עולם חדש, חברים חדשים, אויבים חדשים\\ליה, סיפור בהמשכים הנכתב במסגרת NaNoWriMo

~עולם חדש, חברים חדשים, אויבים חדשים~

ז'אנר: פנטזיה

דירוג: pg13

טריגרים: דם, נטיות מיניות שונות

איך הכל התחיל
(640 מילים)

אור. המון אור. יותר מידי אור.
בוהק זהוב שטף את עיניה של סופי גרהאם, אשר שכבה על האדמה הלחה לאחר הגשם. היא התיישבה במקומה ושפשפה את עיניה, מתרגלת באיטיות לאור המסנוור. לא היה לה מושג היכן היא נמצאת ומדוע, אך מה שהיא ידעה בוודאות הוא שהיא נפלה נפילה חזקה למדיי בדרך למקום שבו נמצאה- שריריה הכואבים בישרו לה על כך. "שלום?" היא קראה בעיוורון, "מישהו יכול לעזור לי?".
לאחר שלא נשמעה תשובה היא קמה על רגליה בזהירות מהולה בחשש, מגששת סביבה בכדי למצוא משהו להאחז בו. אט אט עיניה התרגלו לאור שהפיצו חמשת השמשות אשר הקיפו את הפלנטה, בהן הבחינה מיד. הדשא שכיסה את האדמה תחתיה היה ארוך במיוחד ומעט כחלחל, וכשנגעה בו צמרמורת עברה בגופה- מרקמו וריחו היה כשל דם קרוש אשר הכירה היטב. האדמה נמשכה סביבה למרחק קילומטרים רבים, ונראה שאף בית או אפילו עץ מעטרים את האדמה השטוחה. באופק נראו מקבץ הרים מנוקדים בבקתות קטנות, וזהו הכיוון שאליו בחרה סופי להתקדם. הדרך אל ההרים הייתה מסובכת מאוד, במיוחד עבור סטודנטית לרפואה עם טראומה. ריח הדם שהפיץ הדשא גרם לסופי סחרחורת והאור החזק רק תרם להרגשה. לאחר כמה שעות וקילומטרים של הליכה הדרך החלה להיות תלולה והיא התקשתה ללכת, העייפות והבחילה התעצמו בכל רגע. כאשר בקתה ראשונה סוף סוף צצה באופק סופי רצה אליה בתשישות ודפקה בדלת, מתעלפת לפני שנשמעה תשובה.
סופי לא ידעה כמה זמן עבר, אך כשעינייה נפקחו והיא ראתה שתי נשים דואגות רוכנות מעלייה. כמה מהשמשות שבשמיים תרם שקעו וסופי הניחה שעברו דקות בודדות בלבד לאחר שהתעלפה.
"סוף סוף התעוררת! הכל בסדר?" שאלה אחת הנשים. היא הייתה יפה- שיערה הבהיר היה קלוע לצמות ומכוסה בחלקו בבנדנה, ועיניה השחורות היו מלאות בדאגה ובחמימות. האישה השניה, לעומתה, הייתה קצת פחות יפה. תלתליה הכתומים היו פרועים במקצת ועיניה החומות קצת פזלו, אך למרות זאת הן הכילו כל כך הרבה חום ואהבה שסופי הייתה בטוחה שהיא מאוד נחמדה.
