נסיך הדרקון, עם ירין

[Fandom Girl]

הסתכלתי לאן ניקס מצביעה. מעבר לגיא שנפרש מולנו נמצא הר גבוה שראשו היה מעל העננים. הסתכלתי בחזרה על ניקס וראיתי שהיא נרגשת, כאילו ההר מיוחד, ואז הסתכלתי שוב והסתקרנתי; אמנם ביליתי את כל חיי מתחת למים אך הייתי מודעת לקיומו של מגדל הסער, משכנו את המלך הדרקון. אז זה מה שההר מולנו?
שבתי ופניתי אליה. "ברור," חייכתי. "אמרתי לך, אני מטיילת בלי מטרה ברורה. ואני רואה שהמקום הזה חשוב לך."

[ירין 13]

הבטתי למעלה בהתרגשות, לא היה ניתן לראות את הסוף של מדרגות האבן.
בדרך כלל שבאתי - אגב, באתי רק פעמיים - עופפתי ישר למעלה, אבל עם אקוולה...
טוב, אצטרך ללכת את זה. מה כבר יכול לקרות?
אה, חוץ משסלע יפיל אותי פתאום, שיארוב לי שם אויב מסוכן, ש- טוב, הבנתם.
"את באה?" שאלתי, ובלי לחכות לתשובה רצתי למדרגות.

[Fandom Girl]

רצתי אחרי ניקס, לא מסוגלת להוריד את החיוך מהפנים. התעייפתי מהר יותר מניקס, שבטח הייתה מורגלת בעלייה במדרון, והאטתי לקצב הליכה.
לא יכולתי להפסיק להסתכל על הנוף - השמש כבר עברה את נקודת השיא שלה בשמיים והחלה להתקדם מערבה, ומתחתינו נפרשו המישורים וההרים, היערות והאגמים של זאדיה. רוח קרירה ליטפה את עורי, וכששאפתי לקרבי אוויר הרגשתי מחוזקת.
הגברתי את הקצב כדי להתקרב אל ניקס יותר ותפסתי בידה. "תודה לך," אמרתי בהתרגשות, ובתגובה למבטה השואל הוספתי: "על היום הכי טוב שהיה לי בחיים."

[ירין 13]

נעצרתי במהירות, והעליתי אבק בטעות שפגע לי בפרצוף.
תודה... לי? על היום הכי... טוב בחיים?
זה לא הגיוני. מעולם לא קיבלתי מחמאות. גם לא מאלפים.
בהיתי בה. "אה, אלא דבר...?"

[Fandom Girl]

חייכתי במבוכה. "אל תיראי מופתעת," אמרתי בעדינות. "כל היום היית נחמדה אליי, נחלצנו ביחד מסכנות והובלת אותי למקומות כל כך יפים. למה שלא אהיה אסירת תודה?"
וגם, חשבתי מבלי לומר בקול, הייתי לבד כל כך הרבה זמן. איש לא עזר לי כשהייתי זקוקה למשפחה והקהילה שלי יותר מאי פעם. אבל את עזרת לי גם כשלא היית חייבת.

[ירין 13]

סובבתי את ראשי למעלה ההר. השיחה הזו תהפוך למביכה עוד יותר אם אמשיך לדבר.
ואז נזכרתי בדבר מה. "אה, נראה לי שהגענו עוד מעט. יש לך מנחה?"
ומבלי לחכות לתשובה, הכרזתי: "הגענו," ורצתי לתוך המערה.

[Fandom Girl]

היססתי, יותר בגלל שפת הגוף של ניקס מאשר בגלל הצורך להציג מנחה שלא התכוננתי אליו. הייתי כנה מדי? הלחצתי אותה?
בחרתי להתמקד בבעיה הניתנת-בקלות לפתרון - העובדה שלא הבאתי איתי מנחה. הסתובבתי לחטט בנרתיק העור הקטן שהיה חגור למותניי, שהיה כמעט ריק מלבד... כן! קונכייה ששמרתי מהבית, מקרקעית ים המערבולת שבדרום זאדיה. איש לא מגיע לקרקעית הים הזה מלבד בני השבט שלי, שחיים שם. עם קצת מזל, מלך הדרקונים יעריך אותה כמתנה נדירה.
הקונכייה בידי, קראתי: "חכי לי!" ורצתי בעקבות ניקס.

[ירין 13]

העפתי מבט לאקוולה, וראיתי שהיא עוד מעט תעקוף אותי. האצתי מהירות.
אזחתי את מנחתי בחוזקה; תיבה חומה עתיקה וקסומה שבתוכה כתריסר תחריטים בדרקונית עתיקה, זו הייתה מנחה מעולה, או לפחות כך קוויתי.
ראיתי שאקוולה הביאה מין קונכייה גדולה שנראתה נדיר, לא זכור לי שראיתי אחת כזאת אף פעם.
כנשנכסנו למערה, לא יכולתי שלא להתפעל על אף שכבר הייתי כאן בעבר.
בצדדים, ראיתי אלפי אוצרות ענקים ומנצנצים, כמו מראה גדולה שלא זיהיתי.
מולי עמד מלך הדרקונים. הוא היה כחול, ועצום, כך לשלא היה אפשר לראות את כל כולו.
היססתי, "אה... שלום? אה, יש לנו מנחה."
והתכווצתי במקום. הפניתי את מבטי לאקוולה, שנראתה כאילו היא לא לחוצה כלל.
"עזרה?" לחשתי, רק שהיא תוכל לשמוע.

