מפוצלות, עם נואל :)

[אלכימאית הברק]

אני מנערת את הראש, כאילו כדי להיפטר מהספקות וכל יצר הישרדותי שטבוע בגוף שלי, ולוקחת תנופה לאחור. אני קופצת פנימה, מצפה לפגוע ברצפה או להתגלגל בחבטה, אבל בפועל אני פוגעת באדם אחר - בחורה, לפי הצעקה שנפלטת ממנה. אני מתעשתת ופוקחת עיניים, מוצאת את עצמי מול רעמה ג'ינג'ית ועיני שקד עמוקות... שכרגע מלאות זעם.
אני מתגלגלת הצדה, משחררת את הנערה השנייה - עריקה מפלג כנות, לפי הבגדים. "סליחה," אני מתנשפת, "לא התאמנתי בבית על קפיצות לרכבת."

[Fandom Girl]

אני לא יכולה שלא לצחוק. "איפה למדת לקפוץ ככה? בטח לא בהקרבה-עצמית."
משהו מבליח על פניה, לא בדיוק פגיעות אבל גם לא סימן לכך שהיא שותפה לבדיחה. "סליחה," אני ממלמלת, ומתכוונת לזה. "אני ג'והאנה."

[אלכימאית הברק]

"מירנדה," אני מתעשתת ומחייכת. המטענים הרגשיים שלי לגבי פלג דיכוי-עצמי לא מעניינים, ולא צריכים להפריע לי למצוא חברים חדשים.

[Fandom Girl]

היא לא רוצה לדבר על זה. פייר. בינתיים הולך לנו מדהים, עם איך שהיא התנגשה בי בקפיצה לרכבת ואני פגעתי בה עכשיו. אני חייבת להתאפס על עצמי. "לא תיארתי לעצמי שהם יגרמו לנו לקפוץ מהרכבת על ההתחלה," אני מגחכת.

[אלכימאית הברק]

"כן, הא?" אני נשענת לאחור, נהנית מהבריזה שמגיעה מהדלתות הפתוחות. "לפחות זה כיף."
אני עוצרת לרגע, מתלבטת האם לומר משהו על איך העריקים להקרבה-עצמית מגלחים את השיער - כדי ללמד אותם שהעצמי הוא לא העיקר ואפילו לא בעשירייה הפותחת - כשהבחירה נחסכת ממני ומישהו קם וצועק, "אנחנו יורדים שם!"
אני מסתכלת מבעד לדלת הפתוחה. המסילה חולפת בסמוך לגג של בניין גבוה, ועומדים עליו שני אנשים. הרכבת מאיטה, אבל לא בהרבה.
טוב, לקפוץ מרכבת לא יכול להיות הרבה יותר קשה מלקפוץ על רכבת, נכון?

[Fandom Girl]

מירנדה ואני תופסות את מקומנו ליד הדלת - לא הרבה עריקים נדחפים לצידנו, ואני מקווה שזה יקל על הפעלול שאנחנו עומדות לבצע. הרכבת מאיטה ממש עוד קצת, מתחילה לחלוף על פני הגג הנדרש, ובלי לחשוב אני תופסת את היד של מירנדה וקופצת קדימה, גוררת אותה איתי. משהו בי נחוש לשמור עליה לצדי.
אנחנו מתגלגלות על פני הגג, נחבטות בכאב, אבל אין בי שמץ חרטה. הצלחנו.

[אלכימאית הברק]

בום. בום. בום. אני חוטפת מכות כמו שלא חטפתי בחיים - בניגוד לשמועות, לא מקובל להכות ילדים בפלג הקרבה-עצמית, בין היתר כי להתעסק בהסתרה של חבורות גורם לאדם להתעסק יותר מדי בעצמו ובאיך שהוא נראה - אבל הנה אני, אנחנו, על הגג שפלג אומץ-לב בחרו בתור תחנת הסיום של האתגר הראשון.
אני מסתכלת סביב ורואה לא מעט עריקים מתנשפים, חלקם שכובים כמונו ואחרים עומדים על רגליים משקשקות, אבל גם מבחינה בכמה נערים ונערות על הרכבת שממשיכה בדרכה. אני תוהה איפה הם יירדו, ואם מישהו יטרח בכלל לבדוק מה עלה בגורלם.

[Fandom Girl]

אנחנו קמות ברעד, ובצעד הראשון אני כושלת לפני שאני מצליחה להתייצב, וכולנו עושים את דרכנו לעבר שני חברי פלג אומץ-לב שעומדים איתנו על הגג.
"ברכותיי," אומרת האישה בעלת השיער השחור הקצר. "עברתם את השלב הראשון במבחני הקבלה שלכם לפלג."
"אם היה לכם קשה עד כה, כדי שתדעו - האתגרים הבאים יהיו שונים, ולרובכם אפילו יותר קשים. לכן, אם אתם מבינים שהגעתם לקצה גבול היכולת שלכם, כדאי שתרדו במדרגות ותעזבו עכשיו את הבניין."
אחד העריקים מפלג אוריינות מרים יד. "מה יקרה לנו אם נעזוב?"
"אתם תפסיקו את תהליך הקבלה," האישה עונה. "ותהפכו לחסרי פלג."
דממה תלויה באוויר לרגע, ואז נערה מפלג ידידות שואלת, "מה אנחנו צריכים לעשות כדי להמשיך?"
הגבר מחייך ומחווה לעבר קצה הגג. "תקפצו."
זעקות מחאה עולות מהעריקים האחרים. אני בוחנת את פניהם של הגבר והאישה; הם רציניים לגמרי.