לפרוש כנפיים || מאיר

בס"ד

"דן עם הכדור. הוא יוצא להסתערות, עוקף מימין, עוקף משמאל – איזו הטעיה, וואו! – הוא מגיע לקו השלשה – סל!!!"
דן מחה את אגלי הזיעה ממצחו ורץ לעבר הסל. הכדור עבר בקלילות דרך הטבעת – רשת כבר מזמן לא הייתה בסל הזה – ולאחר שתי חבטות ברצפת המגרש, דן כבר אחז את הכדור בשתי כפותיו.
כמעט לא היו אנשים בחוץ בשעה הזאת של הלילה, ודן אהב את הרגעים האלה. רק הוא, הכדור והמגרש השכונתי. כאילו אין עוד אף אחד בעולם. אפילו הצרצרים כבר הלכו לישון.
הוא החל לכדרר ויצא לעוד סיבוב. הברזייה קרצה לו מקצה המגרש, אבל הוא ייגש אליה אחר כך.
"אחר כך," אמא שלו הייתה אומרת לו, "אצלך זה תמיד 'אחר כך', נכון? מתי תבין שזה פוגע בך?"
אמא שלו כבר שכחה איך זה להיות בת 16, אה? כשיש כל כל הרבה דברים שונים בראש, והכל מבולגן כל כך. למי יש זמן ללמוד למבחן במתמטיקה כשהוא צריך להבין כל כך הרבה דברים אחרים? כמו למשל ההודעה הזאת של מאיה מלפני חצי שעה – זאת שגרמה לו לרצות לצאת למגרש מלכתחילה – "אנחנו צריכים לדבר". אוי, כמה שהוא שנא את זה. לא, לא שנא. הוא פחד. כל כך פחד. ורק עכשיו, כשהוא זורק לסל – ופוגע רק בקצה הקרש ופולט קללה לחלל האוויר – הוא הבין את זה סופסוף. הוא פשוט פוחד לאבד את מאיה.
הוא עמד דומם מול הסל, מכדרר במקום. אמא שלו באמת לא זוכרת איך זה להיות בת 16. היא לא זוכרת איך זה שרוצים כל כך לפרוש כנפיים, אבל בו זמנית מרגישים כל כך כבולים. הנה, רק אתמול הוא ביטל יציאה עם החברים כי הוא היה צריך לשמור על נועם. לא שנועם היה צריך את ההשגחה של דן יותר מדי, כן? הוא היה כל כך שקוע במיינקראפט שדן היה יכול ללכת ולחזור והוא לא היה שם לב. דן תהה אם גם הוא היה ככה כשהיה בן 10. ועדיין, לאמא לא אומרים לא. כבוד זה משהו שהיה חשוב לדן, והוא האמין שהדרך הכי טובה לקבל אותו היא להעניק אותו למי שצריך.
בסוף הברזייה ניצחה. דן החזיק את הכדור בחיקו ביד אחת, לחץ על הכפתור ביד השנייה, ולגם ולגם ולגם. אחר כך הוא גם הוריד קצת את הראש, נותן לתלתלים השחורים שלו להירטב ולטפטף מים על הפנים שלו שעוד לא החליטו אם בא להם להצמיח זקן מלא או להיתקע עם גושי שיער מוזרים. אבל המראה החיצוני של דן לא העסיק אותו יותר מדי. טוב, לפחות הוא לא הודה בזה. גם לא מול עצמו. הוא אהב את המשבצת החברתית שלו של הילד ה – איזה ילד? הוא כבר גדול! האיש אם כבר. לא, לא איש. הוא לא בן שלושים. אז מה הוא? נער? אבל מי משתמש במילה "נער" חוץ ממורים וסבא יעקב? אז לא נער, אז מישהו. כן, שיהיה מישהו. דן אהב להיות במשבצת של המישהו הקול, הזורם, אידיאולוג גדול כשזה נוגע לעולם אבל אדיש כשזה נוגע לחייו הפרטיים. שם הוא הרגיש בנוח, שם הוא הרגיש כבוד שהעריך שמתאים לרמתו.
