לשינוי עצום בכל הפיזיקה של אותה תקופה. תורת הקוונטים החליפה את הפיזיקה הקלאסית של אותה תקופה בכל הנוגע לתופעות תת אטומיות. הפיזיקה הקוונטית שינתה באירופה באותה תקופה את כל הפיזיקה המוכרת, אך אופנהיימר, ועוד מדענים אמריקאים רבים, כלל לא שמעו עליה, ורוברט נאלץ ללמוד אותה מיסודה.
בקיימברידג’, היו לרוברט קשיי למידה רבים. הוא שנא את לימודי המעבדה וחלק ניכר מההרצאות. בנובמבר 1925, כתב מכתב לחברו פרגוסון: "... רע לי כאן כהוגן. העבודה במעבדה היא שיעמום נורא, אני גרוע בזה כל כך, ואין לי בכלל הרגשה שאני לומד משהו... ההרצאות גועליות". אל הקושי הלימודי התלווה גם מצב נפשי מתדרדר. יום אחד רוברט מצא את עצמו בוהה בקיר וממלמל לעצמו. בפעם אחרת, מכר של רוברט מצא אותו שוכב על הרצפה, נאנח ומתגלגל.
מצבו הנפשי הלא מאוזן של רוברט הגיע כנראה לנקודת שיא כשרוברט החליט להרעיל את אחד ממנחיו, פטריק בלקט, ושם תפוח מורעל על שולחנו. למזלם של רוברט ושל בלקט, הוא לא אכל את התפוח, אך המקרה דווח לשלטונות האוניברסיטה. לאחר המקרה, הוחלט – לאחר שכנוע רב – להשאיר את רוברט באוניברסיטה על תנאי, תוך כדי ביקורים תכופים אצל פסיכיאטר.
מקרים כגון אלה קרו כמה פעמים נוספות במהלך לימודיו. פעם אחת ניסה לחנוק את חברו פרגוסון בחגורה, כשזה סיפר שהוא עומד להתחתן. פעם אחרת נעל את אמו בחדר במלון וברח. לאחר המקרה, אמו התעקשה שילך לפסיכואנליטיקן צרפתי, וזה איבחן שרוברט סובל מ"crise morale" הנובע מתסכול מיני. המרשם שנתן לרוברט כלל "אישה".
באמצע מארס 1926, יצא רוברט לחופשה קצרה בקורסיקה. לטענתו של רוברט, בחופשה הזאת הוא הרגיש שמצבו השתפר משמעותית, ושהוא התבגר במובן מסוים. כשחזר היה אדיב יותר, ועם לב קל יותר. "הרגשתי אדיב וסובלני יותר", סיפר. "יכולתי ליצור קשר עם אנשים".
לקראת סוף האביב, פגש רוברט בפיזיקאי הגרמני הדגול מקס בורן. בורן, מגדולי החוקרים של תורת הקוונטים ואף האיש שנתן לה שם זה, התרשם מאוד מיכולותיו של אופנהיימר, ובסוף אותו אביב הזמין אותו ללמוד תחתיו באוניברסיטת גטינגן בגרמניה. רוברט נענה להצעה, ובסוף קיץ 1926, עלה על רכבת לגטינגן.
בגטינגן רוברט הרגיש הרבה יותר טוב, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה חברתית. התקפי דיכאון היו לו רק לעתים רחוקות מאוד, והוא חש קרבה לעמיתיו הסטודנטים. האינטלקט שלו פרח שם, והוא "כמעט" נהנה מההרצאות, לדבריו.
המאמר הראשון שרוברט פירסם בגטינגן הראה כיצד מאפשרת תורת הקוונטים לחשב את התדירויות של פסי האנרגיה במולקולות. בורן התרשם מאוד מעבודתו, וכמוהו גם הסטודנטים באוניברסיטה, שהשוו את האינטלקט שלו לזה של דיראק ויורדן, שני מדענים גאונים מאותה התקופה מגטינגן. "יש כאן שלושה גאוני תיאוריה צעירים", סיפר אחד הסטודנטים, "וכל אחד מהם פחות מובן לי מהאחרים".
באביב 1927, הגיש רוברט את עבודת הדוקטורט שלו, שבמרכזה חישוב מסובך של האפקט הפוטואלקטרי בקרני X ואטומי מימן. העבודה הייתה מרשימה ומסובכת מאוד, ובורן המליץ על הציון "בהצטיינות". רוברט נתקל בקשיים לקבל את תואר הדוקטור שלו, בגלל ששלטונות האוניברסיטה גילו ברגע האחרון שרוברט לא נרשם רשמית כסטודנט. בורן נאלץ לתווך בין הצדדים, ולבסוף הצליח לשכנע אותם להעניק לו את הדוקטורט, אך רוברט לא יכל להמשיך ללמוד וללמד בגטינגן. הוא קיבל מלגה לפוסט דוקטורט בהרווארד והחליט לשהות שם במשך סמסטר אחד, לפני שיעבור לפאסאדינה שבקליפורניה, למכון הטכנולוגי של קליפורניה ("קאלטק"), שם הוצעה לו משרת הוראה.
לאחר שסיים את הסמסטר בהרווארד, קיבל רוברט את המשרה שהוצעה לו במכון הטכנולוגי, ובחג המולד 1928 עבר לפאסאדינה. הוא אהב את פאסאדינה, משום שהזכירה לו את המדבר שכל כך אהב.
בהמשך, באביב של אותה שנה, הוצעו לרוברט לא פחות מ-12 משרות פרופסור מ-12 אוניברסיטאות שונות. רוברט החליט לקחת שתיים מהן: האחת בחוג לפיזיקה של אוניברסיטת קליפורניה שבברקלי, והשנייה במכון הטכנולוגי של קליפורניה. החליט ללמד סמסטר אחד בכל אחת, אך לא להישאר שם לאורך זמן, בגלל שבסתיו אושרה בקשתו למלגת מחקר שנועדה לאפשר לו לחזור לאירופה, שם הוא רצה לעבוד בהנחייתו של פול אהרנספט, פיזיקאי נערץ מאוניברסיטת ליידן שבהולנד. רוברט לימד בשני הסמסטרים, ואז יצא לטיול עם אחיו פרנק. כשחזר לפאסאדינה, היה זה רק כדי לארוז את חפציו לקראת הנסיעה לליידן.
בסתיו 1928, הגיע רוברט להולנד, אך אהרנספט לא הסתדר איתו. הוא המליץ לרוברט לעבור לשווייץ כדי ללמוד אצל וולפגאנג פאולי, וכך, בערך חודשיים אחרי שהגיע להולנד, עזב רוברט לשווייץ.
פאולי היה צעיר מחונן, מבוגר רק בארבע שנים מרוברט. רוברט חיבב אותו, ופאולי התרשם מאוד מרוברט, אבל היה מתוסכל מחוסר תשומת הלב של רוברט לפרטים. "הרעיונות שלו תמיד מעניינים, אבל החישובים שלו תמיד שגויים".
ב-1929 חזר רוברט אל אמריקה. רוברט שמח על התקופה שעבד עם פאולי. היא עזרה לו לבסס מוניטין בינלאומיים, והוא למד מפאולי רבות. אך אחרי התקופה בשווייץ, החליט רוברט לקחת מנוחה קצרה ולצאת לטיול בניו מקסיקו יחד עם אחיו. זה הפך כמעט לתבנית קבועה בחייו של רוברט: עבודה אינטלקטואלית אינטנסיבית, ולאחריה טיול התרעננות בניו מקסיקו.
כשחזר מהטיול, רוברט חזר ללמד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא היה מרצה פופלרי יחסית. כשהרצה, תמיד דאג לדבר במשפטים שלמים, נכונים מבחינה דקדוקית, אך בין משפט למשפט נטה לגמגם לפעמים משהו שנשמע כמו "נים-נים-נים", ושנקטע בשאיפת עשן מהסיגריה בפיו. כמה שנים לאחר מכן, פיתחו כמה מהסטודנטים שלו את המנהג הזה כמוהו, בניסיון לדמות לו.
במקביל להוראה, רוברט כתב כמה מאמרים חשובים, חלקם בתורת הקוונטים וחלקם באסטרופיזיקה. אחד הפופולרים ופורצי הדרך בהם היה "התאוריה היחסותית של האפקט הפוטואלקטרי" מ-1931. המאמר נתן את הבסיס ל"הסחת לם", שזיכתה את הפיזיקאי ויליס לם בפרס נובל שנים לאחר מכן, ב-1955.
ב-17 באוקטובר 1931, נפטרה אלה אופנהיימר, בגיל שישים ושתיים. אביו של רוברט שהיה נואש לחברת בנו, הגיע לבקר את רוברט לעתים תכופות לאחר מותה. האב והבן התקרבו זה אל זה, עד שבחורף 1932 עברו להתגורר יחד. רוברט היה הלום צער לאחר המוות."אני האדם הבודד ביותר בעולם", אמר למורהו לשעבר הרברט סמית כשזה בא לנחמו. לבסוף רוברט יצא מאבלו, אך האב והבן נשארו קשורים זה לזה יותר מתמיד, והקשר העמוק נותר ביניהם עד מותו של ג’וליוס כחמש נים לאחר מכן, ב-1937.
עד 1934 פחות או יותר, רוברט לא התעניין כמעט בכלל בפוליטיקה ולא הביע דעה לאף צד. לטענתו, הוא לא הצביע באף בחירות לנשיאות ארצות הברית עד שנת 1936. בברקלי, כל עמיתיו הביעו דעה והתעניינו בנושאים פוליטיים. החל מסתיו 1931, התחיל רוברט להגיע לאירועים חברתיים של האינטלקטואלים של ברקלי, שהתקיימו בביתה של אלן וושברין, שכנתו. באירועים הם שוחחו על נושאים רבים, אך לרוברט יצא להיחשף קצת לפוליטיקה. בינואר 1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הפוליטיקה פלשה לחייו של רוברט. התחילו לפטר פיזיקאים יהודים, וב-1934 קיבל רוברט בקשה לתרומה עבור קרן סיוע לפיזיקאים ששמנסים להגר מגרמניה הנאצית. רוברט תרם לקרן שלושה אחוזים ממשכורתו (כ-100 דולר בשנה) למשך שנתיים.
רוברט פגש את ג’ין טאטלוק לראשונה באביב 1936, באחת המסיבות בביתה של אלן וושברין. ג’ין הייתה אשה גבוהה, עם שיער שחור מתולתל. "התחלתי לחזר אחריה, והתקרבנו מאוד". מערכת היחסים של רוברט וג’ין נהייתה עד מהרה לרומנטית ועמוקה. מבחינה פוליטית, ג’ין בלטה בהשקפתה השמאלנית. הרוב הגדול של האנשים שהגיעו למסיבות של אלן וושברין היה בעל דעות שמאליות, אבל הדעה שלה הייתה קיצונית משל רובם. במובן מסוים, ג’ין פתחה לרוברט את הדלת לפוליטיקה. דעותיה השמאליות-קומוניסטיות השפיעו עליו. אומנם לא הייתה זו רק ג’ין שמשכה את רוברט אל השמאל – שנה לפני שהכיר אותה, אביו השאיל לו עותק של "הקומוניזם הסובייטי, תרבות חדשה", שתיאר באופן ורוד את ברית המועצות ואת הקומוניזם, ורוברט התרשם לטובה. מעט לאחר שהכיר את ג’ין, רוברט הכיר גם את האאקון שוואלייה. שוואלייה, שהיה קומוניסט מובהק, התחבר אל רוברט, וגם הוא עודד את השקפתו השמאלית. רוברט נטה אט אט לכיוון הדעות השמאליות.


