מפוצלות, עם נואל :)

[Fandom Girl]

אני ממשיכה לרוץ, פונה ושוב פונה, ונתקלת בקיר שתלוי עליו מבחר של כלי נשק, מיושנים וחדשים כאחד. אני משחילה פגיון לחגורה ולוקחת אקדח, מתקדמת קצת יותר בזהירות לפינה הבאה. אני שומעת נהמה מאחוריי ומגלה מפלצת זוחלית בעלת שיניים חדות ומרובות עומדת בתחילת המקטע הזה. אני מכוונת אליה את האקדח, אבל אז שומעת קריאת "הצילו!" ממעבר לפינה - שוכב שם ילד מבוהל, ומפלצת נוספת מתקדמת אליו.
שתי המפלצות מזנקות ביחד, ובלי לחשוב אני מסתובבת חזרה למפלצת שיכולה להסתער רק עליי ויורה בה. היא נופלת, וזעקת הכאב של הילד מתערבבת עם קולה המהדהד של הירייה.
ובבת אחת, אני מתעוררת.

[אלכימאית הברק]

אני מתקדמת, בלי פניות בשלב הזה, ומגיעה למבוי סתום. על הקיר יש רשת דביקה, ונער שנלכד בה מתפתל ומנסה לחלץ את עצמו. סכין מופיעה חגורה למותניי, ולצדה אקדח. "תוציאי אותי מכאן!" הנער צורח, "לפני ש-" הוא מרים את מבטו לתקרה ועיניו נפערות בפאניקה. אני מסתכלת למעלה ורואה שני עכבישים מפלצתיים, אחד מעליו ואחד מעליי, מתחילים לרדת אלינו. "תשתמש בזה!" אני קוראת וזורקת לעבר הנער את הסכין, ומיד מחזירה את תשומת הלב שלי לעכביש שמעליי, שולפת את האקדח ויורה בו. אני מסתובבת לראות אם הנער הצליח לחלץ את עצמו בזמן, ולחרדתי מגלה שזה לא רלוונטי. הסכין שלי נעוצה במצחו והוא תלוי מהקורים ברפיון.
והחדר שוב נמוג סביבי.

[Fandom Girl]

"לאט לאט," וויל מניח יד על כתפי כשאני מתעוררת, מתנשפת, חזרה בכיסא בחדר המבחן. "סימולציות הן עניין מלחיץ."
"אני... קצת מסוחררת..." אני מודה, משעינה את ראשי על ידי.
"מוכנה לשמוע את התוצאות?" הוא שואל בעדינות, חביב כיאה לחברי הפלג שלו.
אני בולעת רוק בעצבנות, אבל מהנהנת. "לך על זה."

[אלכימאית הברק]

"לא!" אני צורחת כשאני מתעוררת, ולרגע לא מבינה מה קורה סביבי. חדר המבחן? למה אני...
אה. נכון. כל זה לא היה אמיתי.
"הכל בסדר," המשגיחה אומרת לי בעדינות, אפילו שאני רואה הבעת זעף חולפת על פניה - אנשי הקרבה עצמית לא אמורים למשוך אליהם תשומת לב, וזה בדיוק מה שעשיתי.
"אז עברתי?" אני צוחקת. היא לא נראית משועשעת, ואני מרצינה כשאני מדברת שוב. "אז... לאן אני אמורה ללכת?"

[Fandom Girl]

"נעבור על השלבים בסימולציה אחד אחד," וויל אומר, ואני מהנהנת. "כשהופעת במבוך, לא ניסית לפתור אותו אלא פשוט רצת קדימה. זה פוסל את אוריינות."
אוקיי. הגיוני בסך הכל, אני לא מתה על בית ספר וכנראה שבאמת הייתי אומללה אם הייתי מבלה את שארית חיי במעבדה או מה שזה לא יהיה.
"כשנדרשת לבחור בין שני המסדרונות בחרת לעזוב את הבית שלך, אבל-" הוא מדגיש את המילה "-ענית בכנות, ולכן פלג כנות נשאר אפשרות בשבילך."
אני מחייכת חיוך קטן.
"כשנדרשת לבחור בין להציל את עצמך או את הילד בחרת לתקוף את המפלצת שאיימה עלייך, בכך פסלת את ידידות והקרבה עצמית כאפשרויות אבל איששת את אומץ-לב."
אומץ-לב? מעולם לא חשבתי על עצמי כאמיצה במיוחד, אבל אני מניחה שלא הייתי ממש במצבים מפחידים עד שמפלצת זוחלית איימה עליי...
"רגע," אני אומרת. "פסלת שלושה פלגים. מה התוצאה הסופית, כנות או אומץ-לב?"
הוא מהסס, ואז נאנח. "אין תוצאה סופית. את מפוצלת."