"מי אתן? איפה אני?" שאלה סופי בבלבול, ואפילו לא טרחה לנסות להתרומם מהשכיבה. "אני ארינה, וזו ג'ולי. את נמצאת בעמק המורחקים שבממלכת איינמולדיה." הסבירה בהירת השיער. סופי התרוממה לישיבה והביטה סביבה. השמיים הכהים היו מעוטרים בכעשרה ירחים לפחות ובעננים רבים, ולפתע הקור התחיל להציף אותה. פתאום הבקתה המוארת שניצבה לפניה נראתה לה חמימה ומזמינה הרבה יותר. "אפשר להכנס? די קר כאן..." שאלה סופי בביישנות. "בוודאי." אמרה ג'ולי. "אנחנו נסביר לך את כל מה שאת צריכה לדעת".
סופי קמה מהאדמה ונכנסה אל הבקתה, שתי הנשים אחריה. פנים הבית היה משונה יותר מכל דבר שראתה במהלך חייה. במרכז החדר נחצב שקע עגול ומסביבו ניצבו כריות צבעוניות. על קירות העץ נתלו מדפים רבים ועליהם צנצנות מלאות בתבלינים שונים, ברטבים ובעוד כל מיני דברים שסופי לא רצתה לדעת מה הם או למה הם משמשים. לצד המדפים נתלו על הקירות תמונות רבות, וליד הדלת סופי נדהמה ונגעלה במקצת לראות זיקית הממוסמרת לקיר. חלל החדר היה מלא בגחליליות אשר האירו את החלל, ובקצהו השני ניצבו שתי דלתות אשר סופי הניחה שהובילו לחדר השינה ולשירותים. מסביב לחדר נמצאו הרהיטים הרגילים אשר נמצאים בכל בית- ספה, ארון, כיור ועוד מן ארון מוזר במקצת שהיא ניחשה שהוא המקרר.
"מאוד נחמד כאן," אמרה סופי. למרות המוזרות שבחדר הייתה בו הרגשה מאוד ביתית וחמימה כך שהיא דברה אמת.
"תודה רבה!" ג'ולי הסמיקה וארינה הניפה את ידה בביטול. למרות שהיו מוחמאות נראה היה שעצבות ממלאת לפתע את עיניהן.
"טוב..." פתחה סופי והתיישבה על אחת הכריות שעל הרצפה. תוכלו להסביר לי מה זה המקום המוזר הזה שהופעתי בו פתאום?".
"מה זאת אומרת הופעת פה פתאום?" שאלה ארינה לאחר כמה רגעים, וסופי התקשתה להבין את ההבעה שעל פניה.
"התעוררתי במרחק כמה קילומטרים מכאן על הדשא," הסבירה סופי.
ג'ולי וארינה הסתכלו זו על זו בחשש, וכעבור שניה ג'ולי זינקה אל מכשיר מוזר שניצב ליד הספר והצמידה חפץ הנראה כמו שפורפרת טלפון לאוזנה.
היא לחצה על כמה כפתורים, מלמלה כמה דברים ואז הניחה את החפץ בחזרה במקומו ושלחה אל ארינה וסופי מבט מלא משמעות. ארינה הביטה גם היא בסופי ונאנחה.
"שנגיד לה את זה ביחד?" היא שאלה. ג'ולי הנהנה בכובד ראש.
"את אחת מבין חמשת אנשי הפלא."

