מופע בובות | נעמה, הגן המסתורי, מסיבת תה

התחלתי לכתוב את הפאנפיק הזה בספטמבר שעבר ואז שכחתי ממנו לגמרי. אין דבר שאני מתחרט עליו יותר.
תודה לוריאן שהציע את השם!


שם הפאנפיק: מופע בובות
שם הכותב: נעמה
שיפ: פרמינט/שרלוט. אפשר לקרוא כאפלטוני.
ז'אנר: פנטזיה & הרפתקאות, AU
דירוג: G
פאנדומים: מסיבת תה, (והsetting של) "הגן המסתורי"
ויתור זכויות: לאולפן שיצר את הגן המסתורי
תקציר: פרמינט לא יודע איך הוא הגיע ליער הזה, בו צליל השלג הוא הקול היחיד שנשמע מלבד טפיחות צעדיו על הקרקע. הוא רק שמח שהוא לא לבד.



מיקום: לא ידוע
יעד: לא ידוע
הוא לא ידע במשך כמה זמן צעד בין העצים. דקות יכלו לחלוף בדיוק כמו ימים שלמים, וכך או כך, זה לא הטריד אותו. לזמן לא הייתה משמעות עכשיו. גם לא לטמפרטורה הנמוכה, לעייפות או לרעב. הייתה לו מטרה, והיא מנעה מכל התחושות להתקבע בתוכו.
פרמינט היה צריך להמשיך ללכת, ורק אז הוא יתן לעצמו לנוח.
לאן להמשיך ללכת, עם זאת, הוא לא ידע.
היו עוד שאלות במוחו שמצא את עצמו שואל בהיסח הדעת, מבלי להרגיש את הדחף הבוער למצוא להן מענה. איפה הוא, למשל. איך הגיע לכאן? אלה שאלות חשובות שפרמינט הניח שאמורות היו להטריד אותו, אבל הן היו... מרוחקות. חשיבותן הייתה מופרדת ממנו כמו ממאחורי קיר ערפל דחוס להפליא.
פרמינט לא יכל להטריד את עצמו בחיפוש התשובות, לא כשמוחו היה במצב המבלבל הזה. במקום זאת הוא הידק את אחיזתו בבובת הפינגווין שלו, מיסטר פני (שהיה רך כתמיד), והמשיך לעקוב אחר דילוגיה העליזים של שרלוט. האוזניים הפרוותיות של התחפושת שלה הזדקרו לאוויר במבול של פרווה חומה ומזויפת. היא נראתה לא מוטרדת לחלוטין לגבי הסיטואציה. הוא תהה אם ככה גם הוא היה אמור להיות.
השבילים המתפתלים, חלקים מכדי שיווצרו דרך הטבע, היו הסימן היחיד ליד אדם - השקעים שהותירו נעלי הספורט שלו ושל שרלוט בשכבת השלג היו הפגם היחיד בסביבה, וגם אלה דעכו ונעלמו בהדרגתיות ככל שהשניים התרחקו ופתיתי שלג נוספים המשיכו לרדת מטה מהשמיים.
עצים המשיכו להיגלות לעיניהם, לא משנה אם פנו ימינה, שמאלה או המשיכו ישר. פרמינט נתן למבטו להתעכב עליהם, על צורותיהם הזרות והשלג הטהור שנערם על ענפיהם הדקים והמתגנבים כאצבעותיה הגרמיות של מכשפה, והתחושה שהעצים בהו בו חזרה הורגשה חזק וברור.
אולי זה היה בגלל טפיחות רגליו על השלג, שקולן היה רם להפליא מעל לדממת היער – פרמינט ידע שגם הוא לא היה מקבל בברכה זר שהיה נכנס לחדרו ומתחיל לעשות רעש. הוא התנצל בשקט בפני העצים בשמו, בשם מיסטר פני ובשם שרלוט לפני שהמשיך בדרכו.
ככל שהלך, הקליפות שעטפו את גזעי העצים התחילו להיראות מעוותות ומחוספסות בהרבה ממה שהיו עד כה - אם יהיה אמיץ מספיק כדי לומר זאת בדרך הזו, הן נראו כמעט כמו הבעות שצפו בו. הבעות מיוסרות, מעונות...
הן לא אהבו אותו.
תקף את פרמינט רעד שלא היה לו שום קשר לקור.
