המוות
סיקור דמות



תעודת זהות
היצירה: גנבת הספרים
גיל הדמות: קיים מתמיד
משפחה: מן הסתם, אין

גנבת הספרים
הספר מגולל את סיפורה של ליזל ממינגר, ילדה גרמניה שחייה בגרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השני. מספר הסיפור הוא המוות, שהתקופה של הסיפור לא מניחה לו רגע של מנוחה. כמובן שהמוות, המספר היודע כל, נותן לסיפור אווירה מדכאת מצד אחד ומרגשת ומדהימה מצד שני. במשך שנות חייו הרבות, המוות החל להתמקד הרבה בצבעים, בשביל להסיח את דעתו מהאמת הנוראית. וכך אנחנו מקבלים את סיפורה המדהים של ליזל, אותה פגש המוות שלושה פעמים ומהרר בחייה, תוך כדי שהוא מנסה לתת נקודת מבט אובייקטיבית על חייו המתישים במלחמה. הסיפור מתחיל בפגישתם הראשונה של ליזל והמוות, כשאחייה מת משפחת, וכמובן המוות בא לקטוף אותו. לאחר מותו של אחיה ליזל נשלחת למשפחה אומנת בעוד הוריה הקמוניסטים נשלחים למחנה ריכוז. במינכן, ליזל פוגשת את הוריה המאמצים: הנס ורוזה. במולכינג, עיירה קטנה במינכן בה היא גרה עם הוריה המאמצים, מתארים לנו את חייה. הוריה המאמצים גם הם מתנגדים לשלטון הנאצי, ומאוחר יותר הם אף מספקים מכסה ליהודי שאביו עזר להנס במלחמת העולם הראשונה.

המוות
המוות הוא הדמות המרכזית בסיפור, והספר מסופר מנקודת מבטו. כמובן, המוות הוא מספר מאוד לא שגרתי שמוסיף המון לסיפור. בכללי, מלחמת העולם השנייה הוא משהו שנורא קשה להעביר, אולי אפילו בלתי אפשרי. אז השימוש בדמות אבסטרקטית, שגם אותה אנחנו לא בדיוק מבינים, זו פשוט דרך מעולה להעביר את הנושא בצורה שלא תראה כמו ספר היסטוריה. לדעתי האישית לפחות, הספר מנסה להראות שאנחנו יותר מסתם שמות על מצבות. לכן, הוא משתמש במוות, שנתפס בידי רבים כדמות רעה וקרה, בשביל להראות שהמוות הוא הדבר הטבעי ביותר והאנושי ביותר:
"היו רגועים בבקשה, על אף האיום הקודם.
אני רק עושה רוח-
אני לא אלים. אני לא מרושע.
אני תוצאה."
המוות עצמו, כפי שמתגלה לנו, הוא דמות צינית שאיך לא - מחבבת גם קצת הומור שחור. הוא מרמז לנו מעט על העתיד לבוא תוך כדי שילוב הסברים על התפקיד שלו, ואיך אפשר להתמודד עם תפקיד שכזה.

חוות דעת אישית
וואו, פשוט וואו. אז קודם כל אני חייבת להגיד שזה אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא, למרות שבדרך כלל זה לא סגנון הכתיבה שאני אוהבת. הוא פשוט אמיתי מידי, אולי כי אני חייה בישראל ומוקפת בשואה כל הזמן, אבל אני חושבת שגם בתור אנשים, ולאו דווקא יהודים, אפשר להתחבר לספר בצורה מדהימה. הוא סוחף ומרגש ואין לי אפילו הערה אחת להגיד לרעתו. כפי שצוין פה המון פעמים, מספר הסיפור הוא המוות, שמספר את הסיפור מנקודת מבטו השונה מאוד, והספר הוא באמת שונה מכל דבר אחר שקראתי. המוות עצמו הוא דמות מדהימה, ואני חושבת שהבחירה של הסופר להפוך אותו לדמות אירונית וטראגית פשוט הופכת את הסיפור לאמיתי הרבה יותר ומתאים לתקופה הרבה יותר. המוות מעביר את התקופה הנוראית הזו, המלחמה הארוכה, מעיניו התשושות שראו מיליוני אנשים מתים, והוא מהרהר מדוע דברים כאלו ממשיכים לקרות. ואין לי מה להגיד חוץ מוואו, כי הספר היה סערת רגשות גדולה ומרגשת, ואני חייבת להודות שבכיתי המון, וגם צחקתי לא מעט, ואין הרבה ספרים שאני יכולה להגיד את זה לגביהם.

ציטוטים
"זה הורג אותי לפעמים, איך אנשים מתים"

"הילד האנושי - לעיתים כה חד הבחנה יותר מאשר המבוגר המהורהר עד טמטום חושים."

"הגדרה שלא תמצאו במילון
אי עזיבה: מעשה של אמון ואהבה, שלרוב מפוענח על-ידי ילדים."