ג'ין טאטלוק

ב-29 בינואר 1939, שמע רוברט מפי הפיזיקאי לואיס ו. אלוורז, שהוא קרא שבוצע ביקוע אטום – שני כימאים גרמנים הצליחו לפצל את גרעין האורניום לשני חלקים או יותר. תגובתו של רוברט הייתה "לא ייתכן", והוא ניגש אל הלוח והוכיח זאת מתמטית. אבל למחרת, אלוורז חזר אל מעבדתו והצליח לבצע את הניסוי. הוא הראה את תוצאת הניסוי לרוברט. "הזמנתי את רוברט לראות על האוצילוסקופ את הפולסים הנמוכים של חלקיקי האלפא הרגילים, ואת הפיקים של הביקוע, שהיו גבוהים פי עשרים וחמישה. בתוך פחות מחמש עשרה דקות, הוא לא רק הסכים לכך שהראקציה אמינה, אלא גם העלה את הסברה שתוך כדי התהליך ייפלטו ניוטרונים נוספים, ואפשר יהיה להשתמש בהם לביקוע עוד אטומים של אורניום, ובדרך זאת לייצר חשמל או פצצות. מדהים לראות באיזו מהירות עבד מוחו..."
ב-24 באוגוסט 1939 הודיעה ברית המועצות שהיא חתמה על הסכם אי-התקפה בינה לבין גרמניה הנאצית, וכעבור שבוע התחילה מלחמת העולם השנייה, כשברית המועצות וגרמניה הנאצית פלשו במקביל לפולין. בעקבות ההסכם, רבים עזבו את המפלגה הקומוניסטית, אך היו כמה שנשארו נאמנים אליה, ביניהם למשל האאקון שוולייה, ידידו של רוברט. באותה תקופה רוברט עזר לשוואלייה לערוך עיתון קומונסטי שפורסם אז. לטענת שוואלייה, רוברט לא רק עזר לערוך את העיתונים אלא גם שילם בעד הפצתם והדפסתם. אולם, חבריו של רוברט טענו שב-1940 רוברט כבר התפכח מאהדתו את המפלגה הקומוניסטית.
בסוף שנת 1939, הסתיימה מערכת היחסים של רוברט עם ג’ין טאטלוק. אומנם הם נפרדו, אך הם נשארו בכל זאת ידידים קרובים. כשג’ין הייתה נכנסת להתקף דיכאון, הייתה מתקשרת לרוברט והוא היה בא ומחלץ אותה מדכאונה.
קצת לפני פירוק מערכת היחסים שלו עם ג’ין, הכיר רוברט אישה נשואה בת עשרים בשם קיטי (קתרין) האריסון. במסיבה שהתרחשה מעט זמן לאחר שהכיר אותה בסן פרנסיסקו, רוברט בא כשידו שלובה בידה של קיטי. קיטי הייתה אישה עם אופי שונה מאוד מזה של ג’ין טאטלוק. בעוד ג’ין הייתה דכאונית ושקטה, קיטי הייתה מלאת חיים ומרץ והתמודדה עם כל דבר, נורא ככל שיהיה, שקרה לה. באביב 1940, הזמין רוברט את קיטי ואת בעלה, ריצ’רד האריסון, לטיול ב"פרו קליינטה". ברגע האחרון, הודיע האריסון שהוא לא יוכל להגיע, אבל קיטי הגיעה לטיול. במהלך הטיול, נכנסה קיטי להריון מרוברט. רוברט סיפר את הבשורה לריצ’רד האריסון, ושניהם החליטו שייטב אם ריצ’רד יתגרש מקיטי. ב-1 בנובמבר 1940, נישא רוברט לקיטי. ילדם הראשון, פיטר, נולד ב-12 במאי 1941. כמה שבועות לאחר לידתו, הגיעו רוברט וקיטי לבית של משפחת שוואלייה, וביקשו שייקחו את פיטר אליהם לחודש ימים, בעת שרוברט וקיטי יצאו לחופשה ב"פרו קליינטה", משום שקיטי זקוקה למנוחה. האאקון וברברה, אשתו, הסכימו לקחת את התינוק למשך התקופה, שלבסוף התארכה לחודשיים.
ב-22 ביוני, 1941, הקשיב רוברט לרדיו יחד עם האאקון שוואלייה, ושניהם נדהמו לשמוע שהנאצים פלשו לברית המועצות. לדבריי שוואלייה, רוברט אמר שהיטלר עשה את טעות חייו. בערך כחצי שנה לאחר מכן, ב-7 בדצמבר, לאחר שהיפנים פלשו לפרל הארבור, הייתה ארצות הברית לפתע בעיצומה של מלחמה.
בסתיו 1941, אירח רוברט בביתו פגישה של איגוד שנתמך על ידי איגוד קומוניסטי (ה-CIO). רוברט לא ידע שבאותה עת, הפיזיקאי ארסנט לורנס, שהיה ידיד קרוב של רוברט, מנסה להכניס את רוברט לפרויקט פצצת האטום. כשלורנס שמע על כך שרוברט אירח את האיגוד, הוא רתח מכעס, בגלל שידע שהתמיכה של רוברט בקומוניזם תמנע ממנו להיצטרף לפרויקט. "אילו רק הפסיק את ההתעסקות בשטויות שלו", התלונן לורנס באוזני מרטין קאמן, "היינו יכולים לצרף אותו לפרויקט, אבל אי אפשר לשכנע את הצבא יותר."
אותו פרויקט, למעשה, התחיל עוד ב-1939, כשנשיא ארצות הברית דאז פרנקלין רוזוולט קיבל מכתב חתום ע"י אלברט איינשטיין, שנטען בו שייתכן שהגרמנים עובדים על פצצה חזקה מכל מה שהכירו עד אז. כשרוזוולט קיבל את המכתב, הוא החליט להקים "ועדת אורניום". אולם, העניינים התחילו לזוז רק ביוני 1921, כשרוזוולרט והממשל שלו הקימו משרד ממשלתי "למחקר ולפיתוח מדעי". אנשי ועדת האורניום הוחלפו בקבוצת אישים מהשורה הראשונה, ביניהם וניבר בוש, ג’יימס קונאנט ושר ההגנה הנרי סטימסון.
במאי 1942 קיבל רוברט לידיו את תפקיד מנהל מחקר הניוטרונים המהירים – עבודה קריטית לפרויקט. כמעט מיד הוא התחיל לארגן סמינריון קיץ סודי לפיזיקאים תאורטים, שנתמך על ידי הממשל, שתפקידם היה לשרטט את התוכנית הבסיסית של פצצת האטום. הפיזיקאי שככל הנראה היה המבריק ביותר מביניהם היה הנס בתה, פרופסור גרמני לפיזיקה, בן שלושים ושש, שברח מאירופה בגלל המלחמה. גם הפיזיקאי המבריק אדוארד טלר השתתף בסמינריון, וכמוהו גדולים אחרים. הפיזיקאי אדוארד טלר הראה בסמינריון את חישוביו, שהראו שקיים סיכוי שפיצוץ אטומי ישרוף את האטמוספירה, אך בתה חקר את העניין וגילה שהסיכוי קיים, אך שואף לאפס.
בספטמבר 1942, תיכננה ארצות הברית להקים מעבדת נשק סודית לפיתוח פצצת האטום. רוברט היה אחד המועמדים הבולטים לניהולה, אך הצבא סירב לאשר את סיווגו הביטחוני, בגלל עברו הקומוניסטי. וניבר בוש וג’יימס קונאנט ניסו ללחוץ על הצבא שימנו את רוברט למנהל הפרויקט, אך התשובה שקיבלו הייתה שכבר נבחר מנהל אחר.
האיש שנבחר לניהול הפרויקט היה לסלי ר. גרובס. גרובס היה קצין בצבא, איש רחב וגדול מימדים, ועם כישרון להביא אנשים לידי כך שימלאו את פקודותיו. הוא היה בוטה וחסר נימוס, שנהג להשיג דברים בכוח. פעם העיר רוברט: "גרובס הוא ממזר, אבל ממזר ישר!"


