ההיטיסיםIIנריה, סיפור בהמשכים, P10

אחרי הרבה לבטים החלטתי לפרסם כאן את יצירתי המרכזית, טרילוגיית ההיטיסים, עליה אני עובד מזה כמה שנים, פנטזיה אפית למי שתוהה
רק אזהרה לפני תחילת העלילה: הפרק הראשון הוא פתיח עיוני על ההיטיסים
השני פתיח סיפורי קצרצר
תהנו מיצירת הפאר הכושלת שלי!


שבעה גזעי בני התמותה מצויים בין דפי ספר זה: העלפים, בני האדם, הגמדים , ההיטיסים הגובלינים, הטרולים והענקים. ועליהם נעלים ארבעת גזעי שבטי בני הרוחות: הדרקונים,החמותנים, הפיות ודרורי הענק. ועליהם נעלים השדים, ומעליהם המלאכים, ומעליהם הישות.
אך ככל הנראה רוב קוראיי לא יודעים מי הם ההיטיסים, ואקדיש מעט לביאור טיבם.
הם היו נמוכי קומה, כשני אמות, והצעירים בבכירי בני תמותה, אך הם נתפרסמו בעיקר בזכות כך שחוסנם וחוזקם, בגוף ובנפש, רמים על יתר בני התמותה. ראוי להקדיש כמה שורות למעשה שאירע לעם ההיטיסי, כמאתיים ועשר שנים לפני עלילתנו.
הם ישבו בקֶקדֶה קֶסטֶה, היער בטבור ההר והנהר. לא באה אליהם צרה בעת ההיא, אך לא לעולם חוסן. וליגיליס, השטן הדיימוני בעצמו, מלך האופל היושב בדרום, חישל כישוף כה אדיר שכל דרקוני האש בכל המחוזות שבהן גיששה ידו הארוכה אנה ואנה נכפפו לרצונו.
החוזים בכוכבים בישרו לו כי ההיטיסים יהיו מפלתו, והוא שלח שלוש מאות דרקוני אש אל קקדה קסטה. ובחצות הלילה שבחצי החודש שבחצי השנה החלה הפלישה.
מעטים הגיבורים אפילו בקרב ההיטיסים שיכולים להתמודד בקרב ישיר עם דרקון. אך שפע הביצורים והקשתים שהעמידו במהלך השנים הגנו עליהם, והם הצליחו להחזיק את הדרקונים במקומם, שכבר כבשו את החומה החיצונה.
באותו לילה בשעת חילופי משמרות הסתנן נגיד ההיטיסים ראת'יר בין הדרקונים הנמים תוך חירוף נפש עצום, קריאת עזרה לשבטי דרקוני המים, וכמה שבטים של עלפים ובני אדם, ששכנו מהלך יום ומחצה משם.
תוך שלושה ימים הוא צעד איתם בחזרה לארצו. ואז החל קרב אכזרי שארך ארבעה יממות רצופות: מחצית מאנשי הפרא נפצעו ועוד רבע נהרגו: מספרים שהסבו צער רב גם להיטיסים.
אך המכה הכואבת ביותר הייתה לדרקוני המים: כל בני השבט ההוא התגייסו לקרב, ונותרו רק שנים עשר זכרים ושנים עשר נקבות, זקנות מדי כדי להזדווג.
ראת'יר ניחם מרה על שגייס את שבטי הפרא, והעניק להם כאות תנחומים את קקדה קסטה, ועקר עם כל עמו אל החוף הצפוני, שם בנו ספינות והפליגו אל האי ריא נה, כמהלך יום צפונה בים, אחרי שנטלו רשות מוארין השני, שר כל בני עדת הישות ונשתקעו שם. והם הפליגו, ובנו ושיכללו את ריא נה.
סמוך לימי הסיפור הזה, מלך הרוע ליגיליס נתחזק עד מאוד. אותות השמיים העידו על כך שהבן הנולד לראת'יר, שהיה שר ההיטיסים הזקן, נושא עליו סגולות רבות, ואם יהיה קוסם - הניצחון העתיד לבוא צפוי. וארין שלח את בנו הזקן והחזק כמוהו, גלרוס, לשאת ולתת עם ראת'יר בנושא, מכיוון שהיה גלרוס בן בית בריא נה. זו הנקודה, דומני, שבה מתחיל הסיפור עצמו.

