השכנה מהבניין ממול||רוני

[Finn Nelson]

עברנו לכאן לפני שלושה חודשים. אבא אילץ אותי להיפרד לשלום מכל החברים שלי, המעטים שנשארו, ולעבור במכונית דרך שתי מדינות. הוא אמר, "אנחנו צריכים התחלות חדשות." אבל הוא התכוון לכך שהוא עדיין מתאבל על אמא. רואים אותה בעיניים שלו, החומות-גדולות האלה, עם השבר הירוק בצד. זה ניצוץ, למזכרת, מעיניה הירוקות. אבא אומר שהשבר הזה תמיד היה שם, למרות שאני יודע שהוא הגיע שבועיים אחרי הלוויה של אמא.
"תנסה עדשות," אמרתי כשאני מנסה ליצור תחושה שלא ממש אכפת לי. לחצתי ביותר מידי כוח על כמה לחצנים בקונסולת המשחק שלי במהירות כדי לשוות מראה כזה. מהצד, ראיתי שהוא מביט בי בשקט. "אולי, אני אבדוק," אמר.
כאן נגמרו כל השיחות על העיניים שלו.
אנחנו לא מדברים הרבה על אמא. ברור לי שכואב לו על אמא והוא יודע שכל ההתנהלות שלי מאז השתנתה לגמרי, שמאז אני פאסיב-אגרסיב ולא פלפל כמו שהייתי. אבל זה טוב, אני חושב, עוזר לי להשתלב. יעזור לי להשתלב. מי יודע.

אבא מצא עבודה באיזה עיתון מקומי וזה נהדר כי אני רואה שזה מעסיק אותו, ואני תוהה אם הוא מספיק בסדר בשביל לא לערב את אמא בתוך הכתבות שלו. למרות שלפי מה שהבנתי הוא רק מסקר אירועים בעיר וכותב טור על טיפול בילדים עד גיל שלוש, אבל אם הוא מספיק ממורמר הוא יוכל לדחוף לשם את אמא, איכשהו.
אותי, מצד שני, הוא רשם לבית ספר בינוני אחד. הילדים בסדר, יש מעמדות ואני לא מנסה להתבלט אז אני נשאר מאחור עם השכבות הנמוכות. אבל כרגע זה בסדר, כי אני לא במצב רוח של שיתוף ואהבה.

אני מניח שאני נראה טוב. יש לי את העיניים הירוקות של אמא שלי שאני שונא אותן כי הן מזכירות לי ובעיקר לאבא שלי אותה ואין לי פרצוף להסתכל לו בעיניים, כבר שנה שלמה שאין לי. יש לי את השיער השחור האפל שלו ואת האף והסנטר שלו, ולפי מה שאמא שלי תמיד אמרה לי שירשתי ממנה אתה החיוך שלה. הוא היה עקום נורא ומכוער אבל הייתה גומה אחת ממש קרוב ללחי שהפכה את החיוך, איכשהו, למקסים. ואני כל כך שונא את זה, אז אני לא מחייך הרבה. פעם כהוא השתכר הוא אמר לי "אתה טוב מידי, ג'ף, אתה דומה לאמא שלך. וזה ידפוק לך את החיים כי אתה גר איתי ואני לא אפסיק להתענות בגללך, ג'ף, אתה תשאיר אותי בדיכאון מתמיד עד שאמות!"
אני זוכר את זה, כמו סיוט של יום שישי השלוש-עשרה. זה היה אחד מהשבועות הראשונים, הוא כבר סיים שישית בירות ועבר לבקבוק ישן וחצי מרוקן של וויסקי, ואני חזרתי מהמשמרת הלילית שלי מההתנדבות שלי. עם המדים והכל, נעצרתי ליד הדלת כי הוא ישב על כיסא מול השעון שמעל הדלת וספר דקות בעיניים אדומות מבכי ושכרות וריח פה נוראי. בקבוקי הבירה היו מפוזרים על הרצפה, חלקם שבורים, והאריזה על השולחן בסלון. באותו הרגע לא הקדשתי לכך מחשבה, אבל תמיד כשאני נזכר בזה אני חושב על למה לעזאזל הבירות היו כל כך רחוקות מהאריזה שלהן.
הוא לקח לגימה מבקבוק הוויסקי בין משפט ומשפט, ואת המשפט האחרון הוא צעק וקם ופשוט זרק עליי את הבקבוק, שנשארו בו כמה טיפות של המשקה. הוא הלך אל המקפיא והוציא משם עוד בקבוק בירה אחד, שאותו הוא שתה בשלוק אחד, השאיר שם קצת נוזל, עזב את הבקבוק קצת לפני השולחן שלא-במכוון והלך אל הספה בסלון. קול חבטה נשמע אז וידעתי שהוא ישן.
ניקית קצת, הודעתי לחבר'ה מההתנדבות שאני לא אמשיך להתנדב יותר עקב סיבות אישיות והלכתי לישון. הוא לא זכר כלום בבוקר, אבל תהה למה יש לי ריח של וויסקי מהבגדים.