גרובס ואופנהיימר

גרובס הכיר את רוברט ב-8 באוקטובר 1942, בארוחת צהריים שערך נשיא אוניברסיטת ברקלי. רוברט הבין שגרובס הוא המפתח שלו להצטרפות לפרויקט פצצת האטום, או בשם הכיסוי שניתן לו "פרויקט מנהטן". רוברט ניסה להשוויץ לפניו באינטלקט ובכישרון שלו. בתקופה מאוחרת יותר, אמר גרובס על רוברט לעיתונאי: "הוא גאון, גאון אמיתי. (...) אופנהיימר הוא בעל ידיעות נרחבות בכל נושא." בעקבות הפגישה, גרובס הציע את שמו של רוברט לתפקיד מנהל מעבדות הפיתוח וההרכבה של פצצת האטום, אך נתקל בהתנגדות חזקה. משלא נמצא מועמד טוב יותר לתפקיד, והוא ניתן לרוברט.
ב-16 בנובמבר 1942, נסעו רוברט, הפיזיקאי מברקלי אדווין מקמילן וקצין הצבא מייג’ור ג. ה. דאדלי, כדי למצוא מקום טוב להקים בו את מעבדת הנשק החדשה. תחילה הגיעו להימז ספרינגס, אך דעותיהם היו חלוקות לגבי המקום, ולבסוף הגיע גרובס וקבע שהמקום לא מתאים. לאחר מכן, "הציע אופי את לוס אלאמוס, כאילו שהרעיון אך זה צץ במוחו", סיפר גרובס.
התוכנית של הפרוייקט הייתה להקים עיר קטנה בלוס אלאמוס, בה המדענים שיתגייסו לעבודה על הפצצה יוכלו לגור. רוברט נדרש להיות אחראי גם על הבנייה וגם על גיוס מדענים לפרויקט, ובהמשך גם על העבודה שנעשתה. לא היה לו שום ניסיון ניהולי, והוא התקשה בהתחלה לנהל את הפרויקט. אחד הפזיקאים, ג’והן מנלי, חשש לגבי חוסר הניסיון והיכולת הניהולית של רוברט. "הצקתי לרוברט במשך חודשים, אני לא יודע כמה, שיכין תרשים ארגוני – מי עומד להיות אחראי על התחום הזה, ומי עומד להיות אחראי על התחום ההוא". רוברט התעלם מבקשתו של מנלי, עד שיום אחד, מנלי הגיע למשרדו של רוברט, ופתח את הדלת בדחיפה. רוברט, שידע מה מנלי רוצה, תפס גיליון נייר, השליך אותו על שולחן העבודה שלו ואמר, "הנה התרשים הארגוני הדפוק שלך".
אופנהיימר היה נאיבי לחלוטין בהרבה מקרים. הוא הציב את עצמו בשני תפקידי ניהול, אך גילה שהוא לא יוכל לעמוד בניהול של שני דברים בו זמנית, ולכן נתן את אחד התפקידים – ראש מחלקת הפיזיקה התאורטית – להנס בתה. הוא המעיט בכמות המדענים שחשב שיידרשו לפרויקט, וגם בתקציב הדרוש. תקציב הבנייה ההתחלתי היה 300,000 דולר, ובתוך שנה הגיעו ההוצאות ל-7.5 מיליון.
רוברט רצה שהפרויקט יעשה במסגרת צבאית, ושכולם ילבשו מדים, אך המדענים התקוממו. "אני יודע שהוא רצה ברצינות להביא לניצחון במלחמה, אבל במסגרת הצבאית הנוקשה לא היה שום סיכוי לבנות פצצה." לבסוף הוחלט שבמהלך העבודה על הבנייה של והתכנון של הפצצה המדענים לא יידרשו ללבוש מדים, אבל בעת הניסויים הם יידרשו.