זה סיפור נהדר, יש כאן המון המון פרטים שאני בטוחה שיוסברו בהמשך, מאוד טולקיני מצדך.
מתה על הסיום. אין כמו השימוש במילה דומני כדי לתאר תחילה של סיפור :)

טוב, נענה אתכם בעוד פתח דבר! תחזיקו חזק

הוא היה זקן שעמד על גבעה. עיניו היו אפורות-כחולות, שערו וזקנו הארוכים היו צחורים כשלג, גלימתו היתה טוויה חוטי זהב, הוא אחז בידו מטה זהב, וענד טבעת זהב שמשובצת בה יהלום. אדם נוסף רץ לכיוון הגבעה, בריצה לא טבעית לגילו: הוא היה זקן מאוד, גם אם לא בגילו של האיש שעל הגבעה: זקנו עדיין האפיר בקצוות, בעיניו לא נראה אף זיק של כחול, וגלימתו ומטהו - היו נחושת, והוא ענד טבעת ספיר. המבוגר מבין השניים היה וארין השלישי, שר הקוסמים בכבודו ובעצמו. רעהו היה בנו, וארין הרביעי, המכונה גלרוס. "גלרוס!" קרא וארין שבנו הגיע לראש הגבעה. "יש חדשות?" שאל. "אכן," השיב גלרוס, "ישבתי אצל ראת'יר, ישבתי ודנתי ואכלתי ושתיתי עימו ולנתי אצלו, ואחרי משא ומתן ארוך הוא הסכים שזה מחוייב, ושהוא ייתן את רשותו בבוא היום." ובאותו רגע הבהיק במרומים, בששון ובטירוף, מזלו של אש.

זה נורא מעצבן, אתה יודע, לגרום לבן אדם (או לשטן, במקרה שלי) להתרגש מכך שפורסם עוד פרק ואז לתת לו משהו קצר כל כך
כמו כל מסעדות היוקרה הזה משווקות צלחות כמעט ריקות בהון תועפות
אז אני מצפה שהפרקים הבאים יהיו ארוכים יותר אחרת תמצא גופת דלמטי במיטה שלך ולא, לא במצב מעיל.
אחלה פרק שבעולם:)

מתנצלת שלא הגבתי על הפתיח הקודם, יש לי שלל תירוצים לכך אם תרצה לשמוע.
זה באמת מקסים, ובהחלט מאוד טולקינאי מצידך (לא שניתן לצפות למשהו אחר).
מחכה מאוד לתחילת הסיפור עצמו.
יש לך מעט שגיאות הקלדה בתחילת הפרק הראשון, יהיה נוח יותר אם תתקן זאת.

נטע, את השטן שתיקח את כולנו לאבדון מוחלט בצבעי שחור-לבן דלמטי.

הסיפור מתחיל!


