Society's Child || מיה

טוב, אז זה הפרולוג של הסיפור, שמפורסם גם בבלוג שלי (כדי להיכנס לסיפור בבלוג, לחצו על הקישור בחתימה שלי).
בינתיים, הסיפור הוא בדירוג PG, מקסימום PG-13 על אזכורים קלילים. אם יהיה משהו יותר רציני, אני כמובן אודיע מראש.
תודה רבה ליהל שאישר לי לפרסם אותו כאן.
בעיקרון אני מפרסמת את הסיפור כאן כדי לקבל פידבקים, ולשפר אז אשמח לשמוע את דעתכם הכנה עליו.
קריאה נעמה! D:
--

פרולוג

הטבע הוא השולט בנו. רוחות השמיים יישאו אותנו לפי רצונן. האדם הנו פיסת אזוב על הקיר העצום והעתיק של היקום. הטבע הוא שהחריב אותנו, הטבע הוא שייתן לנו תקומה וגאולה.
כך מטיף הגורו מוהין, ואנחנו מאמינים. סגדו לטבע, הוא מצווה עלינו, חיו לפי אורחותיו. ואנחנו מצייתים.
אנחנו חייבים להאמין; אנחנו חייבים לציית.

* * *

"ליילה!" אני שומעת קול מוכר מאחוריי, טפיפות נעליים שרצות על השביל שמוביל מהקהילה החוצה אל ההרים. "ליילה, זה עוד מעט מתחיל! בואי כבר!"

"עזבי אותי, רוקס!" אני מדלגת מעל סלע גדול בצידי הדרך, נסוגה מפניה " אמרתי לך שאני לא באה. אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות שם אם אני אבוא. עד מחר בבוקר, אני אמצא את עצמי בחברתו של גרסא מוקטנת ודבילית במיוחד של הגורו מוהין! ולכי תדעי, אולי ייצא לי מזה גם איזה בעל נחמד. אני מבינה טוב מאוד את הרמיזות של אמא! הם יודיעו על האירוסין בהפתעה שלי למי שזה לא יהיה הלילה!"

"את תהיי חייבת להתארס למי שהם יבחרו בסופו של דבר. לא עדיף לדעת את זה כבר עכשיו?" היא שואלת, הגיונית כתמיד ועוקפת את הסלע, נעמדת מולי בידיים שלובות.

"אולי את צודקת." אני נאנחת "שיהיה לי זמן להכיר את הנפש הטובה."

"תפסיקי עם הסרקזם, לייל! זה כמעט הלילה הכי טוב בחיים שלך! חוץ מהחתונה עצמה, כמובן."

"את מתכוונת ליל הכלולות בחברתו של החזיר השעיר המדובר?" אני פולטת נחרת זלזול.

"לייל,תפסיקי! את באה איתי עכשיו ואנחנו מסדרות אותך, שתהיי יפה בשביל בעלך לעתיד." היא פוסקת. "אבל קודם כל," היא מביטה אל התחתונית שלגופי כשזוויות פיה מתעקלות לחיוך סלחני, "תלבשי בחזרה את השמלה שלך."

"היא חונקת אותי! אני לא צריכה את פריט הלבוש הלא אנושי הזה רק כדי לתפוס בעל!" אני יורקת את המילים.

היא נושפת בתסכול. "אם לא היית החברה הכי טובה שלי, אני נשבעת שהייתי מפקירה אותך להתחתן אפילו עם הגורו עצמו! עכשיו, תתלבשי ובואי!" היא עוזרת לי עם הרוכסן האחורי של השמלה ולאחר מכן גוררת אותי במורד השביל, בחזרה אל הקהילה.

אנחנו מגיעות אל הכיכר, הרוחשת פעילות לקראת הלילה הגדול, שהולך להיות הרבה יותר מהכרזה סתמית על אירוסין של בת קהילה אומללה.

הלילה יחזור אלינו אחד הצעירים הכי בני מזל בתולדות הקהילה. תלמידו האדוק של הגורו מוהין, ששב ממסע בן כמעט שנה, במהלכו חקר את היסודות העתיקים ואת הזרמים החדשים של האמונה שלנו. מדוע הוא בר מזל? התשובה פשוטה מאוד. יש עולם מחוץ לקהילה שלנו, כולנו יודעים. אבל הוא היחיד מזה שנים שראה במו עיניו את העולם ההוא.

