ליני חמוד לכתוב אותו בהתקף קרינג' היה ככ מצחיק אני חייב להגיד חוויה נהדרת.
אין לי הרבה מה להגיד יותר זה דבר רע.
בעצם כן יש לי מה להגיד לקדד את זה היה סיוט.
תהנו D:

---

ליני שכב על המיטה בחדר שלו ושל לינט וקבר את ראשו בכרית. לצערו, לינט לא הייתה בבית עכשיו, וזה אומר שהוא לא היה יכול לדבר עם אף אחד בשביל להסיח את דעתו מהצרות שלו, כמו שנהג לעשות רוב הזמן.
המחשבות שלו שוב ושוב חזרו לאותו רגע עם נאביה, רק כמה שעות לפני, כשהיא הסתכלה עליו בעיניים הכחולות והיפות שלה ושאלה אותו אם הוא רוצה להיות החבר שלה.
ליני מלמל משהו לא ברור לכרית והתפתל במיטה במבוכה. אוי אלוהים, זה היה כל כך מחריד.
הוא זכר איך המוח שלו קפא באותו רגע. הוא היה רק יכול לבהות בנאביה בפה פעור בלי להגיד כלום. היא רצתה להיות החברה שלו.
כמובן, זה היה ברור שזה יגיע בסופו של דבר. הם אף פעם לא הרגישו נבוכים לפלרטט, אפילו כשהם היו קטנים, והם אפילו הגניבו כבר נשיקה או שתיים על השפתיים. עכשיו כשליני חשב על זה, כנראה הם היו בני זוג כבר הרבה הרבה זמן.
אבל רק עכשיו, כשהיא שאלה אותו ישירות, ליני הבין כמה היא הרבה יותר מדי טובה בשבילו.
הוא הסתובב על הגב ובהה בתקרה בעודו מנסה להשתלט על הרגשות שלו. לפחות הוא כבר לא הרגיש את הצורך להתקפל לכדור קטן ולמות.
הוא זכר איך היא הסתכלה עליו, והניצוץ בעיניה הלך ודעך בכל רגע שבו הוא המשיך לשתוק. זה כנראה היה מה שגרם לו לענות באותו הרגע. כן, הוא ענה, והניצוץ חזר לעיניה של נאביה - לא, כל הפנים שלה זהרו מאושר. היא הייתה כל כך יפה, כל כך מדהימה…
והמחשבה על כך שליני עמד להיות החבר שלה גרמה לאימה להתפשט בכל נים בגופו. לא, לא עמד, הוא הזכיר לעצמו, אתה כבר החבר שלה.
כן, לא חשוב. ליני לחץ את הכרית לראשו בשביל לעמעם את הצרחה שפלט. למה הוא אמר כן? למה הוא לא היה יכול לבקש עוד קצת זמן לחשוב?
אבל הרי אם הוא היה מבקש עוד זמן בשביל לחשוב, זה היה נראה חשוד. הרי למה שהוא לא ירצה להיות החבר של הנערה הכי יפה ונחמדה ומדהימה בעולם? והוא באמת רצה. אבל פשוט… לא ככה.
ליני רטן לתוך הכרית והסתובב לשכב על הצד. הוא היה כזה כישלון. למה המחשבה לצאת עם נאביה הפחידה אותו כל כך? זה לא כאילו הוא לא ידע כבר על הקשר שלהם, שכבר מזמן הפך להיות ליותר מרק חברות רגילה. אפילו לינט לפעמים הייתה קוראת לה החברה של ליני בתור בדיחה, ולליני אף פעם לא היה אכפת.
אבל לפחות אז זאת הייתה רק בדיחה. הוא ניסה לדמיין את נאביה בתור החברה של ליני, והרגיש רק בחילה.
אלוהים, הוא ממש לא היה צריך להגיד כן.
אבל למה לא, בעצם? הוא אהב אותה, והיא בבירור אהבה אותו, עם איך שכל הפנים שלה האירו משמחה כשהוא אמר כן. והם הרי עשו דברים של זוגות כבר הרבה זמן, הדבר היחיד שנשאר היה לשים את התווית. זאת כנראה הייתה הסיבה שנאביה שאלה, כי היא רצתה להפוך את מה שיש בניהם לרשמי.
למרות שליני היה מעדיף שהם לא היו מדברים על זה בכלל. קודם הם היו נהדרים. עכשיו הוא לא הצליח לדמיין את עצמו חושב על משהו אחר ליד נאביה חוץ מזה שמגיע לה מישהו טוב יותר ממנו.
אבל היא רצתה אותו.
וליני בעיקר רצה לדפוק את הראש בקיר.
״אתה נראה כאילו אתה מנסה לחנוק את עצמך עם כרית.״
ליני קפץ לישיבה. במרכז החדר עמדה לינט, שהסתכלה עליו בשעשוע קל.
״לינט!״ הוא ניסה להגיד, אבל הקול שלו היה נשמע בצורה כמעט מביכה כמו צפצפה. הוא כחכח בגרונו והמשיך, הפעם בקול רגיל יותר, ״ממתי את פה?״
״מספיק זמן בשביל לראות אותך בועט באוויר.״ היא משכה בכתפיה.
ליני הרגיש את לחייו מסמיקות, אבל הוא גם שם לב שלינט לא שאלה אותו מה קרה. בגלל שהיא הייתה לינט, והיא תמיד ידעה מה הוא היה צריך בלי שהם יצטרכו לדבר בכלל.
ועכשיו מה שהוא היה צריך הייתה הסחת דעת.
הוא הניח את הכרית בצד בהקלה, והתחיל לספר ללינט על הכל ועל כלום, בזמן שלינט, שהתיישבה על המיטה בצד השני של החדר, הקשיבה בעניין לכל מה שאמר. הוא הרגיש את כל המתח עוזב את הגוף שלו בזמן שדיבר עם אחותו התאומה.
והוא לא אמר אפילו מילה אחת על נאביה.