ההיטיסיםIIנריה, סיפור בהמשכים, P10

שלח לי מלאך

המזרח הוצף באורה הצעיר של השמש. לג לא העיר אותם בשעה הנהוגה, עד שבהתקרב חלוף השעה שבע בבוקר העיר אותם, וציווה עליהם ללבוש בגדי פשתים שהיו בארון הבגדים שבטרקלין, וחזר לשבת ליד האח. כאשר באו אליו, הם ראוהו יונק עשן עלים כתושים שנגללו יחדיו בנייר. המלאך נאנח. "אל תשאלו," אמר, "מה זה להיות ישות עליונה ולהתגשם בגוף ארצי מלא תאוות. אך נניח לי. השדים מתכננים מארב הלילה אליכם; עליכם לנוס מהיער בטרם רדת הלילה." "אפשר הסבר, אחת ולתמיד, על טיבם של השדים" שאל סיתק. "כמובן," היטיב לג את כנפיו. "הם בריות שנבראו יחד עמנו, המלאכים. אם המלאכים מייצגים את הסדר, אז השדים - את הכאוס. אין זאת אומרת שכולם רעים, טוב ורע מצויין בערבובבייא, אבל לצערי רוב השדים בימינו - כמו רוב הגובלינים - פנו לשרת את ליגיליס, והחומר אשר ממנו עשויים - לא מוכר לעוסקים במדע הרכבי החומר. יש להם כנפיים, הם מסוגלים לעוף ולפעמים יש להם הבזקים על העתיד, כמונו, המלאכים; אך כמוכם, בני התמותה, הם מתים, נזקקים זה לזו, וצריכים מזון ומים על מנת להתקיים. כשסירתכם הגיעה כמטחווי חץ מהחוף, החלו השדים להקים מארב. נפלתם לתוכו. נשלחתי מעם יוצר-כל לסייע לכם - אך שדים אחרים חסמו את דרכי, ושריתי עימם מרה, עד שהצלחתי לפרוץ ולחלצכם. " שתיקה ארוכה השתררה, עד שאמר לג, "דומני שאלווה אתכם אל הצפון, ואולי אשאר אתכם מעט יותר. הוכחתם כי אסור להתיר לכם להסתובב לבד בעולם," והוא צחק מבדיחתו שלו באדיבות, וזימן באצבעו פת לחם, כסעודת שחרית קלה, ומיד אחריה אמר: "עלינו לצאת." "דרך," התגמגם סיתק. "דרך השדים?" לג צחק. "חי נפשי, לא. יש כמה יתרונות בלהיות מלאך. התלו בזרועותיי; אני מזהיר - זה לא יהיה נעים במיוחד."

אני ממש אוהבת את לג (בעומר) ומחכה בקוצר רוח לקראת ההמשך

אחלה של סיפור. אני אוהבת מאוד סיפורים אפיים ואני אוהבת את טולקין, אז הסגנון לגמרי זרם לי. אהבתי הרבה מהרעיונות שהעלת, השפה לגמרי נותנת את הוייב הטולקינאי (למרות שיש לפעמים תחושה שאתה כותב במשלב גבוה יותר מכפי שאתה רגיל אליו, על כך בהמשך), ההיררכיה הגזעית די מעניינת, ובסכ"ה זו נראית כמו יצירה שיודעת טוב מאוד מה היא מנסה לעשות, ופועלת בדיוק על המוסכמות הרלוונטיות. אעבור אחד אחד על הפרקים ואעלה נקודות ספציפיות לגבי כל פרק, אבל קודם כמה הערות קטנות:
- העיצוב של הטקסט. על מנת לשפר את החוויה האסתטית של הקורא, הייתי ממליצה לעשות יישור דו צדדי לטקסט, לכתוב את הכותרות בצבע ברור ומודגש (bold) ולמרכז אותו. כמו כן הייתי ממליצה לרכז קישורים לכל הפרקים שפרסמת עד כה בתוכן עניינים בהודעה הראשונה; אתה יכול למצוא את הקישור להודעה ספציפית שפרסמת אם אתה נכנס לפרופיל שלך ואז גולל על ההודעות שפרסמת, ואז בוחר להעתיק את הקישור שמאחורי המספר הארוך שמופיע עם הכיתוב "תצוגה מקדימה", כל פעם לפי ההודעה הנדרשת. כמו כן, הייתי בונה את ההודעה הראשונה בצורה יותר אסתטית ומושכת, וכוללת אולי תקציר, ז'אנר, דירוג, אזהרות טריגר וכו' - הדברים שנהוג לציין לפני תחילת סיפור בהמשכים בסס"ש.
- יש לך כל מיני טעויות שקשורות (אני מנחשת) פשוט לחוסר תשומת לב, או לחוסר עריכה עצמית. אלה טעויות שבטא יכול לעבור עליהן מאוד בקלות ולתקן אותם, מה שהיה הופך את הסיפור שלך ל"פשוט לקריאה" עבור הקוראים שלך. אם אתה רוצה, אני בטאית, ואני מוכנה לבטא בחינם; אבל בלי קשר למי שתבחר, אני ממליצה בחום שתפנה למישהו. זה לא שהכתיבה שלך לא מוצלחת, אלא שיש ניסוחים מסוימים או פספוסים בלתי מודעים שהופכים את הסיפור ליותר מסורבל, וחבל.
- אין בעיה עם כתיבה במשלב לשוני גבוהה, והסגנון הזה למעשה הולם את הסיפור הטולקינאי שאתה מנסה לכתוב. עם זאת, אם אתה לא רגיל למשלב ולסגנון המדובר, אל תשתמש בו. אי עקביות ברמת וסגנון הטקסט גרועים יותר מכתיבה נמוכה בצורה עקבית. התוצאה היא בלבול קבוע וניתוק פתאומי חוזר במהלך הקריאה. הסיפור יכול לתפקד בסדר גמור גם בלשון מעט נמוכה יותר, אם קשה לך לשמור באופן רציף על משלב גבוה שגם נשמע אותנטי.

