"אחכה לך כמו נעליך" - נתן אלתרמן, את שומעת

מוקדש לכל בעלי הנעליים,
לכל הנעליים עם בעלים,
לכל הנעליים המאוכזבות,
לכל הנעליים המאכזבות,
לכל חסרי הנעליים,
לכל מחפשי הנעליים,
אך יותר מכל,
מוקדש לכל הנעליים שעוד מחכות שבעליהן יחזרו.

----------------------------
כל רגע עכשיו. עוד רגע הוא יקום, יצחצח שיניים, יאכל, יעשה את כל שגרת הבוקר, ובסוף יצא מהבית.
זה הזמן שלנו לזרוח. זה הזמן שלנו להראות לו שוב שאנחנו טובות, שאנחנו נוחות, שאנחנו מתאימות לו בדיוק.
אנחנו הנעליים שלו. כן, אתם בטח בטח מזלזלים, אבל אנחנו לוקחות את העבודה שלנו מאוד ברצינות.
הנה שומעים אותו קם, מתחיל את היום. שומעים את הברז עובד, ודי מהר שומעים אותו מחמם מים בקומקום.
שתי כפיות קפה, הוא אוהב נס קפה. עכשיו חצי כוס מים רותחים ושאר הכוס ממלאים בחלב. ככה הוא אוהב את הקפה שלו. המילים הראשונות שלו בבוקר, כמו בכל בוקר, נאמרות כשהוא לוקח שלוק ראשון: "וואו, בוקר טוב עולם."
עכשיו הוא עומד מול הארון ומנסה להחליט אם הוא רוצה ארוחת בוקר. כרגיל, הוא מחליט שלא, וממשיך בשלו.
הוא הולך לחדר להחליף את הפיג'מה. זה השלב האחרון לפני שיוצאים מהבית. אנחנו מתרגשות! עכשיו תורנו!
הוא משאיר אותנו תמיד בכניסה לבית, אבל הוא אף פעם לא יוצא בלעדינו.
הנה הוא מתקרב! אוקיי, כולם להירגע. רגע, למה הוא מחזיק גרביים ביד? זה חדש. אנחנו אף פעם לא הולכים עם גרביים.
אוקיי, לא לשאול שאלות, הוא יודע מה הוא עושה. הוא מתכופף כדי לשים אותנ- רגע, לא, הוא מרים אותנו. אולי לא יוצאים מהבית והוא מסדר את הסלון?
אנחנו עכשיו באוויר, הוא מחזיק אותנו בידיים. זה מרגיש מוזר אבל אנחנו כאן רק בשבילו.
הוא יוצא מהדלת אל הרחוב. הכל נראה כל כך שונה מהזווית הזאת.
למה הוא לא נועל אותנו? עשינו משהו לא בסדר? כבר שלוש שנים הוא עושה אותו דבר כל בוקר. לאן הולכים עכשיו?
הוא יוצא מדלת הבניין, עדיין יחף, ופונה ימינה אל הרחוב, בדרך הקבועה שלו. אנחנו מתקרבים לעמדת איסוף הזבל. כל פעם שאנחנו עוברים שם בדרך הבוקר שלו, תמיד מרגיש לי רע על הנעליים שיושבות ליד. אנחנו קיימות תמיד רק כדי לתת לבעלים שלנו מה שצריך, מה שיבקש. אנחנו לא מצליחות לדמיין בכלל איך זה מרגיש ללא בעלים.
מאז שאנחנו איתו, זה מיד הרגיש כל כך טבעי. התאמנו לו כל כך טוב, הוא התאים לנו כל כך טוב.
הוא נעצר לפתע, נעמד ליד עמדת איסוף הזבל. מעניין מה הוא שם פה. אמנם רק יום שני עכשיו, אבל הוא תמיד שם פה דברים יום לפני האיסוף כדי שאם מישהו מוצא משהו שהוא רוצה - שייקח.
