קרלי התעוררה בבוקר לעולם חדש. עם זאת, היא הייתה בטוחה שבילתה בו כל חייה, שלהוריה קראו סם וג'ולי, ושלחבר הראשון שלה הייתה שומה על כף הרגל.
אם כך, אז איך העולם שלה חדש?
טוב, הוא לא חדש לה. הוא חדש לנו.
קרלי התעוררה בבוקר לעולם הרגיל שלה. כרגיל, היא נשארה עוד חצי שעה במיטה ודחתה את הקימה כמה שיכלה. כרגיל, היא קמה באי רצון וצחצחה שיניים בפיג'מה. כרגיל, היא החליפה בגדים לחולצה צבעונית ומכנסי שורטס, וכמובן שכרגיל, היא הכינה לעצמה קפה שחור חזק שיעיר אותה.
כרגיל, היא נכנסה לטיוטה שלה. כרגיל, היא נתנה לוויז את הכתובת "רחוב שרמן 6", כי כרגיל, היא לא זכרה את הדרך.
קרלי לא זכרה הרבה דברים בחיים שלה.
כשהיא הגיעה לרחוב שרמן 6 אחרי כעשרים דקות, קרלי יצאה מהטויוטה שלה ונכנסה לתאטרון.
תאטרון ע"ש שרמן היה אחד הבניינים המפורסמים בעיירה שבה גרה - שרייפנדס. כל שנה זמר או זמרת אחרים היו באים לסיבוב הופעות - והתאטרון היה בתפוסה מלאה. היו בו 2000 מקומות, פלוס חלונות גדולים שאפשרו לעוד כמאה אנשים לצפות מבחוץ.
קרלי ירדה במדרגות המעבר וטיפסה על הבמה. היא שמעה כל מיני רשרושים מאחורי הקלעים, וכשעקפה אותם מצאה את רוב ומרקוס יוצאים מחדר ההלבשה של הבנים, מסדרים את בגדיהם.
"אוי, איכס! על הבוקר?!" יללה קרלי. "אנשים, עוד לא התעוררתם! חצי מזה היה בחלום!"
"מה אכפת לך? זה לא עניינך!" ירה רוב. מרקוס הביט ברצפה במבוכה.
"זה ענייני כשאני מתחילה לדמיין אתכם ונגעלת," פיהקה קרלי. "תחשוב מה היה קורה אם היית מדמיין אותי ועוד מישהו." היא נכנסה לחדר המנוחה. הקפה לא עשה עבודה טובה היום, והיא הייתה צריכה מנה שנייה.
"היי, קרלי!" קראה בו•ז', הבמאית. "בוקר טוב לשחקנית הראשית שלנו! איך ישנת?"
"את מתכוונת איך אני ישנה," פיהקה שוב קרלי בזמן ששפכה את הקפה לכוס (וגם קצת לרצפה). "אני עדיין עם בראד פיט בדייט." היא שמה את הכוס על השולחן באמצע החדר, לקחה סמרטוט מהכיור וניגבה את הרצפה.
''טוב, אני מקווה שתתעוררי בקרוב, כי יש לנו יום עמוס. חזרה ראשונה!'' צהלה ז'וב ונעלמה בדלת השירותים.
קרלי קרסה על פוך ירוק ואז הבינה ששכחה את הקפה שלה. ''אוף,'' היא מלמלה והכריחה את עצמה לקום ולקחת אותו.
לחדר נכנסו רוב ומרקוס. ''בוקר,'' היא מלמלה לעברם.
''בוקר טוב,'' ענו שניהם בו-זמנית. אחריהם באה רוני, מעצבת הבגדים.
''בוקר טוב לכולם!'' היא צהלה. ''מתרגשים לתחילת החזרות?''
''אני בטוח שהיא מתרגשת,'' גיחך מרקוס והצביע על קרלי. ''היא זוכה להתנשק עם מר חתיכון.''
''אוי, תפסיק כבר,'' היא גלגלה עיניים. ''לא אכפת לי מזה. וחוץ מזה, אני מתערבת איתך שהוא רק פרצוף יפה ושההיגיינה שלו גרועה.''
''זה יהיה מאכזב,'' מלמל רוב. מרקוס תקע בו מבט. ''כי – כי אז, אממ, כי אז בכל פעם שהוא ידבר איתנו הפה שלו יסריח.'' רוב פלט צחקוק לחוץ.
החדר השתתק לכמה דקות, וכולם שתו קפה או אכלו עוגיות שוקולד צ'יפס והתעסקו בטלפונים שלהם. לאט לאט התחילו להגיע עוד אנשים – המפיק, שחקנים נוספים, המאפר – וחדר המנוחה היה הומה אדם.
בערך בעשר ורבע נכנסה לחדר ז'וב. ''בוקר טוב לכולם,'' היא קראה. ''תשבו איפה שאתם רוצים, בסדר? אני רוצה להתחיל בשיחה קטנה.'' כשכולם החלו לתפוס מקומות היא ניצלה את הרגע כדי לסדר את שערה הערמוני בקוקו. מצדה השמאלי של קרלי, על הפוך הורוד, התיישבה רוני, ומצדה הימני של קרלי, על הספה בצבע בז', ישב לוסנטוס, אחד מהשחקנים בהצגה.