בסדר, פתיח עיוני:

שמת רווח לפני הפסיק של "הגמדים".

לא שמת רווח אחרי הפסיק של "הדרקונים".

אקדיש מעט זמן לביאור טיבם.

כשתי אמות.

מה זה אומר?

1. עדיף להשמיט את השי"ן שלפני "בהן", היא לא מתגלגלת חלק.
2. בהם ולא בהן, אלו מחוזות.
3. התוספת של "אנה ואנה" מסרבלת את המשפט. ביטוי כמו "גיששה ידו הארוכה" מתפקד ככלי אומנותי כשלעצמו, אין צורך להוסיף עליו.

חצי של חצי של חצי. נחמד.

אתה רוצה לכתוב שהם הצליחו למנוע מהדרקונים שכבשו את החומה החיצונית להמשיך הלאה? זה ניסוח די מבלבל.

מי קרא את קריאת העזרה?

שתים עשרה.

אפשר להשמיט את "מדי". מכדי מספיק.

ניחמם?

שישה פסיקים במשפט אחד. אלא אם כן זה מכוון ואתה מנסה לעשות כמו המשפט הקפקאי, אתה חייב לשבור אותו איפשהו.

אחרי שנטלו רשות? אלא אם כן זה ביטוי מקובל (יכול להיות; אני לא יודעת), זה לא תקין.

פתח דבר:

למה אין ירידות שורה?

נָאנוּטֶה:

אין צורך להוסיף "ההיטיס". כבר הבהרת למי אתה מתכוון.

אלא אם זה מכוון, החזרה על "הלמ"ד גימ"ל" כל הזמן מייגעת. גם כאן כבר הבנו למי התכוונת.

שלוש פעמים ו'. לא ברור לי למה.

וכמעט כל האיים הדרומיים, או נקודה ביניהם. זה נושא חודש.

האם התכוונת כאן לרובים או לרובם?

אחרי כל מה? כל מה שאמר? זה לא ביטוי, עד כמה שאני יודעת.

על אף. יש כאן ניגוד.

כבר כשהיית.

אין אנטר.

לון?

לא ביטוי מקובל. אולי "עם זריחה"? "עם שחר ראשון"?

סירה שטה דרומה:

את הדברים הנצרכים. למרות שזה לא ביטוי זורם; במינימום הייתי כותבת "די צורכך".

יש כמה בעיות למשפט הזה (שהיה במקום שהיו, ניעורים נכנס במקום לא קשור, ובכלל ניעורים לא מתייחס לאנשים בעודם ישנונים בעגה המקובלת), אבל הייתי פשוט מנסחת אותו מחדש: "בו כבר מסלקים את קורי השינה משרת או שניים", "ומשרת או שניים על סף השינה (כבר) בו" ו"משרת או שניים נעים בו נים-לא-נים".

כשהגיע ההיטיס.

ספות המשכב? זה מושג מוכר?

על מנת להשיב, הוא צריך שיפנו אליו בדברים קודם, מה שלא קרה. אולי "הסביר"?

אלו בדיוק ה"שיהוקים" במשלב הלשוני שגורמים לקורא "להיזרק" מהסיפור פתאום. יש כל מיני גרסאות אחרות אפשריות (השמש זרחה לא זה מכבר/אך לפני זמן קצר, למשל).

