חדי קרן ופיות|וריאן, בלאק באטלר

זה ללא צל של ספק היה הקטע הכי קשה באיו הזה בנתיים וואו.
מה שבטוח אני מאוד מרוצה מהתוצאה 3:
אהבתי אותו 3:
תאהבו גם אתם 3:
יש כאן אה טראומה מינית סתם שתדעו

---

שם הפאנפיק: חדי קרן ופיות
שם הכותב: וריאן
דירוג: pg13
שיפ: טוב די הם שניהם ישנים ולא אחד על השני אז זה לא סנייגר לצערי.
ז'אנר: היא באה אלינו עם טראומה והחלטנו לתת לה טראומה גרועה יותר. או במילים אחרות איו.
ויתור זכויות: יאנה טבוסו

---

ביסט השעינה את ראשה על הקיר המלוכלך והסתכלה על הכוכבים בשמיים. היא לא ידעה בדיוק מה השעה, אבל היא כן ידעה שזה היה מאוחר מדי מכדי להיות ערה. למרות זאת, היא לא הצליחה להירדם.
אפילו אחרי שנים, החיים ברחוב לא נהיו קלים יותר. היא הייתה רעבה. היא הייתה מלוכלכת. הרגל שלה כאבה כמו גיהנום. והחלק הכי גרוע - לא הייתה לה שום דרך לשפר את המצב.
לא עזרו גם התמונות שתמיד הופיעו בעיני רוחה כשהיא עצמה את עיניה - חדרים שמוארים רק באור נרות, גברים מחייכים, גופים על גופים, עור חשוף ומבריק מזיעה…
היא ניערה את ראשה בתוקף בשביל להעלים את הזכרונות ממוחה. בדיוק אז היא שמעה טיפוף צעדים מתקרב אליה. היא פקחה את עיניה וראתה את דול רצה אליה, עינה היחידה פעורה באימה.
ביסט נדרכה ומיד סרקה את הסביבה בעיניה. ג׳וקר ודאגר עדיין ישנו איפה שדול השאירה אותם - הלילה זה היה תורו של דאגר לקבל חיבוק - וסנייק נרדם כשהוא נשען על הקיר. הנחשים שנמנמו עליו יהפכו את זה לקשה להעיר אותו במקרה הצורך.
היא עדיין לא זיהתה את הסכנה כשדול הגיעה אליה, ולפני שביסט הספיקה לשאול אותה מה קרה, הילדה הקטנה קפצה עליה בחיבוק.
ביסט קפאה במקומה.
לא היה נראה שדול שמה לב. דמעות הציפו את עיניה וזלגו על פניה הקטנות כשהיא גמגמה בבכי על סיוט שחלמה - משהו על ההורים שלה, וזה שכולם נטשו אותה. אבל ביסט בקושי הצליחה להתרכז במה שאמרה.
כל מה שהיא יכלה להתרכז בו היה החיבוק הזה.
המגע הזה שצמרר אותה במשך שנים, שגרם לבטנה להתהפך ולעיניה להתחיל לדמוע בכל פעם שהעלתה אותו בדמיונה. המגע הזה שהעיר לחיים את כל הסיוטים שתקפו אותה בשנתה. זיעה, דמעות ונוזלים אחרים שכיסו את גופה הכואב. הצעקות והמכות שגרמו לה לרצות להיעלם - לרצות למות. המילים הגסות וההערות המגעילות שכוונו אליה כשהיא עוד הייתה בגיל שבו עדיין הייתה אמורה להאמין בקיומם של חדי קרן ופיות.
אסור מגע. זה היה החוק היחיד של ביסט, הגבול שהיא הגדירה עוד ברגע הראשון שהצטרפה למשפחה הקטנה שלהם. החוק שאפילו דול ודאגר הבינו, אפילו כשעוד היו קטנים מכדי להבין למה הוא שם. החוק שהיא קבעה בגלל שהיא ידעה שהיא לא תוכל לעמוד בזה, כי היא ידעה שזה יגרום לה לרצות להקיא ולבכות ולהרביץ לכולם.
אבל עכשיו דול חיבקה אותה, והיא לא הרגישה שום דבר מזה.
היא הרגישה חמימות בחזה.
והיא לא ידעה למה.
דול סיימה לדבר, ורק אז נראה שהיא הבינה מה היא עשתה, כי הבעת חרדה פשטה על פניה והיא מיהרה להתרחק. אבל עוד לפני שהספיקה לפתוח את פיה להתנצל, ביסט משכה אותה חזרה לחיבוק מוחץ.
היא לא הייתה בטוחה אם היא הפתיעה יותר את דול או את עצמה.
״ביסט?״ נשמעה הלחישה המבולבלת של הילדה בזרועותיה.
״אל תדאגי.״ היא הבטיחה. ״זה היה רק סיוט. אף אחד לא עומד לנטוש אותך.״
״בטוח?״
ביסט צחקה ופרעה את שיערה של דול. ״ברור שלא. את אחותנו הקטנה והמקסימה.״
גופה של דול נרפה בזרועותיה, וביסט הרגישה איך היא נקברת לתוך החיבוק. היא נשענה חזרה על הקיר והביטה בכוכבים מעליהן.
״היי, דול?״
״הממ?״
״את יכולה לספר לי סיפור? אחד על חדי קרן ופיות.״
אפילו שהיא לא הסתכלה עליה, ביסט יכלה לדמיין את החיוך הרחב שעלה על פניה של דול לפני שהתחילה בסיפור בקול חלש אך מתלהב. היא תמיד אהבה לספר להם סיפורים. במיוחד סיפורי אגדות.
ביסט ספרה עוד שני כוכבים חדשים שהופיעו בשמי הלילה לפני שקולה של דול נמוג והתחלף בפיהוק גדול, ולפני שהיא הרגישה את ראשה של הילדה נח עליה ואת נשימותיה הקטנות מתייצבות בשנתה.
היא השפילה את מבטה וצפתה באחותה הקטנה. היא נראתה שלווה, וביסט הייתה בטוחה שהיא חולמת עכשיו על פיות וקשתות.
היא עדיין לא הייתה בטוחה למה המגע הזה מילא אותה בחמימות במקום בבחילה. היא תהתה אם היא טעתה כל הזמן הזה - אם היא ברחה ממגע אנושי כמו ממגפה, כשזה בעצם היה סוג של תרופה כל הזמן הזה.
ואולי זה הרגיש טוב בגלל שזאת הייתה דול, אחותה הקטנה והמקסימה.
היא לא הייתה בטוחה אילו מהתשובות הייתה הנכונה, אבל היא כן הייתה בטוחה בדבר אחד - דול הייתה הילדה הקטנה שביסט הייתה יכולה להיות, אם החיים לא היו יורקים בפניה, והיא התכוונה לשמור עליה ככה.
הפעם, כשביסט עצמה את עיניה, התמונות היחידות שמילאו את ראשה היו של חדי קרן ופיות.

