חרם\\ליה

[Hermione Potter~]

"בוקר טוב!" הכיתה הייתה שוממת וריקה מאדם.
"יש פה מישהו?" קראתי.
נכנסתי בשקט אל החדר החשוך והנחתי את תיקי על משענת הכיסא שלי.
ניגשתי אל מתג האור וחיכיתי שמישהו יצא מתחת לאחד השולחנות, אך כששום דבר לא קרה לחצתי עליו, מכסה על עיני בידי מעוצמת האור הפתאומית.
ניגשתי אל מקומי והתיישבתי בכיסא, מוציאה את הטלפון שלי מהתיק.
"קיילי? איפה את?" שאלתי את חברתי בטלפון.
"אני חולה" היא אמרה בקול משכנע, אך הצחקוק שבקע מפיה רגע לאחר מכן סיפר לי אחרת.
"איפה אתם? בממד?" יצאתי מהכיתה וניגשתי אל הממד שבסוף המסדרון, אך הוא היה ריק כפי שהכיתה הייתה ריקה לפני כמה רגעים.
"קבענו כל הכיתה לא להגיע היום לבית הספר, לא ראית?" אמרה קיילי, ממשיכה לצחוק. "אה, לא משנה... את לא נמצאת בקבוצה הזאת!".
צחוקה הפרוע של חברתי בקע מהטלפון ואני ניתקתי בכעס את השיחה.
דמעות החלו לזלוג במורד לחיי.
מה קרה? עד לפני חודש הייתי הילדה שכולם רצו לשבת לידה, לפטפט איתה בהפסקות...
הייתי 'המקובלת', למרות שאף פעם לא קראתי לזה ככה.
הייתי יותר מידי נחמדה, עכשיו אני מבינה את זה, אבל כבר מאוחר מידי.
וגם, ממתי יש להם קבוצה כיתתית בלעדי? מתי כל זה הספיק לקרות?
קודם הבנות לא הסכימו שאשב איתן בהפסקה בטענה ש-'אין לך מספיק מקום על הספסל'...
אחר כך זה התגלל לכך שאף אחד, כולל הבנים, לא הסכים להשאיל לי מחדד או עיפרון חלופי כשנשבר לי החוד, ולכך שפתחו קבוצות בלעדי והפסיקו לדבר איתי.
חוץ מקיילי. היא הייתה שם בשביל עד היום. היא תמיד תמכה בי וצעקה על כל מי שצחק עלי, עד היום.
היום, הכל נהרס.
היא נשטפה עם הזרם, היא בגדה בי.
כל הכיתה בגדה בי בעצם.
הצלצול לתחילת השיעור נשמע, והמורה עדן נכנסה לכיתה בלי שאשים לב.
"שיר? איפה כולם?" היא שאלה, מתעלמת מהעובדה שלא אמרתי לה בוקר טוב.
המשכתי להתעלם ממנה, דמעות זולגות בשטף מעיני.
"שיר!" היא קראה, הניחה את תיקה במקומה ונגשה אליי.
תמיד אהבתי את המורה הזאת.
"הם קבעו לא להגיע לבית הספר בלעדי!" גמגמתי, לא מאמינה למעשיי.
"מה?" עדן הייתה בהלם.
"אבל אל תגידי שסיפרתי, הם רק יתעללו בי יותר..." המשכתי לגמגם.
"מה זאת אומרת יתעללו בך יותר? מה קרה שפספסתי?" היא מיהרה אל שולחנה, לקחה את הטלפון שלה וחזרה אליי.
"אני חושבת שהם מחרימים אותי" מלמלתי בשקט, נשברת שלא כהרגלי.
"אני אתפל בעניין ההגעה קודם ואז אשוב אלייך, טוב?" עדן אמרה, מלטפת את גבי.
הנהנתי בראשי, והיא התקדמה לכיוון היציאה.
"את יכולה להיות בטלפון אם בא לך" היא אמרה ויצאה מהכיתה.
לא האמנתי למעשיי. אני הלשנתי!
אני, הילדה הכי יפה וחברותית בכיתה, הלשנתי!
שטף דמעות מחודש פרץ מעיני, ואני הנחתי ליבבות לפרוץ מפי הרועד.
למה זה מגיע לי? עשיתי משהו רע?
ובכל מקרה, למה הם קבעו לא להגיע היום לבית הספר?
עדן בטח תחזור עוד מעט לכיתה, תנחם אותי ותדבר עם הורי.
כל הכיתה שלי תחטוף עונש, והם ישנאו אותי עוד יותר ממה שהם שונאים אותי עכשיו.
שום דבר שאני אעשה לא יעזור, ואני בטח אשאר אומללה לנצח- ללא חברים.
זה בטח מה שיקרה, כי אין אפשרות אחרת.
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק והתקשרתי לאימי, לספר לה הכל.
רציתי לשפוך את כל מה שהסתרתי, לשתף את הכל, גם אם היא תכעס עליי. רק שתדע.
עדן נכנסה לכיתה ואני ניתקתי את השיחה.
"כבר סיפרתי לאמא," אמרתי לה.
"דיווחתי על הכל למנהלת," היא אמרה. "אני חושבת שאין טעם לקיים עכשיו שיעור, אז נראה לי שיהיה בסדר אם תחזרי עכשיו הביתה, במיוחד אם מדובר במקרה כמו שלך. אני אחתום לך על אישור היציאה."
"תודה" מלמלתי והרמתי את התיק על הגב.
יצאתי מבית הספר והלכתי לכיוון ביתי, מתעלמת מכל אדם וחיה שאני פוגשת בדרכי.
כשנכנסתי הביתה רצתי אל אימי, והיא חיבקה אותי בעודה מלטפת את גבי ושותלת נשיקות על קודקודי.
"אני אוהבת אותך כל כך," היא אמרה. "למה לא סיפרת לי עד עכשיו?".
"זה ככה רק חודש..." מלמלתי.
"לכי לישון מתוקה, את צריכה את זה..." היא התנתקה ממני לבסוף ודירבנה אותי לכיוון חדרי.
הנהנתי אליה וסגרתי את הדלת.
זרקתי את התיק ליד המיטה וניזרקתי עליה, הדמעות האחרונות שנותרו לי פורצות מעיני.
למה? למה דווקא לי?

[Kill This Love]

ליההה
את טובהה
את כותבת מעולה תמשיכיייי