הנקודה היא שאנחנו מסתדרים. בהתחלה היה קשה אבל עכשיו אנחנו, איך לומר? מקבלים את המוות שלה. "אנחנו צריכים התחלות חדשות."
גם לי הולך לא רע. ילדה מבית הספר שלי מסיבה מסוימת מתיישבת לידי, שותקת קצת, מביטה בי רגע והולכת. נעלמת עד ליום למחרת. ממש הערכתי אותה על המעשה הזה, זה נתן לי משהו לעשות. משהו לחשוב עליו. משהו אחר חוץ מלהיות ילד טוב, שזה דיי מעיק.
בשבוע שעבר עברנו הילוך - היא גם התחילה לדבר. "חשבתי בהתחלה שאתה סתם מוזר. אז התיישבתי לידך, כדי לראות אם זה נכון," היא אמרה. לא הסתכלתי עליה, סתם ישבתי שם. שותק. "אבל אז שמתי לב שאתה פשוט שותק. אל כולם. אבל אתה לא מהסוג המתנשא," היא הביטה בי, "נכון?" הביטה בי בצורה שמחייבת אותי להביט בה ולהגיד משהו. כמו שאמא שלי עשתה כשניסיתי להסתיר ממנה משהו. כמות מסיבות ההפתעה שסוכלו בידיה הייתה מדכאת.
"נכון." הרמתי את ראשי אליה. אני לא מקדיש הרבה זמן למחשבה על בנות, אבל אני חושב שהיה בפניה משהו מנחם. לא יפה, פשוט... מנחם. "אני סתם, שקט," אמרתי, מנסה לא להביט בעיניה. אני רגיל כבר מאבא. "מבין כולם למה דווקא אותי?" שאלתי, משנה תנוחה על הקיר ומפסיק להביט בה. משמית את פני מטה, לאט ובשקט, כמעט באגביות. אבל היא קולטת את זה. "כי יש לך עיניים יפות." היא מרימה את סנטרי ביד הקרירה שלה ומחברת שוב את קשר העין, אפילו שאני נמנע ממנו. "ירוקות, יפות." היא קובעת. אני בולע גוש, כי אני לא יודע איך להגיב, אז אני שואל אותה "איך קוראים לך?" "קים." היא יורה ישר לאחר ששאלתי, כאילו היא לא ממש כאן. יותר אצלי. בעיניים. תובעת בירוק.
כמו שאמרתי, עבר מאז שבוע. עכשיו אני מרשה לה לתבוע אצלי בעיניים, והיא מרשה לי להירדם לה על הברכיים. כן, אני יודע, זה מוזר שאני ישן על חברה שלי, אבל בנתיים זה טיב הקשר שלנו ואני לא בטוח אם אפשר להגדיר את מה שאנחנו כזוג, אבל בכל מקרה, היא החברה היחידה שיש לי וזה מספיק טוב בשבילי. אנחנו גם מדברים לפעמים.
"אני עדיין לא יודעת איך קוראים לך," היא אומרת. ואני קולט שזה נכון. ואני מחייך וצוחק.
ואז היא מחייכת. ויש לה את השיניים הלבנות ביותר שראיתי מימיי, אז אני דואג לציין את זה והיא מיד סוגרת את הפה. "שנתיים של גשר והלבנה כל כמה חודשים, תאמין לי, אתה לא רוצה להיכנס לזה."
"קוראים לי ג'ף," אני עונה לה לבסוף. "שלום, ג'ף," היא אומרת בשובבות. "אני קים." היא אומרת, ומאחר ואנחנו תמיד לבד, היא פשוט תובעת בעיניי ואני מרשה לה. אבל היא מרשה לעצמה לחייך, ואז אני מחייך כי אני שם לב שהעיניים שלה מזכירות לי את העיניים של אבא שלי, חומות עם שברים ירוקים, ואני חשבתי שזה קורה רק אצלו. היא מבינה לא נכון את החיוך שלי ומנשקת אותי, אני נרתע קצת והיא נסוגה. כל החשמל שהיה שם נסגר בשנייה, היא פשוט קמה ומשתעלת, "מצטערת," ורצה משם. וכאן זה הרגע שבו אני מבין שזה לא קורה לכל אחד, שיש אנשים שקוראים לזה בשם כלשהו. אז אני רץ אחריה ומבקש ממנה לעצור והיא לא שומעת אז אני רץ. אני רץ מהר יותר וצועק לה שתעצור, וכשהיא עוצרת, אני רואה שהיא בוכה, ומתוך אינסטינקט שאלוהים יודע מאיפה הוא בא לי אני מחבק אותה כל כך חזק וכל כך בעדינות ואנחנו קרובים לבית שלי, ואחרי שהיא מפסיקה לבכות אני אומר, בחוסר אכפתיות מוחלט, "אני גר כמה מטרים מכאן." אבל המקסים הוא שהיא עונה "גם אני."

