המרי סלסט||נטע, סיפור

[Sam I am]

דחיתי במשך הרבה זמן את הפרסום של הקטע הדו שבועי של ימי ראשון
למה?
כי אני דחיינית
מצאתי את הקטע הזה במגירה המטאפורית שהיא למעשה התיקייה שלי במחשב
אז הנה הקטע הדו שבועי של ימי ראשון ביום רביעי
קרדיט לקלישה על הביטוא
***

המרי סלסט
460 מילים

הקדמה
הקרשים חרקו תחת משקל הגברים, נאנקים בהפתעה. הם היו כהים ממלח, לא מריקבון. המפרשים היו רפויים, בהיעדר רוח, אבל לא היה בהם שום פגם, גם לא מהסוג שמגלים בבדיקה מעמיקה. האוכל, האלכוהול והציוד האישי של אנשי צוות הספינה היה במקומם, כאילו אלה לא נעדרו כבר עשרה ימים, אם להאמין ליומן הקפטן.
''מה נעשה, 'דוני?'' שאל רוג'ר את המשנה לקפטן המהורהר. ''אי פ'ם שמעת על ספינה 'זאת שכל המלחים ש'ה פשוט נע'מים?'' הוא היה אדם גוץ קומה אך חסון. עיניו ניסו להתמקד בגבר שאיתו דיבר; הוא היה שתוי, על אף שעת הצהריים המוקדמת.
''שמעתי על ההולנדי המעופף''. השיב אוליבר דבו בקולו השקט. ''לא חסרות אגדות על ספינות רפאים כאלה ואחרות''. אצבעותיו הארוכות, עטויות הכפפות הצחורות, ליטפו את גלגל ההגה שנאנק בתגובה.
''ובכל זאת, 'דוני. לראות דבר כזה מול 'עיניים?'' רוג'ר ירק מעבר למעקה העץ. ''אני מקווה שזה לא יביא מזל רע. זה מה שחסר לנו''.
אוליבר דבו הניד בראשו ועל פניו הייתה הבעה של חוסר שביעות רצון. הוא היה אדם הגיוני מאוד ולא סבל שטויות מהסוג הזה. ''אין דבר כזה מזל או קסם, רוג'ר, הכל שטויות. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו על ה'מרי סלסט' הוא שבטעות נאבד את הקשר עם הספינה שלנו. וזה לא יקרה''.
''מה 'תגיד, 'דוני. רק אל 'גיד לי אחר כך למה לא הזהרתי 'תך''. אמר רוג'ר וירק שוב, רק ליתר ביטחון. הוא אמנם עשה רושם של גבר אמיץ למדי בשעות היום אך רעד מהמחשבה על הרוחות שאולי אורבות ברגע זה על סיפון ה'מרי סלסט' ומחכות להשתלט על נשמתו המעונה... לעזאזל, זה יהיה רע.
''נזוז מכאן. מלבד ההיעלמות הצוות, של הניירת, מכשירי הקפטן ואחת מסירות ההצלה הכל כשורה... נחזור ל'דה גרטיה' ונדווח למי שצריך לדווח''. הורה אוליבר דבו לכל חברי הקבוצה עליה היה מופקד.
מהר מאוד הם חזרו אל ה'דה גרטיה' וסיפרו לחבריהם על הספינה. זה היה סיפור משונה, מסתורי, מפחיד. ייתכן שבעוד חודש או חודשיים הוא יסופר שוב ושוב ושוב עד שכל הפרטים ישתנו ודבר לא יוותר מלבד האימה שהעלימה את אנשי צוות הספינה 'מרי סלסט'.
אוליבר דבו נשען על מעקה הספינה האהובה שלו וראשו כואב ממחשבות. צוות לא נעלם סתם כך. לו פיראטים היו מתקיפים אותם הרכוש היה נשדד, ואילו מן פיראטים לוקחים רק את השבויים אך משאירים את הספינה בלי פגע?
ואז הוא שמע את זה. זו הייתה ההרמוניה העדינה ביותר ששמע כל חייו, במיוחד לאחר שנים ארוכות של האזנה רק לשירתם של המלחים שהייתה מלאה בזיופים וחסרת חן. הוא הביט סביב בטירוף, מנסה למצוא את מקור המנגינה האלוהית אך לשווא. ההרמוניה הייתה רכה כמו שפתיה של אשתו אך גם היה בה משהו מוזר שהתקשה להסביר, כמו יין חם ומתובל שגורם לך לשכוח כל כאב... כל ספק... רגע אחד הוא עמד בהבעה נחושה, רגליו שולחות אותו אל עבר קרש הנידונים, משם היה משוכנע שישמע את הקול החלומי בצורה הטובה ביותר. רגע לאחר מכן הוא כבר לא היה שם, הקרש רעד.
אוליבר דבו קפץ לים.


***
ישנה אגדה של מלחים שאם לא תוסיפו תגובה רוחו של אוליבר דבו תרדוף אתכם לנצח

[בקביק 222]

וואו.
המרי סלסט זו תעלומה שאני ממש אוהב, ואני שמח שמישהו (או במקרה הזה: מישהי) כתב עליה סיפור.
מאוד אהבתי שזה מספור מנקודת המבט של הדה גרטיה.
קטע מדהים.
עכשיו הרוח של אוליבר דבו לא תרדוף אותי?