אמרתי לך כבר שאני אוהבת את זה, ועדיין. כל התיאורים של הטבע, הכל, מעולה ומעניין. מחכה לפרק שתיים ^^

תודה רבה! D:
הפרק הראשון יפורסם כשיהיו עוד תגובות ואני עובדת על הפרק השני.

אוי, זה מעולה! ממש ממש אהבתי, ואת דעתי נתתי בבלוג.
קראתי כבר את הפרק הראשון, אז אני אחכה לפרק 2 DD:

תודה רבה.
פרק 2 יפוסם בקרוב מאוד.

טוב, זה נראה ממש נחמד, הדבר היחיד שהפריע לי זה שהרבה מהרקע מתגלה די בהתחלה, אבל זו איזו שריטה שלי אני מניחה XD

תודה רבה.

טוב, אני מאוד אהבתי את סגנון הכתיבה הוא זורם וקליל ומאוד כיף לקרוא את הסיפור.
העברת את הרגשות של הנערה-שלא-אוהבת-את-סגנון-חייה באופן מצויין ומאוד ברור.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא לא כל כך קשור אלייך...
לדעתי, הנושא הזה של הקהילה הסגורה והנערה/נער המרדני שמגלה עולם חדש שהוא לא מה שהוא הכיר כבר די מאוס.
אני לא יודע איך זה יתפתח אבל אני מקווה שתעשי משהו חדש.
-זו התגובה הכי מושקעת שאני יכול לעשות מפה-
בהצלחה.

תודה רבה! D:
אני מודעת מאוד לכך שהנושא קצת מאוס ואני מקווה לחדש משהו בסיפור הזה.

הקפצוש~

טוב, אז הנה הפרק הראשון.
אזהרה: תוכן מיני קליל לקראת הסוף.
תיהנו! D:
---

פרק 1

ורוניקה סוף סוף עוזבת אותי לנפשי.

"את נראית מדהים!" היא מתפעלת.

אני מציצה במראה הישנה אך מבריקה שתלויה מעל שולחן העץ החורק שבחדר השינה של הוריי.

שיער בהיר, קש לדעתי, זהב דרך עיניי אחרים, קלוע בצמה זעירה שנחה על רוב השיער הפזור וחלק כמו טוסיק של תינוק, לאחר שהקשרים התמידיים נפרמו בתהליך ארוך ומכאיב. שמלה בצבע ירוק תפוח עם עיטורים בצבע זהב, מהודרת יתר על המידה, מידלדלת מגופי באופן שמעיד על גזרתי הדקיקה והלא נשית להחריד, כאילו המילים "רווקה לנצח" נכתבו בדיו אדומה על מצחי. עיניים בהירות שיורות כעת זיקים אל עבר בבואתי במראה, כמו שתי אבני חצץ משובצות בתוך פנים מנומשות, פשוטות מראה בעליל.

"ממש." אני מגחכת. "אפילו עם כישורים כמו שלך אני לא נראית סביר. את יודעת מה? שיניתי את דעתי. אני אבוא לשם. החתן המיועד ממילא יברח כשהוא יראה אותי."

"תפסיקי עם זה! את יפיפייה! קלוד לא יבין מאיפה זה בא לו, הוא יחשוב שהוא חזר למקום הלא נכון!"

"אה, קלוד, הסנוב המתבודד? הוא ראה אותי רק לפני פחות משנה וגם זה היה רק כי נבחרתי להקריא את דברי הפרידה בשם כולכם, אחרת הוא היה ממשיך לא לשים לב אליי ואני הייתי ממשיכה לא לשים לב אליו, כמו שקרה בכל שש עשרה השנים האחרונות, אם לא סופרים את הכמעט שנה שבה הוא היה באיפה שזה לא יהיה , שגם במהלכה לא הקדשתי לו אפילו חצי מחשבה! אולי את צודקת, הוא באמת לא יבין מאיפה זה בא לו, כמה התכערתי עוד יותר ממה שהוא בטח זוכר ממני! ותאמיני לי שאלו לא זיכרונות יפים, תרתי משמע."

היא נאנחת בתסכול. "אוי, ליילה. את חייבת להפסיק להחמיר עם עצמך כל כך. זה עושה קמטים בעור."

"אני בטוחה שלקלוד הקדוש שלך יש איזה מרפא לזה." אני מקניטה אותה.

