אלוהים במילוי מקוםIIנריה, שיר בהמשכים

"אלוהים במילוי מקום" זה אופרת רוק שאני עובד עליה בימים אלו, המיועדת להיות מעין שיר בהמשכים כאן. קדימון קל: היא מדברת על עולם שבו בני האדם נטשו את האל לגמרי, והוא, מרוקן, מאוכזב ומיואש, שולח תקווה אחרונה, בטרם יאבד הכל.
ומכאן לשיר הראשון, המונולוג האלוהי


הו, בניי הסוררים,
לשיר לשוני הקשיבו! בנים, בנים כל כך
סוררים. ביקשתי לא אחת
כי תקשיבו לי, אך
אש המרד לא כבתה.
ועכשיו, לבסוף
נטשתם אותי.
אין קורא את שמי בכל
פינה, כי עם השטן ברית
כרתתם. את שערי תבונתי
פתחתי בפניכם ובחרתם לדבוק
בהם ולסור
מעליי. אף
בפי החכמים נשמע:
"מת אלוהי הנקמה".
חרון האף והעברה פושט
בכל מחוזותיי, ונחת זרועי
תטעמו: כך, לפחות,
עלתה לפניי, בדין.
את נשמתכם לשטן מכרתם
ורוחכם לדיימון מסרתם ונתתם,
וברית עם שאול כרתתם.
אך בטרם יכסכם חרון-האף
ולפני שתספיק חמתי לאכול,
אשלח אליכם איש,
תשבי הקנוא והבודד,
גלעדי הנאסף באש.
אם לבבכם ישוב מעליהם ויפנה אליי,
אילו דעתכם תצטלל עליכם, זרע מרעים,
רק אליהו יוכל לפעול, כי
תש כוחי, אנוכי האל הנורא.

אף פעם לא שמעתי מקודם על הקונספט של אופרת רוק, נשמע מגניב
מעניין איך זה יעבוד עם מוזיקה
בכל מקרה, בעיניי, זוהי בחירה מעניינת ואולי אף חריגה לעשות אלוהים חלש. במיוחד משום שהארמזים התנכיים מסמלים את הדת היהדות, שבניגוד לדתות אחרות גורסת שיש אל אחד שכולו מושלם וחזק. כמו שאמרו לי ביסודי: ה' לא צריך את התפילות שלנו, אנחנו צריכים אותו.

הדבר היחיד שממש הפריע לי היה השימוש במילה דיימון הלועזית שכל כך זרה לטקסט

השיר השני: אליהו


ארצה ירדתי,
בגופי הישן נתלבשתי.
אני חייב להודות שזה מוזר
אם כי תפקידי משמיים הוא מחוור:
לב בנים להשיב
פן חרון אף ישמיד את מה שנותר מהאור, מהשביב.
מלוכלך כאן, כה מלוכלך
בני האדם עסוקים בחומר כל כך.
עזבתם את השכל הישר -
וכפרס קיבלתם תסכול והיגיון חסר טעם למצער.
נטשתם את סיפורי הורתכם,
וגמולכם באלפי נרטיבים - ככל העולה על רוחכם!
ואת אשר ציווה אלוהיכם -
תפרו בפקודת יצרכם!
לאיפה זרקת אותי, אלוהים?
עדיף כבר תקופת הבעלים!
למה דווקא כאן, מכל המקומות,
פחדתי פחות בתקופת האשרות.
אנשים עוברים על פניי ברחוב,
ואני רואה כי ליבם ריק מלאהוב,
ואת חוסר משמעותם להטביע מנסים
בזלילה, סמים ומיני מסכים.
וצעקתי: "אין עוד אחד שליבו פועם בחזהו?"
ויביטו בי משתוממים ברחוב, בעינהו.
ניגש אליי גבר אחד,
צעיר, שחרחר ומלומד בפחד.
"זקן, מאיפה אתה?"
תצטרך עזרה, להסיע אותך למשפחה?"
"לא ולא, איש כבוי.
שלא כמוכם, איני מחפש את הגירוי.
נשלחתי מאלוהים,
את ליבכם להשיב למרומים."
"אני לא יודע את התרופה,
אך בוא לפסיכיאטרים - בטוח יש להם תשובה!"

סוף סוף יש לי זמן להסתכל על מה שספרת לי עליו.