המדענים הבולטים בפרויקט מנהטן

בעיירה שנבנתה בלוס אלאמוס חיו 4,000 אזרחים ו-2,000 אנשי צבא. רוברט, קיטי ופיטר חיו בעיירה, בבית כפרי חד-קומתי, עשוי אבן. הבנייה הייתה זולה ומהירה, זאת כדי לאפשר לכמה שיותר מדענים להגיע לשם בזמן כמה שיותר קצר, והיה חשש שאש תפרוץ ותצית את הכול.
אט אט, פיתח רוברט אופי בטוח וכריזמתי. "אופנהיימר של לוס אלאמוס", אמר בתה, "היה אחר מהאופנהיימר שהכרתי קודם לכן. האופנהיימר של לפני המלחמה היה קודם כל מהוסס, חסר ביטחון במקצת. האופנהיימר של לוס אלאמוס היה איש ביצוע החלטי."
מי שעמד בראש פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית, היה ורנר הייזנברג, מדען גרמני חתן פרס נובל לפיזיקה. משנודע לגרובס שהייזנברג הוא זה שעומד בראש הפרויקט, הוא שקל לשלוח מישהו שיחסל אותו או יחטוף אותו, אך לבסוף הוחלט לוותר על הרעיון, בגלל שניסיון חטיפה יעורר מיד את תשומת ליבם של הנאצים לעדיפות הגבוהה שארצות הברית מייחסת למחקר הגרעיני.
גרובס דאג שכל מה שיתרחש בפרויקט יהיה סודי ומאובטח ביותר. כשהפיזיקאי אדוארד קונדון מונה למנהל עמית לרוברט, הוא רצה לתת לפיזיקאים יותר חופש לשוחח עם מדענים אחרים מארצות הברית. גרובס, שלא תמך בגישה, הגיע אל משרדם של רוברט ושל קונדון והתעמת עם המדענים. קונדון ניסה להתגונן, אך נדהם שרוברט לא עמד לצידו. בתוך שבוע הגיש את מכתב התפטרותו.
רמת הביטחון בפרויקט הייתה כל כך גבוהה, שבבתים לא היו טלפונים, וכשמישהו החליט לדבר בטלפון שהיה במעבדה הראשית, הקליטו את השיחה והאזינו לה. גם המכתבים שנשלחו והגיעו נבדקו על ידי אנשי צבא, והיו אנשים שבאופן מוחלט נאסר ליצור איתם קשר. כשאדוארד טלר אמר לרוברט שאנשיו מתקוממים פתיחת מכתביהם, ענה רוברט: "על מה הם מתלוננים? לי אסור לדבר עם אחי". במשרדו של רוברט, הושטלו מכשירי מעקב על ידי הצבא. הציבו מרגלים, ווידאו שהוא לא יוצר קשר עם אף אחד מידידיו הקומוניסטים.
בין השנים 1939 ל-1943, רוברט נפגש עם ג’ין טאטלוק לפחות פעמיים בשנה. ייתכן שהוא חידש את הקשר הרומנטי ביניהם, וייתכן שלא. לאחר עזיבתו ללוס אלאמוס, ג’ין כתבה לרוברט כמה מכתבים שהתחננו לפניו שיחזור. באותה תקופה, ג’ין חוותה התקפי דיכאון רבים והגיעה למפגשים אצל פסיכאנליטיקן, ולכן ביוני 1943, לדאגת קציני הביון הצבאי, יצא רוברט כדי להיפגש עם ג’ין. הם אכלו יחד במסעדה, ואז בלילה הגיעו אל דירתה, ורוברט יצא משם רק בשעה 8:30 למחרת. כשנשאל שנים לאחר מכן על ידי חוקרים מדוע ג’ין השתוקקה כל כך לראותו, הוא השיב, "כי היא הייתה עדיין מאוהבת בי."
בתחילת 1944, נאבקה ג’ין במצב רוח דכאוני שתקף אותה. בשלושה בינואר, היא החליטה לבוא לבקר בביתו של אביה, וכשחזרה הבטיחה להתקשר אליו למחרת. משלא התקשרה אליו, ניסה אביה להתקשר אך לא קיבל מענה, והחליט לנסוע לדירתה. הוא הגיע, צלצל בפעמון, אך לא נשמעה תשובה והוא החליט לטפס מהחלון. הוא נכנס אל חדר האמבטיה של ג’ין, ושם מצא את גופתה של ג’ין מונחת על ערימה של כריות בקצה האמבטיה, כשראשה שקוע במים. בחקירה התברר שג’ין כנראה התאבדה, לאחר שלקחה כמה תרופות. מותה של ג’ין היה אבדה קשה בעבור רוברט. הוא הרגיש שנכשל – במשך שנים ניסה להוציא אותה מדכאונה, אך כשעזב אותה היא התאבדה. כששמע את הבשורה, הוא יצא אל יער עצי האורן שהקיף את לוס אלאמוס, וטייל שם לבדו בבדידות מוחלטת.
בתחילת 1944, הגיע הפיזיקאי הדני נילס בוהר אל לוס אלאמוס. עוד בשנת 1939 הבין בוהר שבעקבות תגלית ביקוע הגרעין ניתן יהיה לייצר פצצת אטום, אך העריך שהמשאבים שיידרשו לייצור הפצצה יהיו בלתי ניתנים להשגה. "לבוהר", כתב רוברט מאוחר יותר, "נראה [הדבר] דמיוני." מחשבה זאת לא נותרה במוחו של בוהר לאורך זמן, שכן בספטמבר 1941 פגש בוהר את ורנר הייזנברג, שעתיד היה לעמוד בראש פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית, והוא יצא נחרד מהפגישה, משום שחשש שהגרמנים יסיימו את המלחמה באמצעות פצצת אטום. בוהר הראה לפיזיקאים מלוס אלאמוס סקיצה של פצצת אטום שצוירה על ידי הייזנברג עצמו. כל המדענים הסכימו שמה שהסקיצה הראתה היה סרטוט של כור אורניום ולא של פצצה, מה שהפך את הנשק לבלתי שמיש, ולכן החדשות היו חלקית מעודדות וחלקית מדאיגות – הגרמנים עובדים כרגע על פצצת אטום, אבל הנשק שהם מתכננים חסר תועלת לחלוטין.
העניינים המדעיים שבפרויקט, התקדמו בינתיים ללא הפסקה. במשרדים נערכו דיונים לגבי הפצצה, ובעיות נפטרו. רוברט היה דומיננטי בכל הנוגע למדע שמאחורי בניית הפצצה, והפיזיקאי ויקטור פרידריק וייסקופף התרשם מנוככותו הפיזית התכופה של רוברט בכל פריצת דרך חדשה שהתחוללה בפרויקט. "הוא תמיד נכח במעבדה או בחדר הסמינריונים כשנבחנה תוצאה חדשה, כשצץ רעיון חדש. לא שהוא תרם מספר רב של רעיונות חדשים או הצעות; הוא אומנם עשה זאת לעתים,אבל השפעתו העיקרית נבעה מעצם נוכחותו המתמשכת והנמרצת, שיצרה על כולנו תחושה של השתתפות השתתפות ישירה מצדו." השתתפותו של רוברט במעבדות התבררה לעתים כחיונית להצלחת הפרויקט. העיכוב היחידי לייצור הפצצה נגרם ממחסור בחומר בקיע. בראשית 1943, בחליטו גרובס וההנהלה המצומצמת של הפרויקט על השימוש בתהליך דיפוזיה גזית ובטכנולוגיות אלקטרומגנטיות להעשרת אורניום בקיע, אך הטכנולוגיה נדחתה באותו זמן כבלתי יעילה. אבל באביב 1944 החליט רוברט שהפסילה הייתה טעות, והציע את השיטה לגרובס, שלאחר בדיקה של ההצעה הסכים אליה.
בסתיו 1944, החלו הסובייטים לקבל דיווחים ממדענים מרגלים קומוניסטים שעבדו על הפצצה בלוס אלאמוס. הדיווחים הגיעו משני מדענים: קלאוס פוקס, וטד הול. שני המדענים היו מבריקים ותרמו לפיתוח הפצצה, אך בה בעת דיווחו על המתרחש בלוס אלאמוס לסובייטים. האף-בי-איי לא חשד בפוקס ובהול כלל וכלל, וכמוהם המדענים בלוס אלאמוס. ביוחד בפוקס אף אחד לא חשד, והוא נחשב לאחד המדענים המבריקים בפרויקט. הנס בתה, ראש המחלקה התאורטית של הפרויקט, העריך אותו כאחד המדענים הטובים במחלקתו. "אם הוא היה מרגל," אמר בתה לאף-בי-איי, "כי אז שיחק את תפקידו בצורה יוצאת מן הכלל. הוא עבד יום ולילה, הוא היה רווק, ולא היה לו שום דבר טוב יותר לעשות, והוא תרם רבות להצלחת הפרויקט של לוס אלאמוס."
בלוס אלאמוס, כבר בשנה הראשונה של הפרויקט, נרשמו מעל 80 לידות, והמספר רק עלה. כשגרובס התלונן בפני רוברט על מספר הלידות, העיר רוברט בהלצה שהאחריות על הילודה היא לא חלק מתפקידו של המנהל המדעי. גם קיטי, כמו נשים רבות אחרות, נכנסה באותה תקופה להריון שני, וב-7 בדצמבר 1944, היא ילדה בת – קתרין.
ה-"כליאה" בתוך המתחם של לוס אלאמוס השפיעה על קיטי לרעה. היא התמכרה לאלכוהול, ולא טיפלה בילדיה. ידידתה של קיטי, פט שר, סיפרה: "קיטי התחילה להישבר, שתתה המון", וגם אמרה שקיטי "חסרה באופן מוחלט הבנה אינטואיטיבית לילדים." באפריל 1945, נסעה קיטי יחד עם פיטר לפיטסבורג שבפנסילבניה, והשאירה את קתרין אצל פט שר. כשרוברט בא לבקר אצל שר, הוא לא ביקש לראות את התינוקת. "הוא היה נכנס אלינו הביתה ומשוחח אתי," זכרה שר, "אבל לא ביקש לראות את התינוקת." באחד הביקורים, שאל רוברט את שר, "היית רוצה לאמץ אותה?" שר המופתעת סירבה, וכששאלה אותו מדוע הוא רוצה בכך ענה, "כי אני לא מסוגל לאהוב אותה." לבסוף נשארה קתרין בביתם של קיטי ורוברט.
בסוף 1944 כבר החלו המדענים בלוס אלאמוס להביע נקיפות מצפון ביחס לפרויקט. הם נפגשו ודנו בעתיד שלאחר המלחמה, בין היתר בגלל ההיחלשות של גרמניה הנאצית והתחזקותה של יפן. רוברט וילסון, ראש מחלקת הפיזיקה הניסויית בלוס אלאמוס, החליט לארגן פגישת דיון רשמית ותלה ברחבי המעבדה מודעות – הזמנות לדיון פומבי, שנושאו: "השלכות ה’גאדג’ט’ על הציוויליזציה". מדענים רבים הגיעו למפגש, וביניהם גם רוברט (אופנהיימר).
במפגש נאמרו דעות רבות. וילסון טען: "חשבתי שאנחנו נלחמים נגד הנאצים, לאו דווקא נגד היפנים". איש מהם לא חשב שהיפנים עובדים על פצצה. לבסוף רוברט קם, ובקולו הרך טען שאסור שהמלחמה תיגמר בלי שהעולם ידע על פצצת האטום, בגלל שאז במלחמה הבאה ייעשה בלי ספק שימוש בנשק גרעיני. לכן, עליהם להמשיך לעבוד על הפצצה לפחות עד שיוכלו לערוך ניסוי ראווה.
ב-12 באפריל 1945, נפטר נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט, והארי טרומן החליף אותו בתפקיד הנשיא. באותה עת, בעלות הברית באירופה כבר היו על סף ניצחון במלחמה, אבל ביפן המלחמה עוד המשיכה ודם רב נשפך. שבועות בודדים לאחר מותו של רוזוולט, ב-30 באפריל, היטלר התאבד, ורק שמונה ימים עברו עד שגרמניה נכנעה. מששמע על כך, כתב הפיזיקאי מלוס אלאמוס אמיליו סגרה בספר זכרונותיו: "עכשיו כשהשימוש בפצצה נגד הנאצים ירד מהפרק, התחילו להתעורר ספקות. הספקות הללו, גם אם אין הם מופיעים בתיעוד הרשמי, עמדו במרכזם של דיונים פרטיים רבים."
בקיץ 1945, דירבן רוברט את המדענים בלוס אלאמוס לעבוד שעות רבות יותר, כדי שהפצצה תהיה מוכנה בהקדם. הכול היה כמעט מוכן, והם היו קרובים לניסוי הראשון אי פעם בפצצת אטום – ניסוי טריניטי, השילוש הקדוש. אתר הניסוי כבר נבחר, והדד-ליין לסיום העבודה היה לא יאוחר מה-16 ביולי. בערב של ה-11 ביולי 1945, הגיע רוברט להיפרד מקיטי לקראת המעבר שלו לאתר הניסוי, ואמר לה שאם הניסוי יצליח הוא יישלח לה הודעה: "את יכולה להחליף את המצעים".
ב-15 ביולי, בשעות הבוקר, הודיע בתה לרוברט שחלק קטן בניסוי הדמה של הפצצה נכשל בגלל קצר בחיווט, אבל אין סיבה שהפצצה לא תפעל בניסוי הסופי.
בערב, סופה אדירה התקרבה לאתר הניסוי. כדי להפיג את המתח, התערבו המדענים באיזה עוצמה תהיה הפצצה, לפי כמות TNT (חומר נפץ). אנריקו פרמי הבהיל את המדענים האחרים כשהציע התערבות אחרת: האם הניסוי יצית את האטמוספירה?
במהלך הלילה הרעידה רוח חזקה את אתר הפרויקט שברקים ורעמים השתלבו בה. גרובס ורוברט החליטו שעל אף הסערה הם יבצעו את הניסוי בשעה 05:30 כמתוכנן. ב-05:10, נשמע קולו של הפיזיקאי סם אליסון מכיוון הרמקול באתר הפרויקט. "עכשיו שעת האפס מינוס עשרים דקות".
ב-16 ביולי 1945, בשעה 05:30, חיכו המדענים ואנשי הצבא מלוס אלאמוס במרחק של מעל שלושים קילומטרים מאתר טריניטי, כשהם מצמידים אל עיניהם זכוכית כהה ומחכים לראות את הפיצוץ הגדול. כמה מהמדענים החליטו שייטב אם יורידו את הזכוכית מעיניהם, וכמה המשיכו להצמיד את הזכוכית. כשהבזק האור הגיע לעיניהם של אלה שהניחו את הזכוכית, הם התכופפו מיד ולא יכלו להסתכל עד שהבזק האור חלף והתחלף ב-"כדור אש" גדול, שלבסוף נהפך לענן אדום גדול, בצורת פטרייה.
כשהניסוי החל, רוברט עצמו שכב על האדמה לצד אחיו פרנק, שהצטרף אל הפרויקט לקראת סיומו, וחיכה בציפייה לתוצאות הניסוי. כשנשאל פרנק מה אמר רוברט באותו רגע שהפצצה התפוצצה, ענה: "פשוט אמרנו, אני חושב, ‘זה עבד’".
למראה ענן הפטרייה, נזכר רוברט בשורות מה-"גיטה". בסרט תיעודי של האן-בי-סי מ-1965, סיפר: "ידענו שהעולם לא יהיה כבר אותו עולם. היו אנשים שצחקו, אחרים בכו. רוב האנשים שתקו. זכרתי את השורה מ’שירת האל’ של ההינדו – ה’בהאגוואד גיטה’: וישנו מנסה לשכנע את הנסיך שעליו למלא את חובתו, וכדי להרשים אותו, הוא מופיע לפניו בדמותו מרובת הזרועות, ואומר: ‘עכשיו אני המוות, מחריב העולמות’. נראה לי שכולנו חשבנו כך, בנוסח זה או אחר".