אבא ממשיך לעבוד, אני וקים נהיים לאט לאט זוג שלא מפחד להתנשק, אבא מקבל קידום ואני וקים מחייכים יותר. אבא לא יודע על קים, אבל אני לא חושב שזה חשוב שהוא יידע, אבל אני חושב שהוא יודע גם דברים לא חשובים, כי הוא תמיד יודע מה מזג האוויר בחוץ.
קים מתגוררת דקת הליכה ממני. דקה בודדת. ממש מעבר לרחוב, יש שם בניין והיא גרה בקומה החמישית, ממש כמוני, ואתם יודעים מה? מהחלונות שלנו אפשר לראות את הדברים היפים בעולם, והיפה הוא ששנינו מסכימים על זה.
החלפנו מספרים, את זה כן עשינו כמו זוג רגיל. אנחנו מדברים כל יום כמה שעות אחרי בית הספר מול החלון, מסתכלים אחד על השני ובאופן מפליא, אנחנו רואים אחד את השני בצורה טובה למדיי. וזה מצחיק, לשבת ככה ולהסתכל מהחלון שכל מה שאתה רואה זו ילדה עם עיניים שאפשר לתבוע בהן והיא מחייכת כל כך הרבה רק כי אתה מדבר. זה מצחיק שאתה יכול לדבר, או לשתוק, במשך שעות ועדיין לא יהיה לך משעמם, ועדיין הראש שלך יתרוצץ לכל כיוון ועדיין תהיה נורא נורא מפוקס כשתשמע את הקול שלה. לא, סליחה, זה לא מצחיק. זה כיף.

באחד הימים אבא שלי הלך לעבוד בבוקר ואמר שהוא יחזור בערב. וזה היה בסדר מבחינתי, אני גם ככה מסיים באחד בצהריים וזה משאיר לי המון זמן לדבר עם קים. אנחנו לא אומרים אחד לשנייה שאנחנו אוהבים, אולי בגלל סיבה אחת ואולי בגלל מאה סיבות, זה לא משנה, פשוט שאנחנו לא אומרים את זה.
אבל אני כן. והיא יודעת את זה. יהיה מוזר אם לא.
והיא גם אותי, זה ברור לי.
וכיף.
"אבא שלי הלך לעבוד בבוקר, הוא יחזור בבוקר."
"אז יש לך בית ריק."
"כן."
"רוצה שאקפוץ אליך?"
"לא, אני בסדר."
היא צוחקת.
"תן לי כמה דקות, בסדר?"
אני מהנהן והיא רואה אותי דרך החלון, אז היא מנתקת. ואני רואה שהיא פותחת את ארון הבגדים שלה אז אני יוצא מהחדר שלי לסלון. אני רואה שהוא לא מסודר כראוי, דיי מבולגן, מזכיר את החדר שלי. בלי מילים מיותרות אני מתחיל לסדר, אבל היא כבר הגיעה. יש דפיקה בדלת. אני פונה אל הדלת, פותח אותה ואני רואה את אבא שלי.