למרות הבהלה הפתאומית שהרגיש, הוא לא יכל להוריד את מבטו מהעצים. הם ריתקו את אותן בדיוק אותה מידה שבה עוררו בו גועל. פרמינט לא הסתכל על עצים כאלה בעבר ולא יתפלא לראות אותם ברקע של אחת מכריכות ספרי האגדות האהובים עליו, כסימן מבשר רעות. הוא התקדם לרדת מהשביל כדי לבחון מקרוב, אולי אפילו להעז ולהתקרב למרחק נגיעה, אם ירגיש אמיץ במיוחד...
נשמעה יללה אדירה.
ופרמינט-
בעתה גרמה לגופו לקפוא, משיער לבהונות, מנשימות לשאיפות לפעימת לב בודדה ומפוחדת.
במצמוץ הבא שלו, שהיה איטי וכבד בצורה אינסופית, שרלוט כבר לא הייתה לפניו. היא הייתה לצידו וניסתה לגרור אותו לאנשהו, עיניה פעורות ופיה ממלמל מילים שפרמינט היה בטוח שנועדו לנחם אותו אבל לא נשמעו מבעד לרעש הלבן שמילא את אוזניו. היא דחקה בו לזוז, אבל פרמינט רק מחץ את מיסטר פני בין זרועותיו חזק ככל שיכל מבלי לפגוע בו.
הוא לא נע. הוא לא היה בטוח שהוא נשם, אבל במהרה הבין שנשם יותר מדי, נשימות קצרות, שקטות ומאומצות כשל אדם שלא היה בטוח לעוד כמה זמן יוכל להמשיך לנשום. למרות הקור - או אולי בגללו - שיערו נדבק לפניו בקווצת שיער קרות ובלונדיניות.
'הכל יהיה בסדר,' הבטיח למיסטר פני בדומיה, וקיווה שהמילים נשמעו בקסם גם על ידי שרלוט. הוא לא היה בטוח את מי ניסה לשכנע יותר; אותם, או את עצמו.
ובדיוק כך, היער חזר לדממתו הרודפת. רגליו נותרו נטועות בשלג, ללא ניע, למשך פרק זמן שהרגיש כמו נצח - ולבסוף, כאשר הצריבה בריאותיו נהפכה יותר מדי, הוא התנשף לאוויר נשימות עמוקות כאדם שניצל מטביעה.
בדיוק כך, שניהם חזרו להיות הצליל היחיד שנשמע ביער.
הבעתה של שרלוט הייתה מודאגת, ופרמינט הפך מודע לאחיזה החזקה והחמימה של כף ידה בכתפו. למרות המצב, הוא כמעט הסמיק. בדרך כלל הם לא נוגעים אחד בשני כל כך הרבה. הוא סימן לה שהכל בסדר, למרות ששום דבר לא היה בסדר עכשיו כשתחושת הבטיחות הדלה שנשארה לו התפוגגה לאוויר, והתרחק ממנה מעט ככה שידה נפלה חזרה לצד מותניה.
חברתו לא נראתה משוכנעת. היא החליטה שהם היו צריכים לערוך הפסקה, למרות שלא היה להם אוכל או שתיה או שמיכה לשבת עליה כדי שהתחפושות של שניהם לא יתלכלכו. פרמינט הסכים איתה ונתן לעצמו להיגרר בלי מחאות לחלקת אדמה בה שניהם היו מוגנים ממטר השלג הבלתי נגמר.
שרלוט התיישבה והתחילה לקרוע עלים חומים עבשים לחתיכות קטנטנות לפני שהפילה אותם אל השלג בבת אחת וגזרה עליהם את גורלם. פרמינט לא התיישב. הוא עמד לידה כמו שומר ראש או רובוט מקולקל, עם יד אחת שהחזיקה את הפינגווין שלו, מיסטר פני, וידו האחרת מרחפת בין אוזני הכלב המזויפות ששרלוט ענדה לכבוד ליל כל הקדושים. הן היו רכות ובלטו מאוד על גבי שיערה הורוד, למרות שכוסה על ידי שכבה דקה של פתיתי שלג. הוא רצה ללטף אותן, אבל לא היה לו מושג איך לבקש רשות והוא לא רצה להסתכן בקבלת תשובה שלילית. אז הוא שתק.
ליבו עדיין הפסיק והמשיך לפעום לסירוגין. הוא לא ידע מה השמיע את הקול המפחיד ממקודם ולא יכל להתחיל להעלות על דעתו איזה סוג יצור היה מסוגל לקולות כאלה. ושדבר כזה היה כל כך קרוב אליהם...
פרמינט רעד. הנחמה היחידה שלו הייתה שהוא לא היה לבד.