אוקיי! בא נתחיל
באופן כללי אני אוהבת את הסיפור הזה, הוא נחמד ממש ועושה לי וויב של ספרי פנטזיה כאלה שהייתי קוראת פעם, אני ממש מחכה לקרוא את ההמשך שלו.

עיניה הביעו הרבה מאוד מה? אני מניחה שניסית לומר שסופי ראתה שהיא דואגת לה אבל צריך לכתוב את זה כי עיניים יכולות גם להביע שנאה או כעס או כל רגש אחר בעצם

די מוזר בעיני שהן לא הכניסו אותה לבפנים. זאת אומרת, היא הייתה מעולפת בחצר שלהן כמה שעות והן ידעו שהיא שם. למה הן לא הכניסו אותה לבית שלהן? ניסו להעיר אותה?

טוב, אני לא באמת יודע מה זה אומר. אין לי שום אינדיקציה על העולם הזה ועל שתי הנשים האלה אז אני אפילו לא יודע אז זה דבר חיובי או שלישי ובאופן כללי מה זה בכלל. אני מניחה שזה אמור להשאיר אותי במתח לפרק הבא, וזה באמת קצת ככה, אבל זה היה קצת יותר מותח אם היה לי מושג של מה בערך זה אומר.

חוץ מזה, הפרק היה פתיחה ממש מוצלחת וארינה וג'ולי מרגישות לי מקסימות ממש ואני כבר רוצה להמשיך לקרוא את הסיפור שלך. תמישכי לכתוב!