שלוש. פרסה זה נקבה.

ללכת. לכת זה שם עצם.

לא זורם. "תר בעיניו" יכול להספיק. בלי אנה ואנה.

עוגן בלתי נראה קטן? איך הוא יכל לדעת שהוא קטן?

על המים. על מה היא יכלה להחליק אל המים? אולי אתה רוצה לכתוב "אל תוך"?

ושוב פעם, שיהוק במשלב. אולי "טרם הצלחנו"?

כשהם קמו.

רפרנס לבראשית. נחמד.

הייתי ממליצה על "אך המסתורי מכל היה".

ביותר=מכל.

בגודלו.

אני לא יודעת האם זה היה מכוון, אבל מצחיק.

דימוי יפה.

עאו!

אני רואה!

עוד בראשית. יפה מאוד.

עוד שיהוק.

אנחנו יודעים שמדובר בעאו, אנחנו לא צריכים שתכתוב את השם המפורש שלו. זה סתם חזרתי.

נשמע כמו משהו מארץ-ים. ואני מתכוונת לזה בצורה חיובית.

ועדיין..?

שישים ואחד. אם אתה רוצה להתחייב לסגנון התנ"כי, הייתי כותבת, אחד ושישים.

שריריו הישישים! לא נשמע טוב.

כשסביבו.

שסה?

הפרק הבא. אין שם:

כל הפרק כולו כתוב בלי אנטרים. למה?

שמעולם לא הבנתי אותם עד הסוף. לא נשמע טוב. אולי "אותם מעולם לא הבנתי עד הסוף"?

פסיק רווח פסיק.

משפט די מרוסק ולא ברור למה. אני חושבת שאחת הבעיות הבולטות אצלך היא שימוש לא מושכל בשי"ן, מה שמסרבל את המשפט, כי הוא גורם לפיצול תשומת לב שגוי מבחינת הקורא.

אין רווח לפני הבה.

עוד שיהוק.

רווח מיותר לפני הפסיק של "ברחוב".

קו מתת תזונה?

יש כאן מעברים מבלבלים במושא. הייתי פותחת משפט חדש ומתייחסת אליו מחדש עם שמו המפורש.

אין רווח אחר "נחלתו".

כשהגיעו.

פניו של מי נפלו? השומר? למה שפניו יפלו? הוא זה מספר להם, לא הם שמספרים לו.

רווח לפני רווח אחרי מקף.

כשהגיעו.

למה המקף? אין קשר בין החלק הראשון לחלק השני.

אך מראהו היה תמוה.

בדרך כלל דופקים כשמגיעים, לא כשעוזבים.

בין עצי השדים:

אין כזה דבר.

סומך. על שלושת.

..?

זה לא תקין. תנסח מחדש.

זה דבר מוזר להגיד.

אין כזה דבר.

בין שכמותיו יעני?

לחסידה יש כנפיים שחורות.

פרח מעל ראשיהם? למה לא פשוט ריחף?

רווח לפני אחרי הפסיק.

אני לא יודעת מה התכוונת לכתוב כאן, אבל השמטת מילות קישור חשובות.

כשסיים.

תביאכם.

למה אין אנטרים?

הזר הוא סיגוי! ידעתי שזה כמו ארץ-ים.

..?

למה. אין. אנטרים.

למה.

גורל גדול נשמע עליכם?

מערכ!

לא הכין אותם כלל למה שעתידים היו לראות.

אל תוך.

ללון.

שלח לי מלאך:

זה לא נשמע טוב.

אין צורך לכתוב במשלב לשוני מעבר לסגנון הטבעי שלך. אין סיבה לסבך דקדוקית משפט כל כך פשוט. ואין סיבה להשמיט כל הזמן מילות קישור.
כמו כן, הבחירות שלך בנוגע לסביל/פעיל די מבלבלות.

מתכננים לכם מארב הלילה.

פשוט תכתוב בטרם ירד הלילה.

בלי סימן פיסוק.

זה לזה.

הוא טבל איתם מרה?

אין צורך ברווח אחרי הנקודה.

*גם בפרק הזה אין שום אנטרים.