תמיד המחשבות האלה באות כשהוא לבד במגרש, אה? הסל יכול להיות הפסיכולוג הכי טוב, והוא בחינם! דן גיחך לעצמו. זה הזמן ללכת הביתה.
הוא לקח את הפלאפון שלו שהיה מונח לצד הברזייה והציץ בו. 22:54. 258 הודעות בקבוצה של החברים. 12 הודעות בקבוצה של המשפחה המורחבת.
הודעה חדשה ממאיה. פאק. מה, להציץ? אם הוא רק יסתכל בחלון של ההתראות זה לא יזיק, נכון?
סימן שאלה. זה כל מה שהיה בהודעה החדשה. הוא עדיין לא נכנס להודעה של ה"אנחנו רוצים לדבר", והוא קיווה שהוא לא גורם למאיה לאבד סבלנות ככה. אם בכלל זה לא אבוד מראש.
חבל שהסל לא יודע לייעץ בענייני בנות.
דן יצא מהמגרש והתחיל ללכת. הבית לא רחוק, הוא רק מהצד השני של הפארק. ובניגוד למגרש, הפארק דווקא לא היה ריק. נכון, הוא אמנם לא היה הומה אדם, אבל היו בו טיפוסי לילה מעניינים משלו. הנה איש מטייל עם בורדר קולי, הנה אמא צעירה עם עגלה – מסכנה, בטח זו הדרך היחידה שלה להרדים את התינוק שלה – בספסל הרחוק חסר בית מתכונן לשינה, ובספסל הקרוב זוג מתנשק. דן חטף צביטה בלב. זה גרם לו לחשוב על מאיה, ועל ההודעות שלה. הוא צריך לשבת.
דן קרס על הדשא, חופן את ראשו בידיו. לא, אסור לו להתפרק ככה. קדימה, להתאפס! הוא הניח את ידיו על הדשא מאחור כדי לקום, אבל אז ידו השמאלית הרגישה משהו קר וחלק שבכלל לא היה לו מרקם של דשא.
דן הסיט את מבטו. זה היה... בקבוקון זכוכית עם חול? אבל למה שמישהו ישאיר בקבוקון עם חול באמצע הפארק?
הוא תפס את הבקבוקון ובחן אותו, מחפש תווית כלשהי שתרמז על מוצא הבקבוק. מישהו כנראה איבד אותו, אבל לא היה שום סימן מזהה. רק שכבות של חול צבעוני, כמו זה שדן ראה פעם בחנות מזכרות באילת. חוץ מזה, הבקבוק היה חלק לגמרי.
דן החליט שישיב אותו לבעליו. הוא יתלה מודעה מחר בבוקר וישאיר את מספר הטלפון שלו, כן. הוא נעמד ולקח את הבקבוק –
רגע, מה זה? נראה שעל פקק השעם של הבקבוק כתוב משהו. התאורה בפארק לא הייתה חזקה דיו, אז דן הניח את הכדור על הקרקע, הוציא את הטלפון שלו והאיר על פקק השעם, עליו היה כתוב "על אחריותך".
הממ. אז זאת מתיחה? מישהו השאיר את זה פה בכוונה? דן הרגיש שמי שכתב את המסר אתגר אותו לפתוח את הבקבוק, אבל מה הבעיה בזה? הנה, הוא פותח! פקק השעם בלט החוצה אז דן הצליח למשוך אותו בכוח, ואז בלי לחשוב פעמיים הוא שפך את תכולת הבקבוק על הדשא.
אבל החול לא התנהג כמו שחול אמור להתנהג. שכבות הצבע השונות ריחפו באוויר, התערבלו אלה באלה, ואז התגבשו... לצורה של אדם.
דן היה צריך לשפשף את עיניו. הוא כנראה חולם. אולי גם ההודעה ממאיה היא רק חלום והכל בסדר ביניהם? דן צבט את עצמו – לא, זה לא חלום. זה סתם כואב.
ואז, לנגד עיניו, במקום חול, עמד מולו אדם. נער בערך בגובה של דן. עם תספורת בלונדינית אופנתית, עיניים תכולות, חולצת בד לבנה וארוכה, ומכנסי בד לבנים וארוכים גם הם. ומהגב של הנער צצו זוג כנפי פרפר ענקיות ושקופות למחצה.