ברגע שנגמר הפיצוץ, פרצו כולם בריקודים ובשמחה, לחצו זה את ידו של זה וצחקו. לפי אחד ההיסטוריונים, כשרוברט הגיע לטלפון שהיה באתר, הוא צלצל ללוס אלאמוס וביקש מהמזכירה למסור לקיטי הודעה: "אמרי לה שהיא יכולה להחליף את המצעים".
כשכולם חזרו ללוס אלאמוס, עדיין רובם היו עליזים ושמחים, ורוברט כמוהם. אולם, בשבועות הבאים הוא נהיה מדוכדך יותר ויותר. יום אחד הוא הלך לכיוון "האיזור הטכני" שבמעבדות לוס אלאמוס, ופגש שם את אן וילסון, אשתו של אחד המדענים. אן שמעה אותו אומר מתחת למקטרתו, "האנשים הקטנים והאומללים האלה".
ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 08:14, הוטלה על העיר הירושימה ביפן פצצת אטום. רוברט ידע כמובן על הטלת הפצצה, אך עד שנשיא ארה"ב לא דיווח על כך בחדשות, למחרת ב-11:00, הוא לא ידע אם הפצצה פעלה או לא.
רוברט הוזמן לנאום באודיטריום בלוס אלאמוס. לפי סיפורו של אחד הפיזיקאים, סם כהן, האולם היה מלא בצלילי תשואות ורקיעות רגליים, וכשרוברט עלה על הבמה הוא אמר: "עדיין מוקדם לקבוע מה הן תוצאות ההפצצה, אבל אני בטוח שהיפנים לא אהבו אותן". לאחר מכן, לפי סיפורו של כהן, אמר שהוא רק מצטער שהפצצה לא הייתה מוכנה בזמן, ולא ניתן להשתמש בה נגד הגרמנים.
אחרי הטלת הפצצה היו בלוס אלאמוס כמה מסיבות, שרוברט הגיע לאחת מהן. אבל כשעזב את המסיבה, ראה את אחד המדענים מקיא את נשמתו בין השיחים. המראה סימן לו שהגיע זמן לחשבון נפש. כל מי שפגש אותו בימים הבאים, סיפר שרוברט היה עגמומי ואכול ייסורי מצפון.
רוברט נהיה לאישיות מפורסמת בעקבות הפרויקט. הוא אומנם החליט לחזור לתפקידו כפרופסור לפיזיקה באוניסרסיטת ברקלי, אך בכל זאת העולם הכיר אותו, והוא הופיע בעמוד הראשון בעיתונים רבים, על כרזות שנתלו ברחוב ועל תצלומים שנתלו. כעבור זמן לא רב, החל רוברט להשתמש בפרסום כדי להציג את דעותיו האישיות בנוגע לפצצה. בנאום שנשא לפני האגודה הפילוסופית האמריקאית, אמר: "יצרנו דבר מה, נשק איום ונורא ששינה יסודית ובבת אחת את טבעו של העולם... דבר מה אשר לפי כל מושגי העולם שגדלנו בו נחשב לנפשע. ובעשותנו זאת... עוררנו שוב את השאלה אם המדע טוב לאדם..." גם ב-25 באוקטובר 1945, כשנפגש עם נשיא ארה"ב הארי טרומן, הוא אמר בפגישתו, "אני מרגיש שיש לי דם על הידיים". אחרי שהפגישה נגמרה נשמע טרומן ממלמל לעצמו, "יש לו דם על הידיים, לכל הרוחות. אין לו אפילו חצי מכמות הדם שלי יש על הידיים. פשוט לא צריך להסתובב עם כאב הבטן הזה ולרטון עליו בכל מקום."
כשרוברט חזר ללמד בקאלטק, הייתה לחוות דעתו חשיבות רבה. בגלל עובדה זו והעבר הקומוניסטי שלו, החל האף-בי-איי לעקוב אחרי רוברט מחשש שיעביר מידע על הפצצה לברית המועצות. הם חקרו את מכריו הקומוניסטים חקירות ארוכות והטמינו מקרופונים נסתרים בביתם, והאזינו לכל שיחותיו של רוברט.
בינואר 1947 רוברט נבחר לראש וועדת היעוץ הכללית של הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. למרות חוסר האהדה שרחש טרומן לרוברט, הוא החליט שזה לא יהיה מתקבל על הדעת לא לאפשר ל"אבי פצצת האטום" להשתתף בוועדה החדשה.
בסוף 1946, פגש רוברט את לואיס סטראוס, שכיהן בחבר המנהלים של המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, שהיה מפורסם בעיקר בתור ביתו ומקלטו האינטלקטואלי של אלברט איינשטיין. סטראוס סיפר לרוברט שהם מחפשים מועמד מתאים לניהול המכון, וחבר המנהלים הסמיך אותו להציע לו את התפקיד. רוברט גילה עניין, אך אמר שהוא זקוק לזמן כדי לחשוב על ההצעה. הוא התמהמה במשך כמה חודשים, ואז בקיץ 1947 עבר לפרינסטון, לאחר כמה עיקובים הנוגעים לסיווגו הבטחוני בשל עברו הקומוניסטי, עובדה שגרמה לסטראוס לשקול שוב את קבלתו של רוברט לתפקיד.