זו אכן בחירה מאוד מעניינת שאשמח לדבר איתך עליה.
השירים עצמם טובים.
קצת הפתיעה אותי השפה של השיר של אליהו, ציפיתי לשפה גבוהה יותר (לא הפתיע לרעה, זו לא ביקורת, סתם התחושה שלי).

משהו אחד הפריע לי- בשיר הראשון, שורות 12-13 האנטרים קצת הפריעו לי, הרשתי שהם לא במקום הנכון.

זהו, המשך לשתף אותנו ביצירותך:)

הובהלתי כנגד רצוני
אל המוסד הפסיכיאטרי.
"יש לנו כאן," אמר
הרופא לאחר ריאיון ארוך,
" סכיזופרניה קשה
ואתה גם
מאמין באלוהות,
פרימיטיבי מסכן.
מצער מאוד."
פרצתי בבכי וזעמתי
בלבבי מרות, אך
לא יכולתי דבר לעשות.
"הו, פסיכיאטר דגול," צחקתי
ואמרתי בלעג ובבוז, מלא תוכחה אוהבת,
"למה לדברי אמת אתה מתכחש בכוח?
אדוני, אינך יודע את ייסוריי.
מלאך המתגשם בגופם של המוניי?!"
"אדוני היקר," השיב הרופא,
"נעזור לך לצאת מזה."
הם לקחו אותי לאשפוז,
אמרו שאני במצב חפוז,
גלולות עבשות דחפו לגרוני
ואמרו שאני במצב זמני.
איתי בחדר היו שלשה אנשים:
אחד טען שהוא אלהים,
שני - ישוע בן האלהים,
והשלישי - משיח בן דוד.
אחרי שלשה ימים במוסד הפסיכיאטרי
אני באמת זקוק לכדורי הרגעה.
ובלילה הרביעי אל
המשיח פניתי, ואמרתי:
"אני לא שייך לכאן.
"גם אני לא," הודה.
"מה שמך?" שאלתי,
"ולמה אתה כאן?"
"קוראים לי אנטיכריסט," סיפר,
"וברוך הבא לחדר האמת.
עלילות שווא עלינו נטפלו
וזה האמיתי מכל סיפורינו:
אני בסך הכל טענתי שהמשיח יגיע,
האחד טען בסך הכל שיש אלהים,
והאחר האמין בישו.
הבן, עולמנו פוסט-דתי.
יש כמה עשרות דתיים,
כמה מאות מאמינים פשוטים,
וכמה אלפי אגנוסטיים תוהים.
על ידי החברה סומנו,
בעוד שבאמונת אבותינו אחזנו.
אך אין הרבה כופרים מוצהרים:
העולם הפך לחבורת אדישים.
העניין היחידי בדתות
הוא בלימודי אמונות-טפלות.
העולם התעייף מאלהים,
מאידיאלים גדולים
מלהט הדתיות
ופנה אל האדישות
אל הקרירות
אל הציניות
וכלל לא תוהה על קיום האלוהות.
ומי אתה, נביא נכבד ומלא אלמוניות?"

רווח מיותר

אני עוד צריכה להחליט מה אני חושבת על כל האירוע הזה.
נדבר על כך.

"אם כך, כבודי אבד
בעולם הזה, ובו לבד.
פעם שמי היה נזכר,
כי הייתי הנביא הנמהר.
עליתי במרכבת אש לשמיים
וירדתי לארץ יותר מכפליים.
שמי היה אליהו
אם כי אינך יודע מה הוא."
"אליהו הגלעדי?
הנביא התשבי!
האדם כשהגיע שעת הסתלקותו
אלהים מינה אותו למלאכו."
"כן, זה אני
אנטיכריסט ידידי.
אני מופתע שאתה מכיר אותי."
"עותק של תנ"ך להשיג קשה
אבל אני עקשן מאוד ונוקשה.
למה נשלחת," שאל, "אליהו?"
"להשיב לב בנים לאבותיהו!
זוהי ההזדמנות האחרונה
של בני התמותה."
"למה?"
נבהל אנטיכריסט בתמיהה.
"האל הרחום
הציב אולטימטום.
אם לא אצליח במשימתי ויהי שיגיון -
קרוב יום הארמגדון!"
"לא תוכל להשאר כאן!"
התחנן בן-האדם.
"ומה אעשה?"
שאלתי בחוסר אונים ומעשה.
הוא חייך בזדון.
"נפתיע אותם, כי קרב יום הארמגדון!"

הגבתי לך בנו"ד.
ארמדגון? אה מה?
הדברים פה נהיים מוזרים יותר מרגע לרגע.