כיכר לחם|וריאן, בלאק באטלר

אין פאנפיקים של דאגר אז החלטתי לקחת את זה לידיים שלי.
אנחנו קוראים לאיו הזה איו מיאו מיאו וזה על החברי קרקס הטובים יותר אם הבחור הרע לא היה מאמץ אותם 3:
אה ודול ודאגר באותו גיל כאן כי ספויילר

---

שם הפאנפיק: כיכר לחם
שם הכותב: וריאן
דירוג: PG
שיפ: הם בני ארבע יא סוטים
ז'אנר: איך קוראים לז'אנר הזה שכל הדמויות האהובות עלייך נרצחו בדם קר ואתה רוצה לדמיין להם חיים יפים וטובים? אה זה בטח איו.
ויתור זכויות: יאנה טבוסו

---

הילדה הקטנה הלכה בין הרחובות המלוכלכים, מחזיקה בידה חצי כיכר לחם שהצליחה לגנוב מהמאפייה קודם לכן. בעודה מנשנשת, היא חיפשה מקום נוח מספיק להעביר בו את הלילה, מנסה להתעלם מהמראות המזוויעים שכבר נאלצו להפוך לשגרה - כלבים וחתולים שהיו רזים כל כך שנראו כאילו הם ישברו מנגיעה, אגרופים מגואלים בדם, אנשים שישנו בצידי הרחוב, חולמים כל כך עמוק שאפילו לא נשמו.
היא קפאה במקומה כשהיא שמעה בטן מקרקרת.
״היי, תהיי בשקט.״ היא ניסתה ללחוש חלש מספיק בשביל שאף אחד לא ישמע חוץ מהבטן שלה. ״אני יודעת שזה לא הרבה, אבל…״
רק כשהצליל נשמע פעם נוספת, היא הבינה שזאת בכלל לא הייתה הבטן שלה.
היא סקרה את הרחוב בחיפוש אחר מקור הרעש, ובסוף עיניה נתקלו בילד קטן ששכב בצמוד לקיר וחיבק בידיו שני מקלות מוזרים. היא התקרבה אליו.
״שלום?״
הילד לא ענה. היא לא הייתה בטוחה אם הוא ישן או רק עושה את עצמו.
״אתה רעב? אנחנו יכולים לחלוק את הלחם שלי.״
הילד עדיין לא ענה.
היא רכנה לידו ודחפה לו את הלחם לפרצוף, מה שגרם לו לצעוק ולהתיישב בבהלה. עכשיו הוא בטוח היה ער.
״הנה, אתה נראה רעב.״ היא אמרה, והתנצלה בלב בפני הבטן שלה כשהניחה את כיכר הלחם בידיו של הילד החיוור.
הוא הסתכל על הלחם בהיסוס, אבל אחרי שהציץ פעם אחת בילדה, הוא כנראה החליט שהיא לא מהווה איום והתחיל לטרוף את האוכל כמו כלב מורעב.
הילדה התיישבה לצידו ובחנה אותו בזמן שאכל. הוא היה רזה וחיוור כל כך, כאילו שהוא עמד להצטרף לאנשים הישנים בצידי הרחוב. למרות בטנה הממורמרת, הילדה לא יכלה שלא להרגיש פרץ חמים של גאווה עובר בגופה.
״איך קוראים לך?״ היא שאלה.
הילד לא ענה.
״בן כמה אתה?״ היא ניסתה שאלה אחרת.
הילד עדייו לא ענה.
״אתה לא יודע לדבר?״
היא קיוותה שהסיבה שהילד לא עונה זה כי הוא אוכל, ולא כי הוא באמת לא יודע לדבר.
היא ישבה בשתיקה וצפתה בילד אוכל. היא כמעט קפצה כששמעה אותו מדבר.
״מאיפה הלחם?״
״הו, אה… אני גנבתי אותו.״ היא מלמלה בהיסוס, והתכווצה בציפייה שהוא יצעק עליה על כך שעשתה מעשה כל כך לא בסדר - או אפילו גרוע יותר, יסרב לסיים את הלחם.