היא מצחקקת. "אומרים שבשנה שעברה, כשהגורו כמעט התייאש מלנסות לגרום לפיונה ללדת, הוא קרא לקלוד לעזור לו וקלוד ריפא אותה עם התפילה שלו. ככה אבנעזר נולד."

"אני יכולה לנחש באיזו דרך הוא עזר לה..." אני מעירה בעוקצנות.

בדיוק כשהיא פותחת את פיה לומר לי להפסיק עם הדיבורים האלה שגובלים בכפירה, דלת חדר השינה חורקת.

"ליילה, גשי אל הגורו." אמא שלי עומדת בפתח. "הוא ביקש מאבא במיוחד לראות אותך."

"עכשיו? זה עוד מעט מתחיל! הוא אמר עכשיו?" אני מגלגלת עיניים. אמא רק מהנהנת ברצינות.

* * *

אני מתאפקת שלא להתפרץ מבעד למסך חרוזי החמר הצבועים, שמהווה את הדלת ללשכת הפגישות של הגורו, שהיא למעשה בקתת עץ נזירית. אני כל כך רוצה להתפרץ לשם ולהטיח בו איזו נביחת "מה?!" עצבנית.

הגורו הוא למעשה המנהיג הרוחני של הקהילה, אבל כולם יודעים שאדון פלאן הוא רק בובה על חוטים שנשלטת בידי הגורו, כך שלמעשה הוא המנהיג הכללי של הקהילה, לא רק בעניינים רוחניים. לצערי הרב, הוא דוגל בשיטה של מנהיגות נגישה לכל אדם, כלומר שהוא כופה את אישיותו המלבבת על כל אחד מאיתנו בשיחות תכופות על מצבן הדתי של נפשותינו המיוסרות.

נדמה שלקראת עוד אחת מהשיחות המלבבות האלו אני הולכת עכשיו, בעיתוי הכי לא מתאים לכפרה על עוונותיי הבלתי נסלחים.

במקום להתפרץ, אני דוחפת קלות את שורות החרוזים התלויים מן המשקוף, כך שיקרקשו ויודיעו לגורו על בואי.

"את יכולה להיכנס, יקירה!" הוא מנחש את זהותי במן קארמה מטורפת המיוחדת רק לו.

אני נכנסת, משתעלת קלות מריח הקטורת. במקום לירוק בפניו את נביחת ה"מה?!" המיוחלת, אני משתטחת על השטיח שעליו הוא יושב ברגליים משוכלות, כורעת לפניו.

"את יכולה לקום." הוא אומר, רומז לי להתיישב על אחת הכריות התפוחות המפוזרות על השטיח הצבעוני. נרות נודפים ריח קטורת בוערים בחלל החדר, המרוהט רק בשטיח ושלל כריות, כששולחן זעיר ושני כיסאות דחוקים בפינה אפלולית.

"דורה. דורה יקרה." הוא מביט בי לאחר שאני מתיישבת, שיערו הבלונדיני מרצד בגלים על כתפיו באור הנרות. מאז ומעולם קרא לי דורה, קיצור של דורותי, שמי השני שהוא עצמו בחר, מתוקף תפקידו כסנדק שלי ושל כל הילדים הנולדים בקהילה. פירוש השם הוא, כמה אופייני, "מתנת האל".

"את יודעת מדוע ביקשתי מאביך, אדון פריאר הנכבד, שיזמנו אותך לגשת אליי ביום כה חשוב, דורותי?" הוא מחייך. הוא משחק בי, הוא יודע שאין לי מושג.

"אני לא יודעת, גורו." אני ממלמלת.

"היום יחזור תלמידי, קלוד אואנס, מהגלות שכפה על עצמו לצורך למידת האמונה והתמסרות לבוראו של העולם." הוא פותח ואז משתהה, עיניו הכחולות בוחנות אותי, כאילו כדי למתוח את סבלנותי המועטה עד הקצה.

"נו, ומה זה קשור אליי?" אני מתפרצת בטון שגובל בחוצפה. אני עצבנית, רק רוצה לעבור כבר את היום הזה ואין לי כוח לשטויות שלו.

"האל חנן את בני האדם במעלות רבות וללא ספק," הוא פותח בעוד אחת מההרצאות המרתקות שלו. אני משתדלת שגלגול העיניים שלי לא ייראה לעין. "אחת הטובות שבהן היא היכולת הנעלה להתנהג כראוי-"

"לא יכולת פשוט להגיד לאמא שלי שתדבר איתי וזהו?" אני קוטעת אותו שוב. כבר לא אכפת לי כמה חוצפנית אני נשמעת. העיקר לצאת מכאן.