אופנהיימר ואיינשטיין

רוברט מונה למנהל המכון, וקידם אותו ואת החזון המדעי שלו. הוא פגש שם את אלברט איינשטיין, והם נהיו ל"עמיתים קרובים, ובמובן מסוים ידידים". אומנם הם לא הסכימו בדעותיהם ביחס למדע – אינשטיין התנגד בעקשנות לתורת הקוונטים, שרוברט היה אחד החוקרים שלה – אבל בכל הנוגע להומניזם דעותיהם היו קרובות, ולעתים זהות. גם רוברט וגם איינשטיין התנגדו למירוץ החימוש שהתרחש באותם ימים בין ארצות הברית לברית המועצות, שבגללו נתלו האוניברסיטאות והמעבדות יותר ויותר בחוזים צבאיים. לעומת יחסיו הטובים עם איינשטיין, יחסיו של רוברט עם לואיס סטראוס נהפכו אט אט לתחרות על כוח, ויריבות קלה התפתחה בין השניים.
לאורך השנים שלאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי, חקר האף-בי-איי את כל המדענים שהיה להם ידע כלשהו על הפצצה, בדגש על אלה שהיה להם עבר קומוניסטי ושהיה חשד שהם יעבירו מידע לברית המועצות. בשנת 1949 עבר רוברט שימוע במקביל לשימוע שנערך על כמה מתלמידיו לשעבר בעלי העבר הקומוניסטי. רוברט הצליח לצאת מהשימוע ללא פגע, אך תלמידיו זכו לגורל אכזר, כשכולם פוטרו ממקומות עבודותיהם ואף אוניברסיטה לא הסכימה לקבל אותם. גם פרנק אופנהיימר, אחיו של רוברט, עבר שימוע דומה, ופוטר מעבודתו כמרצה לפיזיקה. הוא לא מצא עבודה, והחל לעבוד עבודה קשה בתור חוואי.
לאחר שהתגלה ב-29 באוגוסט 1949 שברית המועצות הצליחה לבצע פיצוץ גרעיני, החלה אמריקה לשקול ניסיון ליישם רעיון שהיה לאדוארד טלר בעת העבודה על פצצת האטום – פצצה חזקה אף יותר, שמתבססת על מימן. רוברט התנגד לרעיון בגלל האתיקה מאחוריו. "השימוש בנשק יביא להשמדת חיי אדם בממדים עצומים", כתב רוברט, "בנשק הזה אי אפשר להשתמש להרס מוגבל של מתקנים צבאיים או של מטרות צבאיות למחצה. השימוש בו יעודד אפוא, הרבה יותר מפצצת האטום, את המדיניות של השמדת אוכלוסייה אזרחית." למרות טענותיו, הוחלט ללא דיון ציבורי להתחיל לעבוד על פרויקט פצצת המימן.
רוברט ניסה למנוע בכל כוחו את מירוץ החימוש בין ברית המועצות לארה"ב, לרוב ללא הצלחה, ולעתים רבות נשפט על מאמציו. לואיס סטראוס היה ונשאר אויבו הפוליטי הגדול ביותר, בגלל דעותיהם השונות והתחרות הישנה שלהם על כוח. בדיון של נציבות האנרגיה האטומית ב-1949, רוברט השפיל לגמרי את לואיס סטראוס כשגרם לטענותיו להישמע פתטיות ומגוחכות, והמקרה רק העצים את היריבות ביניהם. גם אדוארד טלר החל באותם שנים לנסות להשמיץ את רוברט, כשטען ב-1951 שייתכן שהוא קיבל הוראות מברית המועצות בעת בניית פצצת האטום, והוא לא היה היחיד.
ב-1953, שם לואיס סטראוס לעצמו כמטרה לנצל את עברו הקומוניסטי של רוברט כדי לשלול את סיווגו הביטחוני ולהדיח אותו מתפקידו בנציבות האנרגיה האטומית, וכך לעצור את כל נסיונותיו של רוברט לעצור את מירוץ החימוש. ב-3 ביולי, התמנה סטראוס לתפקיד ראש הנציבות של האנרגיה האטומית של ארה"ב, ועמדה זאת נתנה לו כוח מספיק כדי להתחיל לחקור אודות עברו של רוברט ולהתחיל לנסח נגדו כתב אישום, יחד עם ויליאם ל. בורדן, חבר בחיר נוסף בנציבות האנרגיה האטומית. סטראוס מסר את מכתבו לאף-בי-איי, ולבסוף הוחלט שתינתן לרוברט האפשרות לפרוש מתפקידו בוועדת האנרגיה האטומית או לערער על ההחלטה לפני צוות שימנה סטראוס.
סטראוס קבע לפגוש את רוברט ולהודיע לו את ההודעה ב-21 בדצמבר 1953. בפגישה הוא הודיע לו שסיווגו הביטחוני יושהה באופן מיידי, בגלל מספר בעיות שמפורטות במכתב שנתן לו. רוברט סקר את המכתב, והעיר כי "יש כאן הרבה פרטים הניתנים להכחשה, אחדים לא נכונים, אבל רבים נכונים". סטראוס אמר לרוברט שעליו להחליט אם לערער או לפרוש עוד באותו יום, אך לבסוף, לאחר התייעצויות עם קיטי ועורך דינו, הגיע להחלטה רק כיומיים לאחר מכן: הוא לא יפתטר מתפקידו.
רוברט נדרש לכתוב תשובה להאשמות של האשמות של הנציבות, ולאחר עבודה ממושכת, ב-12 המארס 1954 שלח את תשובתו – שנכתבה כאוטוביוגרפיה - לנציבות האנרגיה האטומית.
השימוע של רוברט החל ב-12 באפריל 1954, לפני הוועדה שמינה סטראוס, "וועדת גריי" (על שם יושב הראש, גורדון גריי), הכללה את יושב הראש ושניים מעמיתיו. במשך החודש שלאחר מכן, רוברט היה עסוק בלשבת על כיסא העדים בחדר השימוע, או על ספת עור קטנה ששימשה לממתינים – בעת שהקשיב לעדים. ההאשמות התייחסו לתקופה שהתרועע עם ג’ין טאטלוק ועם מספר מכרים קומוניסטים, על כך שגייס לפרויקט מנהטן מדענים עם עבר קומוניסטי ועוד האשמות הנוגעות לעברו עם חברי המפלגה הקומוניסטית. עוד הואשם כי דיבר עם מכריו הקומוניסטים על פצצת האטום, ובהאשמה זאת הסתמכו על ציטוט לא חוקי של האף-בי-איי. השימוע היה קשה, ומאוד שנוי במחלוקת. הרבה מסמכים והקלטות היו זמינים למאישים, אך לא לרוברט ולעורך דינו, כך שלפעמים שלפו חברי הוועדה מידע או ציטוט ממסמך שלא היה זמין לעורך דינו. גם חברי הוועדה נטו לשפוט מיד נגדו – הרבה מהראיות נגדו לא היו קבילות אם היו בבית משפט, אבל הוועדה החליטה לקבל אותם. כל המשפט התנהל באופן לא הוגן, ומוטה כנגד רוברט.
ב-23 במאי, כשבועיים ושלושה ימים לאחר שהסתיים השימוע, הגישה הוועדה את החלטה הסופית: רוברט הוא אזרח נאמן, אך בכל זאת מהווה סיכון בטחוני, ולכן סיווגו הביטחוני ישלל ממנו והוא לא יוכל להמשיך לכהן בתפקידו בנציבות האנרגיה האטומית. ההאשמות הסתכמו בארבעה סעיפים:
"1. אנחנו מוצאים שהתנהגותו של אופנהיימר וקשריו האישיים המתמשכים מוכיחים התעלמות מוחלטת מדרישות המערכת הביטחונית.
2. מצאנו שהוא נתון בקלות להשפעות, תכונה שעלולות להיות לה השלכות רציניות לביטחון המדינה.
3. אנחנו מוצאים את התנהגותו ביחס לפרויקט פצצת המימן מדאיגה דיה כדי לעורר ספק אם השתתפות עתידית מצדו, שתתאפיין באותה התנהגות, בפרויקט ממשלתי שיש לו קשר לביטחון לאומי – עולה בקנה אחד עם מיטב האינטרסים הביטחוניים של ארצנו.
4. למרבה הצער הגענו למסקנה שבכמה עניינים לא הצטיינה עדותו של ד"ר אופנהיימר לפני הוועה הזאת בכנות יתרה."
סיווגו הבטחוני של רוברט נשלל ממנו, ועורר מחלוקות רבות. בתווך הארוך שלילת הסיווג מאופנהיימר פעלה נגד סטראוס. המסמך הרס את המוניטין הפוליטי שלו, ואת הקריירה המשפטית שלו, אך זה קרה רק ארבע שנים לאחר מכן. רוברט עצמו החליט שלא לערער על ההחלטה. הוא האמין כי שלילת סיווגו הביטחוני ובכך שלילה של השפעתו על ההחלטות הנוגעות למחקר גרעיני ולמירוץ החימוש, זו בעיה של המדינה שלא נוגעת לחייו האישיים. לאחר חופשה קצרה הוא חזר אל חייו הקודמים – כמנהל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, שבכזכותו גדל ונהיה לאחד ממרכזי הפיזיקה הגדולים בעולם.