נָאנוּטֶה






הלילה הסמיך ירד על ריא נה. באחד מבתי העיר הגדולה שבמרכז אי הכוכב, ישב היטיס בבית הנאה והמעוצב בטוב טעם, קורא במגילה ישנה ומוסיף לה הערות: זה היה תחביבו הבולט ביותר, ובדרך כלל המגילות הכילו פואמות ומסות פילוסופיות או סיפורי מעשיות משנים קדמוניות. ההיטיס היה צעיר, רק בן עשור, עיניו הצלולות היו כחולות ושיערו האדמוני היה פרוע. הוא היה בנו בכורו של ראת'יר, שר ההיטיסים בכל מושבותיהם, ושמו של ההיטיס היה לוודור. דרך החלון הוא ראה דמות עטויה ושפופה ומיד נשמעה דפיקה, כשקם.
הוא פתח ומיד צהל. "נאנוטה!" צחק.
"שלום," השיב הזקן, "אישי הצעיר! הכל שפיר?"
"למרבה השמחה הכל מצויין, נאנוטה! אך מן הסתם, לא גמאת ארץ לשיחת חולין קלה. לקרוא לאבי?"
"לא," השיב נאנוטה. "יש אישיות חשובה עליי להיפגש עימה. האישיות ההיא היא אתה." זיק של חיוך הביט מעיניו.
"אני?" תמה לוודור.
"זה עניין רציני מאוד," השיב נאנוטה והגיף את התריסים. "בניגוד למה שאתה עלול לחשוב, זו שיחה חשובה מאוד, שאסור שתשמע לאוזניים זרות."
מיד לאחר מכן השליך הקוסם את מטה הנחושת שלו שהפך לכלב גדול ואכזרי בגודל מלא. לוודור נסוג מעט: היה משהו מטיל אימה ביצור. "הלמ"ד גימ"ל," לחש נאנוטה, ואמר שוב, בקול רם: "הלמ"ד גימ"ל. אני מניח שיצא לך לשמוע עליו סיפורי אימה."
"כן," לחש לוודור ונמלא אימה מרעהו של אביו, שהכיר אותו זה שנים. "השטן הדיימוני."
"יפה," השיב נאנוטה. "אנו, הקוסמים, עם כל ברית ממלכות הצפון, נערכים למלחמה עם הלמ"ד גימ"ל. אסור לנו להפסיד. אם זה יקרה - כל הארצות שממזרח למיצרי דנסף - המצויים הרחק מערבה בים - ייכפפו לשלטונו המוחלט והנצחי של הלמ"ד גימ"ל. הבט על הלמ"ד גימ"ל," אמר הקוסם והתווה באצבע על הכלב.
"ניסיתי לשקף באימתו את מעט הצער שאני, אדם פרטי, חוויתי מהלמ"ד גימ"ל הארור." ונאנוטה הניף באצבעו והכלב התפוגג, והמשיך: "הוא מלך הדרום, שר המכשפים, כמעט כל האיים הדרומיים משועבדים לו, וחלק נכבד מהאיים האמצעיים מעלים לו מס. משרתיו הם להקת הפחד המעופף, גובלינים, טרולים, ענקים, שדים, דרקוני אש, רובים מיתר בכירי בני התמותה, בייחוד בני אדם וגמדים."
"ואחרי כל זה," שאל לוודור, "מה אני קשור לעלילות הרחוקות בצפון?"
עיניו של נאנוטה ברקו לפני שהשיב: "במרום אין שקרנים. גם הכוכבים, גם נבואות וגם מלאכים שבאו אלינו השכם והערב, מסרו פה אחד כי אתה מהאנשים שיפילו בבוא היום את הלמ"ד גימ"ל.
אם תיאות, בואה עימי לשממות הצפון, ושם אאמן אותך לאימון שלא רבים זכו לו - אימון ללימודי קסם." בזה היה קל לשבות את ליבו, כי כל אחד מבני האור השתוקק להימנות על בני מסדר הקוסמים.
"אתה מציע לי להיות קוסם?" שאל לוודור.
"כן," חייך נאנוטה.
"אני לא יכול פשוט להיעלם," אמר לוודור, "ואתה יודע כמה אני מעריך ומוקיר אותך."
"אל דאגה," השיב נאנוטה. "כבר שהיית בן שנה חסר שישה חודשים, נשאתי ונתתי עם אביך, שנתן את אישורו לכך." ונאנוטה הוציא פתק ישן, ובו אישור בכתב לכך מאביו, ראת'יר. לוודור הופתע.
"אני צריך לחשוב, נאנוטה." "אין צורך להמשיך לקרוא לי בכינויים. שמי הנכון הוא וארין הרביעי, אם כי אני תמיד מעדיף את כינויי בצפון, גלרוס."
"לא קוראים לך נאנוטה?" הופתע לוודור, וגלרוס ניענע בראשו.
"כעת," אמר, "אלך לבקר את ידידי הגש"נ, ואתה לין עד הבוקר. אבוא לאסוף אותך באיילת השחר," אמר, יצא, וטרק את הדלת.
"בכלל לא אמרתי אם אני מסכים!" צעק לוודור.

קודם כל, אתחיל ואומר שזה אחלה פרק
מספר הערות ומחשבות:
1. השפה גבוהה להכביר, האם זה הכרחי בכל מקום, ואם כן, תיזהר פן תכביד על קוראיך ותחמיץ אל לבבם.
2. ריא נה מזכיר לי את ריהאנה, אז עכשיו אמברלה מתנגן לי בראש
3. נאנוטה נשמע כמו שם של דמות אנימה אז ברשותך עכשיו אדמיין אותו בתור תלמידת בית ספר עם עיניים בורקות לשיער ארוך ורוד, מצטערת, זה לא בשליטתי
4. בבקשה תסביר את ראשי התיבות!
5. כמה שמות לבן אדם אחד, ייקח לי זמן לעקוב

בכל מקרה, אחלה פרק, תודה!