''אז קודם כל אני רוצה לברך כמה שחקנים חדשים,'' חייכה ז'וב. ''מורגן, בוב, בריטני – אתם רוצים לומר משהו?'' כשנקבה בשמותיהם הצביעה על כל אחד מהם. לבריטני היו עיניים מלוכסנות ושיער שחור בצורת קארה; לבוב שיער קצוץ מחומצן, עור שחום מאוד ונזם בנחירו הימני; ולמורגן היה שיער בצבע שחור שהגיע לו עד לגב התחתון, יחד עם שני אגרופנים עשויים מנחושת על מפרקי אצבעותיו.
''היי, אני בריטני,'' חייכה בריטני חיוך לחוץ וקמה מכיסאה. ''אני בת עשרים ושלוש, ועברתי לכאן מקנדה לפני ארבע שנים. שם הייתי שחקנית בתיאטרונים מקומיים, אבל לא משהו יותר מזה.'' היא חזרה לשבת.
בוב ומורגן החליפו ביניהם מבטים. ''בוב, למה שלא תתחיל אתה?'' אמרה ז'וב.
''טוב,'' אמר בוב בהיסוס. ''קוראים לי בוב סנדלסון, אני בן שלושים ושש, וגרתי בישראל עד לפני עשר שנים, ואז עברתי לכאן כדי להיות שחקן.'' הוא התיישב.
''אז אני מניח שתורי,'' צחק מורגן צחוק לחוץ. ''היי, אני מורגן, בן עשרים, וחייתי כאן בשרייפנדס כל חיי. זו למען האמת ההצגה הראשונה שלי, אם לא מחשיבים את ההצגות של מגמת התיאטרון בתיכון.'' וגם הוא חזר למקומו על הספה.
''מישהו רוצה לומר משהו?'' שאלה ז'וב.
''כן,'' אמרה שרונה, שחקנית מחליפה. ''בוב, אמרת שאתה מישראל, נכון? איזה קטע, גם המשפחה שלי. באנו לכאן כשהייתי בת שנתיים. תגיד, אתה דתי? כאילו, אתה שומר מצוות? או שאתה פשוט מאמין?''
''אה...'' בוב חייך במבוכה והביט בסובבים. ''האמת... שאני לא מאמין. עברתי לכאן כי זה פשוט נראה מקום יותר שליו. מה שהלך בישראל באותן שנים הקשה עלי מאוד להישאר שם.''
''אה.'' נראה שבבת אחת שרונה איבדה את עניינה. ''טוב, אם ככה.'' היא שילבה זרועות והפנתה את מבטה מבוב.
''אממ, טוב...'' נראה שז'וב הייתה מבולבלת, וכך גם בוב. ''בואו נתחיל. הנה התסריטים של כולם.'' היא לקחה חבילת ניירות על השולחן והחלה לחלק.


''רון! אבל איך אוכל להישאר איתך כשכל השאר – משפחתי, חבריי, בעלי – מצפים ממני לדברים אחרים?'' קרלי נשענה על ארונית שבקרוב תוחלף כתפאורה אמיתית. היא ומר חתיכון – דון רוגל – היו באמצע החזרה הראשונה שלהם על סצנת הנשיקה, כמה ימים לאחר המפגש של כולם בחדר המנוחה. ''יקירתי,'' אמר דון והתקרב אליה, ''פלמה יקרה שלי, הרי אין זה משנה מה האחרים מרגישים. משנה מה אנו מרגישים. מה את מרגישה?'' הוא הושיט את שתי ידיו אליה.
''אני... איני לא יודעת מה אני מרגישה!'' קראה קרלי ואחזה בכפות ידיו של דון. ''מצד אחד, הרצון לרצות... הוא אוכל אותי. מכרסם בי כל טיפת עצמאות, ואולי איכנע לו! מצד שני, אהבתי אליך...'' היא הסתכלה בשתי עיניו. ''חזקה כל כך, עד שאולי איכנע לה.'' הם נשארו כך עוד כמה שניות וקרלי ספרה אותן בראשה. לאחר כחמש שניות היא התנתקה והפנתה את גבה אליו. ''אבל... שני הכוחות האלה נלחמים זה בזה ללא מנצח ברור.'' היא עצרה שוב ונאנחה אנחה קטנה. ''ואיני חושבת שיהיה אחד כזה.''
''אם כך,'' אמר דון והניח יד על כתפה. היא הסתובבה אליו, ובאותו רגע חשבה כמה מוזר זה שהיא גבוהה כל כך. דון היה בגובה של מטר תשעים, והיא פיגרה רק בכמה סנטימטרים מתחתיו. ''תני לי להיות האחד הזה.'' והוא נישק אותה.
''בראבו! בראבו!'' קראה ז'וב ומחאה כפיים. כשהשניים התנתקו, היא הסתובבה אל עבר המפיק – רונלד – ואמרה לו: ''אמרתי לך שהוא יתאים בול. אמרתי או לא אמרתי?'' ואז הסתובבה והמשיכה למחוא כפיים.