שיפ: היסופיקה
דירוג: R

הפאנפיק מכיל ספוילרים.
האנטר X האנטר לא שייך לי.



הכל התחיל ברגע בו הגענו לאתר ההתחלה של מבחני ההאנטר. מנהרה סגורה שהעלתה בי אסוציאציה של ביוב. היו שם כמה חולדות, כמובן. לדוגמה - הִיסוֹקָה.
הסלידה נגדו הייתה אינסטנקטיבית, והיא רק התעצמה כשהוא העלים את זרועותיו של אחד הנבחנים שלא התנצל כאשר נתקל בכתפו.
חוש צדק מעוות היה אחד התכונות אותן זיהיתי בו מיד. בין השאר אי-יושר, אנוכיות, סוציופתיה, צמא דם וסטיה. מהאופן בו הביט על גוֹן ועל קִילוּאָה הסקתי שהוא פדופיל. גם המבט שנעץ בי העביר צמרמורת בעמוד השדרה שלי.
ידעתי כבר אז שבקרב נגדו אני חסר אונים. גם אם גון וקילואה יצטרפו אלי לא יהיה שום הבדל בתוצאה. על לֶאוֹרִיו אין בכלל מה לדבר.
אך היה שם דבר-מה נוסף שלא הייתי מסוגל להסביר. לא הייתי רגיל לתחושות כמו בלבול וחוסר ידיעה, לכן התרחקתי מהיסוקה כמה שיותר. הנחתי שהדר קשור לנוכחות החזקה והמאיימת שלו, אך לא הייתי בטוח.
זה המשיך במבחן הרביעי; המבחן בו נאלצתי לוותר על תג אחד. למרבה המזל היסוקה לא סירב. עד כמה שניסיתי להסתיר אז את פחדי, ידעתי שלא עלה בידי לעשות זאת. ידעתי שתחושת הפחד שלי (ושל לאוריו) העצימה את צמא הדם שלו ושעשעה אותו.
אך שוב, היה שם משהו נוסף שלא יכלתי לשים עליו את האצבע.
המבחן החמישי היה הגרוע ביותר. הוא היה טוב בהרבה בלחימה. כשהוא לחש באוזני את המידע על כנופיית פַאנְטוֹם קפאתי. ידעתי שהובסתי - למרות שבסיבוב הזה ניצחתי.
הפעם הייתי בספק אם התחושה המוזרה היא מפאת הפרדוקס בניצחון המביס או... מאותה סיבה שלא הצלחתי להבין קודם לכן.
לאחר כחצי שנה פגשתי אותו שוב. בהכירי אותו הבנתי שהוא עכביש מזויף, מה גם שהוא לא השתתף ברצח בני שבטי - שבט הקוּרְטָא. הרצח בוצע מפני שהקשתיות שלנו משנות את צבען לארגמן במצבים רגשיים קיצוניים, וזה נחשב כאחד משבעת הצבעים היפים ביותר ביקום. כנופיית פאנטום – העכבישים - רצחה את בני שבטי ומכרה את עיניהם. רק אני נשארתי.
אך משום מה... לא הייתי מעוניין במיוחד בלהרוג את היסוקה. ידעתי שבסופו של דבר הוא ירצה להילחם בי והוא יהרוג אותי, והצעד החכם ביותר יהיה להרוג אותו קודם לכן.



המחשבות הללו עברו שראשי בזמן שעמדתי לימינה של נֶאוֹן היושבת. מֵלוֹדִי עמדה לשמאלה. נגררתי חזרה אל המציאות – מרפסת ביציע המשקיפה אל זירה בזירת השמים – על ידי רטט בכיסי. הוצאתי את הפלאפון הסלולארי שלי וגיליתי שקיבלתי הודעת טקסט. קיבלתי אותה, איך לא, מהיסוקה.
"אני הולך לזמו קצר," אמרתי למלודי בלחש. הרגשתי אשם – בכל זאת, אני מפקד שומרי הראש. היא הנהנה והגבירה את הריכוז שלה, בידיעה שנאון חשופה כעת מצד ימין.