שנה חסר שישה חודשים? המושג "חצי שנה" אינו קיים אצלם?
הצירוף של "בני האור" ו"מסדר" באותו משפט היה נשמע לי קצת, מעט, כמו מלחמת הכוכבים.
אני דווקא אוהבת את השפה הגבוהה, היא לא גבוהה עד כדי מעיקה. בנוגע לראשי תיבות והשמות המרובים, מסכימה.

חוץ מזה אין הערות מלבד: מקסים!

סירה שטה דרומה


בקושי ארבע וחצי שעות עברו, ולוודור התעורר לנענוע קל של גופו. "לוודור!" קרא גלרוס. "אני מקווה שארזת לפני שישנת דברים הנצרכים," ולוודור הנהן לאישור. הוא פקד עליו להלתלבש, להביא את החפצים, ובינתיים המתין לו בטרקלין הרחב, שהיה בו משרת או שניים ניעורים. שהגיע ההיטיס, הניח הקוסם פתק על השולחן הסמוך לספות המשכב. "מכתב לאביך," השיב כמתנצל, והם יצאו החוצה. הזריחה הייתה לא מזמן. "רק הזכר לי," אמר גלרוס, "כמה פרסאות יש עד החוף?"
"שלשה," השיב לוודור, והם הוסיפו לכת רבע שעה, עד החוף.
גלרוס שוטט בעיניו אנה ואנה, עד שמצא את אשר חיפש. סירה קטנה, עם מקום לשניים, קשורה אל החוף - כך היה נדמה - בעוגן קטן בלתי נראה. "עלה," ביקש, ולוודור רץ אליה וקפץ אליה, וגלרוס אחריו. הסירה החליקה בכוחות עצמה אל המים, והמשוטים חתרו בכוחות עצמם. "יפה, לא?" צחק גלרוס לעיניו של לוודור המשתומם. "למרבה הצער, עדיין לא הצלחנו לעשות זאת על ספינות גדולות."
לוודור צחק, והמשיך לשוחח עם גלרוס בעניינים שונים, על ריא נה ועל הקוסמים, עד שהגיעו לחוף הצפוני, כעבור שעתיים בערך. שהם קמו מהסירה גלרוס הביט בשמיים נחרד. "אוי, לא," טמן את פניו בכפיו. "ירח מלא!" צעק הקוסם ולאחר מכן נשמעו עשרות יללות זאבים. "בני!" שאג גלרוס. "נוס על נפשך! אל תבט אחריך! המלט, פן תספה!" לוודור ברח אל נקבה צרה בתוך אחד מסלעי החוף, סלע עצום בגודלו, ונשכב על הרצפה באימה. גלרוס, בחוץ, לא ישב שוקט ובוטח. הוא זימן בקסמיו כמה ענפים עבים, השית עליהם את כפו, וקרא: "תאיגה!"
והם בערו והתלקחו. היללות הפכו לשאגות, שהפכו לקרנו של מלאך המוות.
לעיניו של גלרוס נחשפה להקה של שבעים זאבים, אימתניים, שחורים וגדולים, כפולים בגדלם מכל זאב ששיחר לטרף באותם ימים, אך הדברים המסתוריים ביותר היו כפותיהם וחטמם, כי הם היו בצבע כחול בוהק, אך ראש הלהקה היה האימתני ביותר: הוא היה כפול בגדולו מזאביו שלו, שהיו, כזכור, כפולים מזאב רגיל, ואימת צינתו של המוות הלכה לפניו.
והמפקד פתח את פיו: "שלום, גלרוס, ידידי הותיק." גלרוס העיף בו מבט של בוז וירק למרגלותיו.
"עאו," סינן. "יליד כשף ארור, נוס מפניי."
"לא צריך לשוחח," חשף הזאב את פיו במעין חיוך מחריד. גלרוס טבל את מטהו באש, וראה! והנה ראש המטה בוער באש והמטה איננו אוכל. עאו משך את צווארו וריחרח אנה ואנה. "יש איתך בן תמותה נוסף. נודף ממנו ריח של אימה." מהר מדי בשביל עאו, חבט גלרוס בעזרת מטהו הבוער בחוטמו של עאו, שנהם ברוגז והסתער על הקוסם.
אך גלרוס קפץ למעלה, תוך כדי שהוא צורב את גבו של יריבו. הוא רץ בזריזות, בעוד שבעים זאבים עטים עליו, לכיוון סלע גבוה ועלה עליו, וממנו שלח קסמי הדיפה וקריעת-פרווה לכל רוח: "קֶלרֶט! אוֹנר!" אך הם לא עצרו את מרבית הזאבים, ועדיין. נותרו עליו שישים ואחת זאבים רעבתניים.
הוא מתח את שריריו הישישים עד גבול קצה יכולתם, ושילח את מטהו הבוער לכל רוח, שסביבו עשרות זאבים, וכעבור חמש דקות עשרים זאבים היו מוטלים מתים, ובית החזה שלהם בוער באש, וארבעים נוספים היו פצועים, אף על פי שגם זרועותיו של גלרוס נחתכו בחתכים עמוקים. לבסוף רמז עאו לאנשיו, והם נסוגו. גלרוס עמד עם מטה דרוך, והמתין שהאחרון שבהם יעלם מטווח הראייה שלו. שסה קרה, גלרוס נראה תשוש מאוד, לפת הלה את מטהו בחוזקה, עד ששב אליו כוחו, מספיק בשביל שיוכל ללכת אל תלמידו.