הוא עומד שם, מבט מנוכר וסובל בעיניו האדומות. העניבה שלו מרופטת ומזוודה שלו לא בידו, לא בכלל אצלו. "אבא? מה קרה?" אני שואל, נותן לו להיכנס. אבל הוא עדיין עומד שם, שותק. "אני הלכתי לפסיכולוג, והוא הפנה אותי לפסיכיאטר, והוא אמר שיש לי התקפי זעם קליניים." הוא אמר בשקט, סוגר את הדלת אחריו, בשקט.
"אבא?"
"הוא אומר שזו תגובת טראומה למותה של גרייס. הוא נתן לי מרשם, לקחת פעמיים ביום. כבר שבוע."
"אבא, רגע. איפה הכדורים שלך? אתה רוצה שאביא לך אותם?" שאלתי אותו, כשמחשבה קטנה ושקטה על קים שאמורה להגיע כל רגע מתנגבת אליי. "כבר לקחת את הכדורים שלך היום?"
"לא לקחתי אותם כבר שבוע." הוא הסתכל עליי. "וזה הכל בגללך," הוא אמר. הוא אמר את זה בצורה כל כך חד משמעית, כל כך קרה, כל כך בטוחה, שלא היו לי מילים בפה. "עד שלא תמות לא יהיה לי שקט." הוא חזר ואמר את זה כמה פעמים עד שכבר ראיתי סכין. הסכין הייתה חדה, ואני לא יודע מאיפה הוא השיג אותה. "אתה לא תיקח את השפיות שלי!" הוא צרח והתנפל עליי, מחדיר את הסכין אל תוך בטני שוב ושוב ושוב. הסכין פילחה איברים בתוך הגוף שלי, הרגשתי איך הדם מתערבב לי בשאר הנוזלים של הגוף ומתחיל לצאת ממנו, מתוך החתכים והחורים שהוא עושה בי. "אבא..." אני ממלמל, גונח, רק שישמע אותי. "בבקשה, אבא... תפסיק..." אני חוזר ואומר, אבל הוא לא מפסיק, ואני לא יודע אם הוא בכלל שומע. אני לא יודע כלום, אני לא יודע מה קורה, אני רק מרגיש שהכל שורף לי והפה שלי מתמלא בדם והעיניים נהיות לי מזוגגות, והדבר האחרון שאני זוכר זה את קים נכנסת מהדלת בשקט, ממש מאחורי אבי, וצורחת צרחה שהייתה מקימה אפילו אותי מהמתים. חבל שהצרחה שלה הייתה הדבר האחרון ששמעתי, הדבר האחרון שראיתי, הדבר האחרון שהרגשתי, הנשימה האחרונה שלי.

[האריפוטרשולטטט111]

"החומות גדולות האלה"
החומות הגדולות האלה
"זה ניצוץ, למזכרת, מעיניה הירוקות."
בחיי שלא הבנתי מה מטרת הפסיקים
"שלו. למרות שלפי"
לפני "למרות ש" וכל מה שקשור ל"ש" שמוסב על המשפט הקודם שמים פסיק ולא נקודה, זה חלק ממשפט אחד שנקרא משפט מורכב.
"ממנה אתה החיוך"
את
"כהוא"
כשהוא
"הוא אמר לי "אתה"
סימן פיסוק מישהו?
"עונה "גם אני.""
כנל
"ניקית"
ניקית
אבל אתה לא מהסוג המתנשא," היא הביטה בי, "נכון?"
נקודות, לא פסיקים.
"משמית"
*משמיט. והתכוונת לשומט.
"תובעת"
טובעת
"לתבוע"
כנל
"לי מרשם, לקחת"
פסיק מיותר
AND IT KEEPS GOING AND GOING
יש לך כאן הרבהההההההההההההההההההההה יותר מדיי (לא כתבתי הכל, כמובן) שגיאות מהירות, שגיאות כתיב, פסיקים מיותרים, פסיקים חסרים, נקודות במקום פסיקים, וזה פשוט קצת הרס את חווית הקריאה, וחבל, כי הסיפור עצמו היה מדהים. הסיפור היה עוצמתי ואדיר והיה בנוי היטב, אבל פשוט לא הצלחתי להיכנס אליו, כשכל פעם אני מזהה דבר אחר שצורם לי בעיניים.
ובכל-זאת, ניתן כבוד לסיפור עצמו, שהיה, כמו שאמרתי, מדהים. בנית את הסיפור מצויין, והרגשתי שאני מצליח לעקוב למרות קפיצות הזמן ולמרות שזה לא סיפור שמגיע מסודר מי יודע מה. הסוף היה נורא מפתיע, ממש לא צפיתי אותו, גם כשראיתי שאני מגיע לסוף ואין שום סוף באופק. הפריע לי קצת שהתיאורים של הרצח היו נורא בנאליים: הוא חתך אותי והיה חור ואז הוא חתך שוב ושוב ושב וצרם וקים באה וצרחה. זה הרגיש נורא לא ריאליסטי, כאילו האבא הוא מין רובוט שמכניס את הסכין ומוציא ומכניס ומוציא בלי שום רגש, וג'ף פשוט נותן לו לעשות את זה למרות שהוא מופתע והוא פשוט מסתכל על המאורע ומחכה שהוא ימות, אה וקצת צורם לו. אז הסצינה הזאת לקתה בחסר, וחבל, כי היא הסצינה החשובה ביותר.
לא התחרטתי על הקריאה של הסיפור הזה, זה היה מקסים.

[Finn Nelson]

תודה רבה!
אני אעבוד יותר על הקטע הטכני ועל ההערה שרשמת לי על הפאנץ' ליין. תודה רבה!