יצאתי מבניין זירת השמים ושמתי את פעמי לעבר דירתו של היסוקה. בעוד זמן קצר יתחיל הקרב של אדוני הקומה והמנצח יוכתר כאדון הזירה. ידעתי שזושי, חברם הצעיר של קילואה וגון נלחם גם הוא.



"מה אתה רוצה, היסוקה?" שאלתי בנימה עוינת במקצת.
"הם חלשים כל-כך," ענה היסוקה שנשען על ספה ואור ממסך הטלוויזיה השתקף על פניו בחדר המוחשך. "משעמם לי."
"אני לא כאן כדי לספק את השיעמום שלך," עניתי. הפניתי את גבי ופניתי לצאת.
"חכה~" אמר היסוקה. סובבתי את ראשי לאחור והפעלתי גְיוֹ (גיו זה ריכוז ההילה בעיניים. על ידי שימוש בגיו ניתן לראות הילות של אנשים אחרים) במהירות. התברר שצדקתי – באצבע המורה שלו הייתה כמות קטנה של בַּאנְגִ'י גַאם (באנג'י גאם זה הכוח המיוחד של היסוקה. הוא הופך את ההילה שלו לחומר שיש לו את התכונות של דבק ושל גומי). התכופפתי כדי לחמוק מההילה הוורודה הקטלנית שלו.
"היסוקה," אמרתי בנימה מאופקת, "אני לא כאן כדי לשחק," אמרתי והדגשתי בבוז את המילה 'לשחק'. "ולא על מנת להילחם," אמרתי בעודי מתחמק ממטחים נוספים של באנג'י גאם.ד
"להילחם?" שאל היסוקה וצחקק את הצחוק המצמרר שלו. "לא, עדיין לא. עלי לחכות~ עד שהפרי יהיה בשל..." הוא אמר בקול מלא ציפיה.
נשמתי עמוק כדי להרגיע את פעימות ליבי המהירות ועל מנת לרסן את פחדי. צעדתי שוב אל הדלת, זהיר כפליים. חמקתי שוב מכבל ורוד של הילה דביקה שהיה מוסתר באִין (אין זהו כוח שמסתיר את הנוכחות של הילה) חזק כל-כך שהגיו שהתשמשתי בו החל לעייף אותי.
אבל היסוקה לא כיוון אלי.
הוא כיוון אל הדלת.
חשקתי את שיני. "מה זה אמור להביע, היסוקה?" שאלתי.
"משעמם לי," חזר היסוקה ושקע קצת בספה. "את לא מעדיף לשחק-" היסוקה הדגיש את המילה כפי שהדגשתי אותה אני- "במקום לשמור על ילדונת המאפיה שאיבדה את כוחה?" שאל בנימה מתגרה והרים גבה לעומתי.
"לא," עניתי קצרות והבטתי על הידית, מרמז להיסוקה לשחרר אותה.
היסוקה חייך. הרגשתי מקקים זוחלים המורד גבי ובמעלהו. "אם אינך רוצה~ המשחק יהיה מעניין פי כמה," אמר.
כיווצתי את אגרופי וניסיתי לעצור את הרעד בידי.
היסוקה התרומם מהספה. הוא נראה גבוה בהרבה עם נעלי העקב שלו ותסרוקתו הגבוהה. הוא התקרב לעברי בצעדים מדודים. נסוגותי צעד קטן ובלתי-רצוני לאחור. הנסיגה האינסטנקטיבית שלי גרמה להיסוקה לצחקק, מה שגרם לי להצטמרר שוב. נשמתי כמה נשימות עמוקות וניסיתי להרגיע את קצב פעימות ליבי המטורף, ללא הועיל.
הוא התקרב עוד כמה צעדים לכיווני, ולא הייתה לי ברירה אלא לסגת לכיוון הקיר. כשגבי כבר היה לחוץ אל הקיר רכן היסוקה לעבר אוזני ולחש. "כנראה שהמשחק היום לא יהיה משעמם כפי שחששתי."