[Fandom Girl]

הסתכלתי ביראה על החפצים והאוצרות שהיו פזורים ברחבי המערה, נדהמת מהמגוון ותוהה לגבי מוצאם, ואז מיקדתי את תשומת לבי בדרקון התכול האדיר אוויזנדום. לבקשתה של ניקס צעדתי קדימה. "הוד מעלתך," אמרתי, קדה קלות. "אנא קבל מאיתנו מנחות אלה בבואנו לפניך," הושטתי לפנים את הקונכייה שלי, מקווה שהיא תהיה טובה מספיק בעיניו של - ובכן, מלך הדרקונים.
אוויזנדום רכן קדימה כדי לבחון מקרוב את המנחות שלנו. "קונכייה?" הוא שאל, קולו - על אף שלא דיבר חזק במיוחד - מהדהד כמו רעם.
חשתי מדקרת דאגה. היא לא מצאה חן בעיניו? "הבאתי אותה מקרקעית ביתי," הסברתי, "בים המערבולת. רק אנו אלפי הגאות מתקרבים לשם."
פניו של אוויזנדום היו קרובות אליי במידה מעט מפחידה. "מזכרת מביתך," הוא אמר לבסוף. "תודה לך על המנחה."

[ירין 13]

הבטתי בו בפחד.
ומה יקרה אם הוא לא יאהב את המתנה שלי?
רציתי לסגת לאחור, אבל ידעתי שהוא היה רוצח אותי, ולא כביטוי.
"והנה המנחה שלי," צעדתי אליו, והרמתי את התיבה גבוה ככל שאפשר כשכרעתי את ברכי. "תיבה עתיקה וקסומה, בתוכה תחריטים בשפה הדרקונית."
אוויזנדום רחרח את התיבה, כאילו כדי לבדוק שהיא מקורית או משהו כזה. "מעניין..." הוא אמר, "מעניין מאוד. ומאיפה זה, אלפית כנף שמיים?"
רעדתי. "זו מתנה שקיבלתי, הוד מעלתו. סיפרו לי שהיא נוצרה על ידי סב סביך, והוא נתן אותה לאלפים כנף השמיים, כמתנה על נדיבותם."
הוא בחן אותי. "ואיך השגת אותה? אני סבור כי אסור לאלפית כנף שמיים מתחילה לקחת את התיבה," קולו הדהד כמו רעם במחשבותיי.
ידעתי שהוא עלה עליי. הסמקתי. "אני... אני גנבתי אותה מראש השבט, אדוני. סלח לי, הייתי חייבת לקבוע איתך פגישה. שלחו אותי... למסור לך הודעה. הייתה לי מנחה קודמת, אבל אנ- אני שומרת אותה. היא הייתה של הוריי, אבל הם מתו לפני כמה שנים."
הסתכלתי על אקוולה.
נכון, הייתה לי הודעה, אבל לא חשבתי שהיא תצא על הזמן שבו אהיה עם אקוולה.
ותהיתי אם גם היא שומרת סודות ממני.

[Fandom Girl]

הסתכלתי על ניקס בהפתעה, ולמרות שהיא התוודתה על פשע הרגשתי אבן יורדת מלבי. גם היא, אם כן, פנתה נגד ראש השבט שלה - תהיתי מה הוא עשה שגרם לה לפנות נגדו, ואם ניקס עדיין תתקבל בברכה אם תנסה לחזור לביתה.
וההודעה שהיא נשלחה למסור... האם זאדיה עומדת בפני סכנה? או שאלה חדשות מקצוות הממלכה...
היא לא יכולה לדעת מה עשיתי, הזכרתי לעצמי בניסיון להירגע, וגם אם היא יודעת מה קרה בים המערבולת אין לה דרך לדעת שזו הייתי אני. הכל בסדר. אני בטוחה.
הנחתי יד על כתפה של ניקס. "אם את מעדיפה למסור להוד מעלתו את ההודעה בפרטיות, אני יכולה להמתין בחוץ," הצעתי.