זקנה


רוברט חזר לנהל את המכון הטכנולוגי בפרינסטון, תוך חופשות תכופות עם משפחתו.
באביב 1957 הוזמן רוברט על ידי החוג לפילוסופיה והחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרווארד להרצות במסגרת סדרת הרצאות יוקרתית. הכותרת שנתן לסדרת ההרצאות שלו הייתה "התקווה לסדר", ובהרצאה הפותחת התאספו 1200 איש להאזין לדבריו, ועוד 800 שהקשיבו באולם הסמוך באמצעות הגברה.
בראשית שנות השישים, רוברט כבר לא היה ידוע בתור קומוניסט, גם לדעת הממשל. אמנם הוא לא עמד לחזור לתפקידיו בוועדה לאנרגיה האטומית, אבל הוא קיבל את הכבוד שהגיע לו. בדצמבר 1963 הוא זכה בפרס אנריקו פרמי היוקרתי, שכלל מדליה על שירות לציבור ופרס כספי.
רוברט ירד מתפקיד הניהול שלו במכון הטכנולוגי בפרינסטון ב-1966 מכמה סיבות, ביניהן חיכוחים פוליטיים עם כמה מהמתמטיקאים במכון. הוא תיכנן לעבור לגור בבית קרוב למכון, שלא היה בית שנועד לחברי סגל כמו ביתו הקודם אבל היה מספיק קרוב כדי שיוכל להגיע ברגל אל המכון כשירצה; אבל סטראוס, במהלך נקמני, סיכל את תוכניתו באמצעות ההשפעה שהייתה לו על חבר הנאמנים של המכון. רוברט זעם על ההחלטה של חבר הנאמנים שלא לאפשר לו לקיים את תוכניתו. לאחר שיכנוע רב שערך כמה חודשים הוא הצליח לשכנע את החבר, והבית החל להיבנות – אבל רוברט לא זכה לגור בבית.
בפברואר 1966 אובחן אצל רוברט סרטן הגרון, בעקבות העישון הרב שלו לאורך חייו. הוא עבר טיפולים, אך הסרטן החמיר והוא הבין שמותו קרוב. אט אט מצבו התדרדר, הוא בקושי יכל לשמוע ולדבר, עד שב-18 בפברואר, 1967, בשעה 10:40 הוא מת בשנתו. לאחר מותו, גופתו נשרפה ועפרה פוזר בים.

ביוגרפיות פופולריות

ספר ביוגרפיה: פרומתיאוס אמריקאי


שם הספר בעברית: פרומתיאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום
שם הספר באנגלית: American Prometheus: The Triumph and Tragedy of J. Robert Oppenheimer
סופרים: קאי בירד ומרטין שרווין
רקע ומידע נוסף: בשנת 2005 יצא ספר הביוגרפיה על אופנהיימר, "פרומתיאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום", שנכתב על ידי קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין. הספר הכיל מידע מקיף על חייו של אופנהיימר, והסופרים כתבו אותו במשך 25 שנה (!), אך לא לשווא: הספר נחשב אחד מספרי הביוגרפיה הטובים בהיסטוריה, והוא זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס פוליצר לביוגרפיה או אוטוביוגרפיה ב-2006.
על הספר התחיל לעבוד מרטין ג'יי שרווין עוד בשנת 1980, ועד שנת 1985 ערך ראיונות עם 112 אנשים. שרווין אסף כ-50,000 דפי מידע על אופנהיימר, ביניהם ראיונות, עדויות, מידע משטרתי ועוד. בשנת 1999, לאחר שעורכו של שרווין התפטר, הוא הזמין את חברו, הסופר קאי בירד, להצטרף אליו לעבודה על כתיבת הספר. בהתחלה בירד סירב לעבוד עם שרווין, אך לבסוף הסכים.
השם של הפרויקט היה "אופי", אך זה היה שם שניתן בווטו על ידי העורך שלהם. הייתה זו אשתו של בירד, סוזן גולדמרק, שהציעה את השם "פרומתיאוס אמריקאי" - על שם אותו פרומתיאוס שהעניק לאדם את האש לפי המיתולוגיה היוונית.
לבסוף, הספר יצא בשנת 2005 וזכה לביקורות מעולות על במידע המקיף שבו, לפרסים ולשבחים.
דעתי: ספר מעניין שמציג את סיפור חייו של אופנהיימר בדרך הטובה ביותר, עמוס במידע ובחומר ומסודר בצורה מופתית. כשרציתי לדלות ממנו מידע היה לי קל למצוא כל דבר, וכל התאריכים והמקומות היו ברורים לגמרי. חוץ מזה, הכתיבה הייתה מעולה והסופרים הצליחו לנסח בצורה מושלמת כל משפט ומשפט. גם התרגום של רחל אהרוני היה נהדר, כתוב בשפה גבוהה וברורה ומדייק בכל דקויות הלשון. הדבר הרע היחיד שיש לי להגיד על הספר זה שהיו חלקים שהיו עם יותר מדיי מידע. היו חלקים שהרחיבו על דמות שולית בחייו של אופנהיימר במשך כמה עמודים עמוסים ושלמים, וזה מה שהביא לאורכו של הספר - מעל ל-600 עמודים בעברית ו-700 באנגלית. בכל זאת אהבתי את הספר והוא העניק לי מושג רב על המדען המפורסם.

