הייבן זה לא הבית, עם נואל

[אלכימאית הברק]

השעות עד הערב עברו במתיחות רבה. ישבתי לבד, לא יודעת אם בטוח לגשת לקבוצה כזו או אחרת של בני אנוש ובסוף לא ניגשת לאף אחד. שלפתי את המגילה שלי, שלחתי להורים שלי הודעה שהכל בסדר, ואת שאר הזמן עד ארוחת הערב העברתי בקריאת 'האור והחושך - אגדות האלים'.
זמן קצר לאחר השקיעה קמנו כולנו והלכנו בעקבות אישה בגיל העמידה - כנראה אחת המורים בהייבן - הובילה אותנו לחדר גדול בקומת הכניסה של מבנה רב-קומות. השולחנות היו בסגנון מיסטרלי, נמוכים ועם כריות מסודרות לאורכם במקום כיסאות. אחד מהשולחנות כבר היה מלא, כנראה תלמידים חדשים שהיו בחצר ולא בחדרי המנוחה. סקרתי את החדר במבטי ולשמחתי הרבה ראיתי דמות מוכרת נושאת מגש עם שתי קערות עליו. רציתי לנופף לראג'ה אבל, לאור השיחה הקודמת שלנו, לא הייתי בטוחה שהיא תרצה ליצור קשר איתי עכשיו.

[Fandom Girl]

"היי," קול נשי נמוך ועליז נשמע לידי כשניגשתי לקחת מנת אטריות ומרק. סובבתי את הראש וזיהיתי את הנערה במעיל מהתור להרשמה, מחייכת אליי ומעמיסה סלט על צלחת. "רוצה לשבת ביחד?"
"בטח," השבתי, שמחה להיות בחברת פנים מוכרות. סקרתי במבטי את מקומות הישיבה. "השולחן הזה נראה מלא," נדתי בראשי לעבר שולחן אחר, שהיה כמעט ריק. "רוצה שנשב שם?"
היא הנהנה, וביחד פילסנו דרך לשולחן הפנוי. "אני אומבר, דרך אגב," היא הציגה את עצמה. "מווקיואו."
"ראג'ה," נידבתי, זנבי מתעקל כלפי מעלה. "מארגוס, פה בצפון."
תנועה בזווית העין שלי תפסה את תשומת לבי, והבחנתי בזאף עומדת נבוכה בצד. "זאף!" נופפתי אליה. "בואי שבי איתנו!"

----
זה כאילו Umber

[אלכימאית הברק]

הסמקתי במבוכה, מהססת לרגע בטרם ניגשתי אליהן. התיישבתי באיטיות, כאילו כל רגע אחת מהן עמדה למחות על נוכחותי. "שלום," פניתי לשתיהן - ראג'ה והנערה הזרה.
"נעים להכיר," השיבה הנערה. "זאף, נכון?"
"כן," אישרתי. "ואת...?"
"אומבר."
סקרתי אותה במבט מהיר. היא נראתה אנושית לגמרי, אם כי היו פונוס שיכלו להתחזות לבני אנוש. "אז, את יודעת איך מתחלקים לצוותים כאן?"
"אני לא בטוחה. בשייד משתבצים כדי לגוון את הכישורים של חברי הצוות," אמרה אומבר, "אבל כאן אני מניחה שההתאמה תהיה יותר לפי אופי, לפי התרבות המיסטרלית."

[Fandom Girl]

המשכנו לפטפט תוך כדי הארוחה, וכששלחו אותנו לאזור המנוחה של החדשים הלכנו ביחד והתמקמנו שלושתנו אחת ליד השנייה.
*
רעש של מתכת מתחככת במתכת לכד את תשומת לבי. פקחתי עיניים - מתי נרדמתי בכלל? - ומצאתי את עצמי בחדר לבן עם שלושה קירות בעלי מראה קריסטלי, ואחד ירוק מרצד שבוודאי היה היציאה, ולידו מיכל דאסט. שלפתי את טופר המטר וטענתי אותו בגביש דאסט כחול. לקחתי איתי כמה קליעי דאסט חשמל ועוד גביש מים ליתר ביטחון וחציתי בזהירות את הקיר הירוק.
מצאתי את עצמי בהסתעפות, שהובילה מימין וגם משמאל להסתעפות נוספת. חרקתי שיניים ורצתי שמאלה, מקשיבה לתחושת הבטן שלי, ואז ימינה. הפעם לא חיכתה לי צומת אלא דרך ארוכה וישרה, תחומה משני צדדיה באותם קירות קריסטל חסרי מידע. תסכול פעפע בתוכי; זה בבירור סוג של מבחן, אבל מה אני אמורה לעשות לגביו אם אין שום מידע סביבי? זה סתם מבוך ריק שזרקו אותי באמצע שלו?
צליל דומה לענף נשבר לכד את תשומת לבי. רצתי לעברו - ישר, ימינה, שוב ימינה - מוכנה להתגונן מפני איום שאולי מחכה לי שם, שאולי מהווה רמז. במקום זה, מצאתי את עצמי נכנסת ישר בזאף.

[אלכימאית הברק]

שוטטתי במבוך לאט, בוחנת ביסודיות את הדרך עצמה ואת הקירות משני צדדיי, כשהגעתי לנקודה יוצאת דופן - חדר עגול, עם שמונה מעברים שחיברו אותו לשאר המבוך, ואדמה במקום רצפה מרוצפת. חייב להיות כאן רמז, החלטתי. הצמחתי קיסוסים מתוך הקרקע בניסיון לבדוק אם הרמז קבור קרוב לפני השטח, ואז שמעתי ריצה לכיווני. לא הספקתי להסתובב וראג'ה נכנסה בי, שתינו נופלות לקרקע בערבוביית גפיים מעוצמת התנופה. "אאוץ'," נאנקתי.
משהו לכד את תשומת לבי - סמל על הקיר המעוגל, משני עברי המעבר שהגעתי ממנו. הסמל של ממלכת אטלס. "מה זה אמור להיות?" הצבעתי עליו.

[Fandom Girl]

"סליחה!" קראתי, יורדת ממנה, ורק אז ראיתי על מה זאף הצביעה. "...הא." סקרתי באיטיות את שאר החדר, וזיהיתי סמל נוסף - שלוש החרבות של ווקיואו. "תראי, גם שם," הצבעתי גם אני. הסתכלתי על המעברים האחרים ונראה שאין יותר סימונים בחדר. "את חושבת שאנחנו אמורות למצוא את המעבר שמקושר להייבן?" חשבתי בקול. "זאת אומרת, אם אטלס שם ו-ווקיואו שם, אז וייל צריכה להיות במרכז ואז הייבן תהיה..." הסתובבתי באיטיות, עם הפנים לאטלס כמו בראש מפת העולם, ועם ווקיואו קצת מתחת לקו שהייתי מציירת אם הייתי מרימה בקו ישר את יד שמאל. עיר הבירה של מיסטרל צריכה להיות... "שם!" הצבעתי בדיוק לימיני.