נשימתי נעתקה וניסיתי לשמור על עיני שתישארנה אפורות.
היסוקה השעין את זרועותיו על הקיר משני צידי גופי והביט בי בעניין. בחילה דל פחד מלאה את בטני. 'מה הוא זומם?' תהיתי, למרות שידעתי את התשובה. רק לא רציתי להודות בזה, אפילו לא ביני לבין עצמי.
"אתה לא חושב כך?" שאל היסוקה שוב והבל פיו דגדג את אוזני. נעצתי את עיני בנקודה בקיר מולי. 'שלוט בתגובותיך,' חשבתי לעצמי במונוטוניות. 'אל תקרין את הרגשתך.'
אך קרבתו של היסוקה והפחד שגעש בגופי ניצחו אותי; ברגע בו היסוקה קיפל את מרפקיו ורכן קרוב יותר עיני הבליחו בארגמן שמו לאל את נסיונותי להיראות רגוע.
היסוקה גיחך. "אני יכול להבין את האנשים שחושקים בעיני שבט קורטא," לחש היסוקה באוזני. "השבט הנכחד שלך."
זה היה נסיון ברור להסעיר אותי, שלצערי הצליח. כיווצתי את אגרופי שוב וציפורני שקעו בבשרי. השלשלאות הקסומות שלי הבליחו, נעלמו וחוזר חלילה. 'הוא לא נחשב עכביש,' הזכרתי לעצמי נואשות. ידיו של היסוקה גלשו מטה ואחזו בפרקי ידי.
'הוא חזק יותר, מהיר יותר ומנוסה בהרבה,' קלטתי. 'אני חסר אונים מולו,' חשבתי בהשלמה כשהצמיד את זרועותי לקיר. לא טרחתי אפילו להיאבק.
"נכנע ללא קרב?" שאל היסוקה בנימה מאוכזבת במקצת.
"לא אטרח לבזבז אנרגיה כשהתוצאות ידועות מראש," עניתי.
"לפעמים אני מצטער שאתה הגיוני," אמר היסוקה בחיוך שהלך והתרחב.
"יש לי עבודה. אני שומר ראש," אמרתי להיסוקה חלושות.
היסוקה רכן אלי וקצות אפינו כעמט נגעו. "איזה תירוץ עלוב," נזף בי. עיניו בהקו וראיתי אותן בבהירות רבה יחסית לחדר החשוך. הקשתיות הצהובות שלו ננעצו בשלי, האדומות.
"זה לא תירוץ," מחיתי בעוד סומק קל עולה על לחיי. "אם יקרה משהו ללקוחה שלי זאת תהיה אשמתי, שהרי אני המפקד."
היסוקה כמעט נשען עלי. הייתי מסוגל להרגיש את חום גופו. "ברגע שיקרה משהו תדע על כך," ענה היסוקה בנימה מבטלת והצביע בסנטרו על מסך הטלוויזיה. הרגשתי הקלה מידית כשניתק את עיניו מעיני, אך הוא החזיר את מבטו אלי במהירות.
"חובתו של שומר ראש להישאר לצד הלקוח," מחיתי בקרירות.
"יש שם עוד כמה. הם נראים רבי תושיה," ענה היסוקה. "גם א תמצא טעון שלא אצליח לשבור זה לא יעזור לך," אמר.
בלעתי את רוקי.
"שחרר אותך אם יקרה משהו," הבטיח היסוקה. "לא ארצה שיהרגו אותך... את העונג הזה אשמור לעצמי."
טיפת זיעה זלגה במורד רקתי.
היסוקה הצמיד את קצה אפו ללחיי. "אבל עכשיו... אני רק רוצה לשחק איתך קצת."
נרתעתי וראשי נחבט בקיר. היסוקה עזב את ידי הימנית שנדבקה לקיר בעזרת ההילה שלו והניח את ידו מאחורי ראשי, היכן שנחבטתי בקיר.
"זהירות~" לחש היסוקה. כעת לא היה לי לאן להירתע.