"מה?" נהם הנער עם הכנפיים לעברו. "מה אתה מסתכל עליי ככה?"
"אתה –" דן גמגם.
"אני פיה אחי," ענה הנער, "אף פעם לא ראית פיה?"
"מה אתה מבלבל," דן מלמל בהשתוממות. "אבל אין דבר כזה פיות."
"מה אין דבר כזה?" הפיה התעצבן, "אני עומד כאן ממש מולך אחי!"
דן משך בכתפיו. לא היה לו מה לענות על זה. "אז מה הסיפור שלך?" הוא שאל במקום, "אני מקבל שלוש משאלות?"
"מה אני נראה לך דג זהב אחי?" הפיה עדיין היה עצבני. הוא התנער קלות, התמתח, פקק את אצבעותיו, ואת צווארו, ואת הגב, ואז גם הוציא כמה קנאקים מהכנפיים – ודן היה מוכן להישבע שראה אבקה מנצנצת נושרת לו מהכנפיים כשעשה את זה – ואז הפיה הביט שוב בדן. "מה אחי? אתה בוהה."
דן התעשת על עצמו. אם הוא פוגש יצור אגדי, יש לזה פוטנציאל מטורף. "אני שחררתי אותך, אחי, מגיע לי משהו בתמורה," הוא אמר.
הפיה נאנח. "אז אתה מכיר את זה, מה?" הוא שאל.
דן הרים גבה.
"חוק הפיות המחייב, תקנה שלוש מאות ואחת, בלה בלה בלה, המחולץ מחוייב לעזור למחלץ. נו, מה אתה רוצה?"
דן לא האמין שזה קורה לו. הוא יכול לבקש הכל! כמה משאלות יש לו? הוא חשש שאם הוא ישאל את הפיה, הוא רק יקבל תשובה עצבנית בחזרה. במקום זה, הוא צריך למצוא גישה אחרת. "איך הגעת לשם בכלל?" הוא שאל והסתכל על הבקבוקון.
הפיה הביט על הבקבוקון בטינה. "סתם, אחי, אבא שלי ואני רבנו פיצוצים. עזוב," הוא אמר. "החלטת כבר מה אתה רוצה או שאני עף מכאן?"
מה פיות יכולות לעשות בעצם? פיה זה יצור כזה של אגדות של בנות, לא? עם נצנצים ולבבות ואהבה –
אהבה! הפיה יכול לעזור לו עם מאיה!
"איך אתה עם בנות?" דן שאל.
הפיה גירד את ערפו. "וואלה אחי זה תלוי, אף פעם לא הייתה לי חברה, אבל –"
"– אתה פיה, אתה מבין בזה," דן עודד אותו.
הפיה בלע פיהוק. "וואלה אחי אני לא יודע כמה זמן הייתי פה בבקבוקון, אבל אני כן יודע שבמאתיים השנים שהייתי חי מחוץ לבקבוקון, היחסים בין בנים לבנות השתנו כמה וכמה פעמים."
"מאתיים שנה?!" דן צעק. מזווית העין הוא ראה שהזוג המתנשק מהספסל ההוא נבהל.
"מה אחי באמת אף פעם לא ראית פיה?" הפיה שאל בחוסר אמון. "וואו, כמה זמן הייתי בבקבוקון הזה? תגיד, הבחור הזה, אברהם, עדיין בסביבה?"
"איזה אברהם?" דן שאל. "יש מלא אברהמים, תהיה ספציפי."
"נו..." הפיה נראה אובד עצות, "נו, שהיה לו אוהל כזה, והייתה לו אישה, איך קראו לה, שרה! כן! ובגיל מאה נולד להם תינוק, אל תשאל איזה צחוקים היה..."
"לאא," פלט דן, "אתה מדבר על אברהם אבינו?"
"אבינו?" שאל הפיה. "אבא של מי?"
דן היה מניח שזו בדיחה, אבל זה שהוא ראה הרגע פיה רק אומר שהכל אפשרי.
"אברהם הזה שלך היה חי לפני ארבעת אלפים שנה אחי," ענה דן.