גילס


שבעה ימים תמימים עברו מאז המתקפה של עאו וזאביו על גלרוס בחוף הצפוני, וקוסם צעיר מאוד,
עדיין לא בן אחת עשרה שנים, אך בעל בעמיו, יצא מגבולות וארין הממלכה, ארץ הקוסמים. כינויו
היה גילס, אם כי שמו הנכון היה וארין החמישי, שהרי היה בנו של גלרוס. הוא היה אולי צעיר, אבל
בעל כוח של לוחם, נפש של מתבגר מתקדם, שכל של אחד מזקני אוינל, ואחד הקוסמים הכי
מבריקים בעולם. ארבע שנים קודם לכן סבו וארין השלישי, מי שהוריד את הקסם לבני התמותה,
נהרג, וגלרוס קיבל על עצמו את משרת שר הקוסמים. אך לפני ימים תשעה יצא גלרוס למסע ארוך
להכשרת קוסם חדש. וגילס, במלוא הרצינות של גיל זעיר כמוהו, נתמנה, בהחלטת מועצת הקוסמים,
לשר הקוסמים הזמני. גילס החליט לנצל את החודשים האלה במלוא הרצינות, ולבצע רעיונות
דיפלומטיים, שנבטו בתודעתו מכיוון ששימש כשגריר הרשמי של הקוסמים ושל בית וארין העתיק.
הוא מינה את דודו אחיו התאום של אביו, גאמרוס, לעוצר שבט השר, ויצא רכוב על חמותנו. כאן
יידרש הסבר קל על חמותנים. הם היו גזע עתיק ונעלה מן גזעי בני הרוחות, ודמותם היתה כדמותו
של חמור בגודלו של סוס אביריעם ראש של תן, אך הם דיברו בלשון ובינתם גבהה מבינתנו. משחר
מסדר הקוסמים, נפשם של החמותנים נכרכה בנפש הקוסמים, ומרביתם עקרו אל וארין הממלכה,
ומאז לכל קוסם צוות חמותן, שהיה לו ידיד, עוזר ומרכב. "רעי," אמר גילס, " דרכנו היום אל ריא נה."
"יהי כן," הכריז החמותן, ורגליו הקדמיות נפגשו עם רגליו האחוריות בדיקה חזקה, ושפתח שוב את
רגליו יריעות עור עטלפיות גדולות נמתחו ביניהם והתעקמו כלפי מעלה: כנפי החמותן. אחרי טיסה
של למעלה משלוש שעות הגיעו השניים למחוז חפצם. ריא מה נראתה במבט מלמעלה כעיגול שיצאו
ממנו ארבעה שלוחות, כעין קווים. החמותן נחת במקום שבין העיגול לשלוח הדרומית: השער הגדול
של ריא נה. זה היה שער פלדה נטוע עמוק עמוק בסלע הקשה של האי, ברמה שההיטיסים התפארו
שאף אויב לא יצליח להבקיע אי פעם את השער. שירד גילס מעל מרכבו, קראו לפניו המוני היטיסים:
"גילס בן נאנוטה! הבן גודל לוארין החמישי!" גילס אף פעם לא אהב את תשומת ליבם של ההמון, אם
כי נעלב שהיא נעדרה. אחרי שההמונים עברו, חיפש גילס את פלוני, ולבסוף מצאו: היה זה היטיס
גבוה יחסית, שזוף, עורו נמתח על גופו החזק, והוא היה לבוש חליפה מחוייטת ובחגורתו היו חרבו
וקסת הסופר. לא שאלו אותו לשמו כבר שנים, אך כינויו בפי כל היה הגש"נ, גנרל שאינו נגיד: הוא
היה הגנרל העליון של צבאות ריא נה, והיווה גורם כה חשוב בממשל ההיטיסי, שלמעשה הוא הנהיג
את ריא נה יותר מהנגיד, ונחשב יותר ישר ואהוד ממנו.
"אדון הכסף!" שמח הגש"נ. "לא נפגשנו זמן רב. לשם מה בואך?"
"קבעתי פגישה עם הנגיד, כאן, בשער ריא נה. התדע היכן הוא?"
"בוודאי," השיב הלה. "הוא מרחק כמה דקות רכיבה מכאן, עוד מעט יגיע לכבוד פגישתכם. תרצה
בינתיים לשתות יין מיושן מאחד אולמות השער?"
"לא, לא," הודה לו גילס בחן, "אמתין עד שיבוא."
"כרצונך," קד הגש"נ ונעמד לצידו. אחרי המתנה של כמעט עשרים דקות נעצרה ברחוב מרכבה
מלכותית למראה. שני רכבים היטיסים חסונים עזרו למושא ציפייתו של גילס לצאת: נגיד ההיטיסים
גותדול. הוא היה היטיס כבן חמש שנים ותשעים שנה, אך לא היה נראה זקן יותר מגיל שישים. עיניו,
שסביבן צבאו קמטים, היו כחולות וצלולות, ושיערו הלבין. גילס השתטח לפניו וקם בזריזות, לכשקיבל
אות קימה.
"תבורך, הנגיד גותדול!" קרא, והנגיד פסע אליו ונישק את ידיו הילדותיות אך המחוספסות.
"ברכות גם לך, השר וארין החמישי. שמעתי מפי ראת'יר, ששמע מפי המלך גודרה - וגם שמענו זאת
כולנו לאחר מכן במועצת ברית ממלכות הצפון - כי מונית לשר הקוסמים הזמני. ברכותיי על המינוי!
אך קוסמים לעולם עסוקים. לשום מה באת?"
"אני מעדיף שלא יהיו אוזניים כרויות לזו השיחה," הסביר גילס, ושומר ראשו של הנגיד כיוון אותם
לחדר צדדי בשער, ויצא וסגר הדלת אחריו. "אתמול, לקראת סוף הבוקר," סיפר גילס, "קיבלנו מידע
ישירות ממרגלינו בממלכה האפלה. הוא יפורסם בישיבת המועצה הבאה, אך הזדרזתי לספר לך,
אדוני, ולבוא לכאן בעצמי. הלמ"ד גימ"ל," אמר גילס בהיסוס, "נתן רשות לגבירה האפלה לכנוס
תחתיה את כל חברי להקתה, בסיוע גדודי גובלינים רבים, ולתקוף את ריא נה."