*

בשלב מסוים, שרלוט הרימה את ראשה וביקשה ממנו לשבת לידה.
”זה לא טוב לעמוד כל כך הרבה, פרמינט.”
בתגובה, הוא ניענע בראשו במהירות. הוא היה צריך להסתכל מסביב ולהיות מוכן לברוח בהתראה של רגע. בנוסף... פרמינט חסך את כל דמי הכיס שלו בארבעת החודשים האחרונים כדי לקנות את תחפושת הפינגווין שלבש, אז ללכלך אותה לא בא בחשבון. הוא היה בטוח שהוא ראה זחל זוחל על הקרקע - והיה גבול מאוד ברור לכמות חוסר הנוחות שבה גופו יכל לעמוד.
הוא אמר לה את כל זה די בבירור, אבל הנערה ורודת השיער (שאף פעם לא הוטרדה מקיום תועבות כמו זחלים), נראתה רגועה למדי במקומה על הקרקע. זו היה תגובה אדישה מאוד, ופרמינט כמעט הרגיש את הדחף לעצור התנשפות.
”בסדר, בסדר, אני מבינה, אבל תרגיש חופשי לשבת אם תרצה מאוחר יותר!” היא סובבה את ראשה אליו וחייכה חיוך שגרם לפרמינט להרגיש כמעט אמיץ מספיק כדי ללטף את האוזניים הפרוותיות שענדה. הוא הוריד את ראשו מטה כדי להסתיר את ההבעה המרוצה שעלתה על פניו.
ביער המושלג והזר הזה לא היו ציוצי ציפורים או רוח שורקת. צליל נפילתו העדינה של השלג על ענפי העצים נשמע שביר ובודד בלי רעשי רקע אחרים המחפים עליו, אבל פרמינט לא הרגיש מוטרד מהדממה. נראה ששרלוט כן, לעומתו, כי היא פתחה בשיחה נוספת.
"מה אתה חושב שזה היה?"
"אני לא יודע."
"זה נשמע כמו חיה גדולה! אריה, זאב, צבוע..." היא המשיכה ומנתה על אצבעותיה את שמות חיות הטרף שידעה. למרות עקצוץ החרדה שהתגבר בבטנו ככל שהרשימה נארכה, פרמינט מצא את עצמו מחייך קלות.
"אריות לא מייללים, שרלוט."
"אז מה כן?"
"חתולים." פרמינט היה די בטוח בתשובתו.
"אתה אומר לי שזה היה חתול שהשמיע את הרעש הזה?" היא הטתה את הראש הצידה בספקנות. רפרוף קל של פרווה פגע באצבעותיו. במהירות, הוא הרים את ידו מעלה כך שנשענה על האוויר במקום לגעת בה.
"אני לא יודע."
שרלוט השמיעה צליל קטן שציין שהייתה עמוק במחשבה. פרמינט, שלא ידע ולא רצה לדעת מה יכול היה לעבור בראשה, מצא את עצמו שותק.
מטר השלג סביבם לא התגבר או נחלש בזמן שעבר מאז שעצרו לנוח, והשמיים נשארו אפלים כשהיו. השעה בטח הייתה מאוד מאוחרת. הוא תהה אם הם יצטרכו לישון בחוץ בקור הזה, או אם יתמזל מזלם למצוא בקתה של גברת פיה נחמדה שתיתן להם לישון בביתה ותביא לשלושתם פיג'מות רכות ואוכל טעים.
”זה מתחיל להיות קר, נכון?"
פרמינט חשב על זה. ”באמת?”
הנערה הנהנה. פרמינט העיף מבט מודאג אל מיסטר פני העטוף בבטחה בזרועותיו לפני שתחב אותו אל תוך חולצת התחפושת שלו כך שקצה ראשו בקושי ביצבץ החוצה. הוא ידע שהפינגווין לא יכל לחטוף הצטננות, אבל זה היה רק ליתר ביטחון - ומיסטר פני היה החבר הכי טוב היחיד שלו, חוץ מאולי שרלוט, אז זה אף פעם לא הזיק לטפל בו.
"הנה, תן לי," שרלוט התרוממה והורידה את הג'קט הפרוותי שלה כדי להניח אותו על כתפיו. היא לא נראתה מוטרדת מהשלג שעכשיו התפזר על זרועותיה החשופות בכוכבים לבנים קטנטנים. "זה יהיה רע אם שניכם תתקררו, נכון?"
"זה יהיה רע אם גם את תתקררי." הוא לקח את הג'קט בידיו וניסה לסדר אותו על כתפיה בדרך שתפיל כמה שיותר מהשלג אל הקרקע. קר וגושי - זה לא נראה נעים במיוחד. "את מדברת הרבה. אני לא צריך שכל משפט שתגידי יהיה מלא בהתעטשויות."
שרלוט קימטה את אפה אבל לא מחתה. שערה נשפך על פניה במפל של וילונות ורודים, הסתיר את אדמומיות הקור שתפסה מקום בלחיה. "יכולת לנסח את זה בצורה יותר נחמדה."
"את מדברת הרבה, שרלוט."
"אני מדברת בכמות נורמלית לגמרי, תודה רבה!" היא התנשפה. "זה פשוט שאתה מדבר כמו..."
קול רחוק מבין העצים קטע אותם - ושניהם השתתקו מייד ואימצו את אוזניהם כדי לצותת. בניגוד ליללה המפחידה והחייתית ממקודם, הקול החדש למעשה נשמע אנושי. לא ליווה אותו קול נוסף, ופרמינט תהה למי דיבר. לעצמו? זה היה אדם משוגע, שאיתו שניהם היו עלולים להתמודד?
נדרשה דקה נוספת כדי להבין שהיה מדובר בסוג של מחזה.
"הו, אחות! אינך יודעת עד כמה עיניי כמהות לראותך, כמה אוזניי חפצות להאזין בשנית למילותייך צחות הלשון. אינני יודע מה עוד עליי לעשות. ניסיונותיי לחפשך ירדו כולם לטמיון!"
אולי בכדי לקחת אוויר, הקול נעצר.
שרלוט סובבה את ראשה כדי להסתכל על פניו. ניצוץ מסוכן ונועז השתקף בעיניה. פרמינט ידע שהיא תצעד קדימה לא משנה מה יגיד כדי לנסות לעצור אותה, והבחירה הייתה שלו אם להישאר במקום המסתור שלהם או לעקוב אחריה.
פרמינט לא שמע מחזה מהסוג הזה בעבר. או, יותר נכון, הוא לא שמע מחזות בכלל. הוא לא אהב אותם - הם היו מורכבים ממילים ריקות ומהודרות שאנשים העמידו פנים שהם הבינו, והמטאפורות נתנו לו כאב ראש. אבל כאן זה היה שונה - האיש שלו היה שייך הקול נשמע עצוב ומתאבל כמעט כאילו חי בעצמו את אירועי הדמות שגילם, וקולו נישא ברחבי היער, עמוק ועשיר. זה היה כמו משהו מתוך אגדה.
הוא היה מוכשר. זה לא יזיק לשמוע יותר... נכון?
פרמינט צעד כמה צעדים מהוססים קדימה מאחורי שרלוט, שקט כמו פינגווין במשימה, וקיווה שלא יתחרט על זה.