הפיה נראה המום. "ארבעת אלפים שנה?" הוא לחש, "פאק, אחי! ארבעת אלפים! מה ואף אחד לא הוציא אותי עד עכשיו? שיואו אני לא מאמין!"
דן עמד מולו בדממה. איך הוא אמור להגיב? איך אמורים לנחם מישהו כזה?
"יואו אז כולם בטח מתים עכשיו! פאק!" הפיה המשיך בשלו.
"אה, תנחומיי?" ניסה דן.
"כן כן, שומע אחי, אני צריך לעשות כמה סיבובים לראות מה קורה," הפיה ביקש. ולפני שדן הביע תגובה כלשהי, כנפי הפיה החלו להתנופף בפראות. הפיה ריחף כמה סנטימטרים מעל פני הקרקע –
ואז קרס ונשכב על הדשא.
"וואי אני לא בכושר," הוא נאנח. "טוב נראה שאני תקוע איתך, אה?"
דן הנהן.
הפיה הביט בו ממקום מושבו על הרצפה, ואז הושיט יד. "תהיה חבר," הוא אמר.
דן היה מבולבל. ככה פיות רוכשות קשרי ידידות? ברשמיות כזאת? בהיסוס קל, הוא לחץ את ידו של הפיה.
"לא, יא סטלן, תהיה חבר ותעזור לי לקום!" הפיה נאנח. המבוכה של דן רק התגברה, אבל הוא עדיין משך את ידו של הפיה. המשקל של הפיה לא היה רחוק ממשקלו שלו.
הפיה ניער את האבק מבגדיו. "וואי אם אני תקוע איתך אז אני צריך להיראות קצת יותר כמו היום, אה?" הוא מלמל לעצמו. הוא הקיש באצבעותיו, והבגדים הלבנים שלבש מיד התחלפו בג'ינס וטי שירט. הרגליים היחפות של התעטרו בזוג סניקרס.
"והכנפיים?" דן שאל, שכן זוג כנפי הפרפר של הפיה עדיין היו פרושים.
"מה אחי? ואם אני אקשור לך ת'ידיים זה יהיה נעים?" הפיה התעצבן.
"לא אבל רצית הסוואה אחי," דן המשיך.
"איזה הסוואה? רק רציתי להיראות קצת כמו היום, זה הכל!" הפיה רגז. "טוב שומע, אני צריך לישון אצלך."
"מה? למה?" דן התגונן.
"כי אמרת בנות אחי, אני צריך להיות איתך עד שאני פותר לך את הבעיה," הפיה התנער.
דן הנהן. "אני דן, אגב," הוא אמר.
הפיה הנהן. "איתי," הוא ענה.
"מה?"
"קוראים לי איתי," הפיה המשיך, "או שגם את השם הזה אין לכם פה?"
"אה, לא, לא, את השם הזה דווקא יש..." דן ענה. הוא הניח שכל מילה נוספת רק תעצבן את איתי, וזה יגרום לדן רק להתעצבן בחזרה.
"נו?" איתי שאל, "אתה לוקח אותי הביתה שלך או מה?"
דן הנהן. "בוא, בוא," הוא נכנע. הוא יצטרך לספק לאמא שלו כמה הסברים בנוגע ללמה ילד עם כנפיים בא איתו הביתה, אבל הוא יחשוב על משהו עד שהם יגיעו.

וואו איך צחקתי שקראתי את זה. כאילו לא באמת באתי לקרוא, באתי לרפרף על הדברים שפרסמו כאן בססש אבל אז קראתי פיה וממש צחקתי אז ישבתי וקראתי את הכול

עד כמה שזה מוזר לראות מישהו כותב ככה בקטע (עם כל ה- ושלוש סימני קריאה,) זה ממש גרם לי לשמוע אותו ולהבין איך הוא באמת מדבר אז זה די הרשים אותי שבחרת לעשות את זה ככה

כל כל במקום כל כך

אני בוכה די
הוא אומר ככ הרבה פעמים אחי זה נותן לו אופי

לאא הוא מכיר את אברהם אבינוווו. "אבא של מי?" אני מת


יואו הקטע הכי טוב אבר באמת