לקחתי הפסקה מכתיבה של עוד דמות כי לא יכולתי להתרכז אז החלטתי לקרוא קטע קצר ונפלתי עלייך! איזה כיףףף
אז קיצר: פרק הפתיחה הרגיש לי קצת מהיר מידי. המסע שלה היה רק שתי שורות, והייתי שמח לעוד קצת מידע על איך היא הרגישה. זה נראה לי קצת דל מידי.
חוץ מזה - אני מחכה לפרק הבא :)

היסטוריה, אנשי פלא ועוד כל מיני פטפוטים
(1030 מילים)

"אחת מחמשת אנשי הפלא?" סופי חזרה אחריהן, טועמת את המילים בלשונה.
"בדיוק." אמרה ארינה והתיישבה לידה על אחת הכריות, ג'ולי מצטרפת אליהן לאחר כמה רגעים.
ראשה של סופי הסתחרר. קודם כל היא נופלת מהשמיים אל מקום מוזר ביותר הנקרא ממלכת איינמולדיה ויש לדשא שצומח בה ריח של דם. אחר כך היא הגיעה לבית של שתי הנשים האלה שאין לה אפילו מושג מי הן והן טוענות שהיא אחת מבין חמשת אנשי הפלא, מה שלא אומר לה שום דבר.
"אני צריכה הסבר. על הכל." היא תבעה מארינה וג'ולי, אך רגע לאחר מכן היא הוסיפה "בבקשה", שכן היא הרגישה שהייתה קצת תקיפה מידי.
"ממה להתחיל..." ג'ולי נאנחה.
"אני חושבת שכדאי שקודם נסביר קצת על עצמנו." אמרה ארינה.
"טוב. אז אנחנו יוליה וארינה ברינקלודרי, ושתינו גורשנו לעמק המורחקים לפני שש שנים בערך." פתחה ג'ולי.
"כבר יש לי שאלות," צחקה סופי. "דבר ראשון- אתן אחיות? אתן לא נראות כמו אחיות... ודבר שני- מה זאת אומרת גורשתן? למה? ומה זה עמק המורחקים?".
"בהחלט יש לך המון שאלות," חייכה ארינה. "ולגבי השאלות שלך- לא אנחנו לא אחיות, אנחנו נשואות. וזו בדיוק הסיבה שבגללה גורשנו לכאן."
סופי מצמצה. "אתן... להט"ביות?" היא שאלה בחשש.
"בדיוק ככה חשבתי שהיא תגיב..." נאנחה ג'ולי בעצב.
"סליחה! סליחה! אני ממש מתנצלת... לא התכוונתי לפגוע, אין לי בעיה עם זה שאתן-" שטף הדיבור המהיר והמתנצל של סופי יצא מפיה במהירות מסחררת, אך היא נקטעה על ידי ארינה.
"הכל בסדר," היא אמרה. "ג'ולי סתם קופצת למסקנות לפעמים. וגם אם היה לך משנה, לא כל כך אכפת לנו. אנחנו כבר רגילות ליחס כזה..."
"אני מתנצלת גם, על זה שהאשמתי אותך." הוסיפה ג'ולי, ונראה שהעצב בעיניה דועך במקצת.
"בכל מקרה, למה גורשתן לכאן?" חזרה סופי על שאלתה.
"כי אנחנו להט"ביות, והמלך צ'ארלי ג'קסון בראד העשרים ושישה לא אוהב להט"בים." אמרה ארינה בכעס.
"זה נוראי!" אמרה סופי, וארינה וג'ולי הנהנו אליה בהסכמה.
"כל האנשים שהמלך צ'ארלי ג'קסון בראד העשרים ושישה לא אוהב נשלחים לכאן," הסבירה ג'ולי. "כולל להט"בים, טרולי מגמה, אלפי מערות, דרקוני קור...."
לפני שסופי הגיבה על מה ששמעה, היא הייתה צריכה לעכל את מגוון השמות המוזרים שזה עתה יצאו מפיה של ג'ולי. "טרולי מגמה?" היא שאלה.
"רשמית, יש באיינמולדיה ארבעים ושבעה סוגי טרולים. ואם זה מעניין אותך, המספר הכללי של כל הזנים של היצורים התבוניים בממלכה הוא חמשת אלפים שמונה מאות עשרים וארבעה." אמרה ארינה.
עיניה של סופי נפערו בהלם, ולא מכך שיש כל כך הרבה זנים בממלכה, אלא בגלל שארינה זכרה את כולם. כעבור רגע היא נערה את ראשה בכדי להתעשת, נזכרת בשאלותיה הרבות.
"תוכלו לספר לי קצת על איינמולדיה הזאת?" היא שאלה.
"שעת סיפור!" קראה ג'ולי ומחאה כף, וכל הגחליליות המרחפות בחדר שעטו לכיוונה, מוטירות את שאר החדר חשוך.
סופי הזכירה לעצמה להחמיא לג'ולי על הטריק לאחר תסיים את הסיפור.
