אין|| יעל שרה

היא מפוררת לאבקה.
צורת אדם שכבה שם, מכאן נובע שהייתה שם רצפה, אבל כל מה שהקיף אותו, החלל שהוא שהה בתוכו, היה אפלה. שחור עז, לא היה ניתן לראות מעבר לאותו האדם, מכורבל על הרצפה. צרחה חזקה הדהדה בכלום, ברור היה שהאדם סובל מייסורים. לא היה דבר אשר היה ניתן לראות שהוא סובל ממנו, אך הוא צרח והתפתל ב
היא כותבת מתוך טירוף, הכתב שלה מסודר מבדרך כלל, מנסה להסתיר את המילים הקשות שהוא מטיח. היא כותבת את הכאב שלה, הכאב אשר יושב במעמקי הבטן, כגוש לוהט, גורם לה לרצות להקיא.
אין לה מה להקיא, היא בקושי אוכלת בימים האחרונים, התיאבון שלה כבר מזמן לא קיים ותחושת הרעב קהה מאי פעם. היא לא רוצה לאכול. כמו שהיא לא רוצה לחיות.
היא עומדת במרכז ההתרסקות וההסתחררות אל-תוך-כלום של חייה.
היא לא תהרוג את עצמה, אין לה אומץ מספק לכך, אבל לא אכפת לה למות.
שם, אם קיים מקום כזה, לא יכול להיות יותר גרוע מפה.
לא ראו את פניו, לא ראו דבר מלבד צורת אדם, כנראה גבר, שוכב, רועד בעוצמה. לא רואים את בגדיו, ייתכן שאף אין לו. אין זה משנה. האדם התפתל בכוח, התפתל עד כדי כך שנרעד מתוך תנוחת השכיבה והזדקף, צורח בייסורים, ביגון, בסבל. צרחותיו מילאו את החלל הקטן והריק שנוצר בין האפלה הגדולה. ריק. הדבר היחיד שהיה שם, בכלום שבתוך הכלום, היה אותו אדם מיוסר. בכלום אשר נכח ב
היא המשיכה לכתוב את נשמתה, להקיא אותה, במקום את מה שאין בקיבתה. היא עדיין רצתה להקיא. היא הלכה לישון, הרי מה ההבדל בין היותה ישנה לבין ערות מלבד עוצמת סבלה? בחלומות הכאב לא בא אחריה, בשינה היא מצליחה לחיות, לו רק יכלה לישון תמיד.
משהו - רחוק לאין שיעור וקרוב יותר מכפי שניתן להבין מאותו האדם המיוסר - התרסק באפלה.
היא לא יכולה לישון לנצח, את זה הוכיח אביה שהעיר אותה בבוקר לבית הספר כשעתיים אחרי שהייתה צריכה להתייצב בו. היא מאחרת, לא אכפת לה.
עצם העובדה שדבר כבית ספר יכול להתקיים עתה, בזוועה הזו, הייתה מופלאה. ומחרידה - עליה ללכת לאותו בית הספר.
היא קמה מהמיטה בכבדות, התארגנה לאט, לא היה בה את האנרגיה הדרושה על מנת לקום, לצחצח שיניים, להתלבש. אוכל היא כלל לא הכינה לעצמה, הרי אין טעם. זמן רב מאוד לאחר שקמה בעל כורחה, היא יצאה.
אותו הדבר התרסק שוב ושוב ושוב. הוא התנפץ ונפל אל עבר אפלה ריקה, אל עבר שום דבר מוחלט, התנפץ בחושך, ב
היא לא נכנסה לשיעורים, הרי לא תרוויח מהם. היא התחמקה מחברותיה, הכאב לא אפשר לה לדבר, השמחה שלהן הייתה דבר חזק מכדי שתוכל לשאת אותו.
היא שכבה לבד, בדשא, השמש מייבשת אותה, היא איבדה את הבקבוק שלה. לא אכפת לה.
היא כותבת.
הצלצול האחרון צלצל. בלית ברירה היא לקחה את תיקה הכבד, איתו יצאה מתוך הרגל וגררה את עצמה הביתה. היא לא רצתה לחזור הביתה. היא לא רצתה ללכת לבית הספר. היא לא רצתה.
צרחת האדם לא פסקה. רעש ההתרסקות חזר ונשנה.
היא
הצרחה קשה מנשוא
לא
האדם שהתייסר באפלה שבליבה כבר לא נראה אדם
רוצה
חלקים יותר ויותר גדולים ממנה התרסקו ברעש מחריש אוזניים
לחיות
המיוסר הפך לגוש שחור אשר הלך והתפשט בתוכה. היא הפכה לשחור. הכל הפך לשחור. היא כבר לא קיימת.

"כן, אני בסדר -שקר-. בסך הכל התעלפתי -שקר-, אני קצת חולה ולא אוכלת מספיק -אמת-, בטח בגלל זה -שקר-, אני אוכל משהו -שקר- ואתקשר לאמא שלי -אמת, אמא שלה במילא תשמע על זה מתישהו-. היא בטח תבוא לאסוף אותי ונעשה בדיקת דם לראות מה קרה -אמת, אמא שלה תתעקש על זה, היא כנראה גם תתעקש על בדיקות נוספות וטיפולים רבים-. אני ממש בסדר, אני חיה -שקר-."
היא מתה.

-------------

555 מילים
המדף שלי
הנה הנקמה המתוקה שלי.
מה חשבתם?

וואו, קטע יפהפה, השאיר אותי נטול מילים אחריו

היי מאמי
לא ברור לי למה את חושבת שזו נקמה, זה פשוט קטע מופלא, כמו שרק את יודעת לכתוב
אם אלו היו פעולות התגמול של איראן כבר מזמן היינו משמידים אותם עד כלות, זה מהמם ולא פוגע בי בשום דרך שהא מלבד כנראה בזבוז של תאים במוח על ניסיון לכתוב תגובה מקורית מבעד לשטף התגובות שההיטסים דורש ממני לקבל (שני פרקים ביום, נריה? אין לך חמלה?)
אני ווי, שזה אומר בכל מקרה בעברינגליש, רציתי להגיד לך שזה אחד מהקטעים הטובים ביותר שלך, ואני לא אומרת את זה סתם. הוא כתוב בצורה שאינה נופלת, לעניות דעתי הקובעת, מכתיבה של כל סופר אחר. מתה על אופל ומוות. לא משהו שכותבים ברזומה, אבל זה בהחלט נכתב נהדר אצלך.
תודה על הנקמה!

הערה קטנה כי חייבים:

מטיח

לאב יו!