הלוויה ללא דמעות|וריאן

המשך ישיר של הקטע הזה
רק עוד קטע אחד והארק של לוקה נגמר איזה כיף ><
פאן פאקט זה היה אמור להיות הקטע הראשון והאחרון באיו הזה לפני שהחלטתי שאני אכתוב כבר את כל הסיפור. חבל שאני לא אוהב רומנטיקה ולא כתבתי את כל השיפ של לוקה ונטשה האימפקט הרגשי יהיה ככ גרוע עכשיו. לא נורא.
בכל מקרה כן השורה הראשונה קיימת לי בראש כבר יותר מחצי שנה D:
טוב בכל מקרה תודה לקיילב על השם ותהנו ><

---

לוקה לא בכה בהלוויה של החבר הכי טוב שלו.
כולם סביבו היו עצובים. העיניים של רובין היו אדומות ונפוחות, ואפילו צ׳יורי, שאף פעם לא בכתה, בקושי הצליחה לדבר מרוב יבבות.
אבל העיניים של לוקה נשארו יבשות. הוא אפילו לא היה עצוב. לא חשוב כמה הוא ניסה, הדבר היחיד שהוא הצליח להרגיש הייתה אכזבה על זה שגאמינג לא שם יותר, וזה הכל. כמובן, לא הייתה סיבה באמת שכולם יהיו עצובים. הם כולם ידעו שהיום הזה עומד להגיע. גאמינג היה חולה כבר הרבה זמן.
אבל לוקה לא אמר דבר, כי הוא ידע שהוא לא אמור.
עכשיו הוא עמד ליד הקבר. כולם כבר הלכו, ורק לוקה נשאר לעמוד ולהסתכל על האדמה שכיסתה את השאריות של אחד האנשים שהיו הכי חשובים לו בעולם. הוא לא ידע כמה זמן הוא כבר עמד שם ובהה עד שהוא שמע קול מאחוריו.
״לוקה?״
נטשה.
הוא הסתובב, ושם היא עמדה. היא לבשה שמלה שחורה וארוכה, שלוקה היה חייב להודות שהייתה נאה עליה מאוד. היא החזיקה בידיה את פרמינט, הבן הצעיר שלהם, ושני התאומים עמדו משני צדיה, כל אחד מהם מחזיק בקצה אחר של שמלתה.
כשהוא הסתכל עליה עכשיו, לוקה לא הצליח להיזכר למה הוא אי פעם אהב אותה.
״אני חושבת שהגיע הזמן שנלך.״ היא אמרה.
לוקה היסס לרגע. ״אני אבוא עוד מעט.״
נטשה הסתכלה עליו מוזר, כאילו גם היא, בדיוק כמו לוקה, לא הבינה מה יש לו לחפש שם. אבל היא לא אמרה כלום. היא רק הנהנה ופנתה ללכת. ״אנחנו נחכה בחוץ.״
לוקה הסתכל עליה ועל הילדים עוזבים. ליני הסתובב פעם אחת אחרונה בשביל להסתכל עליו, לפני שהוא מיהר לרוץ אחרי אימו, והשאיר את לוקה לבדו.
הוא הסתובב חזרה אל הקבר. הוא בעצמו לא היה בטוח למה בדיוק הוא נשאר שם. אולי אם הוא יבהה באדמה מספיק זמן, הוא גם יהיה עצוב? אם הוא יחשוב מספיק על גאמינג, הוא גם יתחיל לבכות?
אבל לא חשוב כמה הוא ניסה, שום דבר לא הצליח.
כמובן, הכל היה באשמתו. אם הוא לא היה מקשיב כמו עיוור לבן אדם הזה ולוקח את הטבעת המקוללת, שום דבר לא היה קורה. הוא עדיין היה אוהב את גאמינג ואת צ׳יורי, והוא לא היה פוגע כל כך בנטשה.
נטשה.
הוא היה צריך להתרחק ממנה. הוא ידע שזה מה שיהיה הכי טוב לכל המעורבים בסיפור. אבל הוא כבר פגע בה יותר מדי. אם היא תרצה לנתק איתו קשר, הוא יעשה זאת בשמחה. אבל זה היה חייב לבוא ממנה. הוא לא היה מוכן לפגוע בה שוב.
בגלל שככה הוא היה אמור לחשוב.
לוקה נאנח כשהוא חשב שוב על כל מה שקרה עם הטבעת - איך היא לקחה שליטה על הגוף שלו וגרמה לו לעשות את כל הדברים האכזריים האלו לאנשים שאהב. איך הוא הרגיש כל כך חסר אונים כשהוא ראה את הכל קורה מול עיניו ולא היה מסוגל לעשות כלום בשביל לשנות את זה. ואיך שצ׳יורי הורידה ממנו את הטבעת בכוח ולקחה ממנו לא רק את הזרוע, אלא גם את היכולת לאהוב.
ונראה שעם האהבה הזאת הלכו גם כל הרגשות. למעשה, הרגש היחיד שלוקה הצליח להרגיש בבירור עכשיו היה הכעס. כל כך הרבה כעס שהוא חש כלפי עצמו, שהוא נתן לעצמו להיות כל כך עיוור מאהבה ומרצון להיות מושיע, שהוא נפל למלכודת כל כך ברורה.
הרי צ׳יורי צדקה. אין כזה דבר סיפורי אגדות. טבעות לא יכולות לתת לך את הכוח להציל את אהובתך מחיים של אומללות. לא, הן בסך הכל מקללות את כולם ביותר אומללות.
לוקה היה צריך ללמוד כבר ממזמן שאין דבר בעולם הזה שבא ללא מחיר.
הוא העיף מבט אחרון בקבר לפני שהוא הסתובב. הוא היה שם כבר יותר מדי זמן, ונטשה עדיין חיכתה לו בחוץ. הילדים בטח היו כבר עייפים. הוא צריך לדאוג להם.
בגלל שזה מה שהוא אמור לעשות.
לוקה אפילו לא הסתובב לאחור כשהוא פנה ללכת אל האישה שלה קרא אהובתו, והוא לא נפרד לשלום מחברו הטוב ביותר.