אהבתי את ההופעה של חמותי (חמותנים) ושל הנגיד גידול במוח
סליחה, אתה יודע שאני חייבת :)
בכל מקרה, אשמח לקרוא המשך!

הצלחתי להשלים את כל מה שהפסדתי!
סיפור מקסים ממש.
למה כבר הרבה זמן לא המשכת אותו?
היו לי הערות, נשאיר אותם לפעם אחרת.
ובאופן כללי, תעבור על הפרקים לפני שאתה מפרסם ותבדוק שאין שגיאות הקלדה (אמרה מי שלעולם לא עושה זאת).

מלחמת האחים


באותו יום בו חצה גילס הקוסם את גבול ארצו רץ שלוח נכנס לארמונו של מלך קשפר,
מובלעת אנושית בת-אור בתוך ארץ הדרום הליגיליסית. השליח היה בעל קומה אדירה, רגליו
הרעידו את הרצפה במרוצתן, והוא דפק בחוזקה על דלת חדר הכס שנפתחה בפניו לאחר
שהבליט את הסיכה על מדיו. חדר הכס היה אולם עצום, ריק במרביתו ובאמצעו תלויה
נברשת מהתקרה, ובסוף החדר הייתה בימת עץ מהוקצעת, ועליה כס מלכות מוזהב ומוכסף.
המלך היה בעל עיניים שחורות, שיער אפור, שבט פלדה ונזר עשוי במתכונת קסדת לחימה
עלפית, ועל פניו השתררה ארשת תיעוב. הרץ השתטח על הארץ, עד שהמלך נשא את ידו
כאות מתן רשות לקימה, והרץ הסיר את הכיסוי מעל ראשו המכוסה בברדס. הוא היה גבר
שעיר, שחום במקצת, אדיר כוח, בעל שיער חום, רעמת זקן סבוך וזוג עיניים קטנות וטובות
המעידות על כך שהאיש רך מאוד, אף על פי שזה איננו נראה עליו. "אדוני המלך!" הצדיע
הרץ.
"אתה רשאי להפסיק עם התנועות המגוחכות הללו, אדמירל טאקנטה," אמר המלך במבט
שיש בו יותר מקורטוב של ליגלוג מרושע.
"אדוני," הסמיק טאקנטה, "אני נושא הודעה דחופה, חשובה, ומדאיגה מאוד מסיירי הגבול."
לטאקנטה היה לב רך והוא חשש מאוד מתגובת המלך.
"דבר, סייר." השיב המלך בקולו היבשושי.
"אדוני המלך להא," השיב טאקנטה בקול רועד קלות, "גייסות ליגיליסיות שוצפות את הבקעה
שגובלת בצפוננו ובצפון לנדרב. אין מידע בהיר על כוונה מפורשת, אך ברור כשמש כי הם
מתכוננים למתקפת-ענק עלינו ועל לנדרב, תוך כדי ניתוק הדרכים בינינו."
"הם פרושים על פני כל הבקעה?" שאל להא בעניין.
"לא," השיב טאקנטה בזריזות, "רק על חלקה הצפוני ורוב חלקה המרכזי. אנא, הזדרז. רק
כדי להגיע לכאן הייתי צרעך להפקיר פצוע ב-"
"הפקרת פצוע?!" זעם המלך. "עונש מוות נתנה חוקת קשפר על כך! שומרים! תנוהו בית
הכלוא ויאכל לחם לחץ ומים לחץ, עד שאשוב מלטפל במלך האפל, ואז אחרוץ את דינו!"
חיילים שעמדו שם אזקו אותו בידיו ורגליו, נתנו מחסום על פיו ועל עיניו, וגררוהו משם. ולהא
דיבר אל מצביאו, גבר גבוה שעמד לימינו: "דאג לשתי פלוגות שיעסיקו את ליגיליס, מאתיים
לוחמים שישארו כאן להגן על העורף, וגדוד שלם לתקיפה מאחורי מחנה ליגיליס! ועוד דבר,"
חייך להא. "תוכל לומר לטאקנטה שיכפר על פשעו נגדי אם יילחם בקרב."
חמש פרסאות מזרחה מקשפר עמדה ארץ עלפית קטנה ומיוערת בשם לנדרב, גם היא