"סבלנות, דורותי, יקירה." הוא אומר בקול שבוודאי נשמע באוזניו כמרגיע. לי זה רק גורם לחשוב איזו כמות מהעשבים המשונים שלו הוא לקח היום. "אז כפי שאמרתי לך, בני אדם ניחנו ביכולת להתנהג כראוי ולשלוט בהתנהגותם כשהמצב מצריך זאת. אבל את, דורה יקרה, ידועה בהתנהגותך הפרועה במקצת." הוא מרים לעומתי גבה בלונדינית, אור הנרות המרצד על תלתליו הבהירים משווה לו מראה משונה, כמעט מיסטי. העיניים הכחולות שלו היו יכולות להיות שובות לב בנסיבות אחרות. רוב הזמן הן סתם חצי עצומות- תוצאה של העשבים- או פעורות במהלך הטפה צדקנית עד כדי בחילה.

"אז כל מה שאני מבקש, דורה, הוא שתשמרי על התנהגות נאותה, במיוחד היום, כשחגיגות שובו של קלוד יתמזגו עם חגיגות ארוסייך לעלם מסתורי." נדמה לי שאני רואה חיוך קטן בזווית פיו. "שמרי על קור רוח, לא משנה מה יהיו התוצאות של הערב הזה."

"אבל, גורו, אני לא רוצה להתחתן עם עלם מסתורי!" אני פולטת.

"אז אם כך, עם מי תתחתני? בנות קהילתנו מצוות על ידי האל בכבודו ובעצמו לשמש רעיות נאמנות לגברים שהאל עצמו חיבר אותם עימן."

"אני לא רוצה להתחתן עכשיו." אני אומרת בקור.

"רבות לפניך התחתנו בגיל צעיר אף יותר משלך. יתרה מכך, הנוהל הקהילתי החדש קובע שעד שימלאו לך שבע עשרה שנה את לא קבילה לנישואין."

"אני כמעט בת שבע עשרה גורו! ואני לא רוצה להתחתן עם עלם מסתורי! אני רוצה להתחתן עם... אני לא יודעת!" אני קוראת לעברו בזעם כבוש.

הדרמה הקטנה שאני מחוללת נקטעת כשהאחות פלישיה, העוזרת הדתית הראשית של הגורו, נכנסת אל החדר.

היא קדה בחינניות, לא משתטחת כמוני והצמידים הצבעוניים שעל פרקי ידיה מצלצלים בעליזות.

"העלמה פריאר," היא אומרת בקול נעים. "הגורו צריך להתכונן כעת."

אני מהנהנת בנוקשות וקמה.

"זכרי, דורותי," אומר הגורו, "שמרי על קור רוח. לא משנה מה."

אני קדה בסרבול ויוצאת. מבעד למסך החרוזים, אני רואה את האחות פלישיה הולכת אל מקום כלשהו בירכתי החדר. כשהיא חולפת על פניו של הגורו, נדמה לי שהוא שולח יד אל ישבנה.

כשאני הולכת משם בחזרה הביתה, אני לא מסוגלת לעצור את עצמי מלפלוט גיחוך. כמה אופייני

אמרתי לך כבר שאני אוהבת את זה. מצויין. מחכה לפרק שתיים! (:

תודה רבה! D:
פרק 2 מתוכנן להתפרסם מחר.

אני אגיד את המובן מאליו- הכתיבה שלך פשוט נהדרת. היא נעימה וזורמת ואת מצליחה להוציא את המיטב מכתיבה בגוף ראשון (זה גוף ראשון נכון? לא יצאתי טמבל?), כתיבה שאני בדרך כלל לא אוהב (הדבר שהרס לי קצת את "משחקי הרעב", יש לציין). הסיפור עצמו גם די טוב, אני מאוד אוהב "סיפורי אמונות/כתות". הדמויות מצוינות ובהחלט יש רצון עז להמשיך לקרוא.

הצלחתי לגרום לך לאהוב משהו שהרס לך את משחקי הרעב? טוב, זאת מחמאה אדירה.
כן, זה גוף ראשון.
מאוד חששתי שאני לא אצליח ליצור דמויות מאופיינות ומעניינות מספיק. שמחה שאהבת את הדמויות.
תודה רבה, פרק שני יפורסם בקרוב מאוד.