[ירין 13]

"לא, זה בסדר, העיקר שהאויב לא ישמע," אמרתי והעפתי מבט לצדדים.
אוויזנדום רכן אליי, "ומהי ההודעה?"
נשמתי עמוק, והכרזתי: "זו לא הודעה, אלא נבואה. והיא הולכת כך:

למסע יבחרו בת הים ובת השמיים,
להילחם ברשע, בנסתר ובהר הגבוה, יומיים,
האויב שם יתערב, ואולי העולם יוחרב
מלחמה תגעש בגבול בין המזרח למערב
במרחק השחקים, נס יקרה, אך אובדן מר
צד אחד ינצח, הטוב מכולם, והצד המפסיד יהפוך לקר,
זוהי תחילתה של מלחמה אינסופית, ועתידו של מלך הוא למות."
סיימתי את הנבואה, והרגשתי בחילה איומה.
כבר ימים רבים אני מנסה לפענח אותה. ועכשיו, כשהקראתי אותה בפעם הראשונה, הסתכלתי על זה אחרת.
'עתידו של מלך היא למות...' הם מתכוונים לאוויזנדום?
ומי אלו, בת הים ובת השמיים?
ומלחמה תגעש בבגבול בין מזרח למערב, אלו בני האדם?
הסתכלתי על אוויזנדום. הוא הסתכל עליי באופן מוזר. "את בטוחה שזו נבואה?"
"כן," אישרתי. למה שאני אלך עד לכאן בשביל לשקר ל- ובכן, מלך הדרקונים.
"והצלחת לפענך אותה?"
"חצי," הודתי. והסתכלתי על אקוולה, מקווה שיש לה רעיון. "מה את אומרת?"

[Fandom Girl]

נאנחתי, חשה לפתע משקל כבד נח על כתפיי. קיוויתי שמה שעשיתי ימנע ממלחמה כוללת לפרוץ... "אני חושבת שמזרח ומערב הם זאדיה וממלכות בני האדם," אמרתי. "אם זה נכון, המלך שמוזכר בנבואה הוא בוודאי אחד מאלה של חמש הממלכות. אני לא בטוחה אם 'יומיים' אמור לעודד או להדאיג אותנו - אם זה יהיה משך הקרב עם האויב שהנבואה מדברת עליו, או הזמן שנותר לנו עד שהאויב יתקוף אותנו."
לא רציתי לחשוב על השורה שהטרידה אותי: 'צד אחד ינצח, הטוב מכולם, והצד המפסיד יהפוך לקר'. אחד הלחשים שלמדתי כשעוד היה לי מקום בשבט שלי היה לחש קרח - ספציפית, לחש שמסוגל להקפיא את הדם של יצור חי. ידעתי שזה לחש חזק שמסוגל לסיים מלחמה אם מספיק מכשפי אוקיינוס מטילים אותו נגד האויב, אבל הוא גם היה אכזרי, מרושע, ואם נשתמש בו... אנחנו כבר לא נהיה הצד ה'טוב'.
במקום זה, בחרתי להתייחס לשורה אחרת: "אני מבינה שה'רשע' הוא האויב, וה'הר הגבוה' יכול להיות מיקום הקרב, אבל 'הנסתר' מבלבל אותי." פניתי ישירות לאוויזנדום. "הוא מעלתך, האם יכול להיות איום כלשהו על זאדיה שאנחנו לא מודעים אליו?"

[ירין 13]

אוויזנדום הירהר לרגע. "ובכן, אני סבור כי אם היה אחד חדש כזה היינו יודעים עליו ממזמן."
"אבל יש אחד כזה," התעקשתי, "וזה בטוח מוביל לבני האדם."
נראה שלאוויזנדום יש רעיון. "נסתרים יכולים להיות הצללים, כלומר, שדים שעשויים מערפל," הוא אמר. "אבל מעולם לא ראיתי שד, וסביר להניח כי הם בכלל לא קיימים. ומה בדבר השורות האחרות?"
חשבתי על מילותיה של הנבואה. "יש את השורה הראשונה... 'בת הים ובת השמיים', ובשורה האחרונה אומרים 'זוהי תחילתה של מלחמה אינסופית', זה אומר שזה מעגל, נכון?" ומבלי לחכות לתשובה, יריתי ישר שאלה חדשה. "מי אלו בת הים ובת השמיים?" רטנתי במהירות, והפניתי את מבטי לאקוולה.

[Fandom Girl]

חשבתי על השאלה לרגע. "בת הים ובת השמיים... אולי משהו שמייצג את היסודות שמיים ואוקיינוס - או מישהו, כמו..." פגשתי במבטה של ניקס. אין מצב, חשבתי מיד - מה הסיכויים שאנחנו נהיה הנושא של נבואה? הסמקתי ונדתי בראשי. "אם יש סיכוי שמדובר בשדים, אני חושבת שכדאי לנו לבדוק את הכיוון הזה." פניתי חזרה לאוויזנדום. "אם המקור היחיד שלנו למידע על שדים הוא האגדה, מוטב שנלך לפיה. היא מדברת על מקום מסוים?"
"האגדה מספרת על שלושה מקומות בהם השדים שוכנים," אמר אוויזנדום. "הראשון הוא עמק שן-סלע, ביתם של השדים בלב מדבר חצות; השני הוא הרסיסים, קבוצת איים בים הצפוני, שם השדים מתרבים על ידי הפיכה לערפל - כשהם חוזרים לצורתם הגשמית, במקום אחד יש שניים מהם; והאחרון הוא המקום שיהיה הכי קשה להגיע אליו - המגדלור, מקדש בראש ההר הגבוה ביותר בממלכות בני האדם. משם לפי האגדה השדים מתפשטים לרחבי כל זאדיה כדי לתקוף."