מובלעת צפונית בתוך ארצות אפלות ועוינות. וגם שם התפרץ רץ לארמון. "אדוני!" צרח
העלף. "ליגיליס, על גבולותינו!" והוא קרס במקום והתעלף מתשישותו ולחציו.
"פנו אותו למרפאים," ציווה המלך, "למרפאי הצינוק," חייך בלעגנות. "וכמו כן - גייסו כל חייל
שמאייש עתה את עמדות הכוננות!" המצביא, שעמד סמוך אליו, יצא בריצה למשמע הפקודה.
אלף ומאתיים עלפים ובני אדם צבאו, משני המובלעות, על החלקים הדרומיים של
הבקעה, שמאותו יום נתכנתה בקעת קרב. ההכנות ליציאה לקרב היו בעיצומן, וכחלק מהן
נערכה ועידת חירום בין המלכים וגדולי מצביאיהם. "שלום עליך, המלך קּוזּו," אמר להא
בעדינות עוינת.
קוזו לפת את חניתו באי נוחות. "שלום גם לך, מלך האדם." מצביאי קשפר נדהמו: היה זה
כינוי מלגלג למלכי בני האנוש, שנאמר לראשונה בפי ליגיליס.
המלך להא התעלם מהעלבון. "אם לעצתי תשאל, זה בלתי אפשרי שנלחם לחוד: על
צבאותינו להתאחד."
"אני מסכים," השיב קוזו, "מצביא אחד."
"אין קל מזה," השיב המלך להא ביוהרה, "אני מוכן ומזומן."
"לא!" רתח קוזו מזעם. "לוחמיי לא יתמכו בהצבאת בן-אנוש."
"יש לי רעיון," אמר להא ברוב רשמיות, "נלחם זה בזה, והראשון שייכנע או ימות - יהא רעהו
המצביא." המלך קוזו הינהן, ומצביאיהם פינו את רוב האהל, והם הצליבו חרב בחנית. להא
היה חלש יותר כבן אדם, אך מאוד מאומן. קוזו היה חזק יותר, כעלף, אך גופו מנוון מישיבה
על כס מלכותו ללא מעש. ולפיכך כוחם היה שווה. לא אלאה אתכם בתיאור הקרב, כי
המהלכים בו היו בינוניים למדי ובלתי ראויים לזכירה, אך כעבור זמן מה גבר להא על קוזו.
הוא הניף עליו חרב להרגו, אך זעמו של המלך האנושי פיעפע והרעיד את ידו האוחזת בחרב,
ונתן ליריבו שבריר שנייה של יתרון, והלה נעץ את חניתו בבטנו של יריבו. להא התקפל,
ושמט את חרבו, שקוזו קפץ לתפשה, ושיסף את גרונו של בן האנוש. מלכה הרם של קשפר
היה מוטל מת באהל מועצת מצביאים, על ידי מי שהיה בעל בריתו, ולחמו יחדיו שכם אל
שכם פעמים רבות. מצביאי קשפר לא נותרו חייבים, ופרשו מהמועצה, מתכננים להעניש את
מלך העלפים השכן.
בלהט ההכנות, מצביא קשפר התחבא, לבש בגדים אחרים והתחפש, עד שהצליח לעמוד
מול קוזו. "אדוני," השתחווה.
"אני מכיר את קולך," אמר המלך, "מצביא קשפר, ברכות."
"אחרי שחיככתי רבות בדעתי, אדוני, החלטתי לבגוד באנשיי. אני שלך, המלך."
"עליי לבחון את נאמנותך," אמר המלך הטיפש בהלכות מדינה, "לקרב הזה - אתה המצביא
שלי." מצביא לנדרב, עלף יפה-תואר ששירת את המלך קוזו כל חייו, נעלב ונסוג לקרן זווית.
ההתנגשות בין הממלכות הידידות הייתה קשה ואכזרית: הליגיליסיים לא משו כלל
ממקומם. חייליו של קוזו שחטו את אנשי קשפר, ואנשי קשפר טבחו בחייליו של קוזו. לפחות
רבע מכל הלוחמים שהשתתפו בקרב לא שבו אל חיק נשיהם יום למחרת, וגם לא למחרתו.