"ממלכת איינמולדיה היא הממלכה הגדולה ביותר על הפלנטה, וגם העתיקה ביותר. למעשה, איינמולדיה קיימת מאז שנולד היצור הנבון הראשון." פתחה ג'ולי. "העיר הבירה, רימולנזיה, היא עיר שוקקת חיים המלאה בקסם ובטכנולוגיה. במרכז העיר בדיוק שוכן ארמון המלוכה הראשי, שם גרים צ'ארלי ג'קסון בראד העשרים ושישה ומשפחתו. קיימים כמה זנים ראשיים של היצורים החיים באיינמולדיה- ביניהם בני האדם, האלפים, הפיות, הטרולים, הערפדים והשדונים. עמק המורחקים הוא עמק קטן הנמצא בדרום הממלכה ואליו נשלחים כל האנשים שלא מוצאים חן בעיני המלך. משפחת המלוכה הם בני אלמוות, וזאת מפני שהם ניזונים מצמח האמברוסיה. לשאר היצורים אין גישה לצמח זה."
"ומיהם חמשת אנשי הפלא?" שאלה סופי.
"חמשת אנשי הפלא הם חמישה אנשים שהקוסם הכי גדול בממלכה חזה שהם יפלו משמי הפלנטה שלנו ויצילו את עולמנו," אמרה ארינה, והגחליליות עברו להתגודד סביבה. "המלך צ'ארלי ג'קסון בראד העשרים ושישה פקד על כל מי שימצא את אחד מחמשת אנשי הפלא לשלוח אותם לארמונו."
"ואיך אני אמורה לחזור לעולם שלי?" שאלה סופי כשהמחשבה המפחידה עלתה פתאום לראשה.
"את זה, לצערי, אני לא יודעת..." אמרה ג'ולי, וארינה הנהנה אליה בהסכמה.
דאגה החלה להתפשט בליבה של סופי, ופתאום היא הרגישה שריח הדם של הדשא שבחוץ חודר אל אפה בכוח.
"תוכלי אולי לספר לנו על העולם שלך לפני שנחליט מה לעשות?" שאלה ארינה.
סופי הנהנה בראשה, והחלה לספר להן על עולמה. היא סיפרה להן על חברתה הטובה זואי, על שני אחיה הגדולים, על המדינה בה גדלה ועל השלטון הדמוקרטי שהיה נהוג ברוב המדינות שם. היא סיפרה להן גם על הדברים הרעים- על הגזענות והאנטישמיות, על המלחמות, על אסונות הטבע ועל כל שאר הדברים שמספרים לאנשים מעולם אחר.
"וואוו." אמרה ג'ולי לאחר שסופי סיימה לספר.
"בהחלט וואוו." הסכימה איתה ארינה. "העולם שלך נפלא!"
סופי חייכה. היא הביטה אל מחוץ לחלון ונבהלה כשראתה את החושך המוחלט ששרר בחוץ.
"אנחנו חייבות להחליט מה לעשות!" היא אמרה. "אני לא אמורה להציל את העולם או משהו בסגנון?"
ג'ולי וארינה הביטו זו בזו. "את תצטרכי לעשות זאת לבד, לצערי..." אמרה ארינה. "בגלל שהורחקנו אין לנו זכות ללכת איתך אל המלך."
סופי הביטה בהן ביאוש.
"אבל אני לא יודעת את הדרך! אין לי צידה לדרך או בגדים, אני לא יודעת איך להסתדר בעולם הזה ומה הסכנות שבו וגם אין לי לב להשאיר אתכן כאן! זה לא צודק ואני גם ככה חייבת לכן את חיי." היא אמרה. "אני מסכימה להציל את איינמולדיה אך ורק בתנאי שאתן באות איתי!".
"את מתוקה," חייכה ארינה בעצב. "אבל אנחנו פשוט לא יכולות."
"תוכלו לפחות לעזור לי?" שאלה סופי.
"בוודאי! מה חשבת שנעשה?" קראה ג'ולי וקפצה ממקומה, מפזרת את הגחליליות בחזרה למקומן מסביב לחדר.
בעודה ניגשת להכין לסופי תיק עם אוכל לדרך, התקרבה ארינה אל סופי ותפחה עם ידה על כתפה בעידוד, ולאחר מכן התרוממה והלכה לעזור לג'ולי.
כעבור רבע שעה בה בהתה סופי בקיר בעוד מיליון מחשבות מתרוצצות בראשה ניגשה אליה ג'ולי והגישה לה תרמיל מלא בכריכים ובציוד מגוון.
"יש פה אוכל, מים, בגדים חמים, סכין למקרה הצורך ומדריך קצר שארינה כתבה בו כתוב מה את צריכה לעשות," היא הסבירה בעוד סופי כותפת את התיק על כתפיה. "במקרה ויגמרו לך האוכל או המים את יכולה לשתות מהנהר הזורם בסמוך לשביל המוביל מפה אל העיר הבירה ולאכול מפטריות הבר הצומחות באיזור."
"תודה רבה," אמרה סופי וחיבקה את ג'ולי, ארינה מצטרפת שניה לאחר מכן.
"אתן לא מבינות כמה עזרתן לי," היא אמרה כשהן התנתקו, דמעות מתחילות לבצבץ בזוויות עיניה.
"שמחנו לעזור," אמרה ארינה בחיוך דומע והובילה את סופי אל מחוץ לבקתה.
"את צריכה ללכת לשם," אמרה ג'ולי והצביעה לעבר שביל דק שהתמשך למרחק רב כפי הנראה לעין.
"אני מצטערת שאת נאלצת לצאת לדרך בלילה, אבל את חייבת להגיע לארמון במהירות האפשרית..." אמרה ארינה.
"בהצלחה! להתראות!" קראו שתי הנשים ונופפו לעבר סופי בעודה מתחילה את דרכה אל עבר הלא נודע.