[אלכימאית הברק]

היא בוחנת אותי לרגע במבט קר, ולבסוף אומרת, "הקרבה עצמית."
אני מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן. זה לא הגיוני. לא חשבתי במהלך המבחן על המשמעות של דברים שאני עושה, פשוט פעלתי לפי מה שהרגיש נכון באותו רגע, אבל עכשיו במבט לאחור - פתרתי את המבוך, עניתי בכנות על השאלה במסדרון המתפצל, נלחמתי בעכביש הענקי...
מצד שני, זרקתי סכין ישר לתוך הראש של נער חסר ישע, אז אולי אני באמת מטומטמת מכדי להבין משהו.
הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני גוררת רגליים אל מחוץ לחדר הוא את המשגיחה כותבת משהו.

[Fandom Girl]

"מפוצלת?" אני חוזרת אחריו בתהייה. "מה זה אומר?"
"בדיוק את מה שאמרתי, שהתוצאה שלך לא חד משמעית," וויל אומר. למרות הניסוח החד-וחלק הוא לא נשמע עצבני. "תראי, אני לא בטוח מה המשמעות של פיצול, אבל מה שאני יודע בוודאות זה שיהיה מסוכן בשבילך אם אנשים יגלו את זה. מחר בטקס הבחירה את פשוט תיאלצי... להחליט בשביל עצמך איפה נכון לך להיות."
אני מהנהנת באיטיות, נושכת את שפתי התחתונה. לשקר. להמר על מה נכון בשבילי. זה העתיד שמחכה לי. "מה לגבי הרישום של התוצאה שלי?" אני שואלת, זה כנראה הדבר הכי פחות חשוב כרגע אבל יותר קל לי לשאול לגבי זה.
"אל תדאגי," וויל מחייך. "אני אזין תוצאה ידנית - התאמה לפלג כנות נשמע לך טוב?"
"מה? אממ, בטח," אני עונה, מופתעת שהוא טורח לשאול אותי - הרגע ביססנו שאני כל כך לא אמינה בהחלטות שגם הפיתוח הטכנולוגי הכי מתקדם לניתוח אישיות לא הצליח להיסגר עליי.
במובן מסוים, זה מנחם.

[אלכימאית הברק]

אני חוזרת הביתה ברגל, לוקחת את הזמן כדי לחשוב. התוצאה שלי מרגישה שגויה, אבל... הטכנולוגיה של המבחן אמורה להיות ללא דופי, מכונה משומנת היטב. אני באמת חושבת שאני יודעת יותר טוב מכולם?
...כן. התשובה היא כן. אני יודעת מי אני מספיק טוב כדי להבין שהתוצאה שלי לא הגיונית.
כשאני חוזרת הביתה זה בדיוק הזמן לארוחת ערב. אמא ואבא עוד עובדים במטבח, לקראת סיום לפי הריח. "היי," אני אומרת.
"טוב שבאת, חמודה," אמא אפילו לא מסתובבת. "תוכלי לערוך את השולחן?"
"ותספרי לנו בינתיים איך היה המבחן," אבא מוסיף, אבל הוא לא נשמע נלהב.
אני פותחת את המגירה של הסכו"ם ומתחילה לסדר אותו על השולחן. "היה בסדר," אני אומרת בנימה מתחמקת, "קצת מלחיץ."

[Fandom Girl]

אני מרגישה קצת מעורערת, אז אני חוזרת הביתה באוטובוס.
הבית שלנו די סטנדרטי, קירות הסלון הם למעשה חלון אחד ענק, כדי לסמל ליתר חברי הקהילה שאין לנו מה להסתיר. או לפחות, לא היה לנו מה להסתיר - אני לא בטוחה איך ההורים שלי יגיבו אם אספר להם את האמת.
"היי, ג'ו!" אבא קורא כשאני נכנסת. הוא בדיוק מנקה את הסלון. "איך היה היום?"
"מלחיץ," אני עונה כיאה לפלג שלנו.
"התוצאה לא הרגיעה אותך?" אמא מגיחה מחדר השינה, עדיין עם מגב ביד.
אני לא יכולה לספר להם.
"היא קצת עשתה לי סדר," אני אומרת, ומופתעת מהקלות שהשקר יוצא מתוכי. "אבל אני עדיין מעכלת אותה. זה... לא מה שציפיתי."
שניהם מתמקדים בי עכשיו. "את עומדת... לעזוב את הפלג?" אמא שואלת - עדינה, לא שיפוטית.
זה שובר אותי. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, אני נצמדת אליה ובוכה.