*

אור חלוש נגלה לפניהם במרחק לא הרבה זמן לאחר מכן כשעקבו אחרי הקול, ברור כמו מדורה בחושך הערפילי שבו היער שרר. שרלוט נתנה בו מבט נרגש לפני שהחזירה את עיניה אל הנוף שלפניהם ומייד התנשפה נשיפת פליאה שקטה. פרמינט עקב אחרי מבטה והחזיק חזק את מיסטר פני בידיו מבעד לחולצתו, לא העז לזוז ממקומו.
היה בחור צעיר ובלונדיני, לא הרבה יותר מבוגר מהם, שישב על בול עץ נטוש בקרחת יער ציורית שכוסתה בשלג. נחה לידו ערכה שלמה של כלי תה לבנים, מקומקום לכוסות בעלות ידיות קטנות לצלחות חרסינה אלגנטיות שהזכירו לפרמינט את כלי המטבח המדברים ב"היפה והחיה", ולידם ישבה עששית חמימה בעלת אור מרצד שנראתה כאילו שומשה במשך שנים ארוכות. הוא הבין שהיא הייתה מקור האור ממקודם.
הבחור לא נראה מוטרד ממזג האוויר החורפי שהמטיר שלג על כובעו הגבוה מאוד. הוא החזיק בידיו את מה שנראה כמו שתי בובות אצבע, וכשפתח את פיו כדי להמשיך לדבר לכאורה לעצמו, פרמינט גילה שקולו היה נעים לאוזניים באותה מידה גם מקרוב.
הוא גילם אח ואחות שהופרדו בין זמן ומרחב ונידונו לא להיפגש לנצח, ועבר בין האח לבין האחות בצורה חלקה כמו מכונה משומנת. למרות שפרמינט לא יכל לראות בבירור את הבובות שהחזיק מהמרחק שבו היה, הייתה לו הרגשה שהן היו מטופלות היטב.
המחזה הגיע לסיומו.
שרלוט, שרכנה לידו מאחורי אחד העצים וקיפצצה על קצות אצבעותיה, מחאה כפיים בהתרשמות.
פרמינט קפא. הוא קיווה שהזר היה עסוק בדיבוריו מכדי לשמוע, אבל תקוותו מתה מהר כמו שנוצרה כשהאיש הבלונדיני קפא גם הוא לפני שהסתובב לכיוונם עם הבעה מוזרה על פניו. כשקלט את שניהם, גינוניו נעשו כמעט ידידותיים מדי והוא נופף אל שניהם בהזמנה. החום בו הסתכל עליהם מבעד לכובעו כמעט והרגיש מזויף ולא מוכר לפרמינט אחרי הקור המקפיא שסבב אותו.
שרלוט אפילו לא טרחה להתנצל על הסיטואציה שאליה הכניסה אותם, חוץ מלתת בו חיוך מבויש לפני שנופפה לזר בהתלהבות ויצאה מאחורי העץ שבחרו כמקום המסתור שלהם. לפרמינט לא הייתה ברירה אלא לעקוב אחריה, תסכול על פניו.
"שניכם נהניתם מהמחזה שלי?" קולו נשמע אחרת עכשיו, כשלא קרא את המחזה שלו - הרבה יותר נורמלי, ופרמינט לא יכל שלא להתאכזב.
שרלוט הנהנה במהירות. "אתה ממש טוב בזה! אני אוהבת את הבובות שלך."
פרמינט עצמו התחמק ממבטו המצפה של אומן הבובות. שרלוט, לידו, מרפקה אותו קלות כאילו כדי לומר לו לא להיות גס רוח. בהפגנתיות, הוא המשיך לשתוק.
"הכנתי אותן בעצמי," אמר הזר לבסוף, כשהיה ברור שפרמינט לא יענה לו, והושיט את שתי ידיו קדימה כדי להראות לשניהם את הבובות בצורה ברורה יותר. אחת הייתה חתולית בבירור, עם עיני זכוכית כחולות ויפות, ולשניה היה פפיון קטן על הצוואר וכובע גדול במידה מגוחכת שהזכיר לנער את כובעו של הזר הבלונדיני עצמו.
הנערה התנשפה בפליאה. "הן יפות!"
פרמינט כמעט קינא בתשומת הלב שהיא נתנה לבובות של הזר האקראי הזה בזמן שמיסטר פני (הג'נטלמן האמיתי!) נותר נשכח בצד, לפני שנזכר שהוא היה אמור להיות הבוגר מביניהם ושלמיסטר פני עצמו לא אכפת מתשומת הלב של שרלוט כמוהו. לא שהיה אכפת לו.
"החבר שלך מאוד שקט, ורודונת," הזר ציין לשרלוט לאחר שמסר לה את תודתו, כאילו הנער לא האזין באופן פעיל לשיחתם. "הוא יודע לדבר?"
דעתו של פרמינט על האיש הזה ירדה ככל שפיו המשיך להוציא מילים.
"אה, כן," שרלוט אחזה בידו ומשכה אותו קרוב יותר אל אומן הבובות. "זה פרמינט, הוא תמיד ככה. אני שרלוט!"
"אסור לנו לדבר עם זרים," פרמינט הזכיר לה בשקט כשמבטה המקווה נהפך ליותר מדי. היא חייכה בניצחון והוא המשיך: "אימא שלך תכעס."
"אז אתה יודע לדבר!"
פרמינט גלגל את עיניו אל הקרקע והוציא את מיסטר פני מחולצתו עכשיו כשהם היו קרובים למקור חום, וקבע שהסכנה עברה. האיש לא היה מסוכן - פשוט אידיוט. זה היה חבל. פרמינט אהב את המחזה שלו, עם כל המילים התיאוריות שיצאו מתוך ספר אגדות וקולו הנהדר לסיפור סיפורים. זו הייתה הסחת דעת טובה מהיללה המפחידה ממקודם, אבל עכשיו מוחו חזר לחשוב עליה - הוא תהה כמה קרובה החיה שהשמיעה את הצליל.