עיני חזרו בהדרגה לצבען האפור, למרות שלא נרגעתי ולו במאום. ניסיתי להתעלם במסיטואציה המוזרה בה הייתי נתון. "במה אתה רוצה לשחק?" שאלתי בקול קר, אדיש וענייני.
היסוקה עזב את ידי השמאלית – כבולה גם כן בבאנג'י גאם – והניח לידו לגלוש מטה ולהיכרך סביב מותני. הוא לחץ את גופו אל גופי ונמעכתי ביני לבין הקיר. פערתי את עיני והן נצבעו שוב בארגמן. הרגשתי עקצוצים מוכרים בזרועותי – הן נרדמו. היסוקה כנראה תכנן את זה מראש. הרגשתי את ידי צונחות מטה, משוחררות מבאנג'י גאם אך משותקות. היסוקה הזיז בעזרת ידו הימנית את ראשי לצד. בידיעה מה הוא מתכנן עשיתי נסיון נואש להתחמק, אך לא הצלחתי.
הוא הצמיד את שפתיו אל שפתי. שאפתי אויר בחדות וניסיתי לטלטל את ראשי, אך היסוקה החזיק בראשי חזק. ניסיתי לקפל את ברכי על-מנת לקרוס וכך לחמוק ממנו, אך ידו הכרוכה סביב מותני התהדקה ומנעה ממני לזוז. התחושה החלה לחזור לזרועותי והרמתי אותן כדי להודפו.
היסוקה התנתק ממני. הבטתי בו בעיניים אדומות זועמות. "תעזוב אותי. עכשיו," דרשתי.
היסוקה עזב את ערפי והניח יד על לחיי. "אבל המשחק רק התחיל," מחה. הוא חייך חיוך שנראה מצמרר מהרגיל בחושך. הרחקתי את פני מידו ונתקלתי בקיר שוב.
"למה אתה כזה סרבן?" שאל היסוקה. הוא תפס הפעם את סנטרי והפנה את ראשי אליו. מצאתי את עצמי בוהה היישר בעיניו.
"זה לא משחק," אמרתי לו.
"בוודאי שכן," ענה היסוקה. "זה משחק בו אני קובע את הכללים."
"והם...?" שאלתי בחשש.
היסוקה צחקק. "ישנו כלל אחד~ אני קובע הכל."
"אני לא מסכים לכלל הזה," סיננתי מבין שיני. "או למשחק הזה, בכלל."
"בוודאי שאתה רוצה," ענה היסוקה. "בוודאי שכן," הוא לחש. הוא הניח את ידו על כתפי והוריד אותה באיטיות מכוונת אל מותני. הוא משך אותי קרוב יותר אליו – אם דבר כזה אפשרי. ראשי היה לחוץ בין הקיר לבין כתפו, ולא הצלחתי לנשום כראוי. בקושי רב הצלחתי לשאוף מעט אויר. פני הלכו והאדימו, הן מפני המצב המביך בו הייתי שרוי והן משום שלא הצלחתי לנשום.
לבסוף הרפה ממני היסוקה. ידעתי שזו מלכודת אך לא הצלחתי להתאפק. חמקתי מאחיזתו במותני ונעמדתי בחלל החדר. נשמתי עמוקות כדי להחזיר את עיני לצבען האפור הרגיל, ללא הועיל.
היסוקה הפנה אלי את גבו וצעד לעבר הספה. הפעלתי גיו ועקבתי אחרי ידיו בדריכות. נראה שזה משעשע את היסוקה. הוא הגיע את הספה וצנח עליה.
לפתע הפעיל היסוקה באנג'י גאם. התחמקתי מהכבלים הוורודים אך היסוקה השתמש באין חזק מאוד שהכריח אותי להשתמש בכמות גיו מתישה.
המאבק עייף אותי, הן מפני המהירות העצומה והן מפני הגיו שסחט ממני אנרגיה רבה. בסופו של דבר פגעה ההילה של היסוקה בלחיי. ניסיתי להתנגד לו, אך הוא משך חזק מדי ונגררתי לעבר הספה. בתנועה קטנה של האצבע המורה שלו עפתי בקשת מושלמת היישר אל זרועותיו.