רק המצביא המודח של לנדרב ערק מתוך הקרב, כי מאס במרחץ הדמים ההוא, ויצא
מהבקעה, אחז את נבלו בידו וקונן.
בצפון הבקעה שמאותו יום נקראה "בקעת-קרב", או בפי המשוררים, "עמק המשפט", ישב
בעל דמות גבר על כס ברזל. שיערו הארוך היה ירקרק-ארסי ועיניו האדומות היו נטולות
אישונים; מסוג האנשים שיוכלו להיראות יפה מאוד אילולא ניטל מהם צלם אנוש. אחד מאנשיו
הופיע לפניו. "אדוני!" הצדיע.
"מה?!" נבח יושב הכס. הוא היה האפל ביצורים שהתקיימו תחת החמה והלבנה: ליגיליס
מלך האופל.
"המ...המפקד שלי, ה...הורה לי לשאול אותך אם ניתן לצאת לקרב."
ליגיליס צחק. "למה שהוא ירצה? הביטו אל דרום הבקעה! הם משמידים זה את זה. אבל אמור לאדונך, שאם תאוות הדמים עצורה בו, יוכל לקחת שלוש מאות איש ולצאת לקרב." החייל הצדיע, כרע ברך, ויצא מהמקום בצעדים מהירים, וליגיליס לחש לעצמו: "כוח השנאה, הסכלות, ומעל הכל - כוחי לשלוט ברגשות האדם!"
שתמה מלחמת הדמים בין קשפר ללנדרב, כולם היו עייפים מאוד, ושרי המאות של כל צד התוועדו זה עם זה למצוא פתרון לליגיליס הקרוב, ולהפסיק את שפיכות הדמים. אך הם לא נערכו לשלוש מאות ליגיליסים מסתערים . מצביאו האנושי של קוזו שוחח עם שרי המאות של קשפר, והם הסכימו - באופן חד פעמי - להסתפח לצבא לנדרב, באין להם מצביא.
ובזדון ליבו הרע, המצביא ערך בדיקה וגילה מי המ"מ של טאקנטה, ושלח אליו: "הבו את טאקנטה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו וניכה ומת." וכך היה: דמו של טאקנטה נשפך באותו היום בידי חמש עשרה ליגיליסיים שנעצו בבשרו שבעה חניתות.
שתם הכל, מי שהיה שר צבאו של קוזו ופוטר לטובת בן אנוש, קם ממקומו בקצה הבקעה, ובפיו - שליחות למלכו.
"אדוני," אמר, "אני חייב לשוחח איתך." "הבה," השיב קוזו, והמצביא לשעבר קפץ וקרע נתח מגלימתו של המלך. שומרי הראש ניסו להכותו נפש, אך קוזו עצר אותם באומרו, "אני סקרן מה יש לו לומר." "אתה הרגת את המלך להא!" צרח העלף. "אכן," חייך מלך לנדרב, "אך זה היה בקרב הוגן ומוסכם מראש." המצביא לשעבר התעלם ממנו.
"הסכת לי, מלך לנדרב, אתה לא ראוי למלוכה!" והוא קרע מעליו את מדי שר הצבא, וחשף אדרת, בגד הנביאים. קוזו נרתע צעד לאחור, ואילו המצביא השיב בקול איטי, עמוק ועצבני: "כה אמר הישות, הנה ימים באים, והמלכים יתבזו וריב רועים יהא בין מלכי העלפים למלכי האדם, וטאקנטה אשר נהרג תחת משמרתך - ללא נזיפה - והמלך להא אשר הרגת - אלו יהיו עדיך ביום הדין."
והוא ניטרל בחניתו את שני שומרי הראש, בעט בחזהו של המלך, וחרבו - אשר לקחת מגופת המלך להא - נשמטה מידו, והנביא תפסהּ בזריזות, ושיסף את ראשו של המלך. "בדיוק כמו שנתבקשתי מן האלוהות," מילמל בעודו בורח. והוא נס ויימלט בלילה ההוא, ומצא מקלט ביערות המזרח אשר למלך גודרה.