בהחלט
לכי לישון

ביסט המסכנה :<

יהיה יהיה!!! קרקס תיבת נוח!!!!

דול החמודה!!!

קיקולופה

אמג חמוד ככ
לא מאמין שנטשו ככה את דול
בושה לדעתי.

ככ סנייק לישון בישיבה ><
איזה חמוד שכל הנחשים עליו
זה מהמם

דול המקסימה

חיבוק עם דול המקסימה 3:
מסכנה היא חלמה חלום רע

מצחיקה
טוב אני אסביר לך למה
זה בגלל שדול מקסימה
ודול אוהבת אותך והיא סומכת עליך ורוצה לחבק אותך
ובגלל שאת אוהבת גם את דול (כן מקווה שאת אוהבת)
ולכן את מרגישה חמימות כי ככה

אמג יש
היא תחבק גם את דאגר וג'וקר? הם יהיו ככ מופתעים זה יכול להיות ככ יפה אה

הו בטח
נתחיל בפיית הנחשים! הפעם היא שמה חד קרן מתחת לכרית במקום נחש

חמודה ><

אמג >< אחותה הקטנה ><

נו באמת אני צריך להסביר שוב?

פיו
חששתי לרגע שאאלץ להסביר שוב.
כן!!! אחותה הקטנה והמקסימה!!!