הוא קיווה שהיא לא קרובה בכלל.
"תתעלם ממנו." שרלוט ייעצה והתיישבה על בול העץ. "הוא יתחמם אליך."
פרמינט בעט בשלג. הוא בהחלט לא.
"טוב, הוא צדק," אומן הבובות הודה והוריד את הבובות הקטנות מידיו כדי להניח אותן בזהירות בקומקום התה, שככל הנראה היה חסר תה. פרמינט קלט מבט חטוף במפרקי אצבעותיו, שהיו אדומים מקור, לפני שהאיש תחב אותם לתוך גלימתו הסגולה שתאמה לעיניו. "אנחנו כן זרים, וזה טוב שהוא נזהר, ביער הזה. אתם יכולים לקרוא לי הבובנאי."
"הבובנאי. זה כינוי מוזר." שרלוט חזרה אחריו. פרמינט לא יכל שלא להסכים איתה. האיש היה חייב להיות מאוד לא יצירתי - אבל כנראה שהוא לא הסכים, כי הוא השמיע רעש נעלב ושילב את זרועותיו.
"טוב, זה מה יש."
שרלוט נופפה בידיה בהתנצלות. "סליחה, אדון בובנאי, לא התכוונתי לזה ככה!"
האיש המשיך לזעוף. פרמינט כמעט התחיל להרגיש רע.
"השם שלך בסדר."
ובדיוק כך, הבחור שינה את מנגינתו וחייך בקלות. "אני יודע. זה לא שאתם יכולים לומר משהו בנושא, עם הבגדים המוזרים שלכם..." פרמינט הצטער שהוא אמר משהו. "זה מסוכן לשני ילדים בגילכם להסתובב לבד ביער הזה, אתם יודעים."
"אנחנו, למעשה, לא יודעים." שרלוט ציינה. "ואתה לא הרבה יותר מבוגר מאיתנו."
הבובנאי התעלם ממנה והחווה בידו בדרמטיות. הוא כמעט פגע באחת מכוסות התה. "תרצו שאלווה אתכם לבקתה שלי? חם שם. בלי דליפות בגג בכלל." הוא נראה גאה בעצמו, בצורה שלא דמתה בכלל לפיה האדיבה שפרמינט דמיין שתצוץ מהשמיים כמו מלאך ותציע להם מחסה. אבל, הוא הניח, זה מה יש. ונמאס לו מהשלג, ומהעצים המוזרים וענפיהם המאיימים, והמחשבה שחיית טרף גדולה ומפלצתית עלולה לארוב לו מאחורי העץ הבא שיפנה אליו...
פרמינט רעד.
אבל כל זה לא אומר שהוא ילך עם הבחור הזה רק כי הוא הציע. כל זה עלול להיות ניסיון משוכלל לחטוף אותם! הוא ידע איך הסיפורים האלה הולכים. הוא הידק את אחיזתו במיסטר פני.
עיניו של הבובנאי הלכו בעקבות התנועה. "הבובה שלך גם יכולה לבוא, כמובן. זה יהיה רע אם היא תקפא."
"הוא לא בת." פרמינט מלמל בהיסוס, לפתע הרגיש מאוים שפנו אליו ישירות. כמובן, זה היה רק המזל שלו ששרלוט החליטה לשתוק ולהתבונן בשניהם בסקרנות. הוא חיבק את הפינגווין חזק יותר כדי להסתיר אותו מעיני השני. "קוראים לו מיסטר פני."
הבובנאי הציג את עצמו בפני מיסטר פני במלוא הרצינות לפני שהחזיר את עיניו חזרה לפרמינט. אישוניו היו חדים בצורה מפתיעה. "אני יכול להבין אנשים שאוהבים את הבובות שלהם. שלי הם הדבר שהכי חשוב לי, בדיוק כמו מיסטר פני שלך."
הוא צבר קצת ביטחון. "יש להם שמות?"
הבובנאי הרים את שולי כובעו וקרץ לו. "אני אגיד לך מה - נעשה עסקה. אני אספר לך אם שניכם תבואו איתי."
"היי, גם אני רוצה לדעת!" קראה שרלוט וניפחה את לחייה כמו אוגר כועס במיוחד.
"אני אגיד גם לך, כמובן."
החשדות של פרמינט נמסו בהדרגה. אולי הבחור לא היה נורא מדי - הוא התייחס יפה למיסטר פני, היה ידידותי לשרלוט (אולי קצת ידידותי מדי) ולמרות שלעג לפרמינט עצמו, זה לא נראה כאילו הייתה כוונה רעה מאחורי זה. והוא הציע להם מחסה, ופרמינט באמת רצה לדעת איך קוראים לבובות שלו כדי להתייחס אליהן כמו שצריך...
הוא הנהן הנהון קטן.
אומן הבובות קם בחיוך בטוח בעצמו (נראה שידע שזו תהיה החלטתו הסופית עוד מאז שהציע את הצעתו, וההבנה שהוא היה צפוי גרמה לפרמינט להיות מוטרד) ואסף את חפציו. את קומקום התה מלא הבובות הוא סגר בעדינות לפני שתחב לתוך כיס נסתר בגלימתו הסגולה, ואת שאר כלי התה ניער כדי לנקות אותם משלג לפני שהכניס אותם לכיסים שונים בגלימתו גם הם. לבסוף, הוא הרים את העששית החבוטה שלו לפניו.
"זה ממש בכיוון הזה. ההליכה לא תיקח הרבה זמן."
שרלוט מחאה כפיים בהתרגשות לפני שקמה גם היא. "תוביל את הדרך, אדון בובנאי!"