פרק מושלם ליה!
ממש נהניתי ממנו, סליחה שאני לא כותב תגובה ארוכה כמו שמגיעה לפרק הזה, אבל זה יקרה בהמשך.
תמשיכי תמשיכי

פתאום שמתי לב איזה משעמם זה יצא... תסלחו לי הייתי עייפה

תחילת המסע וסופו המהיר להפתיע
(534 מילים)

כעבור הליכה של כמה דקות בטנה של סופי התחילה להשמיע רעשים מחשידים, ואז היא נזכרה בכך שלא אכלה כבר כמה שעות טובות. היא מצאה בול עץ כרות בעומק כמה מטרים אל תוך היער והתיישבה עליו, פותחת את תיקה וסורקת את תכולתו.
היא הוציאה את אחד הכריכים שג'ולי וארינה הכינו לה, וכשנגסה בו היא השתנקה. הכריך היה מלא בזרועות תמנון.
קרקור נוסף בקע מבטנה של סופי, והיא אזרה אומץ וחיסלה את הכריך בתוך דקה, מתעלמת ככל יכולתה מתכולתו. סופי קמה ממקומה והתחילה להמשיך בדרכה, אך לאחר חצי שעה סימני עייפות התחילו להופיע והיא החליטה שנמצא מקום לישון בו ותמשיך את דרכה בשעות האור. לאחר חיפושים קצרים היא מצאה ערמת בולי עץ בצד הדרך והתחפרה בתוכה יחד עם תיקה, נרדמת כעבור רגע.
סופי התעוררה לקול הציפורים המצייצות. היא הזדחלה מתוך מחבואה והביטה סביבה, ולאחר רגע הבינה שאין לה מושג לאיזה כיוון היא צריכה ללכת. עובדה נוספת שסופי שמה לב אליה היא כובד תיקה- הוא הרגיש לה קל בהרבה מאתמול. היא הציצה לתוכו ולמרבה הפתעתה היא ראתה שחצי מהכריכים שלה נעלמו.
כנראה מישהו גנב לי אותם בלילה, אולי חיה כלשהי... היא חשבה, ודאגה החלה להזדחל אל ליבה.
לאחר מחשבה קלה היא הבינה שאין לה מה לפספס והתחילה לצעוד לכיוון שאליו היה מופנה ראשה כשישנה, וזאת מפני ששיערה שכשהלכה לישון פניה היו מועדות אל הכיוון הנכון של השביל.
כך היא הלכה במשך כל היום, עוצרת מידי פעם להפסקות שתיה ולנשנושים. הנופים שסביבה התחלפו במהירות- כעבור שעה של הליכה בלבד היער שבו ישנה נעלם ובמקומו הופיעו שדות ירוקים ומלאים בפרחים בגדלים שונים ובצבעים שמעולם לא ראתה.
כשהשמש התחילה לשקוע, סופי החליטה שהיא תסיים את מסעה להיום בכריך נוסף ובבניית מחנה זמני אותו תעזוב בבוקר שלמחרת. כשהלכה לישון, היא חיבקה את תיקה חזק בידיה והקפידה להניח אותו כך שפתחו יהיה בכיוון ביטנה והגישה אליו תהיה מוגבלת.
כך עבר עוד יום, שבוע, שבועיים, וסופי כבר התרגלה לשגרה הזאת. הכריכים והמים שבתיקה החלו לאזול לאט לאט והיא חששה שיגמרו ושלא יהיה לה מה לאכול ולשתות.
ביום השבעה עשר למסעה, התעוררה סופי לקול חצוצרות. היא שפשפה את עיניה והביטה אל מקור הקול, ולמרבה הפתעתה מצאה שם יצור נמוך קומה שעורו ירקרק יושב על גב סוס יפה תואר ובידו חצוצרה. מאחוריו, ניצבו שני פרשים נוספים אשר עורם היה כחול וסוסם היה קצת פחות מפואר.
"סופיה גרהאם,
את מוזמנת אל ארמונו של מלכנו האדיר, הוד מלכותו צ'ארלי ג'קסון בראד העשרים ושישה כחלק מתפקידך כאשת פלא." הקריא היצור הקטן מתוך מגילה ששלף מכיסו.
סופי קמה על רגליה, התמתחה והניפה את תיקה על גבה, מוודאה שלא נגנב ממנה דבר במהלך הלילה.
"אם יורשה לי לשאול, כיצד אתה יודע את שמי?" היא שאלה, מתאימה את סגנון דיבורה לסגנונו.
"הו, את הופעת בחזיונו של הארי דון סילבריון הגדול!" קרא היצור הקטן בקולו הצפצפני.
סופי נעצה בו מבט חשדני, אך ההרגשה של 'מה כבר יכול לקרות' שוב גברה על הרגשות האחרים והיא החליטה להאמין לו ולראות מה יקרה.
"אם כך, נצא לדרך?" שאלה סופי, שמחה שמסעה נגמר לפני שהצידה לדרך שהכינה תאזול.
היצור הקטן החווה בידו על סוס לבן וגבוה שעמד מאחוריו, וסופי טיפסה על גבו, אוחזת במושכות. זה הזכיר לה את חוג הסוסים שהשתתפה בו בילדותה.
היצור הקטן הכה בסוסו במושכות והתחיל לדהור במורד השביל, סופי אחריו.
וכך נגמר מסעה הרגלי של סופי אל העיר הבירה של הממלכה, והתחיל מסעה אל הצלתה של הפלנטה הזרה אליה הגיעה בנפילה מהשמיים.

וואו ליה זה מושלם
את כותבת בצורה יפה, וזה מרגיש מאוד סופרותי.

קצת מוזר לי שסופי החליטה לבוא איתם, ובטחה בהם מהר כול כך. אני חושבת שהיה יותר הגיוני אם היא הייתה חושדת בהם יותר בהתחלה.

מחכה לפרק הבא><

שימו לב שהפרק יחולק לכמה נקודות מבט שונות. החלק הראשון מתרחש במהלך אירועי הפרק הקודם.