אבל זה לא קרה. הוא רק המשיך לטרוף את השאריות האחרונות מבלי אפילו להסס. זה נתן לה מספיק אומץ לנסות ולהמשיך לדבר. ״אתה לא יכול לגנוב ככה, הא?״ היא שאלה, והציצה מטה.
הילד הזעיף את מבטו ושיכל את רגליו, וכך הסתיר מעיניה את המכנס הריק של רגלו הימנית. כנראה הוא לא אהב לדבר על זה. חבל, היא ממש רצתה לשאול אותו איפה הוא הצליח להשיג רק נעל אחת. במקום זה היא ניסתה לשנות נושא. ״מה זה המקלות האלו?״
הילד הסתכל על המקלות שלו בהפתעה. ״זה קביים. זה בשביל ללכת.״
הילדה פערה את עיניה. ״באמת? איך זה עובד?״
הילד בחן אותה לרגע בהבעה שהיא לא הצליחה לפענח, אבל בסוף נעמד על רגלו האחת ונשען על המקלות - קביים - לתמיכה. הוא עשה סיבוב סביבה, ועם כל צעד עינה של הילדה התרחבה אפילו יותר בהתלהבות.
״מדהים!״ היא קראה כשהוא התיישב חזרה. ״אפשר גם לנסות?״
הילד תפס בקביים חזק כל כך שאצבעותיו הלבינו, ולרגע הילדה ציפתה שהוא יסרב ואפילו יגרש אותה על החוצפה שלה, אבל במקום זה הוא הושיט לה את שני המקלות בהיסוס קל. ״תיזהרי עליהם.״
הילדה חייכה חיוך רחב ולקחה ממנו את הקביים בזהירות. היא נעמדה על רגל אחת - בדיוק כמוהו - וכמעט איבדה את שיווי המשקל ונפלה לפני שנשענה על המקלות לתמיכה. היא עשתה צעד אחד על רגל שמאל, ועוד אחד על רגל שמאל, ועוד אחד. הילד צפה בה צולעת בדאגה - היא לא הייתה בטוחה אם הוא דואג שהיא תשבור את הקביים או תשבור את האף - עד שבסוף היא חזרה להתיישב מולו והושיטה לו את הקביים חזרה.
״זה קשה יותר משזה נראה.״ היא הודתה. היא לא הייתה בטוחה אם זה יהיה חצוף מצידה גם להוסיף שזה בכל זאת היה די כיף.
״אז את צריכה להתאמן.״ הוא ענה.
הילדה חייכה. ״באמת?״
נראה שהילד רק עכשיו שם לב למה שהוא אמר, כי הוא הסמיק והתחיל לגמגם מילים לא ברורות בתשובה.
״טוב, אם תרשה לי.״ היא ענתה, וצחקקה כשהילד רק הסמיק יותר. ״חוץ מזה, זה בסדר אם אתה לא יכול לגנוב ככה.״ היא אמרה, והצביעה על רגלו החסרה. ״אני יכולה לעזור לך. אני מומחית בגניבה!״
זה כנראה לא היה משפט שהיא הייתה צריכה להגיד בכזאת גאווה.
הילד הסתכל עליה בהיסוס. ״באמת?״
היא הנהנה במהירות.
״אבל… למה שתעזרי לי?״
״כי אתה נחמד.״ היא ענתה מבלי להסס. היא שתקה לרגע לפני שהוסיפה, ״חוץ מזה, אני לא אוהבת לישון לבד.״
הילד הסתכל עליה בעיניים גדולות, ולרגע אחד היא הייתה בטוחה שהיא חצתה את הגבול וציפתה שהוא יגרש אותה משם, אבל להפתעתה, הוא חייך בפעם הראשונה.
״גם אני לא אוהב לישון לבד.״

דול!!

עצוב שהיא צריכה לראות את זה כשהיא ככ קטנה

תיאור ככ יפה
ומפחיד אה
אבל כתוב מהמם זה דרך ככ יפה לכתוב שהם מתו

שלא תפריע לאנשים שישנים עמוק :<

כבר ידעתי את זה האהא

דאגר!! שלא יגנבו לו את הקביים!!!

דאגר המסכן.

דול המקסימה
היא ככ נדיבה

הוא יודע.

גם אם היה לו אכפת מספיק מזה שהיא גנבה הוא מורעב מידי בשביל לא לאכול :<

חמוד

קביים!!

מקסימה ><
אבל כן שאלה לעניין

הוא הסכים לה!!!

אכן

קצת חצוף אה
הוא צריך ללכת ככה כל הזמן
אבל כן פעם אחת בטח באמת כיפית

אמג.

אני שוכח שהיא בת ארבע.

היא ככ חמודה ומגניבה
היא באמת מומחית!

נא

וואה זה ככ יפה להוסיף את זה כאן
זה באמת ככ יפה
היא באמת לא אוהבת לישון לבד ><

הוא חייך!!!! (בפעם הראשונה לא אומר ככ הרבה בהתחשב בזה שהם מדברים איזה חמש דקות אבל אמג הוא חייך!!!!
אני מניח שהוא לא מחייך הרבה אה

מהמם.
הם ככ חמודים
דול ככ מגניבה וואה

אני אוהב את הקטע!! בעיקר את הסיום
זה ככ חמוד
זה היה ככ חכם להכניס פה את זה שהיא לא אוהבת לישון לבד
זה מהמם

אתם יודעים כמה זמן חיכיתי לקטע הזה? אתם יודעים? זו הייתה המתנה כל כך ארוכה (בדיוק יום). בכל מקרה, קטע על הילדים שלי! אני לא יודע אם אני אמור להתייחס לשמות שלהם בתב או לא. אולי לא, ליתר ביטחון.
אני רוצה אגב להבהיר שלא אני ו-וריאן שברנו אותם. הם הגיעו ככה. וזה ממש נחמד שהדמויות מגיעות נכות ובטראומה כבר מהבית. 10/10.

אני מופתע שאף בריון לא בא אליה וגנב לה את הלחם. אולי העולם הוא מקום טוב יותר ממה שחשבתי שהוא? :0

אני אוהב שהיא כזה: תראו את הדברים המחרידים האלה! כן, אלה. אז בשבילי זה נורמלי p:

אמג היא מדברת לבטן שלה. היא כזו קטנה.

שרביטים? סיגריות? ...מקלות תופים?

איזה מסכן, נו באמת. תני לו לנוח. אלוהים יודע שהוא צריך את זה.

קודם כל, היא כן מהווה איום. היא ילדה קטנה עם שתי רגליים עובדות. שנית - היא אמרה שאתם יכולים לחלוק! לא שאתה יכול לאכול הכל! חצוף.

עכשיו מסקרן אותי מאיפה בכלל הוא למד לדבר. הוא לא בדיוק היה בסביבה שעזרה לו לעשות את זה.

כשהייתי קטן חשבתי שחנויות יתנו לך לשלם חצי מחיר אם תקנה רק נעל אחת

הו, קביים! אף פעם לא הייתי מנחש.

היא כזאת נומ נומ. אגב, עיניים? ברבים?

אמג הוא הרשה לה! מה הוא היה עושה אם היא הייתה מחליטה לקחת לו את זה ולברוח. אתה אף פעם לא יכול לסמוך על גנבת אם הרכוש שלך ככה.

אני מהמר על הקביים

אני אוהב את הדיאלוג הזה אז סתם רציתי לכלול אותו סליחה. אין לי מה לומר.

אני אוהב שהיא גאה בזה ושזה עדיין עצוב, כי היא בגובה של הברך שלי וכבר הייתה צריכה להבין שהאופציות שלה הן לגנוב או למות, גם כשבמוח שלה היא יודעת שגניבה היא לא בסדר ('זה כנראה לא היה משפט היא הייתה צריכה להגיד בכזו גאווה'). למרות שהיא יודעת, היא עדיין לא עושה את הקישור בין גניבה (דבר רע) לבין עצמה (אם היא גונבת, הרי שגם היא רעה) - ולא מתוך אנוכיות או יהירות, כמו שאולי יהיה אפשר לראות עם אחרים, אלא בגלל שהיא כילדה לא חושבת על זה.
למרות המציאות העגומה שבה היא חיה יש משהו מאוד ילדותי באיך שהיא מכריזה 'אני מומחית בגניבה!', כאילו היא רואה את ההישרדות שלה כמשחק (שבו היא מצוינת). ואולי היא הייתה צריכה לראות את זה ככה באותה מידה שבה היא הייתה צריכה לגנוב.

דיברת איתו במשך חמש דקות. מאיפה לך.

איזה מקסימון. איזה מקסימים. אני אוכל אותם.

זה היה קטע נהדר! אני אוהב אותם.
אהבתי את הדיסוננס בין שני הילדים הקטנים והתמימים האלה לבין העולם שבו הם חיים - הצלחת לכתוב את זה ממש טוב. בעיקר את הפצפונת עם שמחת החיים שלה למרות החיים המחרידים שהיא חיה אפילו לפני שהיא נהייתה ילדת רחוב.
היא כזאת חמודה והוא כזה חמוד ואני רוצה לקרוא עליהם עוד. הפעם בלי לחם שיהיה גלגל שלישי.


עריכה: אוקיי אני מניח שהשמות שלהם לא היו בעיה. אופסי.