*

הוא לא שיקר - ההליכה באמת לא הייתה ארוכה.
הבקתה של הבובנאי נגלתה לעיניהם לאחר מה שהרגיש כמו דקות בודדות של נדידה שקטה לחלוטין ביער. היא הייתה עגולה לחלוטין והורכבה מלוחות עץ שפרמינט תהה אם באו מגדעי העצים שראה לאורך הדרך. גגה מצופה השלג העניק לה מראה של עוגת קצפת שעמדה להתמוטט. היא נראתה לא במקום בין העצים העירומים שרק שלג כיסה את ענפיהם, והעשן המזמין שיצא מהארובה ושביל הלבנים האדומות שהוביל אל הדלת רק הוסיפו למראה הזה.
"אני רוצה לאכול את זה." שרלוט סיכמה.
"את הבית?" הבובנאי נשמע מבוהל. הוא פתח את הדלת ללא שימוש במפתח, מה שהראה שהיא נותרה לא נעולה במשך כל הזמן שבו היה בחוץ. פרמינט לא ידע איך הוא יכל להיות כל כך בטוח שאף אחד לא יכנס פנימה וישדוד אותו. "אולי עדיף שלא. אני קצת צריך אותו."
הבובנאי נכנס פנימה ושרלוט נכנסה אחריו. מבעד לפתח הבית, פרמינט התבונן בבובנאי כשהוריד את גלימתו והניח את הבובות שלו אחת אחת על אחד מהמדפים שהתפתלו סביב הקירות המעוגלים, לפני שחזר אל מתלה המעילים שליד הדלת והוציא את כל כלי התה מהגלימה. הכובע הגדול שלו עדיין נשאר על ראשו. הוא חייך לפרמינט חיוך נבוך כששם לב אליו.
"אתה יכול להיכנס," הזמין אותו פנימה. "אני הולך להכין שוקו חם."
בקצת פחות היסוס, פרמינט נכנס פנימה.
שרלוט כבר מצאה זמן לחטט; היא נעמדה מול השידה שהייתה צמודה לגרם המדרגות המתעקל שהוביל מעלה ופתחה וסגרה את המגירות בהתאם למנגינה שרק היא יכלה לשמוע, בלי להפסיק לקפץ. הוא קיווה שהסוכר בשוקו החם שהובטח להם לא יגרום לה להיות היפראקטיבית אפילו יותר, למרות שידע שזה בדיוק מה שיקרה.
נראה שהבובנאי לא היה מוטרד כשחזר מהמטבח, מאזן בידיו שלושה כוסות מלאות בנוזל שוקולדי שהעלה אדים, כדי למצוא את פרמינט עומד בצורה מביכה ליד אחת הכורסאות עם מיסטר פני מוחזק ביד אחת. שיערות חתולים לבנות ציפו את כריות כל המושבים (למרות שלא ראה חתולים בסביבה) - התחפושת שלו הייתה חשובה מכדי ללכלך אותה במשהו כזה.
שרלוט, בינתיים, החליטה להתנדנד על אחת ממשענות היד. היא לא נראתה מודאגת לגבי התחפושת שלה, ונתנה את הרושם של מישהי שעמדה לאבד את שיווי המשקל שלה בכל רגע קרוב. פרמינט לא יכל שלא להרגיש קצת מודאג.
"סליחה על הדממה בהליכה שלנו," הבובנאי אמר לאחר שמסר לכל אחד מהם את כוס השוקו שלו, ושקע בנוחות כמו חתול מרוצה באחת הכורסאות שמול הנערה ורודת השיער. לא נראה שהפרווה על הכיסא שלו הפריעה לו. "כבר אמרתי קודם שהיער מסוכן. קולות מיותרים עלולים למשוך אותה." הוא שם דגש מיוחד על המילה האחרונה.
"אותה?" שרלוט מצמצה כמו ינשוף, שפם שוקולד מכסה את פיה. היא אפילו לא מחתה אותו בשרוול שלה. פרמינט לא יכל שלא להיות מבולבל גם הוא.
"אתם לא מכירים אותה?" קולו של הבובנאי היה מופתע.
שרלוט מיהרה לנענע בראשה, והתנועה כמעט הפילה אותה.
"אתם מאוד חסרי מושג." זה נשמע יותר כאילו הוא ציין עובדה מאשר ניסה להעליב אותם בכוונה, אבל הנער עדיין מצא את עצמו מוציא נשימה נעלבת. הבובנאי לקח לגימה ארוכה מהשוקו שלו. "היא... שליטת היער, מעין."
"לא ידעתי שליערות יש שליטים." הפעם פרמינט היה זה שדיבר. הוא הסתכל הצידה אל כוס השוקו שלו מבלי לדעת מה לעשות איתה לפני שהחליט לנטוש אותה ולהניח אותה על השולחן. הוא ממילא העדיף לשתות את השוקו שלו עם קשית.
"טוב," הבובנאי הטה אליו את כובעו. "היער הזה מיוחד. היא שולטת על הכול, הבהמה - מפריחת הניצן הזעיר ביותר ועד מותו. שום דבר לא קורה מבלי שהיא יודעת." קולו צבר נימה אחרת, כמעט מעריצה, ופרמינט תהה אם הוא הכיר אותה אישית. זה לא יהיה הדבר הכי מוזר שהוא שמע עליו.
"זה אומר שהיא יודעת שאנחנו כאן?" שאלה שרלוט בהתפעלות.
"בוודאות."