המלך והמשימה
(465 מילים)

נ.מ. ארינה וג'ולי:
ארינה וג'ולי הביטו בגבה המתרחק של סופי בדאגה.
"היא תסתדר, נכון?" שאלה ג'ולי, מופתעת מהמהירות שבה היא ובת זוגה נקשרו לנערה הזרה.
"אני מאוד מקווה..." נאנחה ארינה והסתובבה במטרה להיכנס בחזרה לביתה, אך ג'ולי אחזה בכתפה ועצרה אותה.
"אנחנו חייבות לעקוב אחריה." אמרה ג'ולי בהחלטיות. ארינה הביטה בה במבט משתומם.
"השתגעת? לא מספיק לך לגור במקום רחוק מציביליזציה, עכשיו את רוצה שגם יכניסו אותנו לבית הסוהר הממלכתי? אסור לנו לצאת מכאן!" ארינה קראה, אך בליבה ידעה שג'ולי צודקת.
ג'ולי הביטה בה במבט מתחנן, ולבסוף ארינה נשברה. "אבל אסור שסופי או כל אחד אחר ידע!" היא קבעה.
ג'ולי הנהנה בהתרגשות ורצה אל תוך ביתה בכוונה להכין גם להן צידה לדרך, אך הפעם היה זה תורה של ארינה לעצור אותה.
"אין לנו זמן לזה. נצטרך לגנוב מהתיק של סופי אוכל ומים בלילה," היא הסבירה בתגובה למבטה השואל של ג'ולי.
"אז... אנחנו פשוט צריכות ללכת?" שאלה ג'ולי, לא כל כך יודעת מה לעשות פתאום.
"אני מניחה שכן," אמרה ארינה, אחזה בידה של ג'ולי והתחילה לצעוד לכיוון שאליו סופי הלכה.

נ.מ. סופי:
המסע אל העיר הבירה נמשך כמה שעות בלבד, והשמש הייתה רק במרכז השמיים כשארמון מלך התחיל להופיע באופק. גם מהמרחק הרב בו נמצאה סופי מהארמון היא שמה לב לפאר ולהדר שאפף את הטירה הגדולה. צריחיו המשוננים וחומתו האימתנית של הארמון העלו בסופי זיכרונות מסיפורי הילדים שאימה נהגה להקריא לה בילדותה.
לבסוף, הגיעה השיירה המוזרה אל שערי העיר. ברגע הראשון שסופי הביטה ביצורים המסתובבים ברחובות היא כמעט נפלה מסוסה. יצורים בכל הצבעים, הצורות והגדלים התהלכו ממקום למקום, ובניינים וצמחים מוזרים ניצבו בכל פינה. האדמה הייתה חשופה אך דחוסה תחת רגלי ההולכים והשבים, ולמרות כל הבלאגן, סופי ומלוויה הגיעו בסוף אל הטירה.
לאחר כמה מלמולים לשומרים הצליח היצור הקטן להכניס את סופי לארמון. כשהגיע הרגע להכנס אל אולם הכס, קצת פעימות ליבה של סופי התגבר והידיעה ששם הולך להקבע גורלה לא יצאה מראשה.
דלתות האולם נפתחו לאט לאט, ואולם גדול אשר בקצהו ניצב כס מלכות מפואר נפרס לפניה. סופי התחילה ללכת על השטיח האדום בחשש, מביטה סביבה בעיטורים הרבים החרוטים בקיר ובמשרתים הרבים שניצבו מצדדיה, דומים כשתי טיפות מים ליצור הקטן שהביא אותה לכאן. כשהגיעה למרחק של כמה מטרים מכס המלכות עצרה והשתחוותה קידה עמוקה, לא מעיזה להביט על המלך.
"הוד מלכותך," אמר היצור הקטן שעשה כמוהה, והיא ממהרת לחקות את דבריו.
"סופי גרהאם, אני צודק?" קולו החם הפתיע את סופי והיא הרימה את ראשה. המלך היה אדם רגיל לכל דבר, חוץ מאוזניו הארוכות שבלטו מתחת לכתר הכבד שכבש.
סופי מיהרה להנהן כעבור רגע, מבינה שלא ענתה לשאלתו.
"אקצר במילים ואומר- את אחת מחמשת אנשי הפלא, כפי שאני מקווה שכבר ידוע לך, ואת כאן כדי להציל את עולמנו. עובדה זו לא נתונה לבחירתך. בזריחת השמש של יום אמצע האביב - בעוד יומיים - את תצאי עם שאר חברי הצוות שלך אל מסע ארוך שכנראה לא תחזרי ממנו במטרה להציל את עולמנו מאוייב לא ידוע האורב לנו בצללים. בהצלחה."

מושלם!