ראינו את פינת הנעליים בדיוק מתחתינו. כל כך הרבה נעליים עזובות, נטושות, שאכזבו את בעליהן. מעולם לא ראינו אותן מהגובה הזה. הן נראות כל כך עצובות, חסרות משמעות. נחותות.
וואו, למה הן מתקרבות אלינו? אב- א- אבל- הפנים שלו מתרחקות מאיתנו? אולי הוא מוריד אותנו כאן כדי לנעול אותנו?
הוא מניח אותנו לצד זוג הנעליים המאכזבות האחרון, מתיישר, מסתובב, וממשיך, יחף.
אנחנו לא מבינות. לאן הוא הולך? מה קורה פה?
הוא נעלם לאט לאט באופק. הוא בטח יחזור בקרוב לקחת אותנו.
החושך יורד. הוא חוזר מהדרך שבה נעל-
נעליים. יש לו נעליים. חדשות.
טוב, הוא עוד יחזור אלינו. בטח מחר הוא יבין שהן לא טובות בשבילו ויחזור לקחת אותנו. אנחנו לא ניתן לאף אחד לקחת אותנו בינתיים.
והנה בבוקר, עולה השמש, ומגיעה משאית הזבל. היא לא אוספת נעליים, כמובן, כדי להשאיר לחסרי הנעליים שרוצים.
והנה הוא יוצא, עדיין עם הנעליים החדשות.
אנחנו חושבות על שגרת הבוקר שלו.
האם הוא צחצח שיניים? או ששכח? הקפה היה לו טעים? הוא הכין אותו עם שתי כפיות, חצי מים חצי חלב? הוא אמר את המשפט הרגיל שלו?
האם הוא שם את הנעליים החדשות איפה שאנחנו היינו? האם הן יודעות איך הוא אוהב את הקפה שלו, אם הן יודעות את היום הולדת שלו, אם הן מכירות את כל החברים שלו, אם הן מכירות את חוסר היכולת שלו לשתות באחראיות? אם הן שמו לב לעיניים המהממות שלו, אם הן חושבות על מה קורה בחדרי חדרים, איך הוא אוהב להירדם, מה הוא עושה כשאנחנו כבר לא יכולות לראות?
האם הוא אמר להן שהן עשו עבודה טובה היום כשהוא חוזר הביתה ומוריד אותן, או שזה היה משפט בשבילנו?
האם הן מתאימות לו? האם הן מתאימות לו... יותר מאיתנו?
והאם הוא יחזור אלינו? או ששכח?
ערב יורד, הוא חוזר. שמש עולה, הוא יוצא. חושך, אור, חושך, אור. תמיד עם הנעליים החדשות שלו.
בארבעת הימים האלה הגיעו כבר שניים שונים ובחרו לקחת אותנו. לא הסכמנו לאף אחד מהם. הנעליים האחרות צחקו עלינו, אמרו שאנחנו טיפשות ולא מבינות כלום. אבל הן לא מבינות כלום. הם לא הוא, והן לא פגשו אותו.
ככה עוברים ימים, שבועות, חודשים.
ונותרנו אנחנו, כאן, כשכל הנעליים האחרות כבר נלקחו. עוד מחכות לבעלים שלנו, שיחליט שאנחנו התאמנו לו יותר.
ואולי לא התאמנו לו יותר. ואולי מצא עכשיו זוג נעליים טוב יותר, שמתאים לו יותר. ואולי גדל, ועכשיו רגליו כבר לא מתאימות לנו, גם אם אנחנו כן התאמנו לו יותר. ואולי אנחנו השתנינו בזמן הזה, הזמן מחוץ לבית, הגשם, החום, שינו אותנו גם, ועכשיו אנחנו כבר לא נתאים לו.
ואולי, רק אולי, יש בעלים חדשים שם בחוץ, שיתאימו לנו יותר.
ואולי, רק אולי, את הבעלים שלנו כבר מצאנו, אבל את נעליו מצא במקום אחר.