בלי פסיק

כש

רווח מיותר

כש

אנטרים!

השינוי בכיוון ומרכוז הטקסט הוא בכוונה?

מלבד הערות אלו, פרק מעולה.

במדבר


"בגילי אינני רגיל להתקפות פתע של עשרות חיות פרא," התלונן גלרוס באזני תלמידו, "אני
מתנצל מאוד, ההתקפה הזו הייתה הדבר האחרון שציפיתי לו. ועוד אחרי שעמלתי שנים
בהכשרת השטח הזה," מילמל הקוסם בעצבנות. "מי הם היו?" שאל לוודור חרש. "זאבים
כחולים," השיב גלרוס בתיעוב. "אלו זאבים שהשחית ליגיליס בכשפיו, ובכך העניק להם
עוצמה וגודל הרבה מעבר לנהוג בעם הזאבים, ובינה כמו אנושית נזרקה בם, כמו גם היכולת
לדבר בלשון. הבעיה הגדולה היא שבליל מילואה של הלבנה הם חזקים בהרבה מבדרך כלל,
ונעשה לי נס שהתמודדתי עם רבים כל כך מהם. אם אסתכן בניחוש, דומני שליגיליס שיסה
אותם בי, כי שמע אשר ירדתי מריא נה." "אתה מנסה לחסום בעדי את דרכי מחמת
האימה?" אמר לוודור, ספק צוחק ספק חושש על חייו. "אל דאגה," השיב גלרוס. "כל עוד
אתה ניצב לידי בגאון - אל לך לפחוד. תיכננתי את חודשי האימונים הבאים עלינו לטובה יחד
עם מיטב הקוסמים, במשך שנים מספר. אך יש משהו חשוב שעליך לקבל," חייך הקוסם
השב, והוא קרא באוויר: "רעיי, אל לכם לחשוש! בואו, אנו כאן!" למרוצתו באו שני חמותנים.
"מהם הם?" שאל לוודור: מימיו לא ראה יצורים כאלו. גלרוס החווה את זרועו לעבר החמותן
הקטן, יחסית, יותר, והלה פתח את פיו, וקול בקע מגרונו. לפתע היה נדמה ללוודור שהיצור
המשונה מוצא בעיניו חן מאוד, ובינתיים היצור הגדול יותר נעמד לצד גלרוס. "אנו חמותנים;
מכל גזעי בני הרוחות אנו אלו שמוכרים הכי פחות בסיפורים העתיקים. אנו שייכים לאותו
אומה-רבתי שאליה מתייחשים הפיות - שדמותם השתבשה מאוד בזיכרונכם - והדרקונים.
כמו שניתן לצפות, אנו יותר חכמים וחזקים מאיתכם, בני התמותה. ואנו נותרנו בשולי
האגדות: הפיות - נסו לממלכתן; הדרורים - היו כוח הארי במלחמה הגדולה ביותר בדברי
הימים, בקץ העידן הראשון; והדרקונים - קנו להם שם של כבוד בעלילות גבורה רבות. אך אנו
נותרנו שקטים, והיינו רעיהם האדוקים ביותר של הקוסמים, מייסוד מסדרם. המנהג הוא שכאשר קוסם פותח בהכשרתו, מצוות לו חמותן, ויהי לו מרכב, ידיד ועוזר. ואני כאן; שמי הוא גָאדרִי."והוא הושיט את טלפו ללחיצה. לוודור, מלא רתיעה ואושר, השיב לו בלחיצת ידו.
"הוא השמיט את אחד הפרטים החשובים ביותר," אמר גלרוס. "הם יצור שימושי למדי: הם מסוגלים לרוץ עשרה פרסאות בשעה, למשך של עד שבעים ושניים שעות: זה שימושי מדי פעם, ורק בגללם אנו יכולים לפרוש את רשתנו על כל העולם." לוודור היה יוצא לטייל פעמים רבות עם סוסוני אביו, ולכן רכש ידע מסויים ברכיבה. הם רכבו במהירות במשך שלושת רבעי שעה בארצות הפרא, עד שהגיעו אל גבול המדבר. זה היה מקום נאה יחסית למדבר, מלא מצוקים גבוהים ונוראים ביופיים, ונוות מדבר בשפע, לפחות על כל חמש מילין. אך המדבר הגדול פורסם בעיקר בהיותו, מחמת גודלו, המקום המבודד ביותר בצפון.
"מה הגודל שלו, תמהני?" שאל לוודור.
"הוא, ובכן, גדול," הצטחק גלרוס, "גדול. מאה וחמישים מילין מרובעים. אך דרכנו אינה כה ארוכה, שני פרסאות ושני מילין מכאן." אחרי רבע שעה נעצרו. היה שם, בגבול המדבר, בית גבוה מנחושת: על פי תבניתו היה נראה כי אלו שני חדרי מגורים, וביניהם היה טרקלין קטן. לוודור לטש בבית עיניים, בפליאה.

חסרים לך אנטרים, והרבה.
אתה בכוונה לא יורד שורה בדיבור ישיר? אם כן אז אני אפסיק להציק לך.

חוץ מזה, מקסים ביותר.