סוף סוףףף הקטע הזהההה חיכיתי לו נצח.

אני יודע שכל הקטע הזה הוא פשוט תוהה מה לא בסדר איתו וזה עושה את זה אפילו יותר עצוב כי הוא מנסה להרגיש עצוב ומנסה להתאבל כי הוא יודע שהוא צריך ושזה מה שהוא אמור לעשות! אבל הוא לא יכול. וכרגע הוא חושב שהוא אף פעם לא יוכל. וזה פשוט :<
הוא אפילו לא יכול להרגיש עצוב על זה שהוא לא מרגיש עצוב. זה צובט לי בלב.

אני אוהב את איך שהוא מנסה לעשות רציונליזציה למצב כי הוא פשוט לא מרגיש מספיק בשביל קשר רגשי לסיטואציה. לא לוקה, אבל לא עובד ככה :0

אחד האנשים שהיו הכי חשובים לו בעולם *Sobbingly*
באמת אין סיבה שהקטע הזה יהיה לי כל כך עצוב כי ידעתי שהוא עומד להגיע ויכלתי להכין את עצמי נפשית אבל זה פשוט לא עבד. כ"כ עצוב לי. אני מצטער גאמינג אני מצטער כולם הוא היה צריך לחיות לנצח :<

אייש חמוד לי חמוד לי
הוא קטן מספיק כדי שהיא תחזיק אותו >< וליני ולינט מחזיקים בקצוות של השמלה שלה ><

אאוץ' הלב שלי-

אוי אלוהים העובדה שזה מה שהוא חושב כ"כ מעציבה אותי. כי זה לא בגלל חוסר רצון או חוסר חיבה לגאמינג שהוא לא מרגיש עצוב אלא כי הוא פיזית לא יכול :< והוא בטח אפילו לא זוכר איך להרגיש רגשות יותר.
אני חושב שהחלק הכי עצוב בזה הוא שלוקה באמת תוהה מה יגרום לו להתנהג בצורה שבה הוא אמור להתנהג, ולא בגלל שהחוסר ברגשות שלו הוא רע בעיניו או כי הוא עצמו רוצה להרגיש (אני לא בטוח שהוא בכלל מסוגל לרצות משהו, בשלב הזה) אלא כי זה פשוט איך שהוא אמור להתנהג ולהרגיש ולחשוב לדעת כל אחד אחר. כל המחשבות האלה לא באות בגלל אהבה או געגוע לגאמינג, אלא כי זה מה שכל אחד אחר אמור לחשוב.
וזה פשוט כ"כ עצוב
לוקה שלי אף פעם לא יתנהג ככה

והנה בדיוק מה שדיברתי עליו. הלפ.

הלוואי שצ'יורי הייתה טועה :<

ממש מעניין אותי אם ובאיזו מידה הילדים מבינים שההתנהגות של לוקה אליהם לא באה בגלל אהבה או אכפתיות, אלא כי אלה הציפיות מכל אדם אחר, ומה הם חושבים על זה כילדים שגדלו להורה שמרגיש כלפיהם כלום :0

עצוב לי אני לא רוצה יותר אני פורש.
(אני לא באמת פורש אני סתם דרמטי אבל באמת עצוב לי איך אתה מעז לגרום לי להרגיש ככה:<)

זה היה קטע כל כך טוב.
ועצוב.
זה היה מדהים סוף סוף לראות את המחשבות של לוקה והדעות שלו על הכל, כאדם שבו כל העלילה עסקה, ועצוב לי שגם אחרי כל מה שקרה הוא פשוט תקוע ככה במצב הזה של לא להיות מסוגל לאהוב :< הוא לא ראוי לזה. הוא לא יכול להתאבל והוא לא יכול להתאבל כי הוא לא יכול להתאבל והוא פשוט קיים. וזה מתסכל.
הוא צריך סוף שמח :<

מהמם!!!
אין לי מה להוסיף.
זה פשוט מושלם ככה אסור לגעת בזה.
ככ יפה ועצוב וגם מי שלא מכיר את כל הסיפור של הדמויות האלה יכול להבין ולהרגיש את מה שהדמויות מרגישות
פשוט מהמם כמו תמיד.