לא האמנתי למראה עיניי: ליבי היה כל כך מאושר. נזכרתי בסיפור הישן שאבי סיפר לי בילדותי, כפי שקיבלו במסורת עתיקה, אב לבן, עד המאה השבע עשרה.


"בטוח בכך?" שאל הגואל. "כן," השיב העזתי הקדוש. "לשאול-תחתיות לא תוכל לרדת אילולא תשפיל את רום קומתך, מלך היהודים." "הנח לי לחשוב על כך," התחנן הגואל. "אם זהו רצונך," נאנח העזתי הקדוש וקם ממקום מושבו. "אך דע, אחרי שתבין בדברים - תדע כי אנוס אתה להתאסלם." ויצא וטרק הדלת מאחריו.
זה היה אחד מימי הכיפורים העצובים ביותר בחיי: מלך המשיח נתבקש לישיבה של מעלה. כל עם ישראל ישב שבעה, ובכינו הרבה בכה. יום אחד הופיע בביתי העזתי הקדוש, נכנס לשיחה פרטית עם אבי, ובהיותי בן ארבע שנים, לא השגיח בהימצאי שם. "דע," אמר העזתי הקדוש, "כי מלכנו לא נאסף אל עמיו. אלי שאול תחתיות ירד, כי הגיעה שעתו לקטול את פלוטו, שרו של מוות. אך אינני יודע כמה מאות שנים יארך מסעו."


כמה יפה, נורא, צדיק ורם קומה היה הגואל לעיניי. עיניי נצרבו בדמעות שמחה, וביקשתי לפצוח בשיר, אך קולי סגד בי ובכה, ונשטחתי ארצה באושר. בידו האחת היה חרב מגואלה בדם ששם מפורש חקוק עליה; אך בידו השנית ראשו הכרות של פלוטו, אליל אדום. הגואל חייך בחדווה. "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!" צחק באושר. והנה, הנבואה העתיקה נתגשמה לעיניי: "כה אמר ה', הנה מושיעכם בא, שבתאי צבי שמו: יריע אף יצריח על אויביו יתגבר."