"היא תוכל... לעזור לנו לחזור הביתה?" פרמינט מילמל בשקט, כמעט ולא היה מודע לשאלתו עד שנשאלה במלואה, ופתאום זה הקליק במוחו. לחזור הביתה. זה מה שהם צריכים לעשות עכשיו! אימא שלו מחכה לו, וככה גם ארון הבגדים הקטן של מיסטר פני, כל ספרי האגדות והמשחקים שלו, והטלפון שבו הוא נהג להשתמש רק כדי לדבר עם שרלוט בשעות שבהן לא היה מתאים שילך עד לבית שלה. וגם שרלוט בטח רצתה לחזור הביתה!
"תשתה את השוקו שלך, בבקשה." הבובנאי ענה לו. קולו קיבל קצה עדין, ופרמינט חשש בפתאומיות מהמילים הבאות שיגיד. שרלוט, גם היא, איבדה חלק מהברק בחיוך שלה וקפאה במקומה. "אני לא יודע בקשר לזה. בדרך כלל, אנשים שמגיעים ליער אף פעם לא מנסים לחזור הביתה... ובכל מקרה, עדיף שהדרך שלכם לא תצטלב עם זו שלה. גורל רע מאיים על כל מי שמתקרב אליה."
"איך אתה יודע את כל זה?" שרלוט שאלה לבסוף.
הבובנאי פטר את שאלתה בנפנוף מזלזל של ידו. "כולם יודעים."
"לא אנחנו."
"אתם תלמדו."
"אני רוצה ללכת הביתה." פרמינט החליט. הוא נעשה מודע להכל - כמה הבקתה הזו הייתה שונה מהדירה שבה הוא גר עם אימו, ואיך היער המושלג לא דמה אפילו במעט לדרך הסלולה ומלאת הבניינים והמכוניות שהיה צריך לעבור בכל בוקר כדי להגיע לבית הספר שלו. ואם מה שהבובנאי אמר נכון, ולא הייתה לו דרך לראות את כל זה שוב...
הבובנאי נאנח והניח את כוס השוקו שלו על השולחן, למרות שבקושי שתה ממנה. נראה שהוא לא רצה לנפץ את תקוותיהם אבל גם לא היה מעוניין לשקר להם. ואם הוא, בדרכו הכנה והבלתי מתנצלת, לא אמר להם בצורה חד משמעית שלא הייתה דרך לחזור הביתה... כנראה זה אומר שכן הייתה אחת. והוא פשוט לא מודע אליה.
"אני אגיד לכם מה." פתח הבובנאי שכבר לא היו לו את בובותיו, את העששית בעלת האור המרצד או את הגלימה הסגולה שתאמה לעיניו. "יש עיירה קרובה - סוויטוויל. אל תתפסו אותי במילה, אבל לראש העיירה יכול להיות מידע שעשוי לעזור לכם עם המסע שלכם הביתה."
"אבל אמרת שהיער מסוכן." פרמינט דיבר בשקט.
"כן, ואתה פשוט שולח אותנו לדרכינו?" שרלוט התרעמה. בצורה שתאמה את הרגע, אוזני התחפושת הפרוותיות שלה התנפחו יחד עם התסכול שלה.
נראה שהבובנאי לא נעלב מהאשמותיה. "אם אתם רוצים להישאר פה הלילה, אני אארח אתכם בשמחה. ומחר, דבר ראשון על הבוקר, אלווה אתכם עד קו הגבול של הבקתה. זה המעט שאוכל לעשות בשביל שניכם."
אם זה המעט, למה הוא לא הציע לעשות יותר? פרמינט לא יכל שלא לחשוב. אבל שרלוט לא נראתה חשדנית כמוהו. היא הודתה לבובנאי והבטיחה שימצאו דרך להחזיר לו על עזרתו.
"לא יהיה בזה צורך." הבובנאי חייך.
הוא התעכב לצידם למשך כמה דקות נוספות בשביל לשתות את השוקו שלו, שבטח כבר התקרר, ועלה במעלה גרם המדרגות אל הקומה העליונה כשסיים כדי להשאיר אותם לעצמם. בטח הייתה לו מיטה שם. פרמינט ושרלוט היו צריכים למצוא דרך לישון על הכורסאות - זה משהו שהוא לא חשב עליו, ומהמבט המנומנם על פניה של שרלוט, הוא הבין ששניהם הרגישו את אותה עייפות מכבידת עצמות שבאה לאחר היום הארוך שעבר עליהם.
הוא חלץ את נעליו והתיישב בזהירות על אחת הכורסאות, קצת נגעל משיערות החתול, והחזיק חזק את מיסטר פני בשתי ידיו. שרלוט בחרה להצטופף יחד איתו על אותה כורסה לאחר שבעטה את נעליה מרגליה, וניסתה להשעין את ראשה על המשענת לפני שהתכרבלה אל צווארו של פרמינט עצמו ומילמלה לו לילה טוב.
נשימותיה החמימות פגעו בעור צווארו בהדים חלשים, גרמו לשיערות הקטנות שבעורפו לסמור. הוא קפא. אבל היא הייתה חמימה ובגדיה היו רכים מספיק כדי שלא עבר הרבה זמן עד שהתרגל למגעה, מספיק כדי להישען עליה מעט בחזרה.
קווצות שיער ורודות דגדגו את לחיו.
רגע בודד לפני שנרדם, הוא הבין שהבובנאי מעולם לא אמר לו את שמות הבובות שלו.