התשובה השניה
למרות שגם עם אחיה המקסימים זה היה בסדר אני מניח

יש!! לילה טוב ביסט!! לילה טוב דול!!

התגובה שלי תהיה מבולגנת וכנראה קצרה אז סליחה מראש 3:
בעיניי הנושא של טראומה מינית הרבה יותר קשה לצריכה כmedia מאשר סוגים אחרים של טראומה, בעיקר כשדנים בהשפעות לטווח הרחוק ואיך הן משנות אנשים מקצה לקצה. שמתי לב שהרבה סיפורים מתמקדים דווקא ברגע שבו הטראומה... מתרחשת... ונותנים הרבה פחות תשומת לב (אם בכלל) לאיך האירוע משפיע על הדמות כשהזמן חולף.
נראה שהדעה הרווחת היא שבסדר להציג טראומה רק כשזה במינונים קטנים, או משהו כזה? להציג מעבר למידה מסוימת של פגיעות הופך את הדמות לפחות likable ולכן פחות ראויה להאדרה והערצה כמו דמויות אחרות. יאדה יאדה. אני לא מסכים עם זה.
אני אוהב לראות דמויות נסערות ובוכות ומעורערות רגשית ומעבדות את הטראומה שלהן. זה בעיקר מה שמחיה דמויות בראש שלי. עשית עבודה מאוד טובה עם ביסט כאן, והקטע היה מדהים. כמו שהיא מבהירה, זה לא דבר שנעלם תוך שבוע, חודש או אפילו שנים. זה עדיין משהו שמאוד נוכח בהווה שלה.

היא עדיין רואה את החיוכים שלהם :(

זה מהמם.
גם עכשיו כשהיא גדולה זה רודף אותה בדיוק כמו פעם ומונע ממנה לחיות מבלי להטיל גבולות מאוד נוקשים - או לפחות, ככה היא חושבת >:) אני אוהב שהיא כל כך קיבלה את הטראומה שלה כחלק מעצמה עד שהיא אפילו לא שמה לב שהיא התחילה "להתרפא" (אם זה המונח הנכון).
ברור שביסט של לפני שנים הייתה מתה לפני שהיא הייתה נותנת למישהו לחבק אותה ככה, אז כן היה פה איזשהו תהליך. ועכשיו היא אה... היא גם לא נתנה לה... אבל היא הייתה ממש בסדר עם זה בסוף! פעם זה היה גורם לה להתקף פאניקה.

היא הכי חמודה. ברגע שהיא חזרה לחשוב ישר היא נזכרה בגבולות של ביסט ודאגה להתרחק בהתאם למרות שהיא עדיין הייתה ילדה קטנה שצריכה שינחמו אותה ><

Off topic אבל הוא ליטרלי ישב בישיבה. וואו.

זה משפט יפה.
בני אדם הם יצורים חברתיים בסופו של דבר, ומגע אנושי מוכח כנחוץ לניהול חיים מספקים. אני חושב שמגע חיובי תכוף מאוד יעזור לה, כי אז כשהיא תחשוב על מגע האסוציאציה שלה תהיה חום ושמחה ונצנצים ולא דברים מגעילים שיגרמו לה להתחיל לבכות. אבל צעדים קטנים! ואולי עדיף להימנע מלחבק את ג'וקר. הוא בחור.

אני מאוד אוהב את המוטיב החוזר של תמימות הילדות האבודה של ביסט שהיא רואה עכשיו בדול, ולכן נאלצת להגן עליה.
אני מחשיב את הדחף שלה להגן על דול (דול היא מאסט פרוטקט) ולמנוע ממנה להסתיים כמוה כself care - כל יום שבו דול ממשיכה לנצנץ בזכות ביסט זה כמו לטפל בילדה הקטנה שבה, צעד אחרי צעד. אני מאמין שהיא יכולה לחלום על פיות לבד ולעוף אל השקיעה גם בלי התמיכה של אחותה הקטנה והמקסימה!

לא דיברתי מספיק על סנייק אז סנייק. וואו.
עכשיו כשדול עזבה את ערימת החיבוקים של דאגר וג'וקר יש מקום לאמילי.