צנחתי על ברכיו כשגבי מופנה אליו. הוא כרך את ידו סביב מותני וליטף את צווארי בשניה. נרעדתי – לאו דווקא מפחד.
"הי-היסוקה..." גמגמתי, מובס. "תפסיק... בבקשה."
"לא," מלמל היסוקה בתשובה. הוא הוריד את ידו מצווארי והוביל אותה אל הכפתורים של החליפה השחורה שלי. הסמקתי עמוקות. ידי רעדו וליבי השתולל. הוא התיר את הכפתורים לאט. במקביל, הוא העביר את ידו ממותני לעבר ירכי.
"היסוקה, די," לחשתי בקול רועד וניסיתי להדוף את ידו. היסוקה תפס את ידי ומנע ממני להתנגד לו – לא שנשאר בי הכוח. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותי וסיים להתיר את החליפה. הוא התעסק בקשר העניבה.
"תפסיק!" קראתי וניסיתי להשתחרר, אך הייתי דבוק אליו בבאנג'י גאם.
הוא חיכך את אפו בצווארי. "אתה לא באמת רוצה שאפסיק, נכון?" שאל בשקט.
"א-אני..." קולי דעך והסמקתי כסלק. העניבה שלי גלשה לרצפה. היסוקה העביר את ידו מטה, מעצמות הבריח שלי למותני. הוא שילב את ידו בידי השניה וכרך את זרועותיו סביבי. הוא העביר את שפתיו על צוואתי, ליסתי ולבסוף הגיע אל שפתי. התגובה האינסטנקטיבית שלי הייתה להטות את ראשי אליו, דבר שהתחרטתי עליו מיד, אך היה זה מאוחר מדי. היסוקה נישק אותי.
היסוקה עזב אחת מידי וסובב אותי מעט כך שישבתי וצידי מופנה אליו. הוא שחרר את ידי השניה. יד אחת הוא הניח על גבי ועם השניה הוא החל להתיר את החולצה המכופתרת שלי.
הרמתי את זרועותי על מנת להדוף את כתפיו, אך שיניתי את דעתי. כרכתי את זרועותי סביב עורפו ומשכתי אותו כלפי. היסוקה דחף אותי מטה, אל הספה ונשכב מעלי.
כשהיסוקה התנתק ממני לרגע קט עצמתי את עיני. "רק הפעם," לחשתי. "רק הפעם."



רעש מכיוון מסף הטלוויזיה משך את תשומת ליבי. העברתי אליו את מבטי בחוסר רצון ומה שראיתי הקפיץ אותי.
"מה קורה שם?" מלמלתי. נראה שפרצה שם מהומה – קבוצה כלשהי השתלטה על המבנה בכוח הזרוע.
"היסוקה," אמרתי. "אני צריך ללכת." אספתי את בגדי והתארגנתי במהירות ליציאה. היסוקה קיים את הבטחתו והסיר את הבאנג'י גאם מהידית. משכתי בה ופתחתי את הדלת. לפני שסגרתי אותה השתהיתי.
"זכור היסוקה. זה היה... רק הפעם," אמרתי בקול קר וסגרתי את הדלת אחרי.
בזמן שפסעתי אל זירת השמים הרגשתי שמילותי חוזרות אלי כבומרנג וקורעות את ליבי לגזרים.
"רק הפעם," לחשתי לעצמי, והנחתי לכמה דמעות לזלוג במורד לחיי.

ת"ב?

ואוו.
את כותבת נהדר, ופירטת יפה מאוד. אהבתי את זה שניקדת, זה אומר שאכפת לך שיקראו את השמות נכון. הקטע שבו הוא כאילו מתחיל "לאנוס" אותו ואז הוא כבר לא מתנגד אליו, אהבתי ביותר :)

אין ביטוא, אין תיוג. קראי חוקים בבקשה. ננעל.