סרט ביוגרפיה: אופנהיימר


שם הסרט בעברית: אופנהיימר
שם הסרט באנגלית: Oppenheimer
צוות ראשי: כריסטופר נולאן (במאי, תסריטאי, יוצר, מפיק), צ'ארלס רובן (מפיק), אמה תומאס (מפיקה), ג'ניפר ליים (עורכת), לודוויג גורנסון (מלחין), הויטה ון הויטמן (צלם).
קאסט ראשי: קיליאן מרפי - אופנהיימר, פלורנס פיו - ג'ין טאטלוק, אמילי בלאנט - קת'רין ("קיטי") אופנהיימר, רוברט דאוני ג'וניור - לואיס סטראוס, מאט דיימון - קולונל גרובס.
רקע ומידע נוסף: אופנהיימר הוא סרט דרמה ביוגרפית מ-2023, שנכתב ובוים על ידי כריסטופר נולאן. הסרט מבוסס על הספר "פרומתיאוס אמריקאי" מאת קאי בירד ומרטין שרווין (פירוט על הספר קודם). הסרט הציג את חייו של ג'יי רוברט אופנהיימר בין התקופה בחייו בין תחילת לימודיו באוניברסיטאות ועד כמה שנים לאחר סיום פרויקט מנהטן והטלת פצצת האטום על הירושימה ונגאסאקי.
בספטמבר 2022 דווח שהבמאי כריסטופר נולאן עובד על סרט ביוגרפי על המדען רוברט ג'יי אופנהיימר. בסרטיו הקודמים, עבד נולאן עם האחים וורנר, אבל בגלל סכסוך שהיה בין הבמאי לחברה הוא חיפש אולפן אחר, ופנה אל חברות רבות. ב-14 בספטמבר הוכרז כי סרטי יוניברסל תפיץ את הסרט. סרטי יוניברסל הסכימו לכל בקשותיו של נולאן, ביניהן תקציב של 100 מיליון דולר לסרט, "חלון אולמות" של 100 ימים (כלומר שהסרט יהיה זמין אך ורק בקולנוע במשך החלון), 20% מהרווחים החל מהחודש הראשון ועוד.
לאורך סוף שנת 2021 לוהקו השחקנים לסרט, בראשם קיליאן מרפי כרוברט אופנהיימר ובינואר 2022 החלו הצילומים. הצילומים עצמם התרחשו בניו מקסיקו, והסרט צולם בשילוב של מצלמת IMAX 65mm ומצלמת פילם 65mm. בסרט שולבו קטעי שחור לבן כדי להמחיש את המעבר בין תקופות, מה שהפך את אופנהיימר לסרט הראשון שהשתמש בקטעי 65 מ"מ שחור-לבן ב-IMAX.
כריסטופר נולאן נמנע מלהשתמש בגרפיקה ממוחשבת לאורך הסרט, וסיפר שהאתגר הכי גדול שלו בשל כך היה לייצר פיצוץ אטומי ללא אפקטים ממוחשבים.
אופנהיימר יצא ב-21 ביולי 2023 וזכה להצלחה רבה. הוא הרוויח קרוב למיליארד דולר, ובכך הפך לסרט הביוגרפי המרוויח ביותר בהיסטוריה. הוא הועמד לזכייה בפרסים רבים, וזכה בכמה מהם.
דעתי: אופנהיימר הוא סרט נהדר, שמציג בצורה נהדרת את סיפור חייו הבוגרים של אופנהיימר. השילוב של הסצנות בשחור לבן הוא נהדר ומוסיף המון לסרט. באופן כללי, כריסטופר נולאן הצליח ליצור אווירה נהדרת לאופנהיימר, והסרט ממש הזכיר לי את ספר הביוגרפיה - בין אם מבחינת אמינות, ובין אם מבחינת אווירה.
המשחק של קיליאן מרפי היה נהדר, והקאסט היה בין הטובים שראיתי. היחיד שלא כל כך אהבתי את המשחק שלו, היה במפתיע רוברט דאוני ג'וניור - שהיה אולי השחקן שציפיתי ממנו להכי הרבה בסרט. אני בכלל לא טוען שהוא שחקן רע, אבל הוא גילם דמות שפשוט לא התאימה לו. פוליטיקאי יבשושי זה בכלל לא הוא. הוא צריך דמות מגניבה, עם אופי מרדני שרוצה תמיד לעבור על החוקים - כמו איירון למשל, דהוא שיחק מצוין. חוץ ממנו, המשחק של כולם היה אמין ונהדר.
עוד משהו שאני רוצה להתייחס אליו הוא הפסקול של הסרט, שהיה הפסקול הכי טוב ששמעתי זה הרבה מאוד זמן. בסרט היו חלקים של שקט מוחלט שתרמו ממש לאווירה, וכשהייתה מוזיקה היא תאמה בדיוק את האופי של הסצנה. אהבתי במיוחד את הנושא של "Can you hear the music", שהתאים בדיוק לאופי של הסרט.
לסיכום, סרט מצוין שנאמן להיסטוריה ומראה את המדען המפורסם בצורה מרתקת וסוחפת, אבל אני מזהיר: הסרט לא נועד לילדים מתחת לגיל 14, ובצדק.

דעה אישית



אופנהיימר היה אדם מורכב, בלי ספק. שאלות רבות עלו לי לגביו במהלך הכתיבה, והגדולה שבהם היא כמובן האם הוא באמת תרם לאנושות, או שמה שעשה היה דבר נורא. אחרי הכול, הוא הביא למותם של מאות אלפי אנשים. למרות זאת, כנראה שלא הייתי עושה אחרת ממה שהוא עשה, כי המציאות הייתה המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה, כשלו יש הזדמנות לעצור אותה – הסיכוי שהייתי אומר לאפשרות כזאת לא כמעט לא קיים – ולכן, אני מסוגל להבין אותו. מעבר לכך, למרות שפצצת האטום היא נשק נורא, אסור לשכוח שהם היו בסיטואציה שאם הם לא יספיקו להכין אותה בזמן מדינה שלא מבעלות הברית הייתה מקדימה אותם, היה נעשה הרג של מליוני אנשים.
מעבר לכך, במהלך העבודה למדתי על האופי שלו, ובמובן מסוים הכרתי אותו. הוא איש שהשפיע על החיים של כולנו, ואני שמח שהחלטתי לכתוב את הסיקור עליו וללמוד על חייו שלו. אני בסך הכול יכול להבין אותו ולהסכים עם רוב מה שעשה, אבל ההחלטות שלו מצביעות על האופי המורכב שלו.
אופנהיימר למד באגודה לתרבות האתית, מה שאירוני בהתחשב בזה שבהמשך חייו הוא יצר נשק להשמדה המונית. מעניין לדעת ולראות כיצד התרבות האתית השפיעה על החלטותיו, על החרטה והדיכאון שחש אחרי הטלת הפצצה. הוא היה אדם בעל נימוסים מושלמים, ותמיד התחשב באחרים. במובן מסוים, פיתוח הפצצה לא התאים לאופי שלו.
לאורך חייו נפשו של רוברט לא הייתה בריאה לגמרי, והתקפי דיכאון וטירוף פקדו אותו. האם ההתקפים היו קשורים לצורת מחשבתו כאדם? יותר מכך, האם הם השפיעו על ההחלטה שלו להסכים לנהל את פרויקט הפיתוח? שאלות רבות עלו במהלך הקריאה, הלימדה והכתיבה על חייו, ולא לכולן יש לי תשובה. אני יכול לשער שהוא היה בסיטואציה של מלחמה, ושבזמן פיתוח הפצצה הוא חשב רק על מספר החיילים האמריקאים שהפצצה תציל. אחרי הכול, במובן מסוים הפצצה הייתה הצעד הנכון – מחקרים שנעשו אחר כך הוכיחו שללא הפצצה, בסוף המלחמה, מספר ההרוגים היה יותר גדול ממספר ההרוגים בעקבות ההפצצה – כלומר, אם המלחמה הייתה נמשכת ללא פיתוח הפצצה, היו יותר הרוגים בקרב בין המדינות, וסיום המלחמה דווקא הציל חיים. זה מזכיר קצת את המצב בישראל – קל מאוד להסתכל על המספרים ולתמוך בעזה – אבל בפועל המצב מסובך הרבה יותר.

[בעזה ננצח]

הו וואו לא הגבתי פה?
מרגיש כאילו הסיקור הזה קדוש מידי ואסור להגיב פה
אבל בקצרה
סיקור השנה
מושקע יותר מזה לא ראיתי!
ובאמת קראתי הרבה! עד שהתייאשתי מהאורך:)

אמאלה בול שלושה שבועות
פליז תחליקו לי את זה 🥺

[Darth Hader]

סיקור סיקור | סיקור מדען אופנהיימר

שם הסיקור: סיקור מדען | אופנהיימר
כותב הסיקור: אמיר רוקט מאן
שנת כתיבת הסיקור: 2024
סטטוס: חסר חיים
פטירה: בעזרת ה' בגיל 120
ילדים: בעיקר הסיקור הזה, הוא מעין בן תועבה שלו
ביוגרפיה: לאמיר היה כל כך משעמם שהוא ישב ארבע עשרה שעות רצוף לכתוב סיקור על בן אדם שמת לפני יותר מאלפיים שנה. מסיבה כלשהי, אמיר חשב שמישהו בפורטל מספיק מזוכיסט לקרוא את כל הדבר הזה, שלא לדבר על להגיב לו פה. הוא אולי טעה בעיקרון, אבל בסופו של דבר הוא כן קיבל תגובות. אולי בסוף הוא החכם פה ולא אני?
רקע פוליטי: ניכר שמר רוקט מאן מאמין במה שנקרא, פרידום אוף ספיץ', אבל הוא היחיד שלקח את זה הרבה יותר מדי רחוק.
ילדות ונעורים: קשה לדעת איזו מין טראומת ילדות הובילה את אמיר המסכן לכתוב דבר כל כך משעמם, אבל מדענים עוד מנסים להבין את שורש הבעיה עד היום.
חיים בוגרים: קשה לקרוא למה שאמיר מנהל כרגע כ"חיים". צריך מונח מדעי חדש למה שעובר עליו כרגע......
ביוגרפיות פופולריות: יש הסופקים כי רבי מכר כגון "מתמטיקה למתקדמים: חלק ב' " של בני גורן או "כל ספרי ההוביט ושר הטבעות בכרך אחד" נכתבו בהשראת אמיר. קשה לדעת באופן מוחלט, מה שכן – אין ספק שלאקט האובדני של לכתוב סיקור באורך הזה הייתה השפעה רבת דורות על ההיסטוריה.
חוות דעת: אמיר, אתה מזכיר לי את הבן אדם ההוא שעבד כל החיים שלו על פסל ומת בשנייה שהוא סיים לבנות אותו. מאוד ראוי להערכה, אם כי מעט מיותר. אני מקווה שתמצא דברים נוספים להקדיש להם את זמנך הפנוי, או לפחות את הזמן הפנוי של מה שנשאר ממך. רק בריאות.

[אלוהא]

מאוד יפה ומושקע

[אלוהא]

מאוד יפה ומושקע