מיקום: לא ידוע
יעד: הביתה.


----

לקבל תגובות יגרום לי להרגיש נהדר D:

אומייגאד אני מת על הקטע הזה שלך.
פרמינט שלך זה הפרמינט הכי מושלם שקיים אני אוהב

לא היא מקסימה היא פשוט מקסימה

איזה מקסים >< הוא ככ חמוד

אני פשוט. אני לא אגיד כלום כי אתה יודע.
אני מת על זה.

הוא חסך לתחפושתתת

חתולים. כן כמובן. זה היה היללה המפחידה.

אין גברות פיות ביער.

בטח שהוא יכול לחטוף הצטננות.

היי היי היי אני יודע עכשיו מי זה!!!

אני צורחחח

אני אוהב אותו.

אה סליחה אדון בובנאי אבל הם לא ממש רוצים. אמא שלהם אמרה להם לא לדבר עם זרים

חשבתי שאמא שלך אמרה לא לדבר עם זריםםםםם
באמת פרמינט. אני מאוכזב.

אני אוהב את אדון בובנאי.

מבוהל בצדק. גם אני הייתי מבוהל במקומו. מי יודע אולי היא באמת רצה לאכול את הבית. אי אפשר לדעת כשמדובר בשרלוט!

פשוט כישרון מהלך.

אוי ואבוי.
מה.
נכון.
אפילו לא שמתי לב אני לא מאמין. מה זה.
אני מרגיש מרומה!!!


אוקי זה מהמם אני אוהב את הקטע הזה נורא!! זה לא פעם ראשונה שאני קורא את זה ונהנתי ככ למרות שידעתי מה קורה!
אני מת על התיאורים שלך הם ככ יפים ועוזרים לדמיין את הסיטואציה
פרמינט ככ ככ חמוד אני לא יכול
שרלוט פשוט מקסימה יש לה ככ הרבה אנרגיות
ואדון בובנאי אני מת עליו הוא מצחיק אותי. הוא נתן להם לישון על הספות הוא אפילו לא חשב על זה כשהוא עלה לישון במיטה שלו אני מת.
אבל מה זה הוא לא אמר את השמות של הבובות :<

אמג כמה חיכיתי שתפרסם את זה ><
היי הוספת את המיקום יעד הזה? איזה מגניב זה ><
אוקיי סליחה כן אני פשוט אכתוב את זה במקביל לזה שאני קורא אז אולי זה יצא מבולגן ><

למה פקפקת בו.

אוי נו למה אתה הורס לי הייתי כבר במתח חצוף >:(

הלפ אפילו שרלוט מפחדת. זה אומר הרבה.

שרלוט היא החיה הרוחנית שלי באמת.

הכי לא קשור בעולם אני יודע אבל זה פשוט הזכיר לי את הקטע של קאלוס מרובופרמינט הוא השווה את עצמו לרובוט גם :<
הם שניהם רובוטים עצובים :<

זה ככ חמוד אני מדמיין אותו רואה תחפושת פינגווין בחנות ופשוט חוסך את כל הכסף שלו עד שהוא היה יכול לקנות זה כזה הוא.

צבוע זאת חיה גדולה? וצבוע עושה רעש כזה? שרלוט לא מפסיקה להפתיע אותי 3:

זה החלק שהפריע לו? אולי אני ממש לא יודע מה זה צבוע.

אוי ואבוי היא לקחה את זה ברצינות. חוץ מזה שרלוט חושבת נשמע כמו מתכון לאסון. כמו לוקה חושב 3:

אני עומד להישרף בגיהנום על זה לא הבנתי מי זה שלושתם בהתחלה.

אוי ואבוי דמיין שרלוט מצוננת עם קול מצונן וכל הזמן שיעול או קינוח אף או אפצ'י.

כמו מיסטר פני 3:

כן.

איך חשבת על זה קיילב אלוהים אני בחיים לא הייתי מצליח לכתוב משהו כזה. זה כזה טוב.

גם הוא החיה הרוחנית שלי? סטיקר ליני

בחיים שלי לא ראיתי פינגויין במשימה אז אני לא יודע כמה שקט זה אבל אני אוהב.

אלוהים אדירים הוא כל כך יפה. אני יודע שלא תיארת פה כמעט כלום אבל אלוהים אדירים הוא כל כך יפה באלי לאכול אותו.
שתדע שזאת הייתה התגובה שלי גם בפעם הקודמת שקראתי.
אולי זה העובדה שהוא בלונדיני איידונו

אני פשוט מדמיין אותו עובר מהקול הרגיל שלו לקול מעצבן וצפצפני וחזרה.

הם פשוט נועדו זה לזו שני אידיוטים (לא פרמינט)

חתולה וקוסם עם פפיון.
חוץ מזה אלוהים קיילב בבקשה תפסיק להגיד שהוא בלונדיני אתה רוצה להרוג אותי???

אני מצטער פרמינט אני יודע שהוא לא שם אבל הג'נטלמן האמיתי זה רוסלנד. אבל היות ורוסלנד לא שם אז כן זה לגמרי מיסטר פני 3:

כאילו, אולי זה היה נכון לפני שהוא פגש את שרלוט. עכשיו שניהם מסוכנים.

הביף שלהם זה החיים שלי.

חתול.

אם הוא רק היה יודע שביקום אחר הוא היה בטוח שהבחור הזה הוא פיה.

אני מדמיין אותו ממש קד עם הגלימה שלו והכל
הוא מושלם.

אני כל כך אוהב את האינטרקציה הזאת. זה ישמע מוזר אבל זאת האינטרקציה האהובה עליי בכל הקטע הזה זה מושלם.

אה אבל זה איפה שאתה טועה פרמינט יקירי! אתה מניח שיש מה לשדוד 3:
למה אתה חושב שיש לו כזאת גלימה סגולה ומגניבה.

אם הוא היה מוריד אותו הייתי מתחיל לפחד. בטח הסיבה היחידה שהוא לא ישן עם הכובע שלו זה כי זה יהרס.

חתול.

הוא צריך ללכת לרופא עיניים. יש חתול ממש מולך חבר.

אמג ארון בגדים של מיסטר פני אני אוהב.

איזה בחור מאיים 3:

אני ככ אוהב את התיאור הזה.

אני עומד להשתמש בזה לנצח עכשיו זה כזה משפט חכם.

נכון איפה השמות של הבובות אני עדיין במתח ><
זאת דרך מצויינת לסיים את הקטע אגב אני חייב להגיד.

אוי אני כל כך אוהב את הקטע הזה זה עומד להיות משהו שאני אחזור אליו עוד הרבה אני כבר יודע ><
חוץ מזה קיילב באמת שהרגת אותי עם כל הבלונדיני הזה זה היה ככ לוהט.