אתה יודע שאני אוהבת את הפרק שלך, כי אתה צריך לדעת דברים כאלה. הבה ניגש להערות, אם כן?
לא באמת שאלתי. הידד.

אבל למה לסבך :(

כש

עכשיו זו לא בדיוק הערה, יותר תהיה איך אתה ממציא את השמות. האם פעם נרדמת על מקלדת ואמרת, יואו, בואו נשתמש בזה?

בכל מקרה, אחלה פרק
רחם נא ביד רחם ואל נא תעלה פרק על משא עבדיך הנדכאים פעמיים ביום, יום ביומו

וואו, זה היה מהיר.

להתלבש

כש

אה, מה?

מה שתמיד היה לי קצת קשה בסגנון כתיבה זה זוהי סצנות הקרב שלו, הן תמיד מרגישות יבשות מידי. אבל אל לך ללמוד ממני לא-טולקינאית שכמותי אשר לא כתבה ולו קטע אחד אשר דומה במעט לקרב כלשהו.
ואל תקשיב לנטע, אני לא מכירה דרך אחרת לבחור שמות מלבד הירדמות על המקלדת.
מקסים.

תהנו, הפרק הבא בדרך!

השחר הפציע על ריא נה. כנהוג בקרב בני התמותה - שמעולם לא הבנתי אותם עד הסוף - הם ניעורו שעה אחרי הזריחה, שני היטיסים צעירים, תאומים, בני שמונה שנים. האחד, ששניהם החשיבו לגדול מהם, , היה בעל שיער שחור ומראה סתמי למדי, מלבד עיניו הירוקות והנאות. השני נראה נאה מאוד, עם שיער בהיר וחיוך עליז, אך הוא היה סומא, ומראה עיניו נחשך, ככל הנראה, מאז יציאתו מרחם אימו. ההיטיס שחור השיער, ששמו היה תיילג, הגיש לאחיו מטה מבריק עשוי מתכת, שהוזמן מהקוסמים אל ריא נה ביד ראת'יר, אביהם המאמץ, שיצר בתודעתו של סיתק תמונה אמינה יחסית ומופשטת של המרחב בו היה מצוי. "אתה יודע איזה יום היום?" קרא תיילג בהתרגשות. "לא, איזה יום היום?" השיב ההיטיס השני, שקראו לו סיתק. "החמישה עשר בחודש הראשון! יום הולדתו העשירי של לוודור!" "זה היום?" קרא סיתק בהתרגשות. "אם כך -הבה! בוא אליו, זה ממש לא רחוק," והם יצאו מהדירה הקטנה. כאן ראוי לתת הרחבה עליהם:הם היו שני תאומים, שננטשו בגיל שנתיים וחצי, ובמשך שבועיים שוטטו ברחוב , קו מתת תזונה חמורה, נפצעו מחיות הרחוב, והגיעו עד שערי מוות. אך ראת'יר זיהה אותם, והזעיק את הרופאים למקום, ובמשך כמה חודשים עמלו על ריפוי ושיקום שני ההיטיסים, ואימץ אותם, והם התגוררו בביתו. שנה קודם תחילת הסיפור, הוא הקצה להם בית קטן בקצה נחלתו,שהיה מחובר לביתו. בינתיים, כבר הספיקו ההיטיסים להגיע אל הבית הרם: הגדר הייתה עשוייה עשת אש קפואה, והשער היה בקע בה, שננעל באמצעות קרסי ברזל. הבית לעומתו היה עשוי אבני שיש טהור; אפס בשעות היום לא הייתה חצרו נעולה, ותיילג, ואחריו אחיו הסומא, נכנס. אכן, אמנם גוֹרדוּס היה נגיד ריא נה, אך ראת'יר היה מכובד ממנו, מכיוון שנחשב לשר כל ההיטיסים, שבכל קצוות שלשת היבשות. שהגיעו לדלת הבית, ראו שומר, ששהה שם מטעם הנגיד, כי שומרים ניצבו על ביתו הלא מאובטח של השר יומם ולילה. "תיילג וסיתק!" קרא השומר, שהכיר וחיבב אותם. והוא הוסיף בקול יחסית שקט, "חוששני שלא יימצא כאן לוודור." פניו נפלו, והוא המשיך, בקול מאומלל קצת: "ראת'יר מודאג מאוד, ויצא לחפש אותו, לבדו, בארצות שומרות הים; לא הצלחנו להניאו מכך. טובי הבולשים של הגש"נ מנסים לחפש אותו בכל ריא נה: הסימנים מראים כי הוא היה לבדו באזור הבית לעת ערב, וזר הגיע לשם, ולוודור עזב איתו ללא מאבק, אולי אפילו מרצונו." פניהם של האחים חוורו. "זה מפחיד גם אותי," אמר השומר, "אבל-" הם לא זכו לשמוע את המשך המשפט, והוא לא זכה להשלימו, מכיוון שתיילג וסיתק נסו במורד החצר, ושהגיעו לדירה התייפח תיילג: "סיתק! מה זאת עשינו, כי על כן באה עלינו הרעה הזאת?" "אבל אשמים אנחנו," השיב סיתק הנבון. "אני מודאג בעיקר בגלל ראת'יר. ראת'יר כל כך מודאג שיצא ליבשת. אם הוא מודאג - אני מודאג עשרת מונים ממנו." הם יצאו החוצה, התכוננו ללכת אל חברם, שהיה רעהו הטוב ביותר של לוודור ודודנו, גולדור, ולהתדיין עימו בנושא - סוס צחור הדביק אותם. עליו רכב גבר, אך עם משהו מוזר: שני דברים ארוכים, מעין מקלות, נתחבו בין חולצותיו. קומתו הייתה זקופה מכל גבר חי, ועיניו העמוקות הקרינו חכמה. "זר אתה בארץ הזו," אמר תיילג, "מי אתה?" "אכן," השיב הגבר. כבר במבט ראשון ניתן היה לראות שהעניין האלהי דבק בו על יצר בני תמותה. "אין מקום שאינני זר בה, לפחות בעולמות הארציים," הצהיר. "אך הגעתי לשליחות אליכם, שלא סובלת דיחוי. אני יודע מה גיליתם היום, ואחלוק לכם מעצתי. עצתי היא שתפליגו דרומה, אל הארצות שומרות הים, וחפשו את אביכם, ראת'יר." והוא דפק בסוסו ונעלם כאשר הופיע. "טוב," היסס סיתק, "זה לא שאין לנו יותר מדי ברירה, נכון?" תיילג חייך חיוך שובבי.

יכול להיות שאני מסטולית מעייפות כי הלכתי לישון נורא מאוחר וקמתי נורא מוקדם
אבל כשקראתי את תייג וסתיק בראש שלי זה עבר כתייג וסלק
הנה,ההערה היחידה
אה כן, מי אתה בעצם? אם אתה לא בן תמותה אני לא יכולה